היי אילן ממש משמח לשמוע שלבן שלך הכדורים עזרו, השאלה כמה באמת נסיתם את הטיפולים האלטרנטיבים, או מסגרת אחרת ללימודים, יש אפשרות שהילד פשוט לא התאים למסגרת באופן טבעי ובעזרת הכדורים הוא יכל להשתלב (נגד הטבע והתכונות שלו), זה מאוד משמח שזה עבד לכם ואתם מרוצים אבל לדעתי יש כמה נקודות מבט לנושא.
בהצלחה וסיכוי ממש גבוהה שהבן שלך יגלה את ה"דבר שלו" שמתאים לו הוא יהיה הכי טוב בעולם איתו. יש למאובחנים נטייה ודרייב מטורף להצליח ולהצטיין במה שעושה להם טוב.

[sup]+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+[/sup]

את הבן שלי הריטלין הציל. סבל מ ADD במצב קשה ("במבחני טובה") והיה במצב לא טוב בתקופת היסודי (לפני הרבה שנים). גם בלימודים וגם בהשתלבות החברתית, בגלל חוסר הקשב וההפרעות שיצר בכיתה. לא עזרו יותר מידיי הוראה מתקנת צמודה וטיפול בתראפיה באומנות.
הריטלין כן עזר. מרגע שקיבל הוא הצליח ללמוד ותוך שנה גם חזר למעמד טוב בכיתה. אבל - אחרי שנתיים וחצי נכנס ל"עצבות". הפסקנו מיד את הטיפול. ניסינו "קונצרטה" ועוד מאותה משפחת כדורים ללא הועיל.
לקח כחצי שנה עד שהחלטנו לטפל עם תרופה ממשפחה אחרת. "סטרטרה". היא לא הייתה בסל התרופות ושילמנו הרבה כסף. היה שווה. היא סייעה לו לסיים את התיכון.
אז לסיכום אני בעד. אותו כימיקל שהיה חסר לו במוח והגיע ממקור חיצוני - עבד.

שלום הדרי,

[u]לי עוזר שיש למה שקרובת משפחה שלי סובלת ממנו שם, זה עוזר לי לדעת בעיקר שיש עוד משפחות שעוברות מה שאנחנו עוברים ושזו לא אשמתי שקרובת המשפחה שלי מתנהגת ומרגישה כפי שהיא מרגישה, שזו הפרעה שחזקה וגדולה ממה שנגיד ונעשה[/u]

אני רק מדבר על הגדרה נכונה של הבעיה לצורך טיפול יותר יעיל, וזה לא מפריע, לדעתי, להשיג את מה שאת אומרת. העובדה שקיימת סטיגמה בחברה שלנו לפיה חולה בבעיה 'לגיטימית' לא מאבד טיפה מכבודו, ואילו חולה במחלת נפש נושא עליו סטיגמה לכל החיים (גם מבחינת החוק) היא בעיה נפרדת לחלוטין. ניתן לומר הרבה על המקורות מהם היא נובעת, למעשה, זה פותח פתח לדיון מעניין על אבולוציה (הדחף להתרחק מיצורים חולים, "אתה חלש, ולא משנה הסיבה"), על תפקידה של החברה בהתפתחותן של מחלות נפש, ו"האם כבני תרבות, כולנו 'חולים'?" כל מה שאני יכול לומר הוא שהגישה בה אני דוגל, ושתראפיה פרימאלית מיישמת בצורה הכי מוצלחת, כרגע, את העקרונות שלה, לא עוסקת בהדבקת תוויות וחיפוש אשמים.

[u]יש משהו שבעיני בעייתי בזה שאומרים שזה חוויות וטראומות שגורמות לנו לפתח הפרעות ומחלות נפשיות בהמשך החיים[/u]

אבל אם זו עובדה, כפי שאני טוען, אז אין ברירה אלה לקבל אותה, ללא התחשבות בהשלכות המוסריות.

[u]הדרך מכאן להאשמת ההורים וחיפוש אשמים כל הזמן במה שקורה לך ועובר עלייך היא קצרה מאוד, לקח כמה עשרות שנים להפסיק להאשים אמהות כאשר הילד שלהם אובחן כסובל מהפרעה נפשית וזה נורא, יש גם ככה הרבה להתמודד איתו אז גם האשמות כאלו זה מיותר[/u]

מסכים לחלוטין. הפתרון כאן הוא פשוט, מבחינה מוסרית והגיונית: ההורים הנ"ל היו בתורם ילדים, שחוו אותו יחס מהוריהם. וכן הלאה. האשמים הם רבים מספור, וברובם המכריע, כבר מתים. אל לשכוח לחצים חברתיים וכללים מוסריים שנאכפו על אותם הורים, וכן הלאה, וכן הלאה, ובעיקר: אין תועלת בחיפוש אשמים, אלא בתראפיה וריפוי.

[u]החלק הכי קשה הוא למצוא את העזרה הזאת, להבין מה מתאים לך.... אל תשללו פסיכיאטריה כי יש אנשים שזה מאוד עוזר להם, זו דרך להרגיש טוב יותר, גם פסיכולוגיה ולפעמים גם תווית של הפרעה מסוימת[/u]

אבל אם זה מדע, אז צריך להיות הסבר מדוע דבר מסויים עובד במקרה מסויים, עם אדם מסויים, ולא עם אדם אחר וכו'. למעשה, היתי מצפה משיטה יעילה ומדעית להבין את מהות ההבדלים האלה, את הגורמים, איך מורכב ועובד הטפיל הזה שנקרא "נוירוזה". ולבנות תיאוריה ושיטה טיפולית שתתאים לכולם, כי "ההתאמה האישית" תהיה ענין מדעי יותר.

ומצטער, אבל אני מתעקש להמשיך ולשלול את הפסיכיאטריה. נכון, יש ערך לתרופות שמרגיעות סימפטומים כשאין פתרון אחר שהוא זמין\ריאלי, או, וזה עדיף, כדי לאפשר תראפיה יעילה (פרימאלית : )) כשהמטרה היא שהטויפול התרופתי לא יישאר קבוע. אבל תראפיה פסיכולוגית אינה יעילה, מעבר לעובדה שאדם עם סמפטיה (אמתית או לא) נותן לך תשומת לב, ומקשיב לבעיות שלך, פעם או יותר בשבוע. פורקן מסויים, אפילו עצות טובות ותובנות מועילות, אם המטפל הוא טוב. אבל לא שינוי עמוק, והטיפול התרופתי הוא לכל החיים, בהרבה מקרים.

וכל זה נאמר בלי לקחת בחשבון את כל הדברים הרעים והמסוכנים שהם עושים, בתחום התרופות הפסיכיאטריות, כשליחים של תעשית ה'בריאות' והתרופות - מאלצים אנשים לקחת תרופות שאינם צריכים, בהרבה מקרים, משקרים בנוגע לתופעות לוואי, רושמים תרופות מסוכנות וממכרות, וכו'... וכל התשלובת הזאת גם מדכאת חקירה של אלטרנטיבות, ויש הרבה, וזה אולי החלק המזיק ביותר. זה לעולם אינו דבר טוב, שלמישהו יהי מונופול על הבריאות שלנו, והם עובדים של מונופול, וזו תמיד בעיה.

אני עוסקת מעט בתחום בריאות הנפש הן כ"צרכנית" והן כמטפלת, וחייבת להגיד שכמו כל דבר יש בתחום של בריאות הנפש הרבה טוב וגם הרבה רע- לי עוזר שיש למה שקרובת משפחה שלי סובלת ממנו שם, זה עוזר לי לדעת בעיקר שיש עוד משפחות שעוברות מה שאנחנו עוברים ושזו לא אשמתי שקרובת המשפחה שלי מתנהגת ומרגישה כפי שהיא מרגישה, שזו הפרעה שחזקה וגדולה ממה שנגיד ונעשה.
יש משהו שבעיני בעייתי בזה שאומרים שזה חוויות וטראומות שגורמות לנו לפתח הפרעות ומחלות נפשיות בהמשך החיים, הדרך מכאן להאשמת ההורים וחיפוש אשמים כל הזמן במה שקורה לך ועובר עלייך היא קצרה מאוד, לקח כמה עשרות שנים להפסיק להאשים אמהות כאשר הילד שלהם אובחן כסובל מהפרעה נפשית וזה נורא, יש גם ככה הרבה להתמודד איתו אז גם האשמות כאלו זה מיותר.
כמו כל דבר יש הרבה גישות ושיטות- פסיכיאטריה וסוגים שונים ורבים של טיפולים פסיכולוגיים ופארא רפואיים, זה נשמע נורא פשוט לגלות את הסיבה להתנהגות ולהפסיק אותה, אבל מניסיון אישי זה לא עובד ככה, לאנשים הסובלים מהפרעות פסיכיאטריות ופסיכולוגיות נגרם סבל והם צריכים עזרה, החלק הכי קשה הוא למצוא את העזרה הזאת, להבין מה מתאים לך.
קשה מאוד ומייגע למצוא תרופה פסיכיאטרית מתאימה ובמינון נכון, לוקח חודשים עד שהן מתחילות לעבוד ואסור להפסיק אותן ככה סתם, טיפול כזה או אחר מצריך חיבור עם המטפל, התאמה ומוכנות לעבודה עצמית ופה לפעמים אנשים מתבלבלים- תרופות לבד לא עוזרות לשום דבר, הן לא אקמול, תרופות חייבות לבוא עם טיפול משלים כזה או אחר פסיכולוגי או כל דבר אחר, אבל הרבה אנשים שוכחים את זה ופסיכיאטרים (שמהכרות שלי לא הכי ידידותיים למטופלים שלהם) לא אומרים את זה ומדגישים את זה.
אל תשללו פסיכיאטריה כי יש אנשים שזה מאוד עוזר להם, זו דרך להרגיש טוב יותר, גם פסיכולוגיה ולפעמים גם תווית של הפרעה מסוימת.
הרבה מהקריטריונים לאבחון הפרעות בDSM כוללים סעיף שאומר שההתנהגות גורמת לאדם סבל ניכר (בהפרעות למבוגרים, לא בדקתי בהפרעות בילדות)

"יש עלייה היסטרית בבעיות התפתחותיות ובעיות למידה שאי אפשר להסביר בחוסר חופש או בתיוג יתר או בתאוות בצע. העלייה היא בבעיות עצמן, לא רק באיבחונים. מה, היום נותנים לילדים פחות חופש מאשר לפני 10 שנים?! אם כבר, המגמה היא הפוכה, וילדים מקבלים היום חופש רב יותר מבעבר"

אפשר להסביר, חלקית. הנטיה לאבחנת-יתר בהחלט מתגברת. אבל הבעיה האמיתית היא במושג "מספיק חופש". המושג הוא כללי מדי, ומסתמך על ההבנה שלנו את מושג החופש ויישומו בחינוך - עסק מאוד מורכב. למשל אני מגיע מרקע של תראפיה פרימאלית, כך שהייתי מגדיר את "הגבלת החופש" כסדרה של ארועים טראומטיים בהם הילד ניסה להתבטא בדרכים מסוימות, או ניסה לפתח אספקטים שונים של אישיותו, של עצמו, וזה נאסר עליו או נמנע ממנו (אירועים כאלה הם תמיד טראומטיים). וכאן מגיעה הבעיה: האם כשתינוק בוכה ולא מקבל תשומת לב מאמא שלו (על כן, ארוע טראומאטי מבחינת ת. פרימאלית, וגם למתבונן מהצד, אני מניח) ניתן לסווג את הארוע כארוע של "הגבלת חופש"? אין ספק שתהינה לארוע כזה (למעשה, לסדרת ארועים מהסוג הזה ומסוגים אחרים) השפעה מכרעת על יכולת התפקוד של הילד והאדם שיתפתח. זה יתרום לסדרה של בעיות ותסמינים, שאולי יהיו לרבים מהם גורמים נוספים - מעין ,אינטראקציה בין הטבעות טראומטיות שונות". את התסמינים האלה יקבצו בקבוצות ויקראו להן ADHD, למשל, או כל דבר אחר, ואז יתייחסו אליהן כאל בעיה פסיולוגית (ואולי בעיה עם שורשים אורגאניים) - כאל יישות, מחלה, שהיא נבדלת באיזשהי צורה פאתולוגית\פיזיולוגית ממחלות אחרות. כך ש-ADHD תהיה שונה מ-OCD (הפרעה כפייתית) וירשמו לטיפול בה תרופות שונות (אם כי כל זה נעשה רק למראית עין, הם מאוד חופשיים בשידוך בין תרופות מעוטות התוויות להתוויות שמחפשות ריגושים חדשים).

דת המדע החדשה שלנו עושה את ההוקוס פוקוס הזה. כולם מכירים את הרעיון שלכל 'מחלה' יש תרופות מסויימות שמתאימות לטיפול בה, ואולי בעוד כמה מחלות. או שיש תרופות שיש להן השפעות כלליות שהן רצויות בטיפול במגוון בעיות שונות. וזה מספיק. את הלוגיקה הזאת משליכים על מחלות נפש. וכמו שלזיהומים בקטריאליים שונים רושמים אנטיביוטיקות שונות, כך לבעיות רגשיות 'שונות' רושמים 'תרופות' 'שונות'.

מנקודת המבט שלי, כל מחלות הנפש כולן (ומכלול גדול של בעיות גופניות כרוניות) נובעות מטראומות נפשיות מוקדמות (בעיקר), כך שהחלוקה של סימפטומים לקבוצות וניתוח היחסים בינהם אינם מענינים אותי.

ייתכן שסטיתי מעט מהנושא. תצטרכו לסלוח לי, אני סובל מהפרעות קשב חמורות ביותר : )

כתבתי פה קודם משהו על הנטיה להאשים חולים בבעיות שלהם (ומחקתי את זה). אז כמה דברים: א) זה מגוחך. הייתי מעז וקורא לזה גישה פסבדו-מדעית שמבוססת על דעות קדומות שמקורן בדת. "המלחמה בסמים" מדגימה את האבסורד שבה בצורה מאוד בולטת ב) קיומה של תראפיה פסיכולוגית כלשהי אינו מחייב את שימורן של כל הפרקטיקות הנוראיות של הפסיכולוגיה והפסיכיאטריה בימינו. כבוד כלפי המטופל, יחס שוויוני, אמפאתיה וההבנה שבטיפול פסיכולוגי אין כל מקום להטפות מוסר או האשמות מכל סוג שהוא הם מיסודות התראפיה הפרימאלית. למען ההגינות אציין שלא כל מי שעוסק בתחום מקפיד על כך, ושגם עם ת.פ. יש הרבה בעיות, מה לעשות.... יש הרבה מקום לשיפור.

יש עוד הרבה מה לומר בנושא, ואולי עוד אגיע לזה, אבל, בענין השכיחות של בעיות התנהגות בימינו, לדעתי ילדים חיים בלחץ רב יותר בימינו מאשר בעבר. מציאות החיים, החברה, הכלכלה... גם מבוגרים, כמובן. וזה מחמיר את הפרעות הקשב של כולנו.... זה גורם להתפרצות של בעיות רבות יותר, ובנוסף: ילדים מרגישים את הציניות והאגרסיביות של החברה סביבם ומגיבים, בהתאם, בקשיחות ומרדנות יתרה. ואז אנחנו מאבחנים יותר בעיות.

אנשים, אני מסכים אתכם שהפסיכיאטריה (ומדע בריאות הנפש בכללותו, שהוא 5% אחוז מדע -95% כסף ופוליטיקה) לא ראויה לאמון שלנו, ושמטרתה, מטרת כל העוסקים בבריאות הנפש, היא להתעשר על חשבון הסבל והחולי שלנו, וכמובן - לא לרפא כלום. אבל -

"התנהגות אינה ביטוי של מחלה. זה לא משנה איך ילד מתנהג, אין כאן שום דבר שאפשר לבדוק"
"אין דבר כזה מחלה פסיכולוגית, אלא יש צורות התנהגות שונות"

ההצהרות האלה, וכל האג'נדה שהסרט ההוא מקדם הם הבלים ורעות רוח. חולי פסיכולוגי\נפשי קיים, ולא משנה איך תקראו לזה. 'מדע' הפסיכיאטריה נוצר 'בזכות' העובדה הזאת - יש שם מה לחקור. הכחשת כל הענין והעלאת רעיונות מופרכים שאין דבר כזה סבל נפשי או טראטומה נפשית - זה נשמע לי קצת דתי מיסטי, מנותק לחלוטין מההגיון ומסוכן.

_וכמובן, האמת מתגלה במקומות הכי משונים.

<איך זה בתור מרגיעון?>_

"מספר בתי ספר דתיים מבקשים למנוע מהתלמידות לקבל חיסון נגד וירוס הפפילומה, שסיבוכיו מביאים לסרטן צוואר הרחם. הסיבה הרשמית: נשים לא מופקרות, שלא מקיימות יחסי מין לפני החתונה, לא צריכות לדאוג מהוירוס. הסיבה האמיתית: בורות, טיפשות, גאווה ודעה קדומה"
[url=http://www.mako.co.il/video-blogs-lital-abazon/Article-dbdaaf8ba5e1241004.htm?sCh=3d385dd2dd5d4110&pId=2076590391]מאמר מאת הנאורים במאקו[/url]

(אם כבר)

[po]כל האמת אודות הסיינטולוגיה[/po]

יש להפעיל משנה זהירות כשמתעסקים עם סיינטולוגיה. כי כמו שאמרה תמי
[u]שהבארד הוא נוכל מבריק שעשה בדיוק מה שהבטיח בספריו שיעשה - ייסד דת כאמצעי להתעשרות מהירה.[/u]
העמותה שהקימה את האתר הנ"ל ושמפיצה חומר דומה במכתבי שרשרת בדו"אל היא בעצם "כנסיה" סיינטולוגית. מאחרת וזו כת והיא מאוד מסיונרית זו אחת הדרכים שלה למשוך אליה אנשים נוספים (במקרה הזה - הורים לילדים שיש להם ADHD).
לא הייתי נוגעת אפילו עם מקל... כל העסק הזה מאוד מניפולטיבי והמטרה שלו היא לא להגן על אף אחד משום דבר, היא רק להביא מאמינים חדשים לכת, שישלמו לה הרבה מאוד כסף על כלום (ובסוף יגלו שהאמונה שם מבוססת על אמונה בחייזרים)
[url=http://www.katot.org/Cults/Scientology.asp]סיינטולגיה באתר המידע על כתות במדינת ישראל[/url]
כדאי לקרוא בעיקר את "מיהו זנו?"

_"ילדים עם ADHD אלה ילדים שלא קיבלו מספיק חופש": [po]תסמונת הכשל החינוכי הנרכש[/po]
מה שאני רוצה להגיד עלול להקפיץ את המאמינים...
זו טעות. יותר מכך, זו טעות מזיקה._
אני לא יודעת אם זו טעות או לא, אבל אני לא בטוחה שהיא מזיקה.
שימי לב שהניסוח הוא יחסי - "מספיק חופש" מזה מספיק? אני חושבת שכמות החופש הנדרשת צריכה להבחן אך ורק ביחס לצרכיו של הילד הספציפי, מה שמספיק לאחד לא בהכרח יספיק לאחר העובדה ש [u]ילדים מקבלים היום חופש רב יותר מבעבר[/u] (בין אם היא נכונה או לא) - חסרת משמעות כמעט מאחר והעובדה שילדים בעבר קיבלו פחות חופש מאלה של היום עדיין לא אומר שילדים היום מקבלים מספיק.
מעבר לכך אני לא חושבת שהמסקנה ב [po]תסמונת הכשל החינוכי הנרכש[/po] היא שצריך יותר חופש - זו הפשטת יתר של המאמר הזה.
ולגבי הנזק. בתור אמא ל-ADD אין ספק שהחופש, והעובדה שאין עליה שום לחץ ושום דרישות חיצוניות מעבר למה שהיא מוכנה לקבל על עצמה; מאוד עוזרת.

אגב, יש בתפוז פורום "המאבק בכפייה הפסיכיאטרית" שטרולים סיינטולוגים מנסים בעקביות להיכנס אליו, ומסולקים משם בעקביות.

למען הסר ספק, אין לי שום קשר לסיינטולוגיה, חוץ מסלידה כללית ממנה וזה שהייתה לי פעם חברה סיינטולוגית (אישה מקסימה, שבינתיים מתה לצערי).
אני די בטוחה שגם לג'פרי מאסון אין קשר לסיינטולוגיה (ושהוא יתחלחל לעצם העלאת האפשרות).
אני אישית חושבת שהבארד הוא נוכל מבריק שעשה בדיוק מה שהבטיח בספריו שיעשה - ייסד דת כאמצעי להתעשרות מהירה. יש סיכוי שהתיעוב שלו כלפי פסיכולוגים ופסיכיאטרים הוא פשוט ניסיון לטרפד תחרות כלכלית ומקצועית.

בלי לגרוע מכלליות האמור לעיל, לדעתי יש לא מעט סיבות להיות ביקורתי לגבי פסיכולוגיה או לפחות לגבי ההתייחסות לתכניה ולמקומה המרכזי בחיינו כאל האמת, כל האמת ושום דבר פרט לאמת....

_ההונאות שבמחלות הפסיכיאטריות
מה דעתכם על זה?_
[b]פלונית[/b] , שמתי לב שזה אתר של ארגון שהוקם ע"י הסיינטולוגיה. אחת מהאג'נדות של הסיינטולוגיה מאז הקמת ה"כנסייה" ע"י האבארד המבריק הוטמע בה תיעובו כלפי פסיכולוגים ופסיכיאטרים והסיינטולוגים לא מחמיצים הזדמנות להיכנס באבי אביהם.
יעני סבא שלהם.
!
סליחה.
צריך לשמור את הידיעה הזאת ברקע כמסתכלים באתר המעניין הזה.
וכמובן, [b]האמת מתגלה במקומות הכי משונים.[/b]

<איך זה בתור מרגיעון?>
<האמת, האתר היה פשוט מושלם ומקצועי מדי, הכתבות בוידיאו סטרים מהודקות ומלוטשות עם קצת יותר מדי ברק: we're dealing עם מקצוענים פה.
אז נזכרתי בעובדה הנ"ל ורצתי ל"מי אנחנו". יש לציין את הגילוי הנאות!>

הרהורים לא מסודרים, רק לבינתיים (אולי זה מתאים יותר לדף [po]תסמונת הכשל החינוכי הנרכש[/po], שבעקבותיו ובעקבות [po]מעצבן לראות מסביב[/po] כתבתי את הדברים. בכל אופן זה המשך לדעות שהבעתי כאן ובדף הבית שלי)

"ילדים עם ADHD אלה ילדים שלא קיבלו מספיק חופש": [po]תסמונת הכשל החינוכי הנרכש[/po]
מה שאני רוצה להגיד עלול להקפיץ את המאמינים...
זו טעות. יותר מכך, זו טעות מזיקה.

לבושתי אודה, גם אני סברתי כך פעם. היום אני סוברת אחרת. אני בהחלט מצדדת בחופש, ובהקשבה לילדים, ועוד דברים יפים כאלה שלא נעשים מספיק. אבל הקביעה הפסקנית הזו, ההכללה המוגזמת הזו, נובעת מבורות ומדעות קדומות, לא מעובדות במציאות. במקביל, הדעה הזו ושכמותה גורמות נזק.

אולי כמה מהילדים האמורים הם כאלה "שלא קיבלו חופש". לא כולם - רחוק מזה. תפקחו את העיניים. יש עלייה היסטרית בבעיות התפתחותיות ובעיות למידה שאי אפשר להסביר בחוסר חופש או בתיוג יתר או בתאוות בצע. העלייה היא בבעיות עצמן, לא רק באיבחונים. מה, היום נותנים לילדים פחות חופש מאשר לפני 10 שנים?! אם כבר, המגמה היא הפוכה, וילדים מקבלים היום חופש רב יותר מבעבר. להזכירכם, רק לפני כמה עשרות שנים, הכאת ילדים נחשבה כאמצעי חינוכי לגיטימי.

הסבר סביר יותר מאשר חוסר חופש הוא הרעלה סביבתית בקנה מידה אוניברסלי (לא רק חיסונים). אני לא קובעת זאת באופן חד משמעי - רק סוברת שזו תיאוריה מבוססת ומשכנעת יותר. ב-1993 תייגו פחות מאשר ב-1994, באותה מדינה, בלי שהשתנו כללי האיבחון? מה עם העלייה במקרי האוטיזם, איחור בדיבור, אסתמה, אלרגיות ובכלל birth defects? כל ילד שני שנולד היום באמריקה סובל מאיזושהי בעיה. כולנו היום מכירים ילדים כאלה, שהיו נדירים בהרבה בילדותנו. אני מהמרת שהמספרים די דומים במדינות מערביות אחרות. הסברים פסקניים ומכלילים בנוסח [po]תסמונת הכשל החינוכי הנרכש[/po] מסיטים את תשומת הלב ממה שבאמת קורה שזו עלייה אמיתית במספרים.

כמו כן, אני מוצאת שבמקביל לנטייה החברתית להאשים את הילדים, יש נטייה שמגיעה ממקום מאוד דומה להאשים בכל דבר את ההורים באופן אוטומטי. שתיהן נטיות לא צודקות של האשמת הקורבן. שתיהן ירושה של השתלטות הפסיכולוגיה על כל תא ותא בחיינו. הפסיכולוגיה כפי שהיא משתקפת בדעות האלה אינה מדע אלא דת: כל תופעה, כולל היפוכה, מוסברת על ידי אותו סט אמונות בסיסי. אין יכולת או נכונות לחשוב על אפשרויות אחרות "מחוץ לקופסה".

לסיכום -
התייחסות לפסיכולוגיה פרוידיאנית כאל אקסיומה יכולה להביא לתיוג פסיכיאטרי במירעו. זה עלול לעשות כמה דברים (רשימה לא ממצה):
[list=1]
[*] למצוא "בעיה" שמשקפת דעות קדומות או אינטרסים, ולא מציאות (למשל: אי שפיות מוסרית)
[*] לתייג בעיה פיסיולוגית אמיתית כבעיה נפשית (למשל: אוטיזם), ועל ידי כך לסגור את הדלת לטיפול אפקטיבי.
[*] להתעלם או להסיח את הדעת מבעיה אמיתית על ידי מציאת הסבר כוללני מוטעה והתייחסות אליו כאל האמת שאין בילתה (למשל: [po]תסמונת הכשל החינוכי הנרכש[/po], וגם GEEKS GET LAID של ברון כהן כהסבר למגפת האוטיזם).
[/list]

תיוג פסיכיאטרי במיטבו צריך לתרום לזיהויה של בעיה אמיתית ולפתיחת הדלת לטיפולים אפקטיביים. טיפולים כאלה יכולים לכלול כל מה שעוזר לפציינט, כולל תרופות פסיכיאטריות, בדיקת מעיים ועוד. למשל: אבחנה של אנורקסיה, המשקפת בעיה אמיתית (אני כוללת סכנת מוות בתחום הבעיות האמיתיות) צריכה לפתוח את הדלת לבדיקת כל גורם אפשרי, כולל גורמים פיסיולוגיים.

באופן כללי, כדאי להימנע מהפיכת דעה לדוגמה ( dogma) . ועל כך בפעם אחרת (ואולי בדף אחר).

בברכת question everything!

תמי

מצד שני, אני בפירוש חושבת שיש דבר כזה הפרעות קשב וריכוז. אני מסכימה שב-ADHD יש נטייה מסויימת לאיבחון יתר (בעיקר על ידי בתי ספר ממוסדים) ולפחות בחלק מהמקרים זו "תסמונת המורה המשעמם" יותר מכל דבר אחר.... אבל במקרים לא מועטים, זו לא תווית מדומה. במקרים מסויימים, תרופות מצילות כאן לא רק את הילד אלא גם את שלמות המשפחה.
יש לי הרבה מה לכתוב גם על זה, אבל זה יהיה א-ר-ו-ך והילד שלי צריך ארוחת צהריים כרגע... אמשיך בהזדמנות.

תודה רבה, [po]דליתוש ב[/po]!

הנה כמה הודעות שכתבתי על תסמונת "הילד הנפיץ" בפורום אוטיזם בתפוז:
[קישור לשירשור: http://www.tapuz.co.il/tapuzforum/main/Viewmsg.asp?forum=612&msgid=69659122]

"מה שאני עומדת לכתוב אינו לגמרי קשור או ישים - זו תהייה כללית. מבקשת את סליחתכם מראש. אבל זה פשוט מדהים אותי כל פעם מחדש.
לכל תופעה ריגשית, קוגניטיבית או התנהגותית, מייחדים היום אבחנה פסיכיאטרית עם מספר ב DSM-IV ואני בטוחה שאוטוטו גם תרופה מתאימה. ואולי זו הייתה מטרת הגדרת האבחנה מלכתחילה?

אני רואה את זה כל הזמן בטלוויזיה האמריקנית, שם פירסום התרופות חצה כל גבול הגיוני. כל פירסומת שנייה שואלת אם את/ה עצוב/ה, חרד/ה, לא בא לך סקס שמונה פעמים ביום, דואג/ת יותר מדיי (פעם קראו לזה: להיות אימא), השריר השני משמאל מאחורי האוזן חלש והאוזן לא זזה כמו שצריך. המסך מתבהר, למה שיש לך יש שם מדעי, ותמונות של אנשים מחייכים עם שיניים מושלמות מבטיחות לך שהתרופה X תביא אותך אל הנירוונה והאוזן תוכל להצטרף ל-RIVERDANCE(וגם לא תצטרכ/י יותר ניקוי שיניים אף פעם).

הפירסומות שביניהן, אגב, מבטיחות את גן העדן אם תקנו לקסוס, תלכו לקניות במייסיס או תעשו ניתוח פלסטי בנוסח "הכיני שדייך לקיץ".
לעומת זאת להשיג את האיבחון של ASD או טיפולים שעוזרים זו קריעת ים סוף לרבים מאיתנו, אם לא לרובנו (כן, גם באמריקה זה לא קורה כל כך מהר...בניגוד לטיעונים על שיפור באבחנה כהסבר לעליית האוטיזם).

עוד לעומת זאת הוא שאם כבר יש אבחנה ואתם מנסים להשיג טיפול רפואי לבעיות המעיים של הילד, במקרים רבים יתעלמו מכם. אם תגידו שהילד מגיב בהשתוללות כשהוא נחשף לאדי דלק, התגובה תהיה פסילת דבריכם תוך הענקת האבחנה "תסמונת מינכהאוזן BY PROXY".
אני פשוט לא תופסת את זה. אולי מישהו יסביר לי? (בטח גם לציניות תהיה בקרוב תרופה, שתעזור לשיניים במקביל. התרופה לתאוות בצע כנראה תתעכב קצת יותר).

[בקריאה חוזרת אני רואה כאן יותר מדיי איזכורים של שיניים, אבל בדיוק עברתי ניקוי שיניים אתמול...אתכם הסליחה]."

ועוד הודעה שלי מאותו שירשור:

"אי שפיות מוסרית

ג'פרי מאסון מתאר בסיפרו "בגנות הפסיכותרפיה" אבחנה שהייתה נפוצה במאה ה-19 לנשים שהיו עצמאיות ולא הסכימו לקבל את דעתם של ההורים והאחים לגבי עם מי להתחתן, מה לעשות עם הכסף שלהן ואיך לחיות. הן הוגדרו כסובלות מ"אי שפיות מוסרית" ונכלאו בבתי משוגעים למשך שנים. הוא מביא כמה סיפורים מזעזעים על נשים כאלה שהצליחו לצאת מבית המשוגעים לאחר שנים, והיו אמיצות וחזקות מספיק כדי לפרסם מה קרה להן.

ההגדרה הנ"ל הייתה אמצעי של החברה "ליישר" את הנשים האלה ולהכריח אותן לקבל את הסדר החברתי.

ההגדרה של ODD מזכירה לי מאוד את האבחנה של אי שפיות מוסרית. אמנם בעולמנו המודרני הנאור כבר אין משתמשים בה לגבי נשים, אבל למה לא לגבי ילדים.

בארה"ב נעשה עכשיו מאמץ להעביר חוק שלפיו כל הילדים במערכת החינוך יעברו מבחני אישיות כדי לבדוק אם יש להם הפרעה נפשית. ילדים שיאובחנו כסובלים מהפרעה כזו יאולצו לקבל תרופות.

לפחות דבר אחד לא השתנה מהמאה ה-19, והוא שיש מי שמרוויח מהאבחנות האלה (ולא הפציינט)."

והנה הודעה נוספת מאותו שירשור:

"אני מסכימה עם חלק ממה שאמרת, (=שההגדרות עוזרות לראות מי נמצא הרבה מעבר לנורמה), אבל יש לי כמה תמיהות:
מה הקריטריונים לקביעת הגדרת ה"נורמה", מה נכנס לתוכם ומה לא, ומי קובע?מי קובע שהילד צריך להתאים למסגרת, ולא להפך?
ומי ישמור שלא יהיה ניצול לרעה של האבחנה? גם אם נניח שקביעתה היא מתוך כוונות טובות, אבל בעיקר במקרים שבהם מי שדוחף לאיבחון הוא בעל אינטרס נפרד לתת את התווית, שאינו בהכרח האינטרס של הילד?

ועל ההתייחסות לרופאים: למרבית הצער, ברגע שנותנים אבחנה פסיכיאטרית, הרופאים הם מחוץ לתחום בחלק גדול מהמקרים. כתבתי על כך לא מזמן ואני עדיין באותה דעה.

אני רוצה להוסיף עוד דוגמה מתוך יום עיון באוניברסיטת קרנגי מלון, של ד"ר ווייקפילד ואחרים, שהלינק אליה הובא בפורום השכן לא מזמן (אגב, מרתק ומומלץ). אחד הדברים המעניינים ומעוררי מחשבה שנאמרו היה, שממצאים פתולוגיים דומים לאלה שנמצאו במעיים של ילדים אוטיסטיים (כשההורים סוף סוף מצאו רופא שלא סירב לבדוק את הילד), נמצאו גם אצל נערות אנורקטיות. ניתן לטעון, בהתאם לדעה המקובלת, שמה שהן עושות לעצמן (כי אינן מקבלות את ההתבגרות המינית שלהן, והיחסים עם אבא שלהן) גרם לתופעות האלה. כלומר: התופעות במעיים הן תוצאה של מעשיהן (האשמת החולה). אבל הטענה הזו, כמו ההתייחסות לאנורקסיה כבעיה נפשית גרידא, מתעלמת מהאפשרות האחרת: ההסבר שבעיות המעיים הן הגורם לאי האכילה, ולא תוצאה שלה. בעיות המעיים האלה גורמות לכך שהן צודקות כשהן (או כמה מהן) אומרות, ואיש אינו מקשיב או מאמין, שאכילה מכאיבה ומזיקה להן.

ייתכן בהחלט שההסבר הנכון אינו אחד לכולן. ייתכן גם שאחד ההסברים נכון לכולן והאחר מוטעה. ייתכן אפילו שההסבר השני הוא המוטעה וההסבר המקובל או הסבר אחר הוא הנכון. אבל מרגע שמישהי הוגדרה כאנורקטית, הטיפול השגרתי בה יתבסס ברוב המקרים על ההנחה שההסבר הראשון הוא הנכון. ההנחה הזו, כשהיא אוטומטית, נובעת מדעה קדומה ולא מתהליך חשיבה הגיוני או מדעי. כך נחלשת היכולת לעזור או למצוא פיתרון לבעיה, ולא מתחזקת."

ולסיום - אנקדוטה קטנה:

לא מזמן נפגשנו עם ג'ודית בלוסטון, אוטיסטית מבוגרת ומבריקה שהגתה שיטת טיפול בפגיעה מוחית דרך יצירת נתיבים נוירולוגיים חדשים במוח.
היא סיפרה לנו שחברה שלה עומדת לפרסם מחקר חדש. אותה חברה עברה על כל אחת ואחת מההגדרות החדשות ב-DSM-IV האמריקני (ספר ההגדרות להפרעות נפשיות) וגילתה שמאז שנות השמונים המאוחרות, [b]כל אחד ואחד מהוגי ההגדרות החדשות היה קשור לחברות התרופות[/b]. אני חוזרת: מי שיזם הגדרה חדשה עבד אצל אלה שמרוויחים מזה ישירות.
בתור אם לילד אוטיסט זה לא הפתיע אותי בכלל.

[עם זאת, אני מסכימה עם [po]תזמורת הים[/po] ו [po]נוסעת סמויה[/po] שאין לפסול תרופות פסיכיאטריות לגמרי. לדעתי רק צריך להתייחס אליהן כאל מוצא אחרון, כשכל הדרכים האחרות נוסו בכנות (כולל אמצעים טבעיים שהתרופות הפסיכיאטריות מחקות, כמו 5-HTP, אומגה 3, וכו').]

הדובר: ד"ר תומאס סאז.
לא הכל אבל הרוב:
"איך אמא שרשויות חינוכיות אומרות לה שהילד שלה חולה וצריך תרופות ממכרות אמורה לדעת שזהו שקר? איך היא תזהה ש"הפרעת קשב וריכוז" היא לא מחלה?
פסיכיאטרים משתמשים במונחים אבחוניים כדי לשים תוויות.
לדוגמא:
עבדים שנמלטו בארה"ב נחשבו כסובלים ממחלה ששמה דראפטומאניה. זו לא המצאה.
נשים שהן מחצית מהאוכלוסיה, אם החליטו בטפשוטן למרוד בשליטה הגברית סימן שהן לוקות במחלה רצינית ששמה היסטריה שסיבתה היא עצבנות הרחם שלהן.
אף אחת מצורות התנהגות הללו לא היתה מעולם מחלה והן כמובן אינן מחלות וכך גם הפרעות קשב וריכוז אינה מחלה.
התנהגות או התנהגות רעה אינן מחלות ולא יתכן שתהינה מחלות. התנהגות אינה ביטוי של מחלה.
זה לא משנה איך ילד מתנהג, אין כאן שום דבר שאפשר לבדוק. אם הוא חולה חייב להיות משהו אובייקטיבי הקשור לזה שניתן לאבחן ע"י מכשירים ובדיקות. רופא לוקח דם. כשאני למדתי לפני 60 שנה היו מעט מחלות נפש, כיום יש יותר מ-300 ו"מגלים" חדשות כל הזמן.
השמת תווית על ילד כבעל הפרעה נפשית היא הכפשה ולא אבחון.
לתת לילד סם פסיכיאטרי זו הרעלה, לא טיפול.
מחלה היא תפקוד לקוי של הגוף האנושי-
טיפוס מעיים - מחלה
"קדחת האביב" או "עצלנות האביב" היא מונח לשוני.
המשימה שלנו- להאבק בכפייה הפסיכיאטרית בהתמדה."

פלונית יקרה,
אני לא מצליחה לפתוח את הקישור שבראש הדף... אודה לך אם תסכמי או תעתיקי את האמור, זה מעניין אותי מאוד.

[u]בעיות משמעותיות שיש להן ביטוי התנהגותי[/u]
מילת המפתח היא, לדעתי, [b]משמעותיות[/b].
ריטלין, לתפיסתי, הוא פתרון דרסטי, שמתאים למצבים דרסטיים (ואני לא אומרת שאין כאלו), אחרי שנפסלו פתרונות אחרים.

_מה ההגיון בלתת תרופה - כימיקל- שמשפיע על המוח, כדי לפתור בעיית התנהגות?
לא עדיף לחפש את הגורם לבעיה ולפתור אותה שם?_

הגוף והנפש הם פנים שונות של מערכת אחת. לפעמים הגורם לבעיית ההתנהגות הוא במוח או בגוף, וההתערבות הפסיכיאטרית לא שונה מהתערבות רפואית אחרת (כמו מתן אינסולין לחולי סכרת). דווקא הניסיון לחפש סיבות פסיכולוגיות לכל התנהגות עושה לפעמים עוול (מוזמנים לקרוא בהקשר זה את הקטע 'give us a break' בדף הבית של [po]תמי גלילי[/po]).

אני מסכימה שראוי מאוד לבדוק שוב ושוב ושוב האם במתן תרופות ובכלל בהתערבויות וטיפולים אנחנו פועלים לטובתו האמיתית של הילד / המטופל, או מנסים ליישר אותו עם נורמות ההתנהגות המקובלות בגלל הצרכים שלנו (ואין תשובות פשוטות לשאלות כאלה). אבל הורים לילדים עם בעיות משמעותיות שיש להן ביטוי התנהגותי (מהפרעת קשב ועד אוטיזם, דרך אין ספור בעיות אחרות), יכולים גם לספר עד כמה הטיפול התרופתי / רפואי הוא לעיתים חיוני ומבורך, מאפשר לילד ולמשפחה כולה לנהל חיים תקינים פחות או יותר, ומונע היווצרות של אינספור בעיות משניות.
בכלל, כדאי להשתדל לא להתפתות לחשיבה פשטנית בנושא.

טיפול תרופתי כמובן אינו טוב כמו טיפול שורשי,
משום פיתוח תלות אצל האדם המשתמש בתרופה, והסכנות לחלקי הגוף הפיזי.
אך הוא עובד, ולעתים הוא זה המאפשר את הטיפול באדם.
משום שכדי להיות מטופל בצורה פסיכולוגית, המטופל צריך לדוגמא להיות מרוכז ובעל יכולת קשב למטפל.
אם לא תהיה למטופל יכולות קשב וריכוז, כיצד יכול להקשיב ולשקול את דברי הפסיכיאטר, שבידו הנחיות כיצד יוכל המטופל לטפל במה שהוא מעוניין לטפל?
טיפולים מסוימים יכולים להתקיים באופן יעיל רק ברגע שיכול המטופל ליכולות מסוימות (לא כל הטיפולים) לכן לעתים שווה השימוש בסם.
אך יש להציב תמיד מטרה. מטרה שאין המטופל יצטרך את הסם עוד בעתיד.
בנוגע לרעיון הסרט, שאין דבר כזה מחלה פסיכולוגית, אלא יש צורות התנהגות שונות אני מסכים. אך יש צורות התנהגות ויש צורות התנהגות.
האם לחיות בדכאון זה דבר טוב? לא מתקבל על דעתי.

אתמול שמעתי נערה בטלפון "תתכונני, תתכונני לבחינה. זו בחינה ראשונה אחרי האיבחון, ואת צריכה להוכיח להם שזה עוזר".

[po]מחקרים על נזקי ריטלין[/po]

[u]יכול להיות שאילו באמת לא מחלות אלה התנהגויות, אבל ההתנהגיות האלו מפריעות לאנשים לתפקד.[/u]
מה ההגיון בלתת תרופה - כימיקל - שמשפיע על המוח, כדי לפתור בעיית התנהגות?
לא עדיף לחפש את הגורם לבעיה ולפתור אותה שם?
ואם הוא היה לוקח קוקאין- היית חושבת אותו דבר? גם קוקאין וגם ריטלין הם חומרים ממריצים.

יש לי חבר שעושה כרגע מאסטר בביולוגיה. בלי ריטלין הוא לא מסוגל להתרכז.

זה בחור מאוד אינטיליגנטי. אני מאמינה שאם הריטלין היה עושה לו לא טוב, הוא לא היה משתמש בו.

יכול להיות שנותנים יותר מידי תרופות, או ממהרים לתת תרופות אבל הרבה מאוד אנשים זקוקים להם, כמו בדיכאון, מאניה דיפרסיה ודומיהן שהם אכן מחלות אמיתיות. לגבי ADD וADHD זו באמת בעיה. יכול להיות שאילו באמת לא מחלות אלה התנהגויות, אבל ההתנהגיות האלו מפריעות לאנשים לתפקד ואם אפשר לעזור להם אז למה לא?

אני לא יודעת אם יש מחקרים שמוכיחים שריטלין גורם לנזק.

[url=http://www.cchr.org.il/v11.htm]ההונאות שבמחלות הפסיכיאטריות[/url]
מה דעתכם על זה?