ווהאו איזו לידה עוצמתית ויפה
כמה אהבה יש בסיפור הזה!
יולדת בקרוב את בני הבכור - בבית בעזרת השם
מאחלת לעצמי לידה כזאת.

באתי להודות על הברכות ועכשיו אני רואה שגם לך מגיע מזלטוב
אז ברכות ואיחולים
איזה לידה מרגשת ויפה

חנוש אהובה,
גם אני פה מיבבת אפילו ששמעתי את הסיפור,
את כותבת כלכך יפה וחכם ומרגש.
מאחלת לך שכל מה שתבקשי ככה יתגשם
ושהביחד שלכם ימשיך להיות כלכך יפה.
אוהבת אותך ואת כל הבנים שלך!

חנוש אהובה,
כל כך מרגש ,
איזו תחושה של בטחון בגוף, בתהליך, באהבה שלכם
וכמה אמונה!

איזה כיף לכם יקרים,
ואיזה כיף לנו אתכם

תודה רבה למתייגת האלמונית!

איזה סיפור לידה נהדר לשעת בין ערביים...שיהיה במזל לכולכם!

תודות רבות לכל המברכות!
כיף לשתף... (-:

איזה סיפור מקסים! כמה עוצמה ואהבה
הרבה מזל טוב
וברוך הבא לעולם, נבו!

מדהימה אחת. אני פה מייבבת מהתרגשות.
אוהבת אותך.
ברוך הבא נבו

מזל טוב. איזה יופי של לידה.
תהנו.

מזל-טוב סיפור חזק!
גם אני אמא לשלושה כבר שלושה חודשים תהני! גידול קל ושמח והחלמה מהירה

חן אהובה
יש לי צמרמורת

אתם אלופי עולם

מרגש אין לי מילים
חכם הקטנציק הזה שבחר לו לבוא אליכם בכלל וככה בפרט.
במזל טוב

מקסים @}
<|יד1|>

התינוקי חלוש ורופס וכחול אני מתבוננת בו ויודעת שהוא בסדר, אין לי צל של ספק, הוא רק צריך עוד רגע אחד להבין מה קורה. המיילדת מדברת אליו ומשפשפת לו את הגב. הוא מתחיל לזוז קצת ולהשמיע ציוצים חלושים שמתחזקים לאט והופכים לבכי הגון שלא מפסיק 5 דקות שלמות.
אני לא מאמינה... אני לא מאמינה... אני ממלמלת בחיוך ומתכוונת לכלכך הרבה דברים.

מצחיק כי בעצם הדבר המדוייק יותר להגיד באותם רגעים זה בדיוק ההיפך – אני מאמינה... אני מאמינה... ובזכות האמונה הזאת - כל מה שקרה הלילה.

שיוואו הוא כל כך מתוק התינוק הזה, וסקרן וקשוב
שלום תינוקי, שלום פלא פלאים שלי
כמה חיכיתי לך... איך באת אלי ככה כמו מלך! אלופי העולם אנחנו! אלופי העולם!!!!!!!!

אחרי חצי שעה השליה נפלטת, אוף זה גם כואב.
והתינוקי (שייקח לנו 4 ימים לבחור לו את שמו) מנסה את כוחו ביניקה, נאבק עם הפטמה בפיו, יודע-לא יודע מה לעשות איתה. בסוף תופס. ויונק קצת קולוסטרום.

אני במיטה שלי, בבית שלי, הציפורים בחוץ מתחילות להתעורר בציוצים מלבבים.
אני אמא לשלושה ילדים.

כך נבו שלי בא לעולם.
כך הביא עמו אמונה,
כך הביא עמו התמסרות,
ואני אסירת תודה
אסירת תודה לו על כך
ולעצמי
ולנמרוד אהובי
ולמיילדת הנפלאה
ולאחותי היקרה לי מפז.

יש לי עוד כל כך הרבה מה לספר על הלידה הזאת..!
פעם אחרת.

שורף יותר ויותר. בוא! בוא! בבבווואאא!!! המיילדת מבקשת להפסיק עם המילים ולחשוב על הלחיצות. אני ממקדת את אנרגיות שלי עוד יותר כלפי מטה, נושפת החוצה אוויר ביחד עם המסה הזאת שבבטני. מכוונת החוצה, לא מאבדת את זה לרגע. שורף! שורף-שורף-שורף!
רואים את הראש שלו, אהובה! אומר לי נמרוד, אני יודעת, אני מרגישה! אבל לא מצליחה לענות. שולחת יד כלפי מטה, מרגישה משהו אבל זה מוציא אותי מפוקוס.
כל ציר שמגיע מבקש ממני ללחוץ עוד.
ציר חזק בא. מרגישה איך הראש ממש מתחיל לצאת וזה שורףףףף אויייי... אהההה.... הציר נגמר. הפוגה. הראש מבצבץ החוצה. ממש תקוע באמצע הדרך. אני נאנחת, בטוחה שמתחיל לי שם קרע. זה כלכך חם ושורף, לא מסוגלת לדבר, אבל נמרוד יודע, הוא לוקח שמן ומעסה לי את המקום סביב הראש של התינוק. אוי, נמרוד אהוב ליבי, זה מקל קצת. וככה עוברות כמה דקות (!!!) בלי צירים עם ראש של תינוק תקוע בין הרגליים, שליש בחוץ, שני שליש בפנים. אם זה לא היה כל כך שורף זה היה מצליח להצחיק אותי.
הרגליים שלי רועדות ממאמץ, מדי פעם אני פוקחת עיניי שרוב הזמן עצומות.
אני לא לוחצת כי הגוף שלי לא מוביל אותי לשם. ממתינה. כולם מאד שקטים.
והנה מגיע סופסוף ציר. "עכשיו הוא יוצא!" אני צועקת ולוחצת אותו החוצה, פוווווו, מתנשפת. הראש יצא! הם מדווחים, אני יודעת, אני מרגישה!!! אבל לא יוצאות לי מילים. די מהר מגיע עוד ציר. המיילדת מנחה את נמרוד לקבל את התינוק
והופ... יוצא ממני תינוק, מחליק לתוך ידי אביו, משם מחליק אל המגבת שעל הרצפה בקפיצת ראש (שרפרף נמוך אל דאגה). שמישהו ייקח זמן, אומרת המיילדת בקול ברור ורם.
רבע לארבע! אומר נמרוד.
רבע לארבע... עוד לא עברו 4 שעות מהרגע ההוא בו פקעו לי המים...
ופתאום אני על המיטה הסמוכה עם התינוק שלי עלי, אחרי תשעה חודשים של הכרות
תוך-בטנית הוא בחוץ... מי היה מאמין!

החדר חשוך ושקט. נמרוד מלטף את גבי ללא הפוגה. הצירים ממשיכים בקצב ובעוצמה גדלים והולכים. בדיוק במידה במתאימה לי. לא יותר מדי. לא פחות מדי. אני עדיין על הברכיים על הרצפה (איכשהו יש שם מגבות וכריות. איך?) עם הפנים למיטה.
מרגישה כל כך בטוחה.

פתאום אחותי מגיעה. שכחתי שהיא בדרך בכלל. היא רצה פנימה, נרגשת כולה. אני מחייכת אליה לשלום. מה קורה? היא שואלת, מתנשפת. יש פתיחה?? הכל בסדר?!? הדיבורים והאדרנלין מערערים אותי לגמרי. משהו מהאיזון השקט שהיה מופר. בלי לחשוב יותר מדי אני אומרת: לא לדבר... בבקשה לא לדבר...
אחותי האהובה תופסת את הענין. נרגעת. מתאימה עצמה לאנרגיה השקטה של החדר. מצטרפת לעיסויים של נמרוד.

כל ציר הגוף שלי לבד לוחץ כלפי מטה, בכל ציר קצת יותר. כמה שהגוף מבקש. אני לא יודעת אם אלה נחשבים צירי לחץ או לא. כשציר מגיע אני נושפת אליו בואאאא בואאאא משרבבת את שפתיי, הסרעפת שלי דוחפת עוד קצת למטה והכל הולך ומתגבר, מתגבר והולך.
המיילדת מציעה לי להרים רגל אחת (לדרוך עם רגל אחת על הרצפה) אני מנסה. מתאים.
קשה לי לשחזר מה בדיוק היה. הייתי כל כך מכונסת בתוכי.
בואאא בואאא בואאא אני ממשיכה. הלחיצות מתגברות. כואב כואב כואב וקצת מתחיל לשרוף...
אני יודעת שסוף הלידה קרב. הראש של התינוק מתכתר.
נמרוד מציע להביא את שרפרף הלידה שקיבלנו בהשאלה (תודה רוקסאן, ולא רק על השרפרף).
כן. מביאים. יה, זה נח להפליא.

נמרוד מדבר בטלפון עם המיילדת. אני שומעת אותו אומר "יש לה כל דקה ציר". וואללה? זה כל דקה? אני חושבת לעצמי. ומסלקת את המחשבה מהראש. לא רוצה לדעת. לא רוצה למדוד. לא רוצה לחשב. המיילדת מבקשת ממנו לשים את הטלפון על רמקול ולתת לה לשמוע אותי (את הקולות שאני משמיעה). היא כבר בדרך. כשהציר עובר אני אומרת לה שלום. היא מדברת עם נמרוד ונדמה לי שאני שומעת אותה מנחה אותו איך לקבל את התינוק במידה ולא תספיק להגיע. שוב מסלקת את המחשבות מראשי.
אני כאן ועכשיו. מתמסרת. כל ציר זה משהו חדש. כואב לי. הצירים חזקים ואני מרגישה שהם טובים.
נמרוד מעסה לי את הגב. זה עוזר.
פתאום מעין מתעורר, אני שומעת אותו קורא לאבא (ילד חכם שלי...). נמרוד ניגש אליו.
אני לבד. ידו המנחמת של נמרוד חסרה לי. אבל משהו בי נשאר ממוקד. כל כך מחוברת לכוחות שלי. רגע אחרי שהוא הולך תחושת החסר נעלמה. יש לי המון כח. הראש ריק ממחשבות. יש רק גוף. והוא פשוט יודע.
הגניחות שלי הופכות ל: אוי... אוי ... באופן ספונטאני לחלוטין אני מחליטה לשנות את התוכן של הקולות שאני משמיעה. במקום 'אוי' אני אומרת 'בוא'.
בוא בוא בוא בוא אני קוראת לו, לתינוקי שלי, בוא!!! הצעקות מתגברות.
הוא מקשיב לי, התינוקי המתוק שלי. אני יכולה ממש להרגיש איך הוא עושה את דרכו כל ציר עוד קצת, מטה מטה בתוכי. מתקדם לו אל העולם שבחוץ. אלי.
מתחילה להרגיש דחף ללחוץ. פחד. בהלה. זכרון הלידה הקודמת צרוב בגופי ומעורר בי ספק. מתחיל לנקר בי אי שקט. מפחדת להקשיב לגוף וללחוץ מעט.
נמרוד חוזר אלי וידיו הטובות אל גבי.

המיילדת שוב בטלפון. אני רוצה לדבר איתה. בהפוגות הקצרות בין ציר לציר אני מבקשת ממנה שתבדוק אותי וגינלית מיד כשהיא מגיעה. חייבת את האישור שלה לתחושות שלי. צריכה להרגע. היא כבר ממש קרובה. עוד כמה דקות.
והנה היא פה. איך זה שהכל קורה כל כך מהר..? כל תחושת הזמן מעורפלת לחלוטין.

היא מביאה איתה נוכחות נעימה. עדינה. מרגיעה. שקטה. נותנת לי נשיקה על הלחי ואחר כך בודקת אותי. ברגישות אין קץ פוסחת על מספרים ומידות. פשוט אומרת לי: "אני מרגישה את צוואר הרחם רחב ופתוח ולתינוקי יש המממון מקום לצאת".
הקלה ושמחה בתוכי. אפשר להתמסר בחזרה לדבר הזה שמוביל אותי. לגופי.

הצירים מתגברים במתינות ובאחידות. בקצב המושלם בשבילי להיות בהם. לא מהר מדי, לא לאט מדי. כל ציר אני נעמדת ליד המיטה (בתוך גיגית, בגלל המים הנוזלים...), נמרוד מעסה לי את הגב. אני חושבת שקולות מתחילים לצאת ממני. מן המהום נמוך .עוצמת עיניים, מתכנסת פנימה.

עוברת לשירותים להתרוקן. ואחרי כמה דקות שוב.
משהו בתוכי מאד חי את ה-כאן ועכשיו. כעת, 13 יום אחרי – אני לא מצליחה לשחזר מה עבר לי בראש באותם רגעים, מה העסיק אותי, מה הרגשתי. הייתי כל כך בהווה.

אני מתחילה להקיא (בכל הלידות שלי הקאתי). עוד ועוד ועוד מקיאה. כל הגוף מרוקן את עצמו מכל פתח אפשרי במן חכמה פנימית כזאת... כל שאני עושה זה יושבת על הרצפה על הברכיים, מרפקים על המיטה.
כשבא הציר נותנת לו להיות. מתמסרת. כשאין ציר מניחה את הראש על המיטה ונחה.

את הסיפור הזה כדאי לקרוא כהמשך לסיפור הלידה של מעין.
הרבה תובנות שקשורות ללידה היו לי מאז.
בקצרה אפשר להגיד שייחלתי והתפללתי להתמסרות ולאמונה בכח הפנימי שלי.
ידעתי שבתוכי מעין בלתי נדלה של כח ועצמה. התפללתי לזכור את הידיעה הזאת, לא לאבד אותה.
ובתוכי היכולת להתמסר למה שקורה מאליו או מאלוהים או מכח עליון אחר. לא חשוב. התפללתי להיות מסוגלת להתמסר כל כולי.
תפילותיי נענו.

אחרי שני הריונות שלא הגיעו לשבוע 40, הפעם הגעתי לשבוע 40 + 5 ימים והשבועות האחרונים היו לי קשים, היה לי חם חם חם מדי והיה לוחץ וכואב וכבר כל כך השתוקקתי ללדת!

כמדי ערב, מבקשת שהלילה זה יגיע, הלכתי לישון ב 23:00. נרדמתי מיד.
פתאום מתעוררת. מרגישה היטב איך מים פוקעים בין רגליי, מדמה אפילו לשמוע את ה- פק! כמו פקק של בקבוק שמפניה.
אני מזנקת מהמיטה (הלא ממוגנת מרטיבות) ורצה לשירותים. יושבת על האסלה. זרזיף אחיד של מים נוזל ונוזל ממני. שמחה מציפה אותי.
אני קמה, מחתלת עצמי במגבת גדולה והולכת לסלון.

יום רביעי, 29.7.09, ח' באב, תשס"ט. 3 דקות אחרי חצות הלילה.

נמרוד עוד לא הלך לישון.
מברוק! יורדים לי המים. איזה כיף! אני מודיעה לו.
נמרוד מסתכל עלי מחייך - בדיוק רציתי ללכת לישון... אז בוא נלך לישון.
אבל רגע. יש כמה דברים אחרונים לסדר. יש התרגשות באוויר.
אני מצלצלת למיילדת, מיידעת אותה שהמים פקעו. אין צורך שתבוא. כשיתחילו צירים תתקשרי, היא מבקשת. אני מסמסת לאחותי עדכון.
שוכבת על הספה. נעים לי ואני מלאת שמחה.
אהובי מסיים את ההתארגנות ואנחנו אחוזי ידיים נשכבים לישון. אני מרגישה צירים ראשונים, חלשים, מתחילים. שוכבת במיטה בעיניים עצומות ושואבת אותם אלי בצמא.
בואו צירים. בוא ילד.

זהו סיפור הלידה של בני השלישי, נבו.
פלא חדש נוסף למשפחה.

אחרי לידת הפלא הראשון, בן , לפני 5 וחצי שנים, בניתוח קיסרי (עכוז, עכוז...)
ולידת הפלא השני, מעין , לפני קצת יותר משנתיים וחצי, בלידה טבעית אך לא פשוטה בלניאדו, (אפשר לקרוא בדף סיפור הלידה של חן ומעין )
גמלה בלבי החלטה נחושה עד מאד: את הפלא הבא שלי אלד בבית.

דף סיפור לידה
דף סיפור לידת בית
דף סיפור לנלק