על ידי המלכה_האם* » 31 אוקטובר 2007, 23:05
סוף סוף אני יכולה לכתוב בעברית, הכיצד?
בחור שגר בקיבוץ של הורי בא לעבוד בגאנה למשך חודש ועכשיו הוא חוזר לארץ. שלחתי איתו את הקטע הזה בכתב יד ובקשתי מאחותי להדפיס אותו בדף שלי.
לקוראינו שהצטרפו זה עתה: אני ומשפחתי - בעלי, נעמה-5 ורות-2.5 - נמצאים בגאנה למשך שלושה חודשים ונשארים לעוד שלושה חודשים. אנו גרים בבית של אמא של בעלי, אך אנו לא היחידים. גרים גם הבן של בעלי בן 23, 4 אחיינים בגילאים 16-30 שמבוגר שבהם נשוי + שני בנים. סה"כ אנו 13 בבית שזה לא חריג כלל, כי בגאנה המשפחה המורחבת חיה ביחד.
בד"כ נחמד לגור כך, כיוון שהבית גדול ולכל משפחה יש את החדר שלה ובסלון כולם יושבים ביחד מדברים וצוחקים, לילדות נחמד כי יש פה שני בנים שקרובים לגילאים שלהן - 4 ו 1.8. כשהם חוזרים מביה"ס הם משחקים ביחד כל הזמן.
הילדים מתקשרים ביניהם באנגלית ופה יש נקודה מעניינת, כשנעמה בקרה בגאנה בפעם הקודמת, היא הייתה בת 3.5. היא הבינה אנגלית כיוון שאביה מדבר איתה באנגלית, אך היא תמיד ענתה בעברית וכך עשתה גם בגאנה. אמרנו לה שהיא צריכה לדבר באנגלית, כי כאן לא יודעים עברית היא אמרה שהיא לא יכולה, כי היא עוד קטנה מידי. רק אחרי שבועיים היא הצליחה לדבר באנגלית ומאז היא מדברת אנגלית עם אביה גם כשאנחנו בארץ. והנה רות, הקטנה, באה לפה בגיל שנתיים וקצת וישר דברה וענתה באנגלית, ללא שום בעיות מעבר, אני מייחסת זאת לגילם השונה, רות התחילה רק לאחרונה לדבר בכלל ולכן זה טבעי לה יותר.
מה שמבדר שהילדים ומהבוגרים קלטו מספר מילים בעברית והן בשימוש קבוע בבית הזה: אבא, אמא קפקפים ועוד. והבן של האחיין שהוא בן 4 שר "עוגה עוגה" וסופר בעברית.
מעניין גם לראות את צורת החינוך בגאנה, יש שם באמת את "עקרון הרצף", בשנה הראשונה לחיי הילד. כמו כן כל משפחה ישנה ביחד, בחדר אחד. (כשנעמה היתה קטנה ובקרנו את הורי, אמי, כל פעם, הכינה לול בשבילה ובכל פעם, נותר הלול ביתמותו, ואילו כשבאנו לגאנה, הכינו לנו, ללא שאלות ותהיות, מיטה אחת לכולנו). אבל כאן מתחיל ונגמר הדמיון. כי בעוד אצלינו הילד הוא במרכז, או לפחות אדם כמונו שמקשיבים לדעתו ולרצונותיו הרי בגאנה הוא אחרון בחשיבותו ככל שיורד גילו. הוא צריך לציית למבוגר ממנו ללא שאלות וללא וויכוחים. (כשאמרתי שרות עוברת עכשיו את "שלב הלמה" ועל כל דבר שואלת "למה", הסתכלו עלי פה באי הבנה. הילדים פה, כנראה, לא עוברים שלב זה כלל...).
מצפים מהילד להיות שקט וגם לא לבכות יותר מידי. אם הילד לא מתנהג כמצופה מאיימים עליו במכות וגם לעיתים רחוקות מכים. יותר מכך: כל מבוגר יכול לגעור , לאיים במכות וגם להכות, לא רק ההורים של אותו ילד.
למזלי לילדות שלי לא מתיחסים כך אך שולחים אותן לשליחויות קטנות לטובת המבוגרים ומשתיקים אותן מידי פעם. המעניין הוא שעכשיו סיימתי ספר של שלום עליכם המספר על ילדותו ומה רב הדמיון! כלומר גם באירופה חינכו כך, אך לפני 100 שנה... ואולי לא בעבר הכל כך רחוק, כי אני כילדה עדיין "קבלתי מכות" פה ושם... וגם פה למשל לא קוראים למבוגר ממך בשמו בלבד אלא מוסיפים "דוד" או "אח" או "אמא" ואני עוד זוכרת כילדה, בצד "התימני" גם נהגנו כך, לחברה של סבתי קראנו "דודה רחל". אמי, עד היום, אומרת "הדוד אמר" וכו'.
פה יש לכך משמעות מעבר לתחום הלשוני: באמת ההתיחסות לבני הדודים, היא כמו אל אחים ואחיות. הדודים והדודות הם כמו הורים נוספים, וכך כשהילד נשאר בלי הוריו יש "הורים" ו"אחים" אחרים לטפל בו, מבלי שצריך לבקש או לתכנן. המצחיק הוא שע"פ שיטה זו, הילדים של אחיין של עמוס, אמורים לקרוא לי ולעמוס סבא וסבתא ואם זה נשמע מוזר הרי שהבן הגדול שלהם אמור לקרוא לרות הצעירה ממנו - "אמא"... אך זה לא קורה בפועל. היפה בכל זה הוא שהאחיינים הבוגרים תמיד קונים משהו נחמד לקטנים אם הם יוצאים לעיר וכדו'.
לגבי החינוך הביתי גם מסתכלים עלינו בתמיהה. יש פה ילד - עוד לא בן שנתיים, שכבר הולך לבית הספר, עם מדים, תיק וכל הסיפור. אבל בחופשת הקיץ היו פה אחיינים שחיים בארה"ב ואחת מהן - ילדה בת עשר, כששמעה על כך אמרה: "Ah, Home schooling sound like a school to me" לגזור ולשמור...
זהו בינתיים, אשמח לתגובות, שאלות וכדו'. אתם יכולים לכתוב לי בעברית!
סוף סוף אני יכולה לכתוב בעברית, הכיצד?
בחור שגר בקיבוץ של הורי בא לעבוד בגאנה למשך חודש ועכשיו הוא חוזר לארץ. שלחתי איתו את הקטע הזה בכתב יד ובקשתי מאחותי להדפיס אותו בדף שלי.
לקוראינו שהצטרפו זה עתה: אני ומשפחתי - בעלי, נעמה-5 ורות-2.5 - נמצאים בגאנה למשך שלושה חודשים ונשארים לעוד שלושה חודשים. אנו גרים בבית של אמא של בעלי, אך אנו לא היחידים. גרים גם הבן של בעלי בן 23, 4 אחיינים בגילאים 16-30 שמבוגר שבהם נשוי + שני בנים. סה"כ אנו 13 בבית שזה לא חריג כלל, כי בגאנה המשפחה המורחבת חיה ביחד.
בד"כ נחמד לגור כך, כיוון שהבית גדול ולכל משפחה יש את החדר שלה ובסלון כולם יושבים ביחד מדברים וצוחקים, לילדות נחמד כי יש פה שני בנים שקרובים לגילאים שלהן - 4 ו 1.8. כשהם חוזרים מביה"ס הם משחקים ביחד כל הזמן.
הילדים מתקשרים ביניהם באנגלית ופה יש נקודה מעניינת, כשנעמה בקרה בגאנה בפעם הקודמת, היא הייתה בת 3.5. היא הבינה אנגלית כיוון שאביה מדבר איתה באנגלית, אך היא תמיד ענתה בעברית וכך עשתה גם בגאנה. אמרנו לה שהיא צריכה לדבר באנגלית, כי כאן לא יודעים עברית היא אמרה שהיא לא יכולה, כי היא עוד קטנה מידי. רק אחרי שבועיים היא הצליחה לדבר באנגלית ומאז היא מדברת אנגלית עם אביה גם כשאנחנו בארץ. והנה רות, הקטנה, באה לפה בגיל שנתיים וקצת וישר דברה וענתה באנגלית, ללא שום בעיות מעבר, אני מייחסת זאת לגילם השונה, רות התחילה רק לאחרונה לדבר בכלל ולכן זה טבעי לה יותר.
מה שמבדר שהילדים ומהבוגרים קלטו מספר מילים בעברית והן בשימוש קבוע בבית הזה: אבא, אמא קפקפים ועוד. והבן של האחיין שהוא בן 4 שר "עוגה עוגה" וסופר בעברית.
מעניין גם לראות את צורת החינוך בגאנה, יש שם באמת את "עקרון הרצף", בשנה הראשונה לחיי הילד. כמו כן כל משפחה ישנה ביחד, בחדר אחד. (כשנעמה היתה קטנה ובקרנו את הורי, אמי, כל פעם, הכינה לול בשבילה ובכל פעם, נותר הלול ביתמותו, ואילו כשבאנו לגאנה, הכינו לנו, ללא שאלות ותהיות, מיטה אחת לכולנו). אבל כאן מתחיל ונגמר הדמיון. כי בעוד אצלינו הילד הוא במרכז, או לפחות אדם כמונו שמקשיבים לדעתו ולרצונותיו הרי בגאנה הוא אחרון בחשיבותו ככל שיורד גילו. הוא צריך לציית למבוגר ממנו ללא שאלות וללא וויכוחים. (כשאמרתי שרות עוברת עכשיו את "שלב הלמה" ועל כל דבר שואלת "למה", הסתכלו עלי פה באי הבנה. הילדים פה, כנראה, לא עוברים שלב זה כלל...).
מצפים מהילד להיות שקט וגם לא לבכות יותר מידי. אם הילד לא מתנהג כמצופה מאיימים עליו במכות וגם לעיתים רחוקות מכים. יותר מכך: כל מבוגר יכול לגעור , לאיים במכות וגם להכות, לא רק ההורים של אותו ילד.
למזלי לילדות שלי לא מתיחסים כך אך שולחים אותן לשליחויות קטנות לטובת המבוגרים ומשתיקים אותן מידי פעם. המעניין הוא שעכשיו סיימתי ספר של שלום עליכם המספר על ילדותו ומה רב הדמיון! כלומר גם באירופה חינכו כך, אך לפני 100 שנה... ואולי לא בעבר הכל כך רחוק, כי אני כילדה עדיין "קבלתי מכות" פה ושם... וגם פה למשל לא קוראים למבוגר ממך בשמו בלבד אלא מוסיפים "דוד" או "אח" או "אמא" ואני עוד זוכרת כילדה, בצד "התימני" גם נהגנו כך, לחברה של סבתי קראנו "דודה רחל". אמי, עד היום, אומרת "הדוד אמר" וכו'.
פה יש לכך משמעות מעבר לתחום הלשוני: באמת ההתיחסות לבני הדודים, היא כמו אל אחים ואחיות. הדודים והדודות הם כמו הורים נוספים, וכך כשהילד נשאר בלי הוריו יש "הורים" ו"אחים" אחרים לטפל בו, מבלי שצריך לבקש או לתכנן. המצחיק הוא שע"פ שיטה זו, הילדים של אחיין של עמוס, אמורים לקרוא לי ולעמוס סבא וסבתא ואם זה נשמע מוזר הרי שהבן הגדול שלהם אמור לקרוא לרות הצעירה ממנו - "אמא"... אך זה לא קורה בפועל. היפה בכל זה הוא שהאחיינים הבוגרים תמיד קונים משהו נחמד לקטנים אם הם יוצאים לעיר וכדו'.
לגבי החינוך הביתי גם מסתכלים עלינו בתמיהה. יש פה ילד - עוד לא בן שנתיים, שכבר הולך לבית הספר, עם מדים, תיק וכל הסיפור. אבל בחופשת הקיץ היו פה אחיינים שחיים בארה"ב ואחת מהן - ילדה בת עשר, כששמעה על כך אמרה: "Ah, Home schooling sound like a school to me" לגזור ולשמור...
זהו בינתיים, אשמח לתגובות, שאלות וכדו'. אתם יכולים לכתוב לי בעברית!