אני מבקשת אם אפשר לתייג כ
דף סיפור הפלה
שבוע 9 של הריון רצוי אך מעייף ולא פשוט. הריון שלישי.
לפני ההריון חוויתי הפלות של שתי נשים קרובות אלי, שהיו הפלות טראומטיות.
יום שני אחר הצהריים, לאחר יום מתיש והנקה ממושכת של הקטן בן שנה ושמונה חודשים, אני קמה מתנומת צהריים עם כאבים בבטן התחתונה. מנסה לתפקד עם הקטנים עד שהבן זוג יגיע ולא להיכנס ללחץ..
בודקת בשירותים- יש דם ישן שמאוחר יותר יהפוך לטרי. עדין משתדלת להיות אופטימית. משתדלת לנוח ולשכב כמה שאפשר.
בערב, כשהילדים כבר במיטה אני שוכבת על השטיח, ומחליטה לקבל את מה שעתיד לקרות. לקבל בנחת.
אני מספרת לבן זוגי על ההחלטה, והוא אומר לי: אני פוחד שיכאב לך. אני משיבה לו: אם נהיה רגועים זה לא יכאב.
קובעים תור לרופאת נשים ליום שלישי בבוקר.
בלילה לפני השינה, במיטה, אני מניחה יד על הבטן ומשדרת לעובר: אנחנו אוהבים אותך ורוצים אותך ונשמח מאוד שתישאר. אבל אם אתה צריך להמשיך הלאה- אנחנו משחררים אותך.
יום שלישי בבוקר אצל הרופאה- רואים בא"ס בטני דופק. זה מרגש. אני מסרבת לבדיקה, כך שאין מידע על מקור הדימום. הרופאה ממליצה להפסיק את ההנקה בהדרגה.
אני יוצאת מחדר הרופאה ומתחילה לבכות- מהקלה, מחשש לעתיד, מדאגה לגבי ההנקה.
חוזרת הביתה בלי הבן זוג אך מצויידת בהפתעות ופיצוחים שקנה לי בעדן טבע מרקט. בינתיים, הדימום ממשיך. כמו דימום בינוני של וסת.
בבית אני קוראת באינטרנט על דימום בהריון.
יום רביעי לפנות בוקר.
אני מתעוררת מכאב חזק בבטן התחתונה. מנסה לשנות תנוחות ללא הועיל. קמה לשירותים והופ- יוצאים גושים של דם, חתיכות, וגם חתיכה קטנה לבנה-ורדרדה שאני חושבת שזה העובר. זהו. זאת הפלה. מעירה את הבן זוג ומראה לו (הכל יצא על חתיכת בד שהנחתי בין הרגליים לספיגת הדם). הוא מסתכל וחוטף בחילה עזה, אך מודה לי שהראיתי לו. אני נוגעת, בוחנת, מתבוננת.
יושבת עוד קצת על האסלה, ויוצאים עוד דם וקרישים גדולים. יש לנו שירותי קומפוסט, ומרגיש לי כל כך נכון שהדם חוזר לאדמה. אני בטוחה שהיה מרגיש לי שונה לו היו לנו שירותי מים.
אחרי השירותים אני נעה קצת כדי להתמודד עם הכאב. בסוף נשכבת על הבטן במיטה, הבן זוג מלטף את הגב, ולאט לאט אני נרדמת. מעתה והלאה הכאב כבר שוכך, ומגיע רק מדי פעם.
יום רביעי בבוקר.
הגדולה בגן והקטן איתי, הבן זוג צריך ללכת לכמה שעות. מנסה לנהל את העניינים מהמיטה. הקטן משתף פעולה בצורה מדהימה. עושה טלפונים מהמיטה. מתקשרת לאמא, לדוד שלי הרופא נשים, לקופת חולים ולבתי מרקחת. אני צריכה לקבל זריקת אנטי-די עד מחר בצהרים. בסוף העניינים מסתדרים.
אחר הצהרים אנחנו נוסעים לקבל: מרשם מדוד שלי, משם לבית מרקחת כדי לקחת את האנטי-די, וישר לאחות שמזריקה לי אותו. אחרי זה אני מרגישה כבר מותשת פיזית ונפשית. הדמעות זולגות.
חוזרים הביתה. הבןזוג מכין ארוחת ערב ואני בינתיים מתקלחת. המקלחת עושה לי טוב. שווה ערך למנוחה.
יציאה מהבית וחוסר מנוחה מוציאים אותי מאיזון. כשאני במיטה שוכבת ונחה, הכל בסדר.
בימים הבאים הדימום ממשיך. יוצאים גם קרישי דם וגושים שונים. בכל דבר אני נוגעת ומתבוננת. מתקלחת בכל יום. המקלחת עושה לי טוב.
אני נחה, לא עושה דברים בבית. הבן זוג עושה הכל, וגם עזרה מהשכנים. רוב הזמן מצבי הנפשי בסדר, אבל בכל זאת אלה ימים עצובים.
מחליטה להבא- לא לתכנן, לקבל בתודה ובשמחה כל דבר שיבוא.
ברור לי שאני לא הולכת לרופא, לא הולכת לבית חולים. הדימום מבוקר ואני מרגישה בסדר. מקריאה קודמת באתר אני יודעת שזהו תהליך טבעי, שהגוף יודע את המלאכה. מאמינה בגופי, מאמינה בבורא עולם.
במוצאי שבת אני מוציאה את הקנבס הענק. ביקשתי אותו מבן זוגי אחרי שהקטן נולד כדי לצייר עליו את הלידה. כעת אני מוסיפה שכבה נוספת- את ההפלה. הילדים ואני צובעים ביחד: אדום, בורדו, שחור- ממש הגוונים שיוצאים מרחמי. מוסיפים גם לבן של תקווה. אני אומרת שסיימנו, אך הגדולה מודיעה: עכשיו כחול! איזה כחול? זה לא שייך! אך היא מתעקשת ואני נעתרת לה.
ביום חמישי (שבוע אחרי ההפלה) הדימום נפסק.
עכשיו מגיע שבוע לא פשוט. קושי נפשי עצום. התחבטויות בפנים. אני נוסעת להורים לכמה ימים בלי הבן זוג. חברתי הטובה נמצאת איתי חלק מהזמן. נפגשת עם נשים חכמות ואהובות. מרגישה שאני צריכה לפתור משהו. המפגש הגופני המחודש עם הבן זוג אינו פשוט כלל ומלווה בקושי נפשי עצום. אך בסופו של דבר הקושי מקרב בינינו. פותח אותנו. מגלה דברים חדשים.
הימים עוברים ואני מתחזקת. עדין משתדלת לנוח כשאני זקוקה לכך. מבינה שאני צריכה לטפל בעצמי, ואכן מוצאת מטפלת באומנות ומתחילה טיפול. הולכת גם לטיפול בעוצמת הרכות. החלטתי לחכות וסת אחת לפני שנאפשר את ההריון הבא, אך כבר מתחילה להתכונן לקראתו ולקוות לו.
רציתי לשתף כדי שנשים נוספות יוכלו ללמוד מההפלה שחוויתי, כפי שאני למדתי מהסיפורים והניסיון של נשים פה באתר. חשוב לי גם להדגיש שההפלה היתה אמנם חוויה לא פשוטה, אך היא גם לא היתה טראומטית. למדתי מנסיון העבר ומהקשבה לגופי ונפשי בהווה כיצד להקל על עצמי.
והחוויה הזו גם עוררה אותי לטפל יותר בעצמי. להקדיש יותר זמן ומשאבים לעצמי. להגיד תודה על מה שיש. וגם להגיד תודה על החוויה הזו.