רוצה לשתף אתכם בשינויים בחיי.
חלק ממה שכתוב כאן מופיע גם גפורום של אתר לגעת אישה אבל השיחה הזו שייכת מבחינתי גם לצד של המשפחה שלי מבאופן...
אז הפכתי להיות אמא. אמא חדשה.
בשנים האחרונות הייתי עסוקה מאד גם באמהות אבל לא רק. הייתי עסוקה בלעבור מדינות, בלהיות בהריון וללדת (טוב זה נגמר לפני 3 שנם) ובלגדל ילדים.
אבל לא רק.
בארבע וחצי שנים האחרונות הייתי עסוקה ביותר גם בליזום, לכתוב, ליצור, לקדם, לייצר, לפרנס, להדהד את כל מה שקשור למהות הנשית, ריפוי נשי ומעגלי נשים.
כל הזמן אמרתי שאת עבודה הזו אני עושה - כי אני צריכה ורוצה ללמוד לעצמי מהי אישה, מה זה אומר להיות במהות הנשית וכ"ו.
אז למהות הנשית יש הרבה פנים שאותם פגשתי במהלך השנים הללו ובגדול אכן התרככתי, למתי להכיל, להיות סבלנית, להיות מרכז הבית ועוד.
אבל בחדשים האחרונים התחלתי להרגיש שיש משהו שקורא לי לשינוי גדול יותר ומהותי יותר. אחרי תקופה ארוכה שפחות או יותר עול הפרנסה היה עלי, הרגשתי שאני רוצה לשחרר את זה. לא רוצה לרוץ יותר ולדחוף. רוצה לעבור ל - being מהמקום של ה- doing.
ביקשתי מאורי שיתוף בנושא הפרנסה (עד אז הוא היה מעין עקר בית ויותר עם הילדים שבבית).
ואז התחיל מהפך מבורך. היום - כשאנחנו בצד השני של המטבע אני אפילו לא זוכרת איך זה קרה כל כך מהר אבל בכל זאת לקח לזה כמה חדשים עד שהבנו שאורי בנוי לקחת את נושא הפרנסה והעשייה עליו ואני בנוייה להיות אמא בבית. רק אמא בבית.
בהתחלה רק ביטאתי את הרצון שלי להיות יורת בבית עם הילדים, להיות זו שמכבסת - תולה.
ואורי - למי כידוע לכם מכור לאמריקה. ואם לפרנס - מבחינו המקום זה אמריקה. אז שיחררתי את זה לגמרי. הגעתי למקום שבו אמרתי לו - אני תומכת בך באופן טוטאלי. מתאים לך אמריקה - לך על זה. אם צריך אנחנו נגיע להיות איתך. מקום שלא הייתי בו פעם כי רציתי רק ישראל.
אבל התמסרתי. התמסרתי לבית, לאמהות, למה שנכון לאורי.
וזה מדהים. זה מדהים כל הקטע הזה.
הרגשתי שמיציתי משהו בסגנון העבודה שלי. לא רוצה כרגע לתקתק שניים שלושה מעגלים או סדנאות בחודש. רוצה עבודה פנימית,לכתוב, לקיים פה ושם מעגלים ומפגשים (יש לי רק מעגל אחד קבוע כרגע - פעם בחודש בחיפה וזה מספיק לי לגמרי) כשזה מגיע אלי.
אני מודה שיש לי המון סיפוק מכל מה שעשינו אני ואחיותי לדרך בשנים האחרונות. זה קורה, זה מרגש, כמעט כל יומיים אני מקבלת מייל על עוד מעגל נשים שנפתח בעוד ישוב בארץ וזה מרגש. זה מהדהד.
התחושה היא שזה קורה ואני לא ממש חייבת להיות שם פיזית כשזה קורה. גם לא פסטיבל נשים (שרציתי להרים) גם לא יומן לנשים (שרציתי ליצור) גם לא כל דבר אחר שקורה בשטח הזה. מבחינתי - העיקר שזה קורה.
גם האתר מבחינתי הוא לא שלי - הוא של הרעיון, של תנועת המעגל, של הריפוי הנשי.
ואני - אני באמהות. במהות.
אני מוצאת את עצמי מתרגשת מלהפיק יום בבית בדיוק כמו שפעם התרגשתי ליזום עוד פעילות מעגלית או אחרת לנשים.
אני מוצאת את עצמי מסופקת מלבשל, לנקות את המטבח והבית, לשחק עם הילדים שבחינוך ביתי, ללמוד איתם ומהם ולהשכיב אותם לישון בסוף היום...
נכנסתי לפאזה אחרת בחיים שהיא חלק מהמחזוריות שלי.
אני כבר שלושה שבועות פול טיים בתפקיד - מאז שאורי נסע ואני מאושרת. לא כל יום קל (טוב נו, נדוש- נדוש) אבל הימים מלאי גדילה.
אני כולי באמהות וביצירה ובעשייה עם הילדים.
ואולי עדן ילך למיתר לתקופה כי הוא מאד רוצה את זה ומתוך ההקשבה שלי למי שהוא - ועזבו את הפרטים, זה לא נראה לי חשוב, זה נכון. זה חלק מההנהגה שלי את השבט הקטן הזה. זו האינטואיציה שלי וזה נושא לדיון אחר אבל מבחינתי האישית - כולם יכולים להיות איתי בבית. אני איתם.
זהו, אז זה מופלא. אני כולה עוד לא 6 שנים באמהות וכבר אני מגלה את התהפוכות, השינויים, המחזוריות של הדברים. אני מגלה שאפשר להתאהב באמהות מחדש - לא רק עם ילד הראשון.
אני מגלה את עצמי כאישה באמהות וזה אחד הדברים הגדולים ביותר - אחת המתנות הגדולות ביותר שאני מרגישה שאני יכולה לתת לאישה שבי.
תודה שקראתן עד כאן.
היו ברוכות.
אילנה אילן (ראשון, ספטמבר 26, 2004, 21:53):
הוספתי כאן עוד משהו שכתבתי בפורום של לגעת אישה אבל רלוונטי לדף זה.
אך, האמהות הזו, איזה כיף.
לא שאין רגעי שבהם אני רוצה להתפטר מהמקצוע לתמיד אבל הם כל כך מעטים והאמת היא שכשנכנסתי לתפקיד הזה כמו שאני עושה אותו עכשיו, ידעתי שאני הולכת עם מחוייבות. כמו זוגיות - שיש החלטה בלב שלא משנה מה קורה - אנחנו ביחד, ככה באמהות הזו, היתה לי החלטה שגם אם יש ימים לא קלים, גם אם יש רגעים שבהם אני לא יודעת איך לצאת מזה - זה הענין, זוהי ההתמודדות, שם השיעורים שלי, שם ההתרחבות שלי ואכן, כאשר אני באה מהגישה הזו אז עוברות להן 10 דקות שנראות כאילו סוף העולם קרב, אין סיכוי שהילדים יסתדרו בינהם, אין סיכוי לשלום בית והנה, זה מסתדר. אני לוקחת נשימה עמוקה, אני זוכרת את קלף הפלא ששלפתי הבוקר (סבלנות) והכל משתנה והיום הופך לרצף של למידה, רצף של הנאה וצחוקים, רצף של חוויות - פעם עם ילד אחד, פעם עם שניים, פעם עם שלושתם.
עברנו שבועיים של מחלות - קודם הילדים ואחר כך אני. זה היה מתיש וגומר אבל ברוך השם יצאתי מזה אתמול בערב וחזרתי לכוחות שלי.
ועכשיו בסוף היום כשכולם כבר ישנים אני יכולה לומר לכן שאני בסיפוק אדיר, אני מאוהבת בקטנים, אני מברכת אותם על קיומם בחיי, אני מודה להם על ההזדמנות שהם מביאים לי להיות אמא. איזה ג'וב מדהים.
לקח לי 5 וחצי שנים להגיע למקום הזה של התמסרות מלאה. לא שלא היו לי רגעי התמסרות כאלו בדרך אבל כל פעם, כשהקטן נגמל מיניקה (שנה וחצי בערך), מצאתי את עצמי מקדישה את עצמי גם לעבודה. והיה לי המון סיפוק בה רק שהיא הובילה אותי אל המהות הנשית שלי צעד צעד (ועדיין מובילה). והצעד היום נמצא באמהות הזו המופלאה.
אני מרגישה כמעט כאילו רק מעכשיו נהיתי אמא. מרגש לדעת שבדרך, במשך השנים, ישנם שלבים שבהם אפשר להתאהב מחדש בתפקיד הזה.
אוהבת.
רוצה לשתף אתכם בשינויים בחיי.
חלק ממה שכתוב כאן מופיע גם גפורום של אתר לגעת אישה אבל השיחה הזו שייכת מבחינתי גם לצד של המשפחה שלי מבאופן...
אז הפכתי להיות אמא. אמא חדשה.
בשנים האחרונות הייתי עסוקה מאד גם באמהות אבל לא רק. הייתי עסוקה בלעבור מדינות, בלהיות בהריון וללדת (טוב זה נגמר לפני 3 שנם) ובלגדל ילדים.
אבל לא רק.
בארבע וחצי שנים האחרונות הייתי עסוקה ביותר גם בליזום, לכתוב, ליצור, לקדם, לייצר, לפרנס, להדהד את כל מה שקשור למהות הנשית, ריפוי נשי ומעגלי נשים.
כל הזמן אמרתי שאת עבודה הזו אני עושה - כי אני צריכה ורוצה ללמוד לעצמי מהי אישה, מה זה אומר להיות במהות הנשית וכ"ו.
אז למהות הנשית יש הרבה פנים שאותם פגשתי במהלך השנים הללו ובגדול אכן התרככתי, למתי להכיל, להיות סבלנית, להיות מרכז הבית ועוד.
אבל בחדשים האחרונים התחלתי להרגיש שיש משהו שקורא לי לשינוי גדול יותר ומהותי יותר. אחרי תקופה ארוכה שפחות או יותר עול הפרנסה היה עלי, הרגשתי שאני רוצה לשחרר את זה. לא רוצה לרוץ יותר ולדחוף. רוצה לעבור ל - being מהמקום של ה- doing.
ביקשתי מאורי שיתוף בנושא הפרנסה (עד אז הוא היה מעין עקר בית ויותר עם הילדים שבבית).
ואז התחיל מהפך מבורך. היום - כשאנחנו בצד השני של המטבע אני אפילו לא זוכרת איך זה קרה כל כך מהר אבל בכל זאת לקח לזה כמה חדשים עד שהבנו שאורי בנוי לקחת את נושא הפרנסה והעשייה עליו ואני בנוייה להיות אמא בבית. רק אמא בבית.
בהתחלה רק ביטאתי את הרצון שלי להיות יורת בבית עם הילדים, להיות זו שמכבסת - תולה.
ואורי - למי כידוע לכם מכור לאמריקה. ואם לפרנס - מבחינו המקום זה אמריקה. אז שיחררתי את זה לגמרי. הגעתי למקום שבו אמרתי לו - אני תומכת בך באופן טוטאלי. מתאים לך אמריקה - לך על זה. אם צריך אנחנו נגיע להיות איתך. מקום שלא הייתי בו פעם כי רציתי רק ישראל.
אבל התמסרתי. התמסרתי לבית, לאמהות, למה שנכון לאורי.
וזה מדהים. זה מדהים כל הקטע הזה.
הרגשתי שמיציתי משהו בסגנון העבודה שלי. לא רוצה כרגע לתקתק שניים שלושה מעגלים או סדנאות בחודש. רוצה עבודה פנימית,לכתוב, לקיים פה ושם מעגלים ומפגשים (יש לי רק מעגל אחד קבוע כרגע - פעם בחודש בחיפה וזה מספיק לי לגמרי) כשזה מגיע אלי.
אני מודה שיש לי המון סיפוק מכל מה שעשינו אני ואחיותי לדרך בשנים האחרונות. זה קורה, זה מרגש, כמעט כל יומיים אני מקבלת מייל על עוד מעגל נשים שנפתח בעוד ישוב בארץ וזה מרגש. זה מהדהד.
התחושה היא שזה קורה ואני לא ממש חייבת להיות שם פיזית כשזה קורה. גם לא פסטיבל נשים (שרציתי להרים) גם לא יומן לנשים (שרציתי ליצור) גם לא כל דבר אחר שקורה בשטח הזה. מבחינתי - העיקר שזה קורה.
גם האתר מבחינתי הוא לא שלי - הוא של הרעיון, של תנועת המעגל, של הריפוי הנשי.
ואני - אני באמהות. במהות.
אני מוצאת את עצמי מתרגשת מלהפיק יום בבית בדיוק כמו שפעם התרגשתי ליזום עוד פעילות מעגלית או אחרת לנשים.
אני מוצאת את עצמי מסופקת מלבשל, לנקות את המטבח והבית, לשחק עם הילדים שבחינוך ביתי, ללמוד איתם ומהם ולהשכיב אותם לישון בסוף היום...
נכנסתי לפאזה אחרת בחיים שהיא חלק מהמחזוריות שלי.
אני כבר שלושה שבועות פול טיים בתפקיד - מאז שאורי נסע ואני מאושרת. לא כל יום קל (טוב נו, נדוש- נדוש) אבל הימים מלאי גדילה.
אני כולי באמהות וביצירה ובעשייה עם הילדים.
ואולי עדן ילך למיתר לתקופה כי הוא מאד רוצה את זה ומתוך ההקשבה שלי למי שהוא - ועזבו את הפרטים, זה לא נראה לי חשוב, זה נכון. זה חלק מההנהגה שלי את השבט הקטן הזה. זו האינטואיציה שלי וזה נושא לדיון אחר אבל מבחינתי האישית - כולם יכולים להיות איתי בבית. אני איתם.
זהו, אז זה מופלא. אני כולה עוד לא 6 שנים באמהות וכבר אני מגלה את התהפוכות, השינויים, המחזוריות של הדברים. אני מגלה שאפשר להתאהב באמהות מחדש - לא רק עם ילד הראשון.
אני מגלה את עצמי כאישה באמהות וזה אחד הדברים הגדולים ביותר - אחת המתנות הגדולות ביותר שאני מרגישה שאני יכולה לתת לאישה שבי.
תודה שקראתן עד כאן.
היו ברוכות.
[po]אילנה אילן[/po] (ראשון, ספטמבר 26, 2004, 21:53):
הוספתי כאן עוד משהו שכתבתי בפורום של לגעת אישה אבל רלוונטי לדף זה.
אך, האמהות הזו, איזה כיף.
לא שאין רגעי שבהם אני רוצה להתפטר מהמקצוע לתמיד אבל הם כל כך מעטים והאמת היא שכשנכנסתי לתפקיד הזה כמו שאני עושה אותו עכשיו, ידעתי שאני הולכת עם מחוייבות. כמו זוגיות - שיש החלטה בלב שלא משנה מה קורה - אנחנו ביחד, ככה באמהות הזו, היתה לי החלטה שגם אם יש ימים לא קלים, גם אם יש רגעים שבהם אני לא יודעת איך לצאת מזה - זה הענין, זוהי ההתמודדות, שם השיעורים שלי, שם ההתרחבות שלי ואכן, כאשר אני באה מהגישה הזו אז עוברות להן 10 דקות שנראות כאילו סוף העולם קרב, אין סיכוי שהילדים יסתדרו בינהם, אין סיכוי לשלום בית והנה, זה מסתדר. אני לוקחת נשימה עמוקה, אני זוכרת את קלף הפלא ששלפתי הבוקר (סבלנות) והכל משתנה והיום הופך לרצף של למידה, רצף של הנאה וצחוקים, רצף של חוויות - פעם עם ילד אחד, פעם עם שניים, פעם עם שלושתם.
עברנו שבועיים של מחלות - קודם הילדים ואחר כך אני. זה היה מתיש וגומר אבל ברוך השם יצאתי מזה אתמול בערב וחזרתי לכוחות שלי.
ועכשיו בסוף היום כשכולם כבר ישנים אני יכולה לומר לכן שאני בסיפוק אדיר, אני מאוהבת בקטנים, אני מברכת אותם על קיומם בחיי, אני מודה להם על ההזדמנות שהם מביאים לי להיות אמא. איזה ג'וב מדהים.
לקח לי 5 וחצי שנים להגיע למקום הזה של התמסרות מלאה. לא שלא היו לי רגעי התמסרות כאלו בדרך אבל כל פעם, כשהקטן נגמל מיניקה (שנה וחצי בערך), מצאתי את עצמי מקדישה את עצמי גם לעבודה. והיה לי המון סיפוק בה רק שהיא הובילה אותי אל המהות הנשית שלי צעד צעד (ועדיין מובילה). והצעד היום נמצא באמהות הזו המופלאה.
אני מרגישה כמעט כאילו רק מעכשיו נהיתי אמא. מרגש לדעת שבדרך, במשך השנים, ישנם שלבים שבהם אפשר להתאהב מחדש בתפקיד הזה.
אוהבת.