לומדים לחיות את החיים – הפרק הרביעי
Twenty years from now you will be more disappointed by the things that you didn't do than by the ones you did do. So throw off the bowlines. Sail away from the safe harbor.
Catch the trade winds in your sails. Explore. Dream. Discover.
1700 מייל שהם כ - 2500 ק"מ יש לנו לנסוע מפלורידה ועד לקנזס. צריך לשלב בין הצורך להתקדם בנסיעה, להגיע לקנזס בזמן כדי להכין שם את הפסטיבל והצורך להסתובב בחוץ ולתת לנו ולילדים להיות בטבע, לשחרר אנרגיה ולטייל. יצאנו מספיק מוקדם כדי שנוכל לעשות את זה רגוע. היום, יום שלישי יצאנו מצפון פלורידה אחרי שהיה אתמול גשם שוטף, הספקנו לעבור את אלבמה ואנחנו נחים ללילה במיסיסיפי. בינתיים אנחנו על קו החוף של מפרץ מקסיקו, האדמה עדיין שטוחה, הנוף הרבה פחות ירוק ואחרי שצפון פלורידה הדהימה אותנו ביופיה אנחנו עוברים שוב לתבנית נוף שונה קצת. מתחילים לראות גבעות קטנות פה ושם, העצים הטרופיים מתחלפים בעצי מחט. הירוק השולט בדרום פלורידה מפנה קצת מקום לפריחה סגולה וצהובה שאינה נמצאת בדרום. אחרי ארבע שנים של חיים באקלים ונוף טרופי אני מתחילה לחיות משהו אחר, ואוהבת את השינוי הזה.
הנסיעה של שעות באוטובוס מוציאה מכולנו את הכל. אתם יכולים לתאר לעצמכם ארבעה ילדים, מתוכם שני בנים בגיל סוער של 9 ועשר, בת דעתנית בת 7 ותינוק בן שנה ושמונה חדשים דעתן בפני עצמו, אבא בעל דם חם ואמא בעלת מזג סוער לא פחות,ביחד בנסיעה ארוכה.... יש רגעים של משחק מדהים ביחד, שאלות ותשובות, שיחות ביננו ובינם, בינם לבין עצמם וכל אחד עם עצמו ויש רגעים של התפרקות. הבנים הולכים מכות, התינוק מתנתק ומחפש את השקט שלו במשחק עם המכוניות שלו, הבת מקבלת מהבנים מכות וצועקת ואני חושבת ברגעים כאלו על זה שמזל שהמציאו את הנשימה העמוקה. אני מתנתקת גם כן מהבלגן, מבינה שזה חלק מהמסע הזה, יודעת שזה עובר ולא מתרגשת מזה. לאורי ולי יש הסכם שהוא אחראי על הנהיגה המסובכת (ניסיתי ונהגתי איזה עשר דקות את הרכבת שלנו שהיא באורך של 20 מטר!!!!) ואני עם הילדים. משאיות שעוקפות אותנו מעיפות את הקרוואן וצריך לדעת איך להחזיר אותו לקו ישר עם האוטובוס. הצלחתי לעמוד בזה אבל זה דורש הרבה מאד תשומת לב ואם אני נוהגת אז אורי יושב מאחורה עם הגן גורים שלנו והוא מעדיף לנהוג...
אז אני איתם ויש לנו הרבה מאד רגעי קסם. אני הכי אוהבת את הרגעים שהילדים נצמדים לחלון, אליה הקטן נדחק בינהם והם מגלים עולמות חדשים. לפעמים אנחנו רואים צבי או ארנבת, לפעמים זה פרחים חדשים או אגמים נרחבים, לפעמים סתם בוהים בחלון וחולמים. כל אחד והחלום שלו.
יש לנו נוהלים ליציאה לנסיעה. נוהל הכנת קרוואן, נוהל הכנת אוטובוס, נוהל הכנה רגשית של כולנו ליום שהולך להיות ונוהל מציאת פארק לשינה.
אמריקה ערוכה באופן מדהים לטיול בקרוואנים. יש פארקים אינספור לחניית קרוואנים בלילות ויש תחנות מנוחה על הכבישים הראשיים שבחלק מהמדינות אפשר גם לישון בהם בלילה.
יש תחנות דלק שבהן אפשר לרוקן את מערכת המים והביוב המצטברים ובהן יש שפע של מידע על פארקים מעניינים ומכיוון שהעוגנים שלנו כרגע הם פסטיבלים בהם אנחנו יוצרים את המאהל הבדואי שלנו ומתפרנסים ממנו, אנחנו משלבים טיול שעובר בין הנקודות הללו.
האמת היא שמצאנו פתרון מופלא למימון של טיול. פסטיבלים אנחנו מגלים יש בכל מקום והם מתקיימים במשך כל השנה. המוצר שלנו מבוקש ופותח לנו הרבה אפשרויות בחירה. כרגע אנחנו מתרכזים במרכז ומערב ארה"ב אבל אם רק נרצה נוכל לעבור למזרחה.
איזה כיף זה לחיות כשאנחנו בוחרים את המסלול.
זה לא משנה איפה אנחנו חיים ובמה אנחנו עוסקים אני מאמינה שכולנו בוחרים כל רגע ורגע את מסלול חיינו. רק שבחיים כאלו שטיול או מסע הם חלק בלתי נפרד ממנו, המטפורה של בחירת המסלול מקבלת משמעות ממשית.
כל מקום שאנחנו עוברים בדרך יכול להיות תחילתו של סיפור חיים. אני חושבת לי על כמה אנשים גרים בכל המקומות הללו, כמה סיפורי חיים, כמה אפשרויות.
השטחים העצומים מעוררים רצון להקים כאן משהו. כפר, חווה, מרכז ספא וריפוי או כל דבר אחר. כמה חלומות אפשר להגשים כאן.
כמה שטחים יש באמריקה. אנחנו עוברים חוות עצומות שאורי אומר שכל המושב שבו הוא גר בילדותו אינו שווה לגודל של חווה אחת אותה אנחנו רואים. "הכל ענק באמריקה" מקבל כאן זווית ראייה חדשה שכשאנחנו עושים הכירות עם החוות הללו.
אנחנו בלואיזינה. עוברים אותה כמעט בנסיעה רצופה. אנחנו נוסעים על כביש מהיר אבל פחות מרכזי מהכביש המהיר שנוסע מפלורידה מערבה, לחוף המערבי. אנחנו מעדיפים כשאפשר לקחת את הדרך הפחות מטויילת ולעבור בתוך המדינות עצמן, לא רק לידן. אנחנו נוסעים המון המון. אני מתרחבת בתוכי כשאני חווה את האנרגיה של אלבמה, לואיזינה וטקסס. אמריקה חדשה מתגלה לפני.
משהו שמחבר אותי הרבה יותר לאדמה מאשר העיר ההומה מיאמי. משהו שמחבר לפשטות של החיים. אני אגלה את זה עוד ועוד במהלך שהותי במרכז המערבי של ארה"ב, מה שנקרא
ה Mid West .
אנשים
"אלוהים שם את האנשים הנכונים במקומות הנכונים. תמיד" רוני, מנהל בפארק בטקסס.
בכל טיול אפשר לראות נופים ואפשר לפגוש אנשים. אנחנו נהנים משני המפגשים כשאנחנו עוצרים בפארק מקסים בטקסס, שוב בכביש שאינו כביש ראשי תודות לספר פארקים שרכשנו ושמביא אותנו לפארקים שאינם יושבים דווקא על דרכים ראשיות. הפארק יושב על אגם קסום עם יער עבות של עצי מחט. הילדים מיד מוצאים את עצמם על החוף שעל שפת האגם ואנחנו מדברים עם רוני. רוני מנהל בפארק וחי שם כבר שמונה שנים. איש מענין שאיבד הכל בחיים ומצא את אלוהים שלו במקום הקסום הזה. למרות כל מה שהוא עבר הוא מלא תודה על גן העדן שהוא נמצא וחי בו. אנחנו מתחילים ללמוד את אנשי הכפר, אנשי העיירות הקטנות, אנשים מסוג שונה ממה שאפשר למצוא בערים הגדולות.
אני מתחילה להתאהב באמריקה. זו אמריקה האמיתית, אמריקה שאינה חיה את האורות של הערים הגדולות וגם לא את הדרישות שהן מציבות לחיים. אלו אנשים שחיים חיים.
אנחנו שוהים בפארק הזה יומיים בהם הילדים ממשיכים להתקרב אל עצמם, כל אחד אל עצמו ואחד אל השני. זו הפעם הראשונה מאז שיצאנו מביתנו ועברנו לקרוואן שאנחנו חונים במקום שאינו פסטיבל או אצל חברים. שאנחנו נמצאים עם עצמינו והטבע, אין הסחות דעת ואין רעשים מיותרים שמושכים את תשומת הלב. הילדים בתהליך מופלא של מציאת היצירתיות שלהם והחברות החדשה בינם לבין עצמם בתוך המערכת הזו וכולנו מרגישים איתה טוב.
אנחנו ממשיכים להפטר מדברים מה שמביא את כולנו להיות נוכחים בכאן ועכשיו של החיים. משחקים עם מה שיש ומה שיש זה בחוץ, קוראים ספרים שאנחנו קונים בחנויות יד שנייה והנה עדן שחשב שהוא לא ייקרא משהו אחר ממה שהוא קרא קודם, מסתגל ומוצא עניין בספרים מסוג חדש, כי זה מה שיש.
מושך אותי לדבר עם אנשים ולהכיר אותם מקרוב. אמריקה שכל כך מורגלת בריחוק מתגלה כאמריקה של אנשים שכן אוהבים קירבה ושל אנשים שמוכנים לשתף לעומק במי שהם. כולם רוצים שיאהבו אותם, כולם רוצים להרגיש שמתעניינים בהם ואני מסוקרנת להכיר את אנשי המיד ווסט. אנשים חמים ומיוחדים אני מוצאת. אנחנו נמצאים בקנזס. אמצע שומקום, כך זה נראה בהתחלה. אבל החלטתי שכל מקום שאליו אני מגיעה יקרה לי בו איזה שהוא קסם, איזה שהוא נס. והנס הזה הוא אנשים. יש אנשים יקרים ומדהימים בכל מקום ואני פתוחה להכיר אותם.
זכינו להכיר כאן את קן ואת לארי. לארי הוא בעל המקום, בעל הפארק שמכסח את הדשא כל יומיים. רעש מכונות כיסוח הדשא מרעיד את הקרוואן הרבה יותר ממה שהדשא יכול להכיל כך נראה לי. הוא משבח בדרכו החמימה והעדינה את ילדינו שעשו לנו את הכביסה המשפחתית בחדר הכביסה המקומי.
קן עובד אצל לארי וגר בפארק הקרוואנים הזה והוא חי במהלך חייו בכל אחת מחמישים המדינות של ארה"ב. שאלתי אותו למה הוא בחר לחזור דווקא לכאן, וויצ'יטה, עיר קטנה בקנזס שאחר כך קראנו עליה שהיא נחשבת לאחת מהמקומות בעלי איכות החיים הגבוהה יותר באמריקה, אבל לנו היא נראתה ממש המרכז של שומקום.
קן השיב לנו תשובה טיפוסית לאפיים של בני המיד ווסט. הוא חזר כאן כדי לחיות ליד הוריו המזדקנים. הוא חזר כדי להיות קרוב למשפחה. אנשי המיד ווסט הם בעלי ערכי משפחה חמים ושל ביחד.
קן הוא עולם ומלואו של אדם כל כך שונה מאיתנו. הוא בחר שלא להביא ילדים לעולם אבל אליה הקטן שמרים אליו את ידיו הקטנות כדי שהוא יישא אותו על הידיים ממיס אותו.
"אל תצלמו את זה" הוא מבקש בצחוק... "זה יישבור לי את התדמית של מישהו שלא אוהב ילדים".
אבל הלב הרך שלו מתגלה כשאלייה לא עוזב אותו ומחבק אותו. הוא מדבר איתנו שעות ואנחנו אוהבים להקשיב. להכיר עוד אדם שהוא עולם ומלואו של חוכמה ורגשות ואהבה וכאב ורוצה לגעת בזה. רק שנקשיב לו. השאלות שאנחנו שואלים אותו הן כאלו שאולי לא שאלו אותו מעולם. אנחנו באמת מתעניינים ורוצים להכיר אותו מקרוב.
אין כמו אנשים.
אין כמו אהבה לאנשים.
יציאה מעבדות לחירות בפסח בקנזס
ערב לפני ערב פסח הגענו לוויצ'יטה, קנזס. קנזס היא חלק ממה שנקרא ה – MID WEST של ארה"ב. למיד ווסט יש מאפיינים שונים מתרבות ועד מזג אויר.
קנזס היא רמה ענקית יחסית במונחים של הרמה שאני הכרתי בחיי בישראל, רמה שלא נגמרת של שטחים נרחבים של עשב יבש בעונה הזו, עצי מחטים שירוקים כל השנה ועונה של אביב שמתאפיינת בגשמים וסערות שיכולות להתפתח גם לסופות טורנדו. יום אחרי חג הפסח היתה פה סופה כזו, היתה אזהרת טורנדו. אורי הכין אותנו על איך מתנהגים במקרה שיש טורנדו כאשר במקרה שלנו זה לא כל כך פשוט כי הקרוואן עשוי כאילו מקרטון וכל הפארק הזה הוא אוסף של קופסאות כאלו, קרוואנים ללא כל בנין ממשי להסתתר בו. החלטנו על מעבר לאוטובוס או פריצה למחסן המקומי במידת הצורך. נותר לנו להתפלל. באותו היום נהרגו חמישה אנשים בסופות טורנדו בטנסי וארקנסו. חלק מהילדים די פחדו. זה מענין לעמוד מול סכנות של אמא טבע, סכנות שאינן צפויות. בפלורידה היינו נתונים להוריקנים אבל אותם לפחות היה אפשר לצפות. טורנדו היא סופה שמתפתחת בבת אחת, אפשר לדעת עליה זמן קצר מאד לפני שהיא מתהווה. בזמן שאורי לימד את כולנו על סופות הטורנדו, ובדיוק כשהוא סיפר על כך שיש אזעקות במקרה של היווצרות סופה כזו נשמעה באויר אזעקה כזו. זה היה מוזר לשמוע אזעקה שמזהירה מאמא טבע ולא משום דבר אחר...
אז הגענו לכאן יום אחד לפני סדר פסח. זה היה יום ההולדת שלי. היתה לנו נסיעה מאד ארוכה של יומיים מטקסס לקנזס והגענו כולנו די שפוכים. האנרגיה השונה של המקום ביחד עם הנסיעה הארוכה הביאה אותנו לצורך אדיר במנוחה. הגענו למקום שבו נשהה שבועיים וזה עושה שקט. אחרי נדודים של חודש בערך אנחנו ניהיה קבועים לשבועיים. כולנו צריכים את זה.
האביב בתקופה זו יכול להיות מקסים ויכול להיות גשום וקר. אנחנו זכינו לעונה גשומה וקרה יחסית. יש ימי שמש חמימים שבהם כולנו בחוץ הרבה ויש ימים כמו היום, גשם כל היום, כולנו דחוסים בקרוואן, צריכים ללמוד להסתדר אחד עם השני בתוך הקופסא הקטנה שלנו. אנחנו צריכים גם להתחיל להכין את הלאפות לפסטיבל הקרוב והמקום היחידי שאורי ואני מצליחים להפעיל את הגזייה עם הסאדג' המאולתר מווק ברזל הפוך ולעשות שם את הלאפות הוא האוטובוס שמוכיח את עצמו יעיל כחדר נוסף בשעת הצורך.
שאלה ששמחתי שלא שואלים אותי בשבועות האחרונים – "איפה תיהיו בפסח?"
היציאה האמיתית שלי מעבדות לחירות היא לא לשאול את עצמי היכן אני בפסח הפעם. אמרנו לעצמינו שאם זה יסתדר לחגוג עם חברים אז יופי ואם לא אז נחגוג עם עצמינו איפה שניהיה. לא ידענו היכן בדיוק ניהיה בערב החג. מצאנו את עצמינו ב וויצ'יטה קנזס, בפארק הקרוואנים המבודד משהו, כמעט אין נפש חיה בחוץ, בטח שלא יהודים.
ביום של ערב החג שכבתי במיטה רוב שעות היום, חולה ותשושה. שעתיים בערך לפני החג קמתי והחלטתי לעשות ארוחת חג משפחתית ולחגוג את הערך החשוב ביותר של פסח עבורי, היציאה מעבדות לחירות. יציאה מעבדות לחירות בכל המובנים של החיים. החופש לחגוג את החג עם עצמינו בלי הלחצים המיותרים של החג היה מופלא. תוך שעתיים הצלחתי לעשות קניות, לבשל מרק עוף עם קניידלעך (היה ממש מרגש למצוא מדף של אוכל כשר בסופר המקומי), להכין דג ותפוחי אדמה, סלט ולערוך שולחן עם מפה לבנה, מצות ויין ופרחי בר מקומיים שנוגה אספה יום קודם.
דיברנו על היציאה מעבדות לחירות הפרטית של כל אחד. החופש שלי היה הפעם להבין שבני משפחתי מעדיפים לאכול ולשתות מאשר לשיר ולדבר על דברים עמוקים כמו חופש וזו היתה יציאה אמיתית מעבדות לחירות עבורי, לשחרר את הציפיות שלי שהם יתעניינו במה שאני מתענינת ואז להתאכזב שהם לא.
חירות היא פנימית ושיר הוא בלב. לחגוג את ערב הפסח בוויצ'יטה, קנזס, רחוקים מכל מה שהוא מוכר וידוע, לשחרר דפוסים של צריך או לא צריך ולעשות את החג כי הלב מרגיש להגיד תודה והערכה לדרך שלנו ולאלוהים. החופש הפעם היה אמיתי ומוחשי.
במקום הזה היה לי עוד מפגש עם נשמות אינדיאניות שהיה מאד אישי ומרגש ולימד אותי על השבט המקומי. בתחושה מוזרה של שייכות למקום שלא הכרתי קודם סיימנו את השהות שלנו בפארק הזה.
To live a creative life, we must lose our fear of being wrong.
סיימנו את הפסטיבל השני שלנו, הפעם בקנזס. פסטיבל קטן בהרבה מזה של פלורידה וזכינו בו לסוף שבוע קר וגשום מה שהבריח אנשים רבים מלהגיע לשם.
אנחנו מצאנו את עצמינו מתמקצעים עוד בהכנת האוכל והקמת המאהל. יש לנו כבר אוהל רנסנסי לתפארת שבו אנחנו מניחים את האביזרים המזרח תיכוניים שלנו כמו המחצלות, הקישוטים והקומקומים האוטנטיים.
פסטיבל קצר של יומיים שלאחריו אנחנו נוסעים לאוקלהומה השכנה מדרום. האיזור אליו אנחנו מגיעים מפתיע אותנו ביופיו. לא ידענו למה לצפות באוקלהומה אבל גילינו מדינה עם גבעות ירוקות יפהיפיות והרבה מאד מים. בחרנו שוב פארק מתוך הספר פארקים שלנו והגענו לפארק הסוקויה.
פארק טבע מהמם ביופיו. התעוררנו הבוקר ולא שמענו דבר מלבד ציוץ ציפרים. הפארק ענק, 2,400 אייקר שהם כ 9,700 דונם ומרוחק מכל כביש שהוא. הגענו לכאן אחרי נסיעה של יום אחד שבו גמענו 400 ק"מ. אחרי שעברנו בקנזס שבועיים עם מזג אוויר שרובו היה מאד סוער אנחנו מגיעים לאוקלהומה לשבוע של שמש נעימה. אנחנו ממשיכים את ההכירות שלנו עם הטבע ואנשי המיד ווסט והמפגש מאד מאד מענין. העובדה שאנחנו לא רק מבקרים במקומות הללו אלא גם חיים בהם מעצם העובדה שאנחנו עובדים במקום מעניקה לנו הזדמנות לחוות את האנשים והאנרגיה של המקום לא כתיירים אלא כמי שחי בו.
התעוררנו לתוך הטבע הזה וטיילנו כולנו ביחד טיול בוקר אל האגם הגדול שסביבו מתפרס הפארק ואל תוך היער שם ראינו צבאים. עצרנו ליד חוות הסוסים של המקום ומחר נלך כולנו לרכב עליהם לטיול של שעה. בינתיים ליטפנו אותם במשך שעה ארוכה, סוסים יפים וכל כך שייכים לנוף המקומי, נוף המערב הפרוע שהיום הוא מיושב ומלא חוות רחבות ידיים.
התקופה היא האביב, העצים שהיו בתרדמת חורף מתעוררים לתוך לבלוב ירוק מרגש. החיים חוזרים אל היער במחזוריות הטבע ואנחנו נמצאים כאן בתקופה היפה הזו. בשבוע ששהינו בפארק אנחנו זוכים לראות את העצים מתמלאים בלבלוב הירוק שלהם ואת היער כולו כאילו מתכסה בשמיכה ירוקה רעננה. אורי שם לב לעובדה הזו יום אחד ואז התחלנו לעקוב אחרי השמיכה המתעבה הזו יום יום.
ליד האגם הקסום פגשנו ציפורים אקזוטיות וצבעוניות שלא הכרנו קודם. ציפור אצילית אחת תפסה את עיני במיוחד. הלכתי ועקבתי אחרי זוג ציפרים כאלו שעפו בין העצים. הציפור פותחת את הזנב שלה כשהיא עפה כמו מספריים. והיא אכן נקראת ככה. ציפור מספריים והיא הציפור הלאומית של אוקלהומה, כך אני לומדת מאוחר יותר. בנוסף לציפור הזו אנחנו מוקפים בשלדגים קטנים בצבע טורקיז מהמם, פינקים קטנים וצבעוניים והקרדינל האדומה שצובעת את היער הירוק בנקודות אדומות קפצניות. חגיגה של צבעים ושל קולות ציפצוף ושירת ציפרים מרגשת.
בזמן שאני עובדת בקרוואן ומנהלת את ענייני העבודה שלנו הילדים חוקרים את הטבע בחוץ. הם עומדים על גזע עץ גדול שנפל ומנסים לתפוס לטאות. שלושת הגדולים חוקרים ולומדים על כל מה שנמצא בו, אורי מדליק מדורה ואלייה מצטרף פעם אל הגדולים, פעם אל אורי ופעם לינוק אצלי. הוא מסתובב ערום וחפשי וכמו הילדים האחרים נראה כמו עוד פרח במרחב הטבעי והפרוע הזה.
אורי מגלה פתאום איילה שעומדת ממש ליד הקרוואן שלנו ואוכלת עשב. היא לא מתרחקת גם כשאנחנו מגלים אותה ומתקרבים אליה קצת. איילה לבנת זנב, אנחנו חושבים שהיא בהריון ורואים מקרוב את העיניים השחורות הגדולות שלה כשהבנים מנסים להתקרב אליה עוד. אורי מלמד אותם את דרך ההתנהלות של גששים, איך ללכת בשקט בלי להבהיל את החיה והם מצליחים ללכת בעקבותיה עוד כמאתיים מטר ומתקרבים אליה עד לכדי שניים שלושה מטר עד שעדן מועד על אחד הענפים והיא בורחת.
אורי ואני מבינים כל פעם יותר לעומק את עומק השינוי של החיים שלנו.
אנחנו לא מטיילים טיול שנגמר בעוד חודש ואפילו חדשיים. אנחנו מגלים דרך חיים. אנחנו זוכים לטייל במקומות קסומים ולעבוד תוך כדי בעבודה מהנה של יומיים בשבוע אם זה פסטיבל רצוף ולפעמים יש כמה וכמה שבועות בלי עבודה בכלל.
אנחנו לומדים על עצמינו כל כך הרבה דברים שחלקם הגדול יתברר לנו בטח רק שנים אחר כך.
מתוך המקום הזה אני יכולה להתסכל מאיפה באתי. פורט לודרדייל, מיאמי, פלורידה, מעוז של פלסטיק ורכוש, הישגיות וריצה אחרי מה? אחרי ארבע שנים שחיינו שם אנחנו עוצרים לפעמים לרגע להעריך את גודל השינוי שיצרנו לעצמינו. כמה קל להיסחף לחיות בעיר הגדולה, בריצה אחרי כל כך הרבה דברים לא חשובים לנו ולתת לחיים לברוח בין האצבעות.
חשבתי על כמה אנחנו מוציאים על טיפולי נפש גוף ורוח כדי לתקן את מה שיצרו החיים הלא אמיתיים שלנו? כמה אנשים שאיתם באתי במגע ורוצים לעצמם ריפוי כזה או אחר היו יכולים להשיג אותו אם רק היו יודעים לבחור את אורח החיים הבאמת מתאים להם? אנחנו זוכים לזמן גדילה משותפת עם הילדים, משהו בעל ערך אמיתי עבורנו.
חגגנו את פסח לפני כשבועיים והמשמעות הכי חשובה שלו בעיני, היציאה מעבדות לחירות הידהדה בי למול המסע שלנו. אמרתי לאורי שהחופש הגדול ביותר הוא לחיות ללא פחד. וההיפך לחיים ללא פחד הם חיים עם אמונה ואהבה.
מתוך החיים הלא דתיים שלי אני מחזקת את האמונה שלי בבורא עולם כל יום ויום שעובר.
האלוהות אליה אני מתחברת היא אוניברסלית ולא דתית במובן המקובל של המילה אבל אני רוצה להגיד לכם שללא האמונה באלוהים אני לא יודעת איך הייתי מתקדמת במסע הזה.
הייתי צריכה אולי הרבה יותר ידוע ומוכן מראש, הייתי הרבה פחות סומכת על כך שהדברים הנכונים יקרו לי ברגע הנכון ובזמן הנכון. אני אעשה את מה שאני צריכה לעשות מתוך הקשבה לאלוהים ולהדרכה הפנימית והגבוהה שלי ולכן זה יעשה בזמן הנכון, במקום הנכון, ובזרימה ואהבה.
וכך אני בוחרת לחיות.
המסע שלנו אינו רק טיול יפה או מענין. זוהי יצירה של דרך חיים והיא יותר מהכל מאמנת אותנו בלחיות את הידיעה שאנחנו היוצרים של חיינו.
ועכשיו, כשאני יושבת כאן בתוך הקרוואן וכותבת ויש יום כל כך יפה בחוץ, הילדים משחקים להם בשמש ואני עוזבת את הבפנים לטובת משחק וטיול עם הילדים בחוץ.
יותר מהכל המיד ווסט לימד אותנו להיות במקום הזה של לא צריך לרוץ לשום מקום, הכל בסדר, הכל רגוע ואפשר לחיות ללא דאגה.
בזמן שאורי ואני יושבים יום יום ליד המדורה, הילדים עסוקים, מזג האויר נפלא ופסטיבל חדש של חמישה שבועות מתחיל בעוד שבוע אנחנו מסתכלים על עצמינו ושואלים – באמת אפשר לחיות ככה? אורי מגלה שהוא מסוגל לחיות ללא דאגה, זה מוזר לו בהתחלה. כמו חליפה חדשה שנתפרה לו אחרי שכל חייו הוא היה רגיל לאחרת. אני לומדת שאפשר לחיות בלי לרצות להשיג עוד הישג, בלי לרצות להרים עוד פרוייקט או להשפיע בתנועות גדולות. אני לומדת במיד ווסט להרגיש טוב עם משפחתי ועם חיי היום יום שלי ולדעת להיות מסופקת מכך.
אנו משילים מעצמינו ציפיות ולומדים לעשות דבר מאד מאד פשוט.
קוראים לו – לחיות.
24-Apr-09
הילדים
ככל שעובר הזמן במסע אני יכולה לראות יותר ויותר את השינויים שהילדים עוברים ואת ההשפעה של המסע עליהם. היום, כמעט שלושה חדשים אחרי שעזבנו את ביתנו ועברנו לקרוואן אני רואה אותם כמו פרחים באביב, נפתחים ומפיקים ריח ניחוח של חיים.
ההתחלה היתה הסתגלות. נכון שהם באו מחינוך ביתי פתוח (חוץ מגל שהיה בכיתה ב' בבית ספר רגיל בשלושת החדשים שלפני היציאה למסע) כך שהמעבר לחיים ללא מסגרת בית ספר היתה מעין המשך לחיים בבית אבל בכל זאת היה מעבר לסגנון חיים אחר והמעבר הזה דרש תקופת הסתגלות.
כרגע אנחנו בפארק הסוקויה באוקלהומה. במקום יש מרכז טבע קטן והילדים בחרו ללכת לשם איך שהגענו לפארק. הם שהו שם שעות עם האחראית במקום ולמדו ממנה על כל החיות שנמצאות שם. הם לקחו ממנה דף עבודה ושקית נייר ולמחרת בבוקר, ביוזמתם, הלכו לחפש ביער את כל מה שנמצא ברשימה. מילים שהם לא הבינו הם שאלו אותנו וביחד, שלושתם, עדן, גל ונוגה, יצאו בהתלהבות ללמוד על הטבע במקום.
אנחנו לא יזמנו שום דבר בנושא. לא שאלנו אותם אם הם רוצים ללמוד על המקום, לא דחפנו אותם לדבר עם האחראית על מרכז הטבע ולא ייעצנו איך ללמוד.
הכל היתה בחירה שלהם ואנחנו, תפקידנו הסתכם בכך שחשפנו אותם למקום הזה ובטחנו בסקרנות הטבעית שלהם וביכולת הלמידה שלהם.
יום למחרת הם גילו שאפשר להתנדב כאן במרכז הטבע וביוזמתם הביאו לנו את הניירות הדרושים כדי לרשום אותם להתנדבות, הם דאגו להחזיר אותם חתומים למרכז ולברר האם הם התקבלו לעבודה. היום זה היום השני שבו הם מבלים שם שעות בלנקות את הכלובים של הקויוטה והשועלים, נחשים ונשרים. הם יכולים גם לבחור לשחק במחשב או לראות סרטים אבל הם בחרו דבר שונה. מתוך רצונם שלהם.
ואני למדתי לכבד אותם גם אם הם בוחרים לשבת מול המסך.
ברגע ששיחרתי את הציפיה שלי לאיך למידה צריכה להיראות, מתי היא צריכה להיעשות ובאיזה קצב, התחלתי למצוא ילדים שיודעים לאזן בין פעילות למנוחה, בין שיעמום ליצירה, בין ריקנות ולהתמלאות ובין ספיגה לעיכול.
הילדים מקבלים מכך הרבה מאד בטחון אישי פנימי. הם לא צריכים להוכיח לנו שום דבר כדי להיות אהובים ורצויים ואם הם ייבחרו למלא משימה שהם לקחו על עצמם או לא, זוהי אחריותם שלהם.
למדתי אני לבטוח שאם ילד רוצה להתקדם למקום כלשהו, הוא ייצור לעצמו את התנאים לכך.
אני אוהבת לראות את הילדים שלנו לומדים כי הם רוצים ללמוד.
מאז שהגענו לכאן לפארק המקסים הזה הם בתהליך חקירה ולמידה מתמשך בלי שאורי או אני ביקשנו מהם.
המפגש שלהם עם עולם המבוגרים מוליד תובנות והחכמה מדהימים ומרגשים.
אני צומחת וגודלת עוד אל תוך האפשרות שאם גם בגידול הילדים שלנו נפתח את האמון ונבטח, נבטח בכך שהם באמת ילדים של אלוהים ומה שנכון להם הם יגלו בעצמם, נבטח ביכולת הלמידה שלהם והתקשורת עם החברה, נבטח שהעולם שהם ייצרו יכול להיות אולי יותר טוב מזה שאנחנו יצרנו ואם רק נפנה את השטח, ננקה אותו מהדיעות שלנו ומהאמונות שלנו ונשאיר להם דף חלק להביא את שלהם, נוכל לצפות בעולם חדש שלם שנוצר לנגד עיננו.
נוכל לתת לאלוהים לגדל אותם רוחנית בזמן שאנחנו דואגים לצרכיהם הפיזיים והרגשיים.
במילה אחת – נאהב. כשאנחנו אוהבים אנחנו מזינים רגשית הכי בריא שאפשר, גם אם זה אומר לשים גבולות. כשזה בא מאהבה זה נעשה נכון ובריא. האוכל שאנחנו מכינים מזין הרבה יותר כשהוא מבושל באהבה. השאר נשאר מרחב פתוח ליצירה שלהם את עצמם ואת העולם.
וכדי לאהוב אותם באופן בריא אנחנו צריכים ללמוד דבר לא פחות חשוב שאולי הוא אבן היסוד לאהבה ללא תנאי לילדינו והוא – לאהוב את עצמינו.
היום זה היום הרביעי ברציפות שהילדים הולכים להתנדב במרכז הטבע כשהם רצים לשם כל יום בשמחה. הכרנו במרכז בחור צעיר שעובד שם בשם דריי, איש צעיר יפהיפה, מוצאו חציו אפריקאי וחציו שבט האפאצ'י. למדנו על כך שיש שבטים אינדיאנים שלקחו לעצמם עבדים כושים ויש כאלו שהרגישו שווים להם מההתחלה והתחתנו איתם.
למדנו גם על כך שאוקלהומה נחשבת למדינת האינדיאנים. כשממשלת ארה"ב פינתה אותם מכל מיני התיישבויות שלהם ברחבי ארה"ב, הם התכנסו באוקלהומה. יותר מחמש מאות שבטים מצאו כאן את ביתם, מרצון או שלא מרצון. בזמן השהות שלנו כאן נלמד עליהם עוד.
הילדים חזרו היום מהמרכז עם נחש לא ארסי שהם מצאו על הכביש, צבעו ירוק כמו העלים הרעננים של העצים פה ביער. חיפשנו באינטרנט איזה סוג הוא ומה הוא אוכל והם יצאו ליער לחפש לו חרגולים וצרצרים. עד שהם חזרו הוא הפסיק לזוז. כנראה נדרס על הכביש ומת. הנחש הוחזר אל האדמה.
למידה מתוך החיים.
ועד לפעם הבאה,
תבורכו בחיים עם חופש,
אילני