יוווווווווו
סתם ניכנסתי להציץ ו... הפתעה כיפית מכולכן.
ענת,דגנית,יונת, חברות אהובות. שמחה כל כך לראותכן כאן.
וגם את ,יעל. תודה על ההשתתפות.
כל כך צריכה את חברתכן כרגע.
היכנסו לדף החדש המשך חיינו באפריקה 2
אני כותבת שם עוד מחוויותיינו.

אורית, הנה את סופסוף! איזה יופי!

ברוך הבא לטנזניה!
להתראות בדף החדש

אוריתי, איזה כיף שחזרת!! ברוך שובך נשמע כיף ומבטיח המקום החדש, ספרי, ספרי.

אורית,
איזה כיף לראות שוב את שמך כאן. מצטרפת לאיחולי ההתאקלמות הקלה.

<אני מהקוראות הסמויות>

תודה על הברכות.
כיף לראות שוב את כל השמות המוכרים-
ליזה ליזה, סיגל ב , אמא של יונת , ונהר היקרה.
אני פותחת דף חדש (באמת חשבתי על זה לפני כמה ימים... ) בשם "המשך חיינו באפריקה 2 ".
נתראה שם.

אורית,
ברוך שובך!

ברוכה השבה אורית.

איזה כיף לראות אותך פה שוב. נחמד לי לקרוא את תאורייך על המקום שבו אני גרה שלוש שנים.
מקווה שתהיה התאקלמות מהירה ושתצליחו גם להנות מכל התקופה.

טוב אנחנו נפגש בקרוב....בינתיים המון חיבוקים!

ברוכה השבה למחוזות הווירטואלים החמימים שלנו!
טוב לקרוא אותך! @}

שתהיה התאקלמות קלה

אורית, בשעה טובה! @}
התגעגעתי לקרוא אותך. נשמע נפלא חוף הים עם עצי הקוקוס.
כל הכבוד לך שהחזרת לעצמך את המטבח, זה נפלא בעיני.
לגבי הסטנדרטים של הנקיון, בארץ כבר תקבעי לך סטנדרטים אחרים...
טוב לשמוע ממך, מחכה לעוד סיפורים.
ואגב, מה דעתך לפתוח דף חדש לרגל המעבר? הדף הזה כבר נורא "כבד".

טוב לשמוע ממך, שתהיה התאקלמות קלה

שלווווווווווווווווווווום לכולם.
סוף סוף!!!!!!!!!!!
איזה כיף היה לפתוח את הדף ולקרוא אתכם,כל המתעניינים בשלומי.
תודה לך ,שרון,על העידכונים לחבר'ה.
אז אנחנו בדאר-א-סאלם שבטנזניה. עדיין קצת בהלם,עדיין בקשיי קליטה.
חם,חם,חם ולחחחחחחחחחחחח מאוד.
אחרי מזג האויר היבש והמושלם של ניירובי, קצת קשה להתרגל לזה.
עיר קטנה יותר. זה מורגש באויר. נעים לנסוע ולראות את הים,חוף עם עצי קוקוס,כמו בסרטים. זה עושה משהו בלב.
אני אף פעם לא הייתי מחוברת לים. גדלתי רחוק מים. אבל חייבת להודות שזה נעים. עדיין לא היינו בחוף. אבל היינו בבריכה.
סוףסוף בריכה עם מים חמימים ולא קפואים כמו בניירובי. כיף לצנן את הגוף אחרי יום לוהט.
יש לנו בית לא גדול, שזה שינוי לטובה אחרי הבית מפלצתי שהיה לנו בניירובי.
עדיין לא מרגישה בו ממש "בבית" ,אבל אני מתארת לעצמי שאת זה הזמן יעשה.
לאט לאט מוציאים דברים מהארגזים, פוגשים את כל הדברים האהובים מחדש.
עוד לא הכל מסודר. אבל הרוב.
יש לי עוזרת אחת בבית. החלטתי שזה מספיק בנתיים. לנקות היא מספיקה. הבישול חזר אלי.
מודה. מודה שאני כבר לא רגילה לעמוד שעות במטבח. ביום הראשון ממש כאבו לי הרגליים...
פתאום הבנתי שעבר כבר המון זמן מאז שעזבנו את ישראל. עברה כבר שנה וחצי. והתרגלתי לחיים אחרים.
אפילו התרגלתי לבית נקי! (אוי ואבוי... ). לפני שהעובדת היגיע,היינו כמה ימים בלי. ואז גם הבנתי שאני כבר ממש לא רגילה גם לנקות נוסף לכל.
וגם לא מספיקה. ואז גם הבנתי שמצפים מאישה שגם תעבוד ו"תעשה קריירה",גם תטפל בבית וגם בילדים. זה בילתי אפשרי!
ניזכרתי למה הבית שלי אף פעם לא היה ממש נקי (בלשון המעטה). הבנתי גם שכשסוף סוף נחזור לארץ, אצטרך שוב להתרגל לחיות ללא עוזרת בבית, ואין לי מושג איך אצליח לעמוד בסטנדרטים שהתרגלתי אליהם באפריקה...
אבל דיה צרה לשעתה.
כרגע אנחנו כאן.
קורה שאני עומדת במטבח,ופתאום הדמעות חונקות ובא לי לבכות ולבא לי לעוף מפה ולצעוק "מה אני צריכה את כל זה???!!!! רוצה הביתה!!!".
ורגע אחר כך אני מרגיע האת עצמי ומנסה לחשוב חיובי ולשכנע את עצמי שיהיה בסדר ושעוד מעט נכיר אנשים נחמדים ונמצא פעילויות כייפיות.
הכי קשה,עדיין,זה הבדידות. הגעגועים.
כל כך הייתי רוצה לדבר עם חברה טובה. לא.כל כך הייתי רוצה להיות עם חברה טובה.

מדור קיטורים:
הבית הוא בית ישן. הקירות לא מבודדים, הגג מפח... לכן,אם לא מדליקים מזגן אפשר להחנק.
בגלל "תרבות המשרתים" שהינהיגו כאן האנגלים בתקופה הקולוניאלית,במטבח אין מזגן. גם אין בו חלון. כשאין חשמל הוא חשוך כמו מאורה.
מחניק וחם. יש מאוורר. אבל אם אני מדליקה את הגז,אז צריך לכבות את המאוורר שלא יפריע לאש...
חוץ מזה יש "התקפות" נמלים אין סופיות. כאילו כל הבית הוא קן נמילים אחד גדול. זה לא יאומן!
רגע אחד הן לא שם, ורגע שני הן שם באלפיהן. ואל תפנו אותי ל הדברה ומיגור חרקים , אני לוקחת את הספריי הכי קטלני שאני מוצאת ומרססת ללא רחמים.
ואין לזה סוף. הן יוצאות מהמשקופים,ומהחרסינות שבמקלחת ומהחריצים שבין הארונות ומכל חור אפשרי. ממש מבעס. בכל יום יש "הפתעות" חדשות.

טוב חברים יקרים.
טוב ונעים לחזור לכאן.
אמשיך בקרוב.

אז הנה מגיע עוד עדכון קצרצר על אורית ומשפחתה-

היום שוחחנו קצת בטלפון. כולם מרגישים שם טוב ומנסים להסתגל למעבר ולמקום החדש.
אורית סובלת מאוד מהחום הנורא (גם לי לקח זמן רב להתרגל ללחות האיומה שם).
הם סידרו קצת את הבית החדש ובינתיים הם מבלים יותר בבית. הבטחתי שכשאנחנו נחזור נוכל לעזור להן לפגוש אנשים ולהשתלב שם מבחינה חברתית.
היא מספרת שהבנות נהנות בינתיים והן עסוקות מאוד בבית החדש.
סיפרתי לה על ההתעניינות של כולכן וזה שימח אותה מאוד. היא בקשה למסור שזה עושה לה טוב ומחמם לה את הלב לדעת שחושבים עליה.
בינתיים אין לה עדיין אינטרנט מסודר והניתוק הזה קשה לה מאוד!
אני מקווה שבקרוב זה יסתדר והיא תוכל להיות פה שוב.

בינתיים אני שולחת לה את ברכותיכן וזה עושה אותה מאושרת.

זהו בינתיים ...(אלה היו 60 שניות על אורית ומשפחתה(-;)

תודה שרון! מסרי לאורית חיבוק. אני מחכה לה.

מה שגם לפני כמה ימים היתה סערה נוראית ואחריה העיר נשארה ללא חשמל במשך שלושה ימים.
איזו קבלת פנים

שרון, המון תודות על העדכון תמסרי את אהבתנו בבקשה ומחכים לשמוע עוד...

מחכים בסבלנות ...ושיהיה כמה שיותר בקלות

שרון, תודה על העדכון!

טוב אז לי יש מושג מה קורה עם משפחת ערוסי- אוקו.
כאמור המעבר לטנזניה התעכב במספר ימים בגלל בעיות טכניות של חברת ההובלה. בסופו של דבר המעבר נעשה - אורית והבנות הגיעו לדאר לפני שבוע בערך.
אין להם כרגע אינטרנט ולכן אורית לא יכולה לכתוב. מה שגם לפני כמה ימים היתה סערה נוראית ואחריה העיר נשארה ללא חשמל במשך שלושה ימים.
מחר אני אתקשר לאורית כדי לשמוע יותר פרטים (כל הפרטים האלה אני יודעת מבעלי).
אמסור לה גם את התעניינותכן- היא תשמח לשמוע.

מ ת ג ע ג ע ת ....

שלום לכולם,
למישהו אולי יש מושג מה קורה עם משפ' ערוסי-אוקו??????

שלום לכם ,
מחכה בקוצר רוח לשמוע מכם
נשיקות וחיבוקים ציפי
(כתבתי לכם בדף שלי)

שרון, תודה!

היום דיברתי עם אורית בטלפון. היא סיפרה לי שמהמעבר שלה ושל הבנות לטנזניה נדחה בכמה ימים.
ישנן בעיות עם המשאית שאמורה להעביר את המטען- היא תקועה בגבול בינתיים ועד שהיא תצא לא ממש ניתן לדעת מתי היא אכן תגיע לאסוף את הדברים(המטען מחכה בבית בניירובי).
בינתיים אורית והבנות מתארחות אצל משפחה בקניה. הן מחכות כבר למעבר וכל הדחייה הנכפית הזו קצת מעיקה.
אין לה גם אפשרות להיכנס לאינטרנט ואני בטוחה שגם הניתוק הזה בטח לא עושה לה טוב.

בכל מקרה נשלח לה כוחות ואנרגיות שהכל יסתדר במהרה ושהמעבר יגיע כבר בקרוב מאוד.

(סתם רציתי לעדכן אתכם במצבה של אורית שלא תחשבו שהיא נעלמה לה סתם ככה)

הי אורית,
לא היתי מחוברת כמה ימים ולכן לא הספקתי לאחל בהצלחה במעבר...
מניחה שכשתגיעי לקרוא שורות אלו זה יהיה כבר בביתכם החדש . מקוווה שהכל עבר בשלום ובקלות יחסית...
מי יתן ומעבר זה יביא איתו דברים חדשים טובים ונעימים ושאחריו המעבר הבא יהיה לבית משלכם בארץ ובצפון שאת כל כך אוהבת ומתגעגעת.
חיבוקים חמים מכולנו כאן!

לא בטוחה שתראי עוד היום את מה שאני כותבת לך אבל היה לי חשוב שתדעי שאתן בלבי תמיד. אני חושבת עליך המון בתקופה האחרונה וכולי תקווה שזו אכן יציאה לדרך חדשה. גם בדרך הזו יהיו קשיים ומהמורות, אבל מקווה שהיא תהיה קלה ונעימה ואף מהנה עבור כולכם.
גדלתי בצפון הארץ ואני אוהבת ירוק. צריכה "ירוק בעיניים".
תיקון טעות קטנה- דאר מאוד ירוקה. יש הרבה "ירוק בעיניים". הגינות הפרטיות פחות מטופחות כי יש צורך בהמון מים.
אבל הצמחייה הפראית בחוץ צומחת וממלאה את האזור בהמון ירוק!

חושבת עליכם ושולחת המון כוחות וחיבוקים!

הי אורית. שיהיה מעבר קל. היינו השבוע בספארי ברמת גן, פעם ראשונה, והילדים מאוד נהנו. חשבתי איך אפשר שנהיה בספארי אמיתי, ולא כזה שמצפים בו את העצים ברשת כדי שהחיות לא יכסחו אותם. אז מסתבר שחשבתי עליך גם השבוע. תצליחו. נדבר בהמשך.

איזה כיף.
תודה לכולכם.
האמת שנכנסתי לראות אם מישהו עוד כתב לי.
מנצלת שעות אחרונות של חיבור לעולם החיצון.
לוקחת את כל הברכות והאיחולים איתי בליבי לדרך החדשה.
יוחנן בצק, טעיייייייייייייים.

מגיעות. מגיעות.

מאחלת לך שתצליחי גם להנות קצת בשבוע שבין בית לבית או לפחות לנשום בשקט
ואח"כ שתהיה התאקלמות מהירה
@}

לכתוב מילים שאין לי מושג לאן יגיעו

מגיעות. מגיעות.
אני לא טוב בפרחים אז אני שולח לך קוביית שוקולד מריר.
(תאכלי עכשיו, שלא תימס בנסיעה)

שיהיה מעבר קל והתאקלמות מהירה @}

נראה לי שזה היום האחרון.
ממחר אהיה מנותקת עד הודעה חדשה.
תודה ליושבי האתר הזה שנתנו לי כאן בית חם בכל התהליך הארוך שעברתי מאז שהיגעתי לניירובי.
ניפגש בשלב הבא של המשך חיינו באפריקה...

יצאתי לגינה לסיבוב.
הכל ירוק. דשא ירוק,גדול. בתוכו איים של גינה, וגם מסביבו, עצים גבוהים ויפים.
אני נפרדת בליבי.
אני יודעת שבביתי החדש אין ירוק.
חם מאוד בדאר-א-סאלם, והאדמה חולית. החצר חולית. אולי קצת עצים.
אתגעגע לירוק של ניירובי.
איך אחיה ללא "ירוק" אינני יודעת.
גדלתי בצפון הארץ ואני אוהבת ירוק. צריכה "ירוק בעיניים".
אצטרך להתרגל למשהו אחר,כנראה...

אני צריכה לשבת מול מחשב קר,לכתוב מילים שאין לי מושג לאן יגיעו ולבכות לבדי.
המילים שלך מגיעות, לפחות אליי, ואת לא לבד את לא לבד את לא לבד....
גם אם זה רק וירטואלי זה אמיתי, אורית, תאמיני לי, זה אמיתי ככל שזה יכול להיות.
אני איתך.

כמעט מחקתי את החלק האחרון, אבל בסוף הוא נשאר.
מילא,הדף הזה סבל כבר הרבה "הצהרות מסכנות" ממני,שיספוג עוד קצת.("מסכנות" בשורוק)

יוחנן בצק היקר, לכבוד הוא לי לארח אותך כאן.
לשמור שן עקורה לעצמך זה דבר אחד.
להראות אותה למעבידים שלך, זה כבר דבר אחר.
אני בטוחה שלא תלך לבוס שלך מחר ותראה לו את השן העקורה...

יומיים אחרוניםב בית הזה.
לחץ אין סופי.
חשבתי שאוכל להתחמק מזה הפעם,לנוכח ההרגשה הטובה שהיתה לי לפני זמן לא רב.
אבל זה משתלט ועוטף. גוש בגרון וערפל במוח.
ומקרין על כולם,כמובן. וגאיה,כרגיל,הראשונה להגיב. עצבנית ולא נחמדה בעליל (בטח גם אני נראית כך... )
התחלתי לארוז את המטבח. כלי אחר כלי,עוטפת ומניחה בארגז. זה מרגיש סופני כל כך.
ואני צריכה להזכיר לעצמי שזה לקראת התחלה חדשה, ובתקוה לטוב יותר.
אז למה בעצם זה כל כך קשה לי??
אני מנסה לחשוב ולהבין. הסיבה הכי ברורה היא שהבית שלי כבר לא ממש בית. ואני צריכה בית מוצק בכדי להרגיש טוב.
ובעלי לא מצליח להבין ולקבל את ההרגשה שלי,וזה עוד יותר מקשה.
"אז מה,רק לכמה ימים.מה קרה?! מה את מתמוטטת מזה?!"
כי ככה אני מרגישה. גם שבוע בלי בית זה קשה לי.
וזה לא כמו טיול. כשאני נוסעת לטיול,אני יודעת שהבית שלי מחכה לי. כאן,אין בית.
והוא יתחיל שוב להתהוות רק בעוד שבוע. וגם אז, זה בית חדש שעוד לא ראיתי בכלל בעיר חדשה,במדינה אחרת.
וזה קשה לי ומלחיץ אותי מאוד,מסתבר.
עם כל הציפיה וההתרגשות,זה גם מלחיץ.
אז מה אני עושה עם זה? לאן לנטב את כל הרגשות האלה.
לעזעזעל הבדידות המעצבנת הזאת (וכאן עידנתי את המילים מאוד...). אין עם מי לדבר,אין למי לבכות,אין ממי לקבל עידוד ותמיכה שאני כל כך צריכה עכשיו.
אני צריכה לשבת מול מחשב קר,לכתוב מילים שאין לי מושג לאן יגיעו ולבכות לבדי.
הידד,איזה כיף.
>אורית מרחמת על עצמה מאוד<

אה, והכוונה היא שמשעשע כמה שזה אוניברסלי
(זו לא היתה הרגעה ממלכתית). אני גם חשבתי משהו בכיוון של אש"י

אורית,
זה אוניברסלי.
בדיוק אתמול נפרדתי משן בינה. לפני שהלכתי נשאלתי אם אני רוצה לשמור אותה.

בעלי אמר לי שהוא נתן לו כסף בשביל ברופא, וכך הוא בא ומראה לנו שהוא אכן השתמש בכסף בשביל הרופא...

אורית,
אולי הם מתייחסים אליך קצת כמו ילד לאמא שלו, או כמו ילד בפעוטון למטפלת?

קודם ניגש אלי דיויד,שומר הלילה.
הוא התקרב אלי והוציא מכיסו טישו לבן מעוך. חשבתי שהוא מקורר ויקנח את האף ,או משהו דומה, אבל אז הוא אמר לי:
"היום הייתי אצל הרופא,לקחתי את אישתי". ואז הוא פותח את הטישו המעוך ומראה לי שן עקורה,עכורה.
"עקרו לה את השן הכי בפנים. זה התנפח לה. מאוד מצחיקים הרופאים האלה. יש להם כל מיני מכשירים לכל דבר.לעקור וליקדוח. אבל עכשיו אישתי בסדר. נתנו לה זריקה ואז הוציאו. עכשיו היא בסדר".
מה יש להם,לאנשים הקנייתים שעובדים אצלנו ,שיש להם צורך להראות לי את השיניים העקורות שלהם ושל בני משפחתם??...

קודם שמעתי את אור מהחדר השני אומרת לתומר:
"אל תעלי על זה! זה יכול להישבר, ואז תיפלי, ותישברי את הראש, ובסוף תמותי..."

היום אור היתה בבית הספר ליום פרידה.
המורה שלה אמרה שהיא בכתה כמה פעמים, אבל זה היה נראה לה בסדר, דמעות של פרידה. היסכמתי איתה.
חוץ מהתרגשות שלוותה את אור,היה נראה שהיא מקבלת את הפרידה בהשלמה.
לפני שעזבנו את בית הספר היא נפרדה בחיבוק ממורה נוספת, שאמרה לה "אני אזכור אותך תמיד בזכות מה שלימדת את ילדי כיתתך היום". ואור שאלה אותי "את יודדעת למה היא אמרה את זה?" למה? "כי בשיעור שלה כל הילדים התנהגו אלי לא יפה והיציקו לי וקצת בכיתי מהם, ובסוף אמרתי להם שהם צריכים להתנהג יפה אחד לשני ולא להציק".
באוטו היא הוסיפה "יום הפרידה לא היה כל כך נעים".
אמרו לנו שיש בית ספר וולדורף גם בדאר-א-סאלם, אבל אני מאוד מאוד מקוה שלא נזדקק לו...

תודה תומרי,על העידוד והחום.

מאחלת לכולכם מעבר קל וכייפי(עד כמה שאפשר):-)
ולך אורית יקרה, הנה הרגע מגיע לו במהירות הבזק, אוטוטו החיים יתייצבו והאדמה שוב תהיה חזקה ובטוחה. ממשיכה לשלוח חיבוקי תמיכה ועידוד...
לילה טוב
תמרי

טוב,נירעתי קצת.
הולכת להכין עוגה למחר,שאור תיקח לבית הספר...

אוקיי.
עכשיו היה כאן האיש מחברת ההובלות. סגרנו עיסקה.
מעמיסים בעוד שבוע!!!
זה אומר שאנחנו צריכים לצאת מהבית כיומיים קודם. איזה לחץ. פתאום זה מוחשי מתמיד.
כאילו שכל ההתרחשויות של השבועות האחרונים היו רק הכנה לשבוע הקרוב.
עכשיו זה אמיתי באמת. אין יותר "זמן שאול", אין יותר "עין הסערה". הסערה היגיעה,ובגדול!
ויש עוד כמה דברים שרציתי להספיק,כמו לקנות לגאיה כפכפים חדשות,לקנות לבנות משקפי שמש לראת החום הגדול וחוף הים. וגאיה צריכה בדיקת אצל רופא עיניים. ומחר אור הולכת ליום פרידה בבית הספר,אז אני צריכה להכין עוגה.
וביום חמישי הבנות רוצות ללכת לשיעור בלט להיפרד.
פתאום יש לי לחץ בחזה וקשה לי לינשום ובא לי לבכות.
הייתי רוצה להיות בתפקיד הילדה כאן. בלי אחריות,בלי לחץ, רק להיות עצובה מהפרידות...

אני מעריכה שנישאר בניירובי עד סוף השבוע הבא, ואז נטוס,הבנות ואני לדאר-א-סאלם.שעה אחת של טיסה.
בעלי יצטרך לנסוע כבר בתחילת השבוע. הוא נוסע עם האוטו ושלושת הכלבים.

מתי בדיוק אתם עוברים ? שיהיה המון המון הצלחה ושההתחלה תהיה רק ליותר טוב !

תודה, שרון.

אור יושבת על ידי עם מילונית אלקטרונית,מקלידה מילים בעיברית ומעתיקה לדף את הפירושים באנגלית.
והנה,כך היא מתרגלת עיברית ואנגלית בו זמנית.
משקיט לי את המצפון...
כיף לראות איך היא לומדת מזה מילים חדשות ומתרגלת קריאה וכתיבה בשתי השפות.

וואו...זה כבר באמת קרוב המעבר.
עדיין עצוב לי שלא נהיה כדי לקבל את פניכם. אבל יהיו לכם שבועיים להתארגנות פנימית ואז נגיע.
שולחת לך חיבוקים חמים וכוחות להמשך. מעבר הוא דבר לא פשוט- יש לך את כל הבמה להרגיש מותשת, עייפה, כועסת, ועצבנית.
מקווה שהמעבר יביא איתו רק טוב, ושהכל יהיה קל וורוד יותר.
עוקבת אחריכם גם מהארץ.

אתמול בסוף היום הרגשתי כאילו עבר עלי מכבש!
ארזנו במרץ עד הערב. זה התיש אותי מאוד. באיזשהו שלב הרגשתי שאני נהיית ממש עצבנית ו"נבחתי" על כל מי שניסה להתקרב אלי. בסוף הרגשתי פשוט סחוטה.
הצלחנו לארוז 80%-85% מהבית. כלומר עכשיו יש בעיקר ארגזים, וקצת דברים.
לבנות יש ,לכל אחת מהן תיק צד ,ובו הן שמו להן קצת דברים אישיים לקחת איתן, עד שנפתח שוב את הארגזים ונפגוש שוב את כל הדברים האהובים. (דברים אישיים=ברביות,קוקיות,שרשראות וכדומה...).
כאב לי קצת לארוז להן את כל הדברים שלהן ,ניסיתי לעשות מזה משחק, כאילו שכל דבר שנארז אומר כמה כיף לו להארז וכמה זה מרגש,והבנות הצטרפו לזה בשמחה ועזרו לי באריזה, אבל ראיתי איך הן נפרדות מכל חפץ וחפץ וזה עשה לי צביטה קטנה בלב. אני כל הזמן מזכירה להן ולעצמי שזה רק לשבועיים,אולי קצת יותר. זה לא הרבה מאוד זמן.
וגאיה חוזרת ואומרת פעם "אני רוצה לעבור כבר" ופעם "לא בא לי לעבור", וזה מבטא את הרגשות המעורבים של כולנו.

יש כבר מישהו שרוצה לעבור לבית הזה לאחר שנעזוב.
הוא ישאיר לו את הגנן ושומר הלילה, וגם את אחת העובדות. לפחות אני יודעת שיהיה להם עבודה.
נשארה עוד עובדת אחת . גם לה נמצא משהו.
חברה שהיתה גרה כאן ועזבה לפני שהיגענו, כל הזמן אומרת לי שהיא מתגעגעת בעיקר לאנשים הקנייתים שהיכירה כאן, לא לאחרים.
עכשיו אני מבינה מאוד למה היא מתכוונת...

תודה תמרי.
מה שהכי מלחיץ בעיני הוא שה"אדמה" מתערערת. אני צריכה אדמה מוצקה מתחת לרגלי, ופתאום היא כבר לא כל כך מוצקה. הארגזים נערמים ונערמים והבית מתרוקן ומתרוקן.
אני לוקחת הרבה אויר עם כל ארגז שנסגר ומזכיררה לעצמי ש"הכל לטובה" ושאנחנו עוברים בכדי שיהיה לנו טוב יותר וכל המנטרות הדומות לזה.
עוד קצת,עוד קצת...

יטבת, שלום לך.
הכתובת שלנו היא [email protected]
את מוזמנת מאוד לכתוב.

הי אורית, מה שלומך? מקוה שאת עוברת את השינויים בשלום.
אני תלמידה לשעבר של אייל וזה מסקרן לקרוא על חייכם באפריקה, חוץ מזה שכשאת מזכירה את אור וגאיה, יש לי תמונה שלהן בראש מגיל חמש ושלש שנים בערך.
בכל מקרה, בלי שום קשר, רציתי לשלוח לאייל מייל אם אפשר וראיתי את המייל שלכם פה באתר מתישהו אבל אני לא מוצאת אותו אז אם יזדמן לך אשמח לקבל אותו.
ושוב, מאחלת לך שתעברי הכל בשלום.
יטבת

אורית יקרה,
ליבי ליבי איתך...מכירה את התחושות, החששות, הפחדים...חוויתי את הלילות הארוכים ללא שינה או שינה טרופה עם יקיצה טרופה עוד יותר
עברתי את ההתלבטויות, המחשבות הרבות שמתרוצצות ומאיימות על השפיות, העתיד נראה לא ברור מעורפל משהו (כמו האמטן שמשתולל לו בניגריה עכשיו)
עדיין העתיד הקרוב נראה מעורפל ולא יציב, אבל ממרחק של זמן אני יודעת שהייתי צריכה את הזמן להכנה נפשית ופיזית לחיים חדשים...
גם לי התהליך נראה כנמשך ונמשך ולא ראיתי את הסוף אבל זה היה בעיני בלבד...אני מאמינה שדברים קורים לנו כשאנחנו מוכנים להם, אני מאמינה שהבדידות שנראית לך נוראית וקשה מנשוא, היא שיעור חשוב ומרתק בחיים(עבורי זה היה אחד השיעורים החשובים שעברתי וממנו גדלתי וצמחתי).
לא יודעת איך לעודד אותך אבל שולחת לך חיבוק ענקי שיעטוף ויתמוך בך ובבני משפחתך בדרככם החדשה.
תשמרו על עצמכם
תמרי

קיטור נעים...... אנחנו כאן בשבילך..

סתם יום של חול.
שקט שקט.
הבנות מעסיקות את עצמן ואני במחשב.
קודם אור לקחה דלי עם מי סבון וסמרטוט ואמרה שהיא הולכת לנקות את חדר השינה. זה היה חלק מהמשחק שלהן,כמובן,אבל היא באמת ניקתה וסידרה את החדר שהיה זקוק לזה מאוד.
אךךךךךך, נחת...

בתוכי אין שקט. מרגישה שהכל כל כך קרוב. ביומיים הקורבים, שבת-ראשון, בעלי יהיה בבית ונארוז עוד הרבה.
עכשיו,יותר מתמיד רוצה שזה יגמר כבר.
שנגמור לארוז,שהדברים כבר יגיעו ליעדם ושהבית החדש כבר יהיה מסודר.
אני בטח כבר חוזרת על עצמי.
פשוט זה נמשך כל כך הרבה זמן, כל התהליך. (או שרק לי זה נראה הרבה זמן??)
כשארזנו את ביתינו בישראל, התקשרנו למוביל, הוא בא,עשה הערכת מחיר, כעבור כמה ימים התקשרנו אליו וקבענו תאריך להובלה, וזהו. רק כאן, לוקח שבועות עד שמקבלים תשובה ישירה ממישהו. זה מטריף את הדעת.

טוב, תסלחו לי קוראיי הנאמנים שאני מקטרת באוזניכם.
אין לי אוזניים אחרות לקטר להן...

אורית שלחתי לך את הכתובת שלה באימל מקווה שתצליחי

אויש חשבתי לשוחח איתך און ליין

אורית אולי במקרה את פה עכשיו?

הי אורית,
כתבתי לך גם בדף האישי שלי תציצי.....
בקשר ללילות שלכם יש לי רעיון נהדר שיכול להקל על בעיות שינה מסיבות שונות,
לוונדר יש לכם שם באפריקה? אם כן פשוט לשתות לפני השינה ידוע כמרגיע מאוד ועוזר לישון טוב. דבר נוסף שעוזר מתוך ניסיון אישי!! לאכול הרבה חסה לפני השינה גם מאוד מרגיע!
בקשר לחברה בכפר גלעדי תכתבי את השם שלה ואדאג להעביר לך את האי מייל שלה אם יש לה כמובן!
אוהבת אותכם שולחת המון חיבוקים חמים ונשיקות והרבה אנרגיות חיוביות למעבר קל ונעים עד כמה שאפשר!!

רוצה לכתוב. אבל המילים לא באות.
יש לי שיעור קשה במקום הזה של הבדידות.
למצוא את הכוחות הפנימיים שלי. את כל התשובות שמסתתרות בתוכי.
זה קשה כל כך כשאין מראות חיצוניות, הארות,הערות פידבקים, ביקורות חיצוניים.
הכל רק מבפנים.
ואם אני לא כותבת, לעיתים קשה לי לעבד את האינפורמציה. היא נשארת סתומה.
ואם אני לא כותבת, והדברים מתבהרים, אז הם ממלאים אותי עד שאין מקום.
אז אני חוזרת שוב ושוב למחשב,לדף הזה, ומחפשת את המילים והמשפטים שמוכנים לצאת. לפנות את מקומם לאחרים בתוכי. מחפשת את אלה שסיימו את עבודתם ויכולים לנוח, לצאת אל העולם.

אנחנו ב"פאוז". עדיין אין תאריך למשלוח. כי באפריקה כמו באפריקה, לוקח זמן עד שמקבלים הצעות מחיר מהמובילים.
והמחירים מופרכים,מטורפים.
חייבים להחליט בימים הקרובים.
אצל גאיה כבר מופיעים סימנים של קושי. קשה לה להרדם. היא נהיית עצבנית לקראת השינה. והיא אמרה לי שזה קשה לה
שחלק כבר ארוז, אבל אנחנו עדיין כאן. מעדיפה שנגמור ונלך. למרות שלעיתים גם אומרת שלא רוצה לעזוב.
מקסימה שכזאת. פעם מישהי אמרה לי שגאיה היא "הברומטר שלנו". וכמה היא צדקה.
עליה מרגישים בכל השינויים. היא מיד מגיבה.
ואני עניתי לגאיה שגם אני מרגישה כך. גם לי קשה שהכל "חצי חצי" ואני רוצה שיגמר כבר.

הלימודים התחילו שוב בבית הספר של אור. אבל אני החלטתי לא לשלוח אותה. הבטחתי לה שאקח אותה בכדי להיפרד, וכך אעשה. אדבר עם המורה שלה ונלך ליום פרידה. היא בוודאי תבכה ויהיה לה קשה. אבל היא רוצה בזה מאוד.
לבית הספר הישראלי שמתקיים בשבתות חוזרים בשבת הקרובה.
ייתכן ולשם כן אשלח את אור. אולי יעשו לה מסיבת פרידה. נראה.
אני כל כך מקוה שבמקום החדש נמצא לנו הרבה פעילויות כייפיות ודברים שימלאו את זמננו ואת הצרכים של כולנו.
ואני תולה בזה כל כך הרבה תקוות, שאני מקוה שלא אתאכזב.

גם לבעלי קשה. (הוא כבר צוחק עלי שאני קוראת לו "בעלי" כאן. אבל אומר שהתרגל.. )
הוא מתעורר לפנות בוקר, לפני הציפורים ולא מצליח להרדם בחזרה. כך ימיו מתחילים בין 3 ל5 בבוקר והוא מגיע הביתה עייף מאוד.
האמת שגם לילותיי אינם שקטים. אני מתעוררת באמצע הלילה ולא מצליחה להרדם שוב במשך המון זמן.
השינה, שהיתה חברתי הטובה ביותר כל חיי, ששימשה לי בריחה מצויינת בזמנים קשים, נוטשת אותי בימים קשים ומוזרים אלו. המחשבות מתרוצצות כמו סרט נע ולא נותנות מנוח.
הנה נודע לי שבת כתה שלי, שעדיין גרה בקיבוץ, ילדה תינוק. לא ידעתי שהיא בהריון. אין לי אי מייל שלה בכדי לכתוב לה איחולים. זה כל כך מתסכל. היא לא חברה קרובה, אבל שמורה לה פינה חמה בליבי ורציתי להגיד לה את זה ולאחל לה כל טוב מכל הלב, אבל אין לי איך.
אחכה שאבי יתקשר שוב בסוף השבוע ואבקש ממנו שיברר עבורי את הפרטים.

איזה סרט,איזה סרט.
אני חושבת לעצמי שוב ושוב.
איך החיים לוקחים אותי למקומות שלא חלמתי עליהם.
לטוב ולרע.
ובעצם, כנראה שהכל לטוב, בסופו של דבר.
שיגיע כבר.

עוד יום שקט.
כמה התגעגעתי לימים השקטים האלו. שכל אחד עסוק בעינייניו ולא ממש ממהרים לשום מקום (חוץ מלקניות...).
ראיתי את אור עוזרת לג'ויס לגהץ, אחר כך יושבת לידה וסורגת ומדברת איתה. סוף סוף היא חזרה לסריגה שלה.
גאיה,בוהה הרבה בטלויזיה עם תומר. קלטת של ערוץ הופ . בבוקר היא שיחקה עם אור.
הן הכינו בית מהפינה שיצרה ערימת הארגזים במזדרון. הביאו בדים לריפוד ואפילו אוכל מהמטבח.
חייבת להודות שמתעוררות אצלי קצת ריגשות אשמה בקשר לכך שאנחנו הרבה בבית ולא פוגשים כמעט אנשים אחרים.
אבל אני מזכירה לעצמי שזה זמני. יותר נכון משננת את זה לעצמי...
מחר נלך למן גן חיות קטן. כל החיות שם הן חיות שנמצאו פצועות או כגורים קטנים שננטשו ע"י אימותיהם ונאספו ע"י אנשים. זה בעצם מעין "בית יתומים לחיות". אף אחת מהחיות לא נצודה. זה כבר אסור לפי החוק.

יש בי מן ציפיה נרגשת לקראת המעבר. אחרי שאתמול הרגשתי נורא, היום חזרה ההתרגשות.
והיום עלתה בי מחשבה שכשנעבור,אזכה לתאר לכם עוד עיר במדינה אחרת באפריקה. עם נוף אחר, ואנשים אחרים ואווירה אחרת לחלוטין.
משהו לצפות לו.

זוכרת גם זוכרת, אמא של יונת.
כל ארגז שנסגר היה כמו עוד אבן כבדה על ליבי...
זה מעלה הרבה זכרונות מהעזיבה את הארץ ותחילת הדרך כאן.
אבל עכשיו זה עושה לי אולי צביטה בלב. על דברים קטנים שחווינו כאן ועל אנשים קנייתים טובים שפגשנו כאן.
לבנות זה בהחלט בית. מכל הבחינות.
הן לא זוכרות את הקשיים שהיו כשבאנו לכאן.
: המקום הזה כבר מוכר וידוע, והוא בית.
גם בזה את צודקת.
התרגלתי.

המילים שלך מתארות בדיוק את מה שקורה איתנו.
תודה לך על הרגישות וההשתתפות.
את מרגשת אותי,כרגיל.

אורית, מה שלומך?
נראה לי, שמעבר דירה, ושינוי בכלל, הוא לעתים קרובות משבר. גם אם שמחים ומלאים ציפיה לקראתו -- באיזשהי פינה בלב יש תהום (או לפחות צביטה). בבית הזה ובעיר הזאת חייתם תקופה מסויימת, התלבטתם, הסתגלתם בהדרגה לעולם חדש שהיה זר לגמרי בתחילה, קשרתם קשרים עם אנשים, התרגשתם, שמחתם, התעצבתם -- הדברים האלה לא נמחקים, וברור וצפוי שרגשותיכם לקראת המעבר יהיו מעורבים.
וגם: המקום הזה כבר מוכר וידוע, והוא בית. המקום החדש אולי מבטיח ומושך -- אבל עדיין לא מוכר. וצפוי שיש חששות מפני הלא-מוכר.
אז את חולה -- כמה טיפוסי! -- והבנות שמחות לארוז מצד אחד, ומצד שני - בוכות ולא רוצות לעזוב.
את זוכרת איך היה לפני המעבר לאפריקה?

תודה מאיה.
היום קמתי חולה. גרון כואב, נזלת. ויש לי ערפל במוח...
אחרי המרץ והשמחה שהרגשתי אתמול זה בא לי ממש בהפתעה.

הסלון כבר ריק (חוץ מהספות ,השולחן ושידת הספרים הריקה),הקליניקה גם (חוץ מהבלגן של חומרי האריזה), התמונות מהקירות נעלמו, וערימת ארגזים מתרוממת לה לאיטה במזדרון.
עוד יש עבודה. אבל המעבר כבר מורגש מאוד בביתינו.
גאיה,שאתמול חזרה ואמרה שהיא רוצה לעבור כבר היום,נכנסה בלילה לחדר השינה מייבבת, אחרי שהיתה עצבנית חצי ערב, וכששאלתי אותה מה קרה, היא אמרה "אני לא רוצה לעזוב".
ליבי נחמץ בתוכי.
משום מה חשבתי שאם אני אהיה שלמה ושמחה במעבר ,אז גם הבנות ירגישו כך.
אבל מסתבר שיש להן רגשות משלהן...
גם אור חוזרת ואומרת מידי פעם "אני לא רוצה לעבור".
ואני מבינה שאם אני שלמה ושמחה בתהליך,זה לא אומר שלא יהיה להן קשה ועצוב.
זה רק אומר שיהיה לי יותר קל להכיל את הקושי שלהן ולא ליפול לתוכו. ואולי,כך אני מקוה,יקל על הקושי שלהן ויקצר אותו.
הן עדיין עוזרות לארוז בשמחה בכל הזדמנות.

אולי נהייתי חולה בשביל להכהות את הרגשות.
ואולי בכדי לחדד אותן...?

@} @} @} מעבר קל ונעים, ששינוי המקום יביא עמו הרבה טוב ושמחה @} @} @}

אורזים במרץ.
הארגזים מתמלאים ונערמים.
ואני מתמלאת התרגשות ושמחה.
לא תארתי לעצמי שארגיש כזאת שמחה בזמן אריזת בית. לא ידעתי שזה אפשרי.
אבל זה קורה. ודוקא לי. אני, שהצהרתי מאות פעמים כמה אני שונאת מעברים, כמה אני שונאת לארוז את ביתי.
עדיין יש חששות של התחלה חדשה. עדיין רוצה כבר להיות אחרי. אבל האנדרנלין שמוזרם בעורקיי ממריץ אותי להמשיך.
וגם הבנות עוזרות בשמחה. עוטפות בפצפצים פסלים וקישוטים.
אור אמרה "זה כיף לארוז". "גם לי זה כיף", עניתי. ואז היא הוסיפה "אבל זה גם קצת עצוב...".
גאיה רוצה לעבור כבר מחר.
גם תומר הקטנה, כבר הביאה לי את הנעליים שלה שאשים במזוודה. נאלצתי להסביר שייקח עוד קצת זמן עד שנארוז מזוודה ונלך. בנתיים רק אורזים דברים בארגזים. היא הלכה להחזיר את הנעליים למקום.
אבל כשבעלי איננו, קשה לי לארוז לבדי.
צריכה שיהיה לידי. שיגיד מה לארוז עכשיו ואיך. כשהוא הולך עוזב אותי פתאום הביטחון שבאריזה.
ואם לא אארוז כמו שצריך? ואם ישברו דברים בגלל שלא ארזתי טוב? ואם... ואם...

וזה יום שקט ונעים כל כך.
הבנות מעסיקות את עצמן ונותנות לנו זמן לארוז.
קמתי רגע מהמחשב, וראיתי שאור עזרה לרוז לקפל כביסה, ועכשיו היא מנגבת את הכלים במטבח.
משום מה זה עושה לי הרגשה טובה כשאני רואה שהבנות עושות עבודות בית. בישראל זה היה מובן מאליו,כי אני עשיתי בעצמי את כל זה ,ולפעמים הן היו עוזרות לי. אבל עכשיו,כשהעוזרות עושות הכל, חשוב לי שהבנות ידעו שגם אנחנו עושים עבודות בית וזה לא רק עבודה של העוזרות. כנראה שהמסר עובר...

הלכנו לקנות תחתונים לאור.
בדרך לדוכן התחתונים עוברים ליד דוכן ה...ברביות.
והבנות עוברות ומסתכלות ומזילות ריר ממש.
עלינו למעלה,בחרנו כמה זוגות תחתונים לאור, ובסוף גם אחד לגאיה.
ואז גאיה התחילה "הברביות כל כך מגרות. יש שם אחת מקסימה עם כנפיים מזכוכית" (והקול שלה הופך להיות יבבני)
"זה לא הוגן!! אני רוצה ברביות!!" (לא שחסרות להן ברביות בבית...).
ואני עונה, משתדלת לשמור על קור רוח "באנו הנה לקנות לאור תחתונים. בסוף קנינו גם לך. אז הרווחת. כל אחד מקבל מה שהוא צריך.
כרגע אין לי כסף לברביות (שהן מאוד יקרות כאן) וקניתי את מה שהיינו צריכים. אז זמן ללכת."
והיא ממשיכה לירטון ולכעוס ולעשות פרצופים. אפילו נשכבת על הרצפה.
ואז אור באה לעזרה "אולי אלך להביא לגאיה עוד זוג תחתונים? את רוצה,גאיה? אפשר אמא?" והיא מסתכלת עלי בעיניים שואלות\מתחננות.
"בסדר,אבל מהר". אני אומרת .ומוסיפה "גאיה צריכה ללמוד שהיא לא מקבלת דברים בזכות הפרצופים שלה"...
ובאותו זמן אני הופכת בראשי אם קראתי באיזה ספר איזה טיפ להתמודדות עם מצב שכזה ואם המשפטים שאמרתי בכלל עשו את העבודה :-\

לפני כן היינו בחנות בגדים אחרת,שם חיפשתי לעצמי בגדים קיציים לקרת המעבר לארצות החווווווווווווום, ושם,בתוך החנות יש משחקים לילדים.מגלשת פלסטיק עם מתקן קטן ואוהל עם כדורי פלסטיק צבעוניים.
רעיון גאוני בעיני. בזמן שאני בחרתי ומדדתי וחיפשתי, הבנות שיחקו. ובסוף ממש לא רצו ללכת...

תודה שרון. מקוה שבאמת יהיה לנו כיף בבית הזה, שמחכה לבואנו.

המעבר הזה, מעלה מאבק השיכחה,ואולי אבק ההדחקה, הרבה זיכרונות.
בביתינו בישראל, הייתי מתעוררת בבוקר עם חיוך,ניגשת לחלון,שהיה צבוע בצבע כחול כהה עם עיגול שמש כתום במרכזו,ופותחת אותו לרווחה, ואומרת "בוקר טוב עו..." והבנות היו עונות "...לם".
והייתי מריחה את האויר הנקי והנעים, ומקשיבה לציוץ הציפורים ולאיוושת הרוח בעלים ומודה בליבי על היופי הזה וכל הטוב שיש לי.
וכאן, אם אסית את הוילון אתקל בסורגים, ואם אפתח את החלון אשמע גם ציוץ ציפורים, אבל גם רעש מכוניות, והאויר מפויח.
הציפורים לא מדברות אל ליבי, האויר לא ממלא את ראותיי בשימחה.
האם המעבר הזה יביא איתו באמת יותר שמחה ואושר?
גם שם אגור בעיר, אבל קטנה יותר ופחות סואנת.
אני "עכבר כפר". אולי יהיה לי יותר נוח במקום שכזה. רק ימים יגידו.
הייתי רוצה שזה יקרה כבר.
אני מוצפת ברגשות מכל הסוגים וזה מקשה מאוד.
מקוה מאוד שבשבוע הקרוב נארוז במרץ.

מה שהכי מציף אותי עכשיו זה געגועים הביתה.
כל זמן שהיתה שיגרה רגועה, היצלחתי להדחיק, לחסות הכל ב"אבק ההדחקה\שיכחה".
והרי כשאורזים בית, מוציאים הכל הכל.
גם בנישמתי הכל יוצא החוצא. אולי אני צריכה לארוז גם את אלה...

הי אורית,

רק רציתי לספר לך שאני חוזרת עכשיו מביתכם המיועד והתרשמתי מאוד!!!
הבית מקסים- הכל בתהליך שיפוצים כעת, אבל כבר ניתן לראות את צורתו המוגמרת. הבית מסוייד לבן ונקי. האנשים עובדים במרץ ובקרוב מאוד הכל יהיה נקי ומוכן עבורכם.
אני אהבתי מאוד את הבית- הוא נחמד ונעים ועושה הרגשה מאוד נעימה.
אפילו אמרתי לדרור שאם הייתי רואה אותו קודם הייתי כבר מאמצת אותו עבורינו.
בכל מקרה זהו, סתם היה לי חשוב לשתף.
שולחת לכם חיבוקים חמים ואנרגיות טובות להמשך תהליך המעבר.

עצוב ומרגש

ואחר כך הוא הוסיף "אני רוצה תמונה שלכם, שכשיהיה לי עצוב וארצה לבכות,אוציא אותה ואסתכל עליכם עד שאגמור לבכות..."

הוא באמת יוצא דופן. האחרים לא אומרים כלום.

אחרי שבועיים כמעט של חמימות נעימה, אתמול פתאום התקדרו השמיים והתחיל לרדת גשם זלעפות.
ירד כל הערב וכל הלילה.
עכשיו עדיין אפור וקצת קריר.
זה היזכיר לי שאצלכם,בישראל, כבר ממש חורף.(חייבת להגיד שממש מוזר לי לכתוב "אצלכם בישראל...).
אנחנו ב"הולד". בעלי נשאר לבדו במשרד, והוא חייב להיות נוכח שם כל היום, לכן המשך האריזה יחכה לסופ"ש.
לא ממשיכה לבדי. למה? לא טובה באירגונים. קצת צריכה שיגיד איך ולמה...
לשימחתי,הוא כבר יודע עם מי יש לו עסק, אז מקבל את זה...

המון מחשבות ממלאות את ראשי. רוצה לשים חלק מהן כאן. את אלה שתוכלו להבין.
בעלי סיפר לדיויד,שומר הלילה, שאנחנו עוזבים.
הבן אדם כמעט התחיל לבכות. לא האמין למשמע אוזניו.
"מה אני אעשה עכשיו? אתם כמו משפחה שלי,אתה כמו אח שלי. כשאני צריך עזרה, אתה עוזר לי. "
אתמול יצאתי החוצה בערב למרפסת. הוא ניגש ואמר "מאמא (כך הוא מכנה אותי. הם לא קוראים בשם הפרטי ללבנים שאצלם הם עובדים), אני אוכל למצוא שוב אחת כמוך? זה לא יהיה אותו הדבר. לא. כל אחד הוא משהו אחר."
ולי כבר היו קצת דמעות בעיניים וחיוך נבוך על הפנים.
בעלי חזר והיבטיח לו שינסה למצוא לו עבודה טובה אחרת. ולא,זה לא יהיה אותו הדבר, אבל אולי גם יהיה טוב...
ודיויד,שתמיד לבבי ומחייך ושמח, לא חייך.

חשבתי לא לכתוב היום. אבל אני נמשכת למחשב בחוטים בילתי ניראים.
ואני עיפההההההה כל כך.
גאיה התעוררה בלילה עם כאבי בטן ושישולים. בעלי טיפל בה והיה איתה חצי לילה,אבל אני לא ישנתי טוב בכלל.
יש פתאום איזו מועקה בגרון.
שוב הבדידות לוחצת.
אולי בגלל המעבר. כל הזמן יש בי מקום שאומר "לו רק המעבר הזה היה בחזרה הביתה,לישראל..."
יש חברה טובה שצריכה ללדת, עם מיילדת שקרובה לליבי, ואני לא שם ללוות את התהליך.
ובטח עוד הרבה דברים קטנים שקורים שם בלעדיי.
וברגעים קשים,רוצה להרים טלפון ולדבר כמה דקות,לקבל עידוד.
אולי העיפות גורמת לדברים מודחקים לצאת. כל מה שאני מנסה לשים בצד בכדי שאוכל להמשיך הלאה.
לרגע אני לא על המשמר,והכל יוצא.
טוב,צריכה לתת מקום גם למקומות האלה,כניראה.
אפילו חשבתי להיכנס ל"אינטרנט- קפה" בכדי להתקשר. השאלה אם אצליח לדבר מבעד להתרגשות ולדמעות...

התחלנו לארוז.
קצת קצת.
בעלי התחיל בחדר הקליניקה שלו, ואני והבנות עטפנו את עבודות הקרמיקה שלהן בפצפצים.
פתאום זה לא מלחיץ אותי. אני רוצה לגמור עם זה כבר.
רוצה להיות אחרי, בביתינו החדש (והמסודר כבר...).
בעלי ואני הסתכלנו אחד על השניה ואמרתי לו "זהו. זה קורה. לעבור ממדינה למדינה זה כמו להיות בסרט"
"נכון", הוא היסכים.
רק שלפעמים נראה לי שזה סרט של מישהו אחר...

מיטה משפחתית.
הרדמה- מימיני תומר יונקת
משמאלי גאיה מחזיקה את ידי
לרגלי אור מחזיקה לי רגל.
בלילה- מימיני תומר יונקת או מסתובבת עלי
משמאלי גאיה מסתובבת וזורקת רגל על הבטן שלי או יד על הפנים שלי
לרגלי אור מסתובבת ובועטת במזרון שלי או מעיפה רגל שלה על שלי...
אז איך אפשר להיות צלולים בבוקר??...

שלום דגנית יקירתי. טוב שחזרת.
ומנג בין, התגעגעתי כל כך. חופשה באנגליה, בקור הזה. אבל חג המולד ,זה בטח כיף.
ולך אפרת,תודה גםכן על שקראת אותי והוספת משלך.

שלושה ימי חג. חופש. בעלי בבית ואין עובדות.
חוויה משפחתית נעימה.
פתאום אני מוצאת את עצמי שוב שעות רבות במטבח,שוטפת כלים,מכינה אוכל,שוב כלים, מטאטאה,מסדרת,תולה כביסה,מורידה כביסה. הבית חזר לרשותי.
אז אין לי שעות ארוכות לבהות במחשב וליקרוא ספרים.
אבל כאילו חזרתי לחיים. הבית לא נקי למישעי ולא מסודר למישעי, אבל הוא שלי ונעים לי בו. רק אני ומשפחתי.
אני זוכרת היטב את הימים בביתי בישראל,כשהתפללתי בליבי שמישהו יכנס בדלת ויעזור לי עם עבודות הבית.
אבל עכשיו עבודות הבית קיבלו מימד אחר,תחושה אחרת.אני מקבלת את זה ביותר אהבה.
מחר חוזרים לשיגרה. בעלי חוזר לעבודה ואחת העוזרות חוזרת לעבוד אצלי. השניה חוזרת ביום שישי.
ואולי נתחיל גם לארוז באופן מעשי. כבר הכל מתוכנן בראש, רק צריך "לקפוץ פנימה".

קראתי, את כולם. מרתק ומרגש, צבעוני ומלא בקשת של תחושות וחוויות וכאבים וקשיים והתמודדויות והתחלות וסיומים ועוד ועוד ועוד - החיים בהתגלמותם.
מקווה שתמשיכי לכתוב, בשבילך ובשבילנו ושיהיה מעבר קל ורק טוב יותר .

hi urit!

did i understand it right, and you are moving? wow!!

how you doing? i'm sure this is not an easy thing to do.

i will write some more soon, we are in england now and it's hard to write in english....

all the best @}

הוי אורית אתם עוזבים! עוברים ומתחילים מחדש. טוב, לא ממש. את אפריקה את כבר מכירה טוב מאד.
טנזניה יותר שלווה אני חושבת.
המורה למחשבים בבית הספר שאיתה ערכתי את העלון, הסבירה לי שהסובלנות בטנזניה היא בזכות החלטה של הממשלה להשתמש בשפה אחת (קיסוואהילית) ולא בכל השפות השבטיות.
ויהיה לכם ים! עכשיו אחרי בילוי בדרום אפריקה והרבה ים כשכאן כל כך חם (בארושה), כמה זה חסר לי.
חייבת להפסיק אבל שיהיה בהצלחה וביתנו פתוח לכל אירוח!

זמן שאול.
עוד קצת שקט.
אבל בראש כבר בלגאן שלם.
איך נארוז,בכמה זמן, איך נתארגן לשלב הביניים של "הבית כבר ארוז כמעט לגמרי אבל עדיין לא נוסעים", איך הבנות יתמודדו עם הכל...
מזכרונותיי מאריזת בתים הרבה ג'יפה יוצאת בזמן האריזה. ג'יפה מתוכינו,אני מתכוונת. הרבה כעסים ומירמור.
מעניין לאן האריזה תיקח אותנו הפעם...

אחיך כנראה טיפוס ממש תמים אם הוא חשב עד עכשיו שהמבורגר גדל על עצים ונושר לקראת חג המולד
הוא פשוט הזדעזע מאיך שזה נעשה, ותכלעס, זה לא מראה מלבב, לראות איך שוחטים פרה בחוץ על ניילון מטונף ומוציאים את כל החלקים...

בעלי חזר חולה. כאבי בטן ושילשולים.
במקום לארוז, כמו שרצה, הוא שוכב חסר אונים.
יש עכשיו שלושה ימי שבתון-חג המולד. כולם נסעו בודאי לטיולים. חוץ מאיתנו.
חיכיתי חודשיים לחג הזה. תיכננו לנסוע לארושה שבטנזניה, מרחק כ4 שעות נסיעה (זה אומנם במדינה שכנה,אבל יותר קרוב לניירובי מאשר לדאר-א-סאלם אליה אנחנו עוברים...),להתארח אצל דגנית ב.
אנחנו מכירות רק מהאתר ואי מיילים וקצת שיחות טלפון. אבל כבר נעים לנו ביחד.
עכשיו לא יודעת אם הטיול יצא לפועל. אולי אחרי שנגמור לארוז.
אולי אחרי שנפנה את הבית כאן ונהיה מחוסרי בית לשבוע-שבועיים, אולי ננצל את הזמן לטיול פרידה. נראה.
אור כבר עצובה.
רצתה שנעשה מסיבת פרידה.
אמרנו לה שלא נעשה. רק אקח אותה לבית הספר בכדי להיפרד מכולם. היא הזילה דמעה."אבל תבואי איתי", הוסיפה.
"בסדר".
בנתיים גם ראינו תמונות של הבית המיועד. נראה נחמד,אני יודעת. קצת קשה לדעת מתמונה.
בית יותר קטן, קומה אחת (סוף סוף).
בעל הבית כבר מתחיל לסדר ולתקן מה שצריך.
גאיה אומרת שעכשיו,אחרי שראתה את הבית המיועד והוא מצא חן בעיניה כבר יותר קל לה לעבור. והיא אפילו מתרגשת.
גם זה משהו.

אחיך כנראה טיפוס ממש תמים אם הוא חשב עד עכשיו שהמבורגר גדל על עצים ונושר לקראת חג המולד... חוץ מזה שיהיה לכם מעבר מוצלח. אני קוראת אותך קבוע ואת משקפת כל כך בעוצמה את החיים באפריקה שלפעמים אני מרגישה שאני חייבת להיות שם ולפעמים שלעולם לא ארצה לדרוך על אדמת היבשת הזאת.

אחי התקשר אלי עכשיו מזועזע.
לכבוד חג המולד קיבלו פועלי החווה שבה הוא עובד שתי פרות (חיות) בכדי לישחוט אותן ולהתחלק בבשר.
הוא התקשר אלי בכדי לספר לי בגועל שהם שוחטים עכשיו את הפרות,ומבטרים את בשרם מול עיניו...
ועוד מחוויותיו-
יש לו עוזרת שמכינה לו סנדביצ'ים לארוחת הצהריים. היא אשה כפרית שמעולם לא עבדה אצל לבנים ולא מכירה את האוכל שלנו. הוא קנה מיונז וביקש ממנה לשים לו בסנדביצ'ים למחרת גם מיונז.
הפתעתו היתה רבה כשפתח את הסנדביץ' שלו בצהריים וגילה בו גבנ"צ,פסטרמה,עגבניה, מלח+פלפל ו...ממרח שוקולד
אבל הוא אכל את זה ואמר שלא היה נורא...

בעלי בדרך הביתה.
בדרכונו חותמת עם אישור עבודה ושהיה שטנזניה...

דיברתי עם בעלי בטלפון.
"מה פתאום! אל תגידי לה כלום!
נגיד להם ביחד.
הרבה שדידות נעשות בשלב הזה,לפני שעוזבים.
אסור להגיד לעובדים מוקדם מידי!"
זה החזיר אותי למציאות.
אני חיה באפריקה.
"תחשבי עלינו,לא עליהם...",הוא הוסיף.
בסדר. הבנתי.
הוא מן הסתם צודק.
ואני סתם נעשיתי רגשנית בימים האחרונים.

רוצה לכתוב,רוצה לכתוב.
להוריד מעל ליבי את העומס.
והמילים לא יוצאות. לא מסתדרות בסדר הראוי.
אנסה.
בעלי חוזר מחר אחה"צ.
רציתי שנבשר ביחד לעובדים על עזיבתנו. שלא כל העול יפול עלי.
אבל בעוד יומיים חג המולד, ורוז רוצה לנסוע הביתה ,למשפחתה בקקמגה(מרחק כ6 שעות נסיעה מניירובי),כבר מחר בבוקר. היא היזמינה כרטיס לאוטובוס.נוסעת לשבוע.
וכשתחזור ,סביר להניח שכבר יהיו ארגזים בבית.
נראה לי הוגן לספר לה עכשיו.
אאלץ לעשות זאת לבדי. לפחות לשתי העובדות שבתוך הבית. לגנן ולשומרים אשאיר לבעלי לספר.
הן בוודאי שמעו מהבנות קיטעי דברים על המעבר הצפוי, אבל מעולם לא פנו לשאול אותי על כך.
וזה קשה לי.
מן מעשה סופי שכזה, שהופך את המעבר לרישמי ובילתי הפיך.
כן,כן. ידעתי שזה יגיע,וגם חיכיתי לזה מאוד.
אבל עכשיו, כשזה כאן,זה עושה מן צביטה בלב.
טוב,נודה בזה,אני לא טובה בפרידות...

ואני מנסה לחשוב למה זה קשה לי בעצם, כששום דבר לא באמת קושר אותי למקום.
קשה לי הפרידה מהאנשים. אנשים פשוטים וטובים.
ומי יודע לאן יתגלגלו עכשיו? ואם נצליח למצוא להם עבודה אחרת? קשה למצוא כאן עבודה. 70% אבטלה. ואם יהיו מרוצים מהעבודה החדשה? אני יודעת שאצלנו הם מרוצים.
טוב, אבל מה בעצם אני עושה, יש לי מספיק דאגות משל עצמי!
נכון.אבל גם זה מסתובב לי בראש.

מצחיק,מרוב בדידות אני מנהלת דיאלוגים עם עצמי...

נוהר יקרה ואהובה,תודה.

קשה לי לקרוא פה כלאחר יד, קשה להגיב במילים חלולות, ללא כל מעשה.
ובלי מילים אוהבת אותך ואתכם עד שובכם.

ורוצה להוסיף
במהרה בימינו, אמן.
במהרה בימינו, אמן
במהרה בימינו, אמן.

אולי אם אעשה מזה מנטרה זה יגיע יותר מהר...

תודה ליזה ליזה
כיף לי לחייך על הבוקר.

היום נלך ל"ג'ירף סנטר". נפגוש שוב את הג'ירפות המקסימות וניזרוק להן אוכל לתוך הפה המושט אלינו.
שוב עם טעם של פרידה...

אני צריכה הרבה כאלה.
(())(())(())(())(())(())(())(())(())(())(())(())(())(())(())(()) ....