על ידי חן_נושי* » 12 אוגוסט 2009, 15:35
שורף יותר ויותר. בוא! בוא! בבבווואאא!!! המיילדת מבקשת להפסיק עם המילים ולחשוב על הלחיצות. אני ממקדת את אנרגיות שלי עוד יותר כלפי מטה, נושפת החוצה אוויר ביחד עם המסה הזאת שבבטני. מכוונת החוצה, לא מאבדת את זה לרגע. שורף! שורף-שורף-שורף!
רואים את הראש שלו, אהובה! אומר לי נמרוד, אני יודעת, אני מרגישה! אבל לא מצליחה לענות. שולחת יד כלפי מטה, מרגישה משהו אבל זה מוציא אותי מפוקוס.
כל ציר שמגיע מבקש ממני ללחוץ עוד.
ציר חזק בא. מרגישה איך הראש ממש מתחיל לצאת וזה שורףףףף אויייי... אהההה.... הציר נגמר. הפוגה. הראש מבצבץ החוצה. ממש תקוע באמצע הדרך. אני נאנחת, בטוחה שמתחיל לי שם קרע. זה כלכך חם ושורף, לא מסוגלת לדבר, אבל נמרוד יודע, הוא לוקח שמן ומעסה לי את המקום סביב הראש של התינוק. אוי, נמרוד אהוב ליבי, זה מקל קצת. וככה עוברות כמה דקות (!!!) בלי צירים עם ראש של תינוק תקוע בין הרגליים, שליש בחוץ, שני שליש בפנים. אם זה לא היה כל כך שורף זה היה מצליח להצחיק אותי.
הרגליים שלי רועדות ממאמץ, מדי פעם אני פוקחת עיניי שרוב הזמן עצומות.
אני לא לוחצת כי הגוף שלי לא מוביל אותי לשם. ממתינה. כולם מאד שקטים.
והנה מגיע סופסוף ציר. "עכשיו הוא יוצא!" אני צועקת ולוחצת אותו החוצה, פוווווו, מתנשפת. הראש יצא! הם מדווחים, אני יודעת, אני מרגישה!!! אבל לא יוצאות לי מילים. די מהר מגיע עוד ציר. המיילדת מנחה את נמרוד לקבל את התינוק
והופ... יוצא ממני תינוק, מחליק לתוך ידי אביו, משם מחליק אל המגבת שעל הרצפה בקפיצת ראש (שרפרף נמוך אל דאגה). שמישהו ייקח זמן, אומרת המיילדת בקול ברור ורם.
רבע לארבע! אומר נמרוד.
רבע לארבע... עוד לא עברו 4 שעות מהרגע ההוא בו פקעו לי המים...
ופתאום אני על המיטה הסמוכה עם התינוק שלי עלי, אחרי תשעה חודשים של הכרות
תוך-בטנית הוא בחוץ... מי היה מאמין!
שורף יותר ויותר. בוא! בוא! בבבווואאא!!! המיילדת מבקשת להפסיק עם המילים ולחשוב על הלחיצות. אני ממקדת את אנרגיות שלי עוד יותר כלפי מטה, נושפת החוצה אוויר ביחד עם המסה הזאת שבבטני. מכוונת החוצה, לא מאבדת את זה לרגע. שורף! שורף-שורף-שורף!
רואים את הראש שלו, אהובה! אומר לי נמרוד, אני יודעת, אני מרגישה! אבל לא מצליחה לענות. שולחת יד כלפי מטה, מרגישה משהו אבל זה מוציא אותי מפוקוס.
כל ציר שמגיע מבקש ממני ללחוץ עוד.
ציר חזק בא. מרגישה איך הראש ממש מתחיל לצאת וזה שורףףףף אויייי... אהההה.... הציר נגמר. הפוגה. הראש מבצבץ החוצה. ממש תקוע באמצע הדרך. אני נאנחת, בטוחה שמתחיל לי שם קרע. זה כלכך חם ושורף, לא מסוגלת לדבר, אבל נמרוד יודע, הוא לוקח שמן ומעסה לי את המקום סביב הראש של התינוק. אוי, נמרוד אהוב ליבי, זה מקל קצת. וככה עוברות כמה דקות (!!!) בלי צירים עם ראש של תינוק תקוע בין הרגליים, שליש בחוץ, שני שליש בפנים. אם זה לא היה כל כך שורף זה היה מצליח להצחיק אותי.
הרגליים שלי רועדות ממאמץ, מדי פעם אני פוקחת עיניי שרוב הזמן עצומות.
אני לא לוחצת כי הגוף שלי לא מוביל אותי לשם. ממתינה. כולם מאד שקטים.
והנה מגיע סופסוף ציר. "עכשיו הוא יוצא!" אני צועקת ולוחצת אותו החוצה, פוווווו, מתנשפת. הראש יצא! הם מדווחים, אני יודעת, אני מרגישה!!! אבל לא יוצאות לי מילים. די מהר מגיע עוד ציר. המיילדת מנחה את נמרוד לקבל את התינוק
והופ... יוצא ממני תינוק, מחליק לתוך ידי אביו, משם מחליק אל המגבת שעל הרצפה בקפיצת ראש (שרפרף נמוך אל דאגה). שמישהו ייקח זמן, אומרת המיילדת בקול ברור ורם.
רבע לארבע! אומר נמרוד.
רבע לארבע... עוד לא עברו 4 שעות מהרגע ההוא בו פקעו לי המים...
ופתאום אני על המיטה הסמוכה עם התינוק שלי עלי, אחרי תשעה חודשים של הכרות
תוך-בטנית הוא בחוץ... מי היה מאמין!