זה נכון. לעורלה יש תפקיד ביחסי מין.
עד כמה שהבנתי מקריאה על הנושא, אחת המעלות של העורלה מבחינת הבחורה היא שפין נימול, בגלל המבנה שלו, סוחף החוצה יותר מחומרי הסיכה של הנרתיק כשהוא נע פנימה/החוצה, ולמעשה "מייבש" את הנרתיק. כשמדובר בתחילת היחסים, בנערה יחסית חסרת ניסיון / צעירה / ביישנית / לא בטוחה בעצמה / שנוטה להתייבש מהר, פין עם עורלה ייחווה כעדין ומתחשב יותר, פיזיולוגית.

אני בטוחה שניתוח כזה בגיל מבוגר יותר הוא הרבה יותר מורכב ומסובך
הפוך, בדיוק בגלל מה שאמרו לך למעלה. אחרי שהעורלה נפרדת הוא קל יותר טכנית, עם פחות גורמי סיכון.
שווה להזכיר כאן שניתוח מילה בגיל שבוע כרוך בסיכון לסיבוכים: שיעור הסיבוכים הוא 1:200 כשזה נעשה בידי רופא כירורג, ו- 1:50 כשזה נעשה בידי מוהל ללא הכשרה רפואית.

האמת שקשה לי להאמין שהם יתנו עדויות על קושי (כי המטרה היא אחרת)
שאלת תם: למה את חושבת ככה?
אני גלשתי במשך כמה שנים בפורום של ברית מילה, והתרשמתי שהיו שם כמה וכמה אנשים בעלי יושרה גבוהה, שקולים בדעתם, שגם היו מאוד מכבדים כלפי מתלבטים שהביאו טיעוני נגד. אם זה לא השתנה באופן דרסטי, אני חושבת שתוכלי לשאול שאלה ישירה "מה הצד הכי גרוע באי-מילה" "מי התחרט על ההחלטה" ולראות מה אומרים. ולבחון את מידת הכנות של התשובות.

מי שעושה את הבחירה ״כמו כולם״ אז אין עניין סביב זה,
העניין הוא, שכשמדובר באיבר מוצנע שיושב לו עמוק בתחתונים, גם מי שלא כמו כולם, 99% מהזמן זה לא אישיו כי אף אחד בכלל לא יידע על זה.
ישראל כיום זה לא קיבוץ של שנות ה-60 שמתרחצים עירומים ביחד כנורמה.
מי יידע? מי ישים לב?

אחת ממנהלות הפורום בתפוז אמרה פעם, בהקשר של "השד החברתי" ומה יגידו והצקות וכל זה, "כבר 15 שנים אני מנסה למצוא את השד החברתי. כשאפגוש אותו אבוא לדווח".
ואני מאמינה לה. כיוון שהורים שרוצים לתמוך זה בזה, ידווחו אחד לשני על אתגרים אפשריים כדי לעזור זה לזה בהתמודדות.
קצת, להבדיל, כמו הנקה. את יכולה ללחשוב על פורום הנקה או קבוצת תמיכה בהנקה שתבואי אליה כאשה בהריון וכולן יגידו לך "אין בעיה בכלל, לי זה הלך חלק כמו חמאה" - אם זה לא נכון? ויטאטאו את כל הקשיים מתחת לשטיח?
להיפך! יספרו לך על קשיים ועל אתגרים - אבל בדרך מעצימה שתעזור לך להתעודד, להימנע ו/או ולהתמודד אתם.
(בסגנון: לי היה כך-וכך, זה היה סיוט, אבל אחר כך הבנתי שלעשות זה-וזה היה פותר את הבעיה. אז שתדעי)

הבן שלי שלם, ורק כשאני העליתי פעם את הנושא (הוא היה בן 7 לדעתי) הוא אמר לי "אה, באמת שמתי לב שהפינפין של אבא נראה אחרת, אבל חשבתי שזה כי הוא מבוגר".
(לגבי חברה, לא יכולה להעיד מניסיון, כי אנו חיים בארץ שבה הנימולים הם די מיעוט)

לדעתי, אין מה לחשוב על "מה יהיה כש...".
הרי החיים יכולים למשוך אותו ואתכם לאינסוף כיוונים שונים.
עשי מה שבעיניך הבחירה הבריאה, המוסרית והטובה ביותר, וזהו. זה גם יהיה ההסבר הכי פשוט לעניין אם וכאשר תצטרכו הסבר, ולא רק בקשר לברית.

ובנימה אישית, אני נתקלתי בפין לא חתוך כבר בהיותי בחורה צעירה, ולמרות שזה לא היה מה שהורגלתי אליו (-; , המיטה ממש לא קרסה תחת ישבני.
לא יודעת מה איתך, אבל אני, בחורה שובבה שכמותי, נתקלתי בהרבה מאוד פינים והם כולם היו שונים אחד מהשני, בדיוק כמו הפותות שלנו (ושאר הגוף שלנו...).
לא שזה חשוב, אבל בתור אחת עם ניסיון בתחום, לפין לא חתוך יש רק מעלות בסקס.

חברה שלי מצאה אוצר נדיר בישראל - פין לא חתוך (זה היה לפני עשרים שנה).
שנים ארוכות לאחר שנפרדו דרכיהם היא התאבלה על אובדן הפין הלא חתוך, ויצאה למסע חיפושים אחר פין נוסף שכזה (שעד היום לא הגיע לסיומו...).
בקיצור, מאוד יכול להיות שיהיה תור של נשים/גברים שיחכו מחוץ לדלתו של בנך (בגלל שהוא יהיה יפיוף וחכם ומתוק (-: ).

לא בהכרח הבחירה "כמו כולם" עוברת חלק.
יש נפגעים שחווים בושה וקושי סביב עיוותים שונים שנותרים באיבר
רובם קלים כמו שעירות יתר (הפין אמור להיות חלק) עקמומיות, צלקת והבדלי פיגמנטציה
אבל יש גם גרועים הרבה יותר.
"כמו כולם" זה בהכרח סבבה, זו אשליה בלבד.
גיל ההתבגרות הוא זירה קשה, כי אין דבר כזה "כמו כולם"
אין ערבויות לשום דבר, מלבד ללוות את הילד שנים כמיטב יכולתך

לגבי הניתוח, בגיל מבוגר הפיזיולוגיה של האיבר משתנה והניתוח עצמו קל יותר, כי אין צורך בפריעה.
כשמדובר בבחירה, המטופל עצמו מודע ויכול להבין שהכאב זמני ויעבור, ויכול להסיח את דעתו באמצעים שונים.
בכללי תינוקות מתאוששים יותר מהר מכל פציעה, וגם אין להם מילים לבטא מה עובר עליהם.

בכל מקרה, "לפחות זו תהיה ההחלטה שלו" נשמע לי כמו טיעון מנצח.

תודה רבה על התשובה המפורטת, תמרוש רוש
הסתכלתי קצת באתר שלהם, האמת שקשה לי להאמין שהם יתנו עדויות על קושי (כי המטרה היא אחרת)
אבל אני כן מסכימה מאד בעניין השונות.
בכל זאת חשבתי שגיל ההתבגרות הוא זירה קשה שבה מאד רוצים להידמות לאחרים וההשפעות שלה על ההמשך יכולות להיות נרחבות.

מי שעושה את הבחירה ״כמו כולם״ אז אין עניין סביב זה,
זה נהפך לנושא שקוף ובעצם הבחירה להשאיר שלם זה דיון לכל החיים

• דיון ערכי, טוב על שונות וקבלה ועצמאות אבל בשורה התחתונה תהיתי איך זה נשמע/מתבטא.

אני אסתכל גם בפייסבוק (למרות שלא רשומה)
וכן זה באמת מה שמטריד אותי.

הרבה מהבחירות שעשיתי בעצמי ועשינו כמשפחה הם שונות מהחברה סביבנו
ואנחנו מתמודדים עם ההשלכות שלהם ויחד עם זה בוחרים מחדש כל פעם לחיות כך
אבל כאן אני עושה בחירה שמאד קשה לשנות (אני בטוחה שניתוח כזה בגיל מבוגר יותר הוא הרבה יותר מורכב ומסובך)
ואני עושה אותה עבורו,
אני שילמתי לא פעם מחיר חברתי כבד על בחירות שונות
זה היה קשה אבל לפחות זאת היתה החלטה שלי.

הייתי בודקת אם זה באמת מה שמטריד אותך
למה? למי שלא מכיר את הנושא מקרוב, זו סיבה די לגיטימית (ונפוצה) לדאגה.

יש בפייסבוק קבוצה למתלבטים בנושא ברית מילה, יש שם המון עדויות על נון אישיו מוחלט.
הייתי בודקת אם זה באמת מה שמטריד אותך

לא קשור לנושא, אבל אפרופו פרמטרים פיזיים ודימוי גוף - חשוב מאוד לשים לב לאיזה חומר ויזואלי מתבגרים נחשפים. סיכויים רבים שתפיסת הגוף האנושי שלהם מעוותת, אם הם ניזונים בעיקר מפרסומות ואתרי פורנו.

רק לאחרונה נודע לי שבארצות מסוימות אסור להציג בתמונות - כולל חושפניות, כולל של שירותי מין) את החלק היותר פנימי של איברים נשיים. התוצאה היא טשטוש של אזור הערווה של האשה באמצעים דיגיטליים, כך שהוא נראה שטוח ו"סגור", והתוצאה של זה היא שנערות רבות חושבות שהמבנה שלהם מכוער, דוחה או לא נורמלי, כי השפתיים הפנימיות שלהן בולטות או נראות מעבר לשפתיים החיצוניות "וזה לא אמור להיות ככה".
יש עלייה אמיתית בשכיחות של ניתוחים פלסטיים באזור הערווה, כי נשים לא חוות את הגוף הנורמלי שלהן כנורמלי.

יש איפשהו ברשת אתר של צילומי שדיים נשיים - אמיתיים. מאות נשים העלו את תמונות החזה שלהן לאתר, מפופיק עד צוואר, וזה שיעור נפלא: אף ציצי אחד לא נראה כמו בפרסומות. כמעט כולם "גדולים מדי", "קטנים מדי" או בעלי צורות מצורות שונות. רובם בכלל לא סימטריים, וחלקם בכלל לא באותו גובה.
אז שווה לתת למתבגרים הזדמנות להיוודע לעולם האמיתי של שונות אנושית.

אני זוכרת, מגלישה בפורום מוותרים על ברית מילה (ז"ל) בתפוז - היו שם הורים לנוער בגיל ההתבגרות, ולא נרשמה אצלם שום בעיה בכלל.
תוכלי לפנות לארגון קה"ל ולשאול אותם: http://www.kahal.org/

מניסיוני האישי - כל פין נראה אחרת. יש עבים, יש דקים, פעם פגשתי אחד בצורת חרוט, אל תשאלי. אז ממילא יש את הקטע של "איזה קטע, לא ידעתי שהוא יכול להיראות ככה!"
ותחושת הדחייה או המשיכה, באופן כללי, נשענות באופן מכריע על חיבור כולל עם הבנאדם, והרבה מאוד על נימוסים והליכות.
אין דבר מגעיל יותר מבחור שלא מכבד אותך, שלא מתייחס אלייך בנעימות, שיורה הערות גסות, ואין דבר מלבב ומושך יותר מבחור שמחייך אלייך ואומר שאת מתוקה ונוהג בך בהגינות.

פרמטרים פיזיים הרבה פחות חשובים. וידועים המקרים של א/נשים שהיו בטוחים שהם נמשכים למישהו גבוה / שחום / מתולתל / משקפופר ואז גילו את האדם המתאים שיצר את הקליק בכללותו, והוא היה לחלוטין לא "בתקן" של הפרמט הפיזי הנחשק.
חבר טוב שלי טוען בתוקף שככלל, הוא לא נמשך לבלונדיניות. בכללי, כשהוא מסתכל על נשים, זה לא עושה לו את זה. הוא יחשיב כמושכות נשים כהות יותר. אבל כפי שדברים התגלגלו, גם החברה הראשונה שלו וגם אשתו הן בלונדיניות ביותר. והוא היה ועדיין מסור ונאמן ואוהב ונמשך לאשתו, כי זאת היא. כל-כולה יפה ומושכת בעיניו, גוף ונפש ביחד.

שלום לכולם, גם אני כמעט אמא לבן.

ורציתי לשאול (מקווה שזה המקום) כמעט עשור אחרי הדיונים כאן, כתבו הרבה במדור על ילדים בגיל גן וזה באמת פחות מטריד אותי.
יותר חושבת על גיל ההתבגרות, התמודדות מול ההורים על ההחלטה השונה חברתית עבורו.
ובעיקר מפגשים מיניים ראשוניים (דחייה? גועל?)
מישהו יכול לשתף? או להפנות.

תודה

אמא, תודה שחזרת לכאן ועדכנת.

משפחה שלמה לא מרוצה כי לא הסכמתי לחגוג על הדם ולא הזמנתי אף אחד חוץ ממוהל.
לידת הילד הראשון היא חציית גבול בו המשפחה המורחבת מאבדת את כוחה על ההורה ומעבירה אותו לילד. אם בכוח ואם בזכות, הכעס לא על מה עשית או לא עשית אלא כעס קמאי של דור שמתחלף.

משפחה שלמה לא מרוצה
קשה
אני מאוד מזדהה עם זה.
הרבה פעמים למשפחה הקרובה יש ציפיות מסוימות מהולדת התינוק/ת החדש/ה.
הם שוכחים באיזה מצב נמצאת האם אחרי הלידה ועסוקים בעצמם ובאכזבה שלהם מהחוויה שציפו לה ולא התממשה.
איזה מזל יש לך שהגעת להבנה עם הגבר שלך - זה כ"כ חשוב שתהיו זה לצד זה אחרי הלידה, בייחוד כאשר מסביב יש יחס שכזה.
בטוחה שעם הזמן תרגישי יותר טוב!

ובקשר ל אני רוצה להעביר מסר לכולן
אחרי שמגיעים להחלטה ודאית בין בני הזוג - יש מקום להבהיר למשפחה מה התוכנית שלכם, כדי לערוך את כל הדיונים ולהסביר את כל ההסברים בסוף ההריון ולא בימים שלאחר הלידה.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אמא, מה קרה בסוף?
בסוף, יומיים אחרי הלידה (שהיתה קשה מאוד וטראומטית לי ולתינוק) בן זוגי העלה פתאום את נושא הברית, והיתה הבנה שאם לא תהיה ברית לא תהיה משפחה יותר. היתה ברית, היו כדורי הרגעה (לי), היו משפחה שלמה לא מרוצה כי לא הסכמתי לחגוג על הדם ולא הזמנתי אף אחד חוץ ממוהל. אמא שלי נסעה לפאריז שבוע אחרי הלידה, כדי להתאוורר מהטראומה שעשיתי לה.
אני משתפת כי אני רוצה להעביר מסר לכולן, שגם אם הדברים נראים לכן סגורים, תוודאו היטב שההחלטה סופית ומקובלת על בן הזוג, ושלא יהיה מצב של 'לא הבנת אותי' או כאלה. כי כל ההנחות שלי היו מבוססות על משפט שהוא אמר לי 'בסוף את תעשי הרי מה שאת רוצה ולא תהיה ברית'.

אני מתביישת לומר ובכל זאת אודה שהדבר היחיד שהצליח לנחם אותי הוא עניין האסתטיקה. רדוד ככל שיהיה, זה המראה שאני מכירה כל חיי. והדבר היחיד שהייתי צריכה "להתמודד" איתו אם לא היינו חותכים זה המראה החיצוני. אז הכל לכאורה "נורמלי". אין לי אלא להתנחם בכך, אחרת אמשיך להלקות את עצמי כל חיי.
רציתי להגיד לך שחוץ מהעניין האסתטי יש גם את מה שתיארת בהתחלה - הצלת הזוגיות שלך
מלכתחילה אני חושבת שלכל אדם יש גבולות אדומים עד כמה להשקיע כדי להציל את הזוגיות. לא יודעת על עצמי אם הייתי עושה ברית רק בשביל שלום בית (אני עושה בכל מקרה מסיבות אמוניות), השאלה עד כמה המעשה היה נתפס כרע בעיניי.
אבל בדיעבד, זוגיות טובה של ההורים זו אחת המתנות הכי נפלאות שאנחנו יכולים לתת לילדים שלנו, לגדול בבית מפורק זו חוויה קשה עבור ילד ואולי הנזק שבה גדול עוד יותר, (בתקווה שהברית לא יצרה ביניכם גירושים אמוציונאליים).

פלוני אג

_מחקתי את הודעתך מכיוון שהיא איננה מתאימה לדף.
אם תרצי, אשמח להעתיק אותה לדף אחר, מתאים יותר, במדור_

כמעטאמאלבן, חיבוק חזק. כל כך הזדהיתי איתך לכל אורך הדרך, וכואב לי לשמוע את מילות הסיכום.. מקווה שבהמשך תרגישי יותר טוב עם ההחלטה והכאב ידהה (אצלי זה קרה)

אחת _מכאן
מחקתי את הודעתך מכיוון שהיא איננה מתאימה לדף.
אם תרצי, אשמח להעתיק אותה לדף אחר, מתאים יותר, במדור @}

כמעטאמאלבן

יש בחירות שאנחנו נאלצים לעשות עם הילדים, שהם בין "גרוע" ל"על הפנים" :-\
מקווה שתרגישי טוב בקרוב!

כמעטאמאלבן -

חוזרת לכאן אחרי כמעט שנה וחצי. ולא, אני לא בהריון (וכבר לא אהיה). אלא כדי לעדכן. בעיקר כי אף אחת ממשתתפות הדף שנזקקו פה לעזרה לא עדכנו בתוצאות העגומות. ולרוב התוצאות אכן עגומות.
ברור לכולם שאם הייתי מנצחת במלחמה, הייתי באה ומעדכנת ומספרת על עורלתו השלמה של בני בשמחה ובששון.
אבל לא כך הדבר. ולקח לי זמן לבוא ולעדכן פה. וגם עכשיו אני לא בטוחה שזה הזמן הנכון, אבל לאט לאט אני מתחילה לשחרר את זה מתוכי (למרות התחושה שכנראה אי אפשר לשחרר את זה לגמרי. או להיות שלמים עם המעשה).

אז בלי לפרט על איך היה ומה היה (רע לתפארת), בסוף נכנעתי. התקפלתי. הפסדתי. ויתרתי. שחררתי. בחרתי להציל את הנישואין ואת חיי המשפחה שלנו. וכל יום אני עם ההרגשה שאולי יכלתי למנוע את זה, בזמנו לא, לא יכולתי למנוע ולא יכולתי להמשיך להלחם.
הדיעה שלי לא השתנתה. ואני עדיין נגד האקט הנורא, רק שעכשיו קצת קשה לי לדבר על זה בפומבי בלי להסביר למה וכמה ואיך קרה שגם הבן שלי נימול.

בתקופה האחרונה מדברים על זה יותר. ואני מקווה שיותר תינוקות בעתיד לא יחתכו, והמודעות תעלה ותגאה והעניין הזה יעלם מהעולם.
ובגלל שהנושא הזה צף סביבי כל הזמן, אני מרגישה עוד יותר תקועה בחוסר היכולת לצעוק שיפסיקו עם האקט הזה, אחרי שהסכמתי לו בעצמי. אבל לבוא לפה ולדבר על זה בגילוי לב, זה אני כן יכולה. ותכננתי לעשות את זה חודשים רבים ורק עכשיו הצלחתי.

אני מתביישת לומר ובכל זאת אודה שהדבר היחיד שהצליח לנחם אותי הוא עניין האסתטיקה. רדוד ככל שיהיה, זה המראה שאני מכירה כל חיי. והדבר היחיד שהייתי צריכה "להתמודד" איתו אם לא היינו חותכים זה המראה החיצוני. אז הכל לכאורה "נורמלי". אין לי אלא להתנחם בכך, אחרת אמשיך להלקות את עצמי כל חיי.

תודה ענקית לכל מי שתמך בי פה. עזרתם לי להרגיש נורמלית. ואני יודעת שאני צודקת, ובכל זאת. אנסה לא לטחון פה מים. ואולי גם לא להגיב בהמשך כי הנושא מאוד כואב לי.

בלב שבור
(כבראמאלבן)

(והבן, אושר עילאי. מאהב קטן. כיף של ילד. וזאת הנחמה האמיתית כי מסתבר שהוא העיקר.)

כל מוהל מגיע הביתה, ולאף מוהל לא אכפת אם יש קייטרינג, וזה באמת ממש לא האתר המתאים. איך הגעת דווקא לכאן, אתמהה?!

_אבל הרגשתי צורך להגיב על דבריה של אמא גלילית כי היא תקפה (כביכול בחזרה) מישהו שלא היו לו כוונות תוקפניות,
ונראה לי חשוב להעמיד אותה על טעותה - דווקא כי זו טעות ולא כוונת זדון_
צודקת

דניאלה, מי שכאן אלימה, זו בעיקר זאת שכתבה מעליך (וגם הודתה בזה), חבל שאתם נוהגים להתעלם מאלימות של צד מאוד מסויים כאן.
אני לא רואה צורך להגיב לכל הערה אלימה
(וההערה שמעלי אכן כזו).
בעיניי זה יכול לפעמים לעשות יותר נזק מתועלת.
אבל הרגשתי צורך להגיב על דבריה של אמא גלילית כי היא תקפה (כביכול בחזרה) מישהו שלא היו לו כוונות תוקפניות,
ונראה לי חשוב להעמיד אותה על טעותה - דווקא כי זו טעות ולא כוונת זדון

דניאלה, מי שכאן אלימה, זו בעיקר זאת שכתבה מעליך (וגם הודתה בזה), חבל שאתם נוהגים להתעלם מאלימות של צד מאוד מסויים כאן.
ולגבי ההערה של צוויל, גם אני לא הבנתי מה היה בעייתי בה, היא הייתה מאוד הגיונית ולעניין לדעתי (הפרימיטיבית והחשוכה).

ואמא גלילית - צודקים האנשים, זה ממש לא הדף המתאים לבקש המלצות מוהלים וכנראה גם לא האתר המתאים לזה (אולי בכיכר השוק ).
אני חושבת שכל מוהל מגיע גם הביתה, לא מכירה טוב מוהלים אבל יכולה לברר לך על מוהל טוב שמגיע אם את רוצה
תשלחי לי מייל לכתובת [email protected] ואשתדל לעזור
שיהיה בשעה טובה

אחר כך אפשר למחוק את כל הדיון המיותר הזה

(צוויל, שודרגת מגדרית)

איני מוכנה לאפליה מתקנת מסיבות אידאולוגיות.
(-:

צוויל

את לא מכירה אותי ולא אותה אז את לא יודעת אם האתר הזה מתאים או לא.
כדי לדעת אם האתר מתאים אין צורך להכיר אותך או את אחותך - רק את האתר.
מציעה לך מכל הלב לשוטט קצת ולהבין מה רוח האתר.
אתר זה הוא ביתם הווירטואלי של רבים המתנגדים לברית מילה, ומבחינתם (כמו גם מבחינתי) לבקש דווקא כאן המלצה על מוהל זהו אקט תוקפני,
שמעיד על כך שהמבקש אינו מכיר את האתר (או אינו מכבד אותו - אבל אני לא חושבת שזה המקרה, אלא שמדובר באי הבנה).
אנא, לפני שתוקפים את יושבי המקום, נא להיכנס בנחת וללמוד איפה את נמצאת.
רבים פה ישמחו לארח אותך, לדון איתך ולהפנות אותך לדפים ולמקורות הקשורים ברוח האתר.
בריאות לך ולכל בני משפחתך ומזל טוב

(צוויל, שודרגת מגדרית)

זה לגיטימי להתלבט ולגיטימי להחליט לעשות ברית מילה
גם לגיטימי להתלבט ולהחליט לאנוס תינוק?

רוצה המלצות על אנסים אינטימיים, חפשי במקום אחר.

_{וזאת, באמת תגובה אלימה}

הי, אני צוויליך יקר.
לא תוקפנית, רומזנית.
אני ואחרים פה הגיעו לאתר תוך חיפוש אינטרנטי אחרי מידע על מילה. גיסתך יותר ממוזמנת.
האפשרות (המהפכנית לרוב האוכלוסיה בארצנו) של לא לכרות את עורלתו של התינוק היא אחד מנושאי הליבה פה, אם נשתמש בשפת משרד החינוך.
פה גיסתך תוכל לחלוק בהתחבטויותיהן של אמהות אחרות. כל אחת צריכה להקשיב ללב שלה ולבחור בדרך הנכונה לה ולמשפחתה.

הדף הזה הוא בהחלט לא המקום המתאים לחפש מוהל. יש את אזהרות מוהלים שם תוכלי למצוא מוהלים שאולי לא תרצי שיכרתו את עורלתו של אחיינך לכשיוולד בשעה טובה.
הם כניראה פחות מוכשרים במלאכתם מהאחרים. לדעת הכותבים.

אם את באמת עומדת על זכותה של גיסתך להתלבט, שוב, אנא הפני אותה אל
מדור בלי ברית מילה

בברכה

צוויל הגבר

אמא גלילית, אני חושבת שצוויליך לא התכוון להיות גס רוח (למיטב היכרותי הווירטואלית איתו) אלא אולי להצביע לפנייך על העובדה שזה לא האתר המתאים לקבל בו המלצות על מוהלים, מכיוון שבקשה כזאת מנוגדת לרוח הדברים פה. עם זאת, התלבטויות לגבי עצם המעשה יכולות בהחלט לקבל כאן אוזן קשבת ודעות לכאן ולכאן, וכן סיפורים אישיים של מי שעשו ושל מי שלא עשו ברית מילה. @}

צוויליך יקרה, תגובה קצת תוקפנית הייתי אומרת. את לא מכירה אותי ולא אותה אז את לא יודעת אם האתר הזה מתאים או לא. גיסתי מתלבטת לגבי ברית מילה כן או לא אבל במידה ויחליטו כן לעשות ברית מילה היא מחפשת מוהל אמין שיבוא הביתה ויעשה את התהליך באופן אינטימי ומקצועי. זה לגיטימי להתלבט ולגיטימי להחליט לעשות ברית מילה, בדיוק כמו שזה לגיטימי להחליט שלא לעשות ברית מילה. כל אחת צריכה להקשיב ללב שלה ולבחור בדרך הנכונה לה ולמשפחתה. אם זה היה כל כך פשוט - אז לא היו בכלל התלבטויות.

אני לא בטוחה שזה הדף המתאים
או האתר המתאים,
אבל אם תציעי לגיסתך להכנס פה לאתר ולהציץ ב מדור בלי ברית מילה יש סיכוי טוב שהיא תמצא פה רעיונות מרתקים. המממ?

צוויל

אני לא בטוחה שזה הדף המתאים אבל יש לי שאלה: גיסתי אמורה ללדת בקרוב ויש לה בן בכור. היא גרה בגבעת עדה ומתלבטת לגבי הברית. האם יש כאן מישהי מאיזור פרדס חנה-בנימינה-גבעת עדה שמכירה מוהל מומלץ שמגיע גם הביתה?

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אמא, מה קרה בסוף? די ברור, לא?

שלום וברוכים הנמצאים .
מי מהמשתתפים שמתלבט בענין אי מילה ומעונין להצטרף למפגש הכרות עם קה"ל - מפגש בו יכולים הורים טריים או הורים לעתיד המתלבטים בעניין, לפגוש הורים "ותיקים" שלא מלו ולשאול אותה שאלות - יכול לפנות אלי באי מייל[email protected]
המפגש הקרוב מתוכנן ליום שישי 8 ביולי אחר הצהריים, כנראה בתל אביב. מי שפונה אנא יכתוב מאיזה מקום הוא מגיע ככה נוכל לכוון טוב יותר את מיקום המפגש.
ואם יש הורים ותיקים שמוכנים להשקיע שעתיים-שלוש ולענות על שאלות במפגש זה - בבקשה גם יפנה. זה מאד יעזור.

לא יודעת לגבי הורים דתיים, אבל אצלנו, שההורים שלי ממש פתוחים להרבה דברים, זה היה הרבה יותר מפתיע.
כשהם התנגדו בנחרצות רק למחשבה שלא נעשה ברית, בפעם הראשונה, מיד ויתרתי ואמרתי - טוב, נעשה וזהו. (עשינו בסוף בגיל חודש וחצי)
בפעם השניה, כשהגענו כבר עם אג'נדה ברורה, לא התייעצנו. פשוט הודענו להם שאין ברית. בזה נגמר העניין.
היו דמעות ועצב מצידם על מה שאנחנו "מעוללים" לתינוק המסכן הזה. אבל היום, הם יודעים שהוא שלם ומושלם.
אני חושבת שהרבה מהבעיות הרגשיות שיש לאמצעי שלי, נובעות מהברית והטראומה שלה. הקטן, חופשי ובטוח בעצמו עד אינסוף.
אף פעם לא גרמו לו עוול על לא עוול בכפו.

עד שכבר הגעתי כולם כתבו ועוד בן זוגך קיבל את המצב בהשלמה, מה אפשר עוד להגיד?
יהיה טוב.
ובאמת, אי אפשר לעמוד מול אמא שיוצאת להגן על תינוקה.

רוצה סצנריו הרבה הרבה יותר סביר? את תלדי, הם יגלו שאין ברית, יכעסו, הכעס/אכזבה/מרמור יגיעו לשיאם ביום השמיני ואז העניינים ירגעו והוא יהיה נכד ככל הנכדים. אולי מדי פעם יזרקו הערה ולאט לאט גם זה ידעך כי כמה אפשר להתעסק עם משהו שכשהוא כבר פה, הופך להיות כל כך לא חשוב?

זה מה שהיה אצלנו בגדול (נמשך קצת יותר משמונה ימים אבל לא נורא). זה כלל שיחות עם כל ארסנל הסבים והסבתות שעדיין בחיים, מכתבים קורעי לב (באמת), העלאת זכרון השואה, העלאה באוב של בני משפחה שמתו בתאונות וממחלות ושאר הפחדות. חלק מהמשפחה דתית. תמיד הסכימו לחתל אותו, ובהמשך אפילו לפשפש אותו. היום זה פשוט לא מדובר, ואם כן אז בבדיחות הדעת.
מרבית הסיפורים שקראתי עליהם כאן, בתפוז וששמעתי מחברים ובקה"ל היו גם כאלו.

אני מקווה שזה מה שיהיה אצלך, אבל אני כן חושבת שצריך להבין שהתסריט יכול להיות גם אחר ושהוא כן עלול לכלול כעסים, מתיחות, "ברוגזים". סביר שזה ישקע עם הזמן אבל בעיני צריך לקחת בחשבון שאולי זה לא יהיה כך, ושכן יכולים להיות קשיים עם המשפחה. נכון שכנראה שהסיכוי קטן מאוד, אבל זה לא אומר שזה בלתי אפשרי.

אני חושבת שברגע שאת ובן זוגך מאוחדים בדעתכם אז זה העיקר, וזו נקודת החוזק והמשען שלכם, ועם כל השאר אפשר להסתדר.

יש רגע של עצמאות שצריך לבחור: לחתוך את הילד או לחתוך את מערכת היחסים עם ההורים.
קשה ליישם כאשר יש מערכת יחסים של תלות כלכלית או רגשית איתם.
קודם כל צריך לפתח מודעות לתלות ולרצות לפרק אותה.
כאשר מדובר בהתנגדות של בן הזוג זה עוד יותר מורכב.
מי מבין בני הזוג שהוא בעמדת השולט ישיג את מבוקשו, גם אם זה לחתוך בבשר החי.
כל הנושא כאן הוא סביב מערכת שליטה .
עצם המנהג של הברית הוא ניסיון לשלוט בדרך פיסית בהתייחסות הדתית או הרגשית שהילד יקבל (ייקרא יהודי, יהיה אהוב, או יתקבל בחברה).

כאשר מוכנים להיפרד מעמדת הנשלט ולהחזיר את השליטה העצמית לחיים, אין יותר התלבטויות.
כאשר מפגינים ביטחון ושליטה עצמית מלאה במהלך היצמדות לעמדה חדשנית אשר היא נכונה לנו מבחינה הגיונית ואינטואיטיבית, בדרך כלל הצד השני מקבל אותה לבסוף, גם אם זה אומר שהוא צריך לוותר על האגו ולשנות את המנהגים שהוא רגיל אליהם באוטומאט.

בהצלחה.

קודם כל, אני מלאת הערכה כלפייך וכלפי בעלך. ממה שכתוב כאן נשמע ששניכם טיפוסים די מיוחדים.
שנית - לגבי הסיבות הבריאותיות, חכי ללידה. תקראי לי מיושנת, אבל אני חושבת שלהגיד שיש מצב בריאותי כלשהו כשבעצם אין אותו, זה קצת מקרב אליך את אותו המצב... לטובה ולרעה. אני הייתי מרגישה די רע אם הייתי אומרת, לדוגמה, שאני לא יכולה לבוא לאיזו חתונה של דודים רחוקים כי הילד חולה ולקראת הערב הילד היה מתקרכצן ומתחיל לקטר.
שמרי את האנרגיות (הטובות!) ללידה, ומה שיבוא אחר כך יבוא אחר כך. אני מסכימה עם אמא שלא מלה כאן מעליי, הסצנריו שלה נשמע סביר מאוד גם בעיני.

עכשיו אני לא מצליחה לישון, כי אני מבינה שאני לא יכולה לסמוך על העזרה של ההורים שלי בשום דבר אחרי הלידה.
רגע, רגע, רתמת את העגלה לפני הסוסים... רוב הסיכויים שכל זה לא יתממש. מאות (ואולי זה כבר אלפים) של הורים לא מלים כל שנה ואפילו אם את מכירה משפחה אחת לפחות, שבה הסבים ניתקו קשר עם הילדים, בגלל שהם לא מלו העובדה היא שברוב המכריע של המקרים, זה לא קורה. מעבר לכך, דינמיקה משפחתית היא עניין מורכב, אנחנו אף פעם לא יודעים מה באמת הולך אצל משהו אחר בבית ורוב הסיכויים שהסיפור הוא קצת יותר מורכב מ"הם לא מלו והסבים נתקו קשר עם הילדים"
רוצה סצנריו הרבה הרבה יותר סביר? את תלדי, הם יגלו שאין ברית, יכעסו, הכעס/אכזבה/מרמור יגיעו לשיאם ביום השמיני ואז העניינים ירגעו והוא יהיה נכד ככל הנכדים. אולי מדי פעם יזרקו הערה ולאט לאט גם זה ידעך כי כמה אפשר להתעסק עם משהו שכשהוא כבר פה, הופך להיות כל כך לא חשוב?

בהצלחה!

מספיק. הוא מבין שאתם לא חותכים. הוא יתמוך בך עם הוריו. את תסתדרי עם הורייך. איזה יופי. נראה שאתם בכוון הנכון.
כן (-:

תודה לכולכן על התמיכה!!

אז לא הכלת... ובגלל שזה כל כך אמיתי ונוגע, הצורך של אמא להגן על תינוקה, אז אי אפשר לעמוד בפני זה.
בדיוק.

הרעיון שלי הוא בכלל לומר שאי אפשר למול מסיבות בריאותיות. חשבתי על צהבת בהתחלה, אבל זה הרי עובר. אז אם יש למישהו פה רעיון אשמח לשמוע)
פני אליי באימייל. אם כי, בחכמה שלאחר מעשה, היום אני סבורה שמוטב היה לו אמרנו את האמת מלכתחילה.

אז הוא אמר: ההורים שלך הם היחידים שמתערבים. עם ההורים שלי אני אתמודד.
כל הכבוד! והמרגיעון בדיוק אומר כשאת לא יכולה יותר - אל תכילי
אז לא הכלת... ובגלל שזה כל כך אמיתי ונוגע, הצורך של אמא להגן על תינוקה, אז אי אפשר לעמוד בפני זה.

מדהים אותנו החילונים, הא? אנחנו עושים כזה שישו-ושמחו מהברית, סה"כ מצווה דתית אחת מיני רבות שאנחנו לא מקיימים....
לגמרי מדהים, וזו לא אגדה אורבנית אנחנו גרנו 3 שנים במושב דתי והאנשים התייחסו לזה בדיוק כך - עוד מצווה שלא מקיימים.
זה לא שהם במיוחד שמחו בזה, אבל לא עצבן אותם יותר מאשר חילול מצוות אחרות.

שתהיה לידה טובה ומעצימה, ובהצלחה בדרך @}

הוא מוכן לעמוד ולהגן על הבחירה שלי מול המשפחה שלו, למרות שהוא לא מסכים איתה.

זכית.
ואני מקווה שברור לך שאם זה המצב, את יכולה להיות רגועה. הכל יהיה בסדר.

מסכימה עם קודמותי: קיבלת את התמיכה שלו, וזה מה שחשוב. מניסיוני, זה לא כזה בלגן. ומה זה קצת בלגן משפחתי לעומת הגנה על התינוק שלך?
חוץ מזה, זה בדיוק הזמן לקבוע גבולות ברורים. זאת המשפחה הגרעינית שלכם, זאת האחריות שלכם כלפי הילדים שתביאו לעולם, אלה הבחירות שלכם. זהו. לא מתערבים לכם. ומה כשהם ירצו להתערב לכם באיך תאכילו אותו, ואיך תשכיבו אותו לישון, ואיך תרחצו אותו, ואיך אם בכלל תחסנו אותו? זה לא עניינם. זה שלכם.

שכחתי,

זה בעצם היה הדבר הכי חשוב- שהוא מוכן לעמוד ולהגן על הבחירה שלי מול המשפחה שלו,

וואו, זו גדולה.

ואז הוא אמר לי- בהשלמה ולא בכעס- (ככה זה נשמע בכל אופן) שהרי גם ככה לא נעשה ברית אז מה הטעם. ובקיצור אמרתי לו שאני מפחדת שכולם יתערבו ויהיה בלגאן. אז הוא אמר: ההורים שלך הם היחידים שמתערבים. עם ההורים שלי אני אתמודד.

נשמע מצוין! (אולי לא את במצב הורמונלי כמוך...) על פחות מזה בנו אימפריות
מספיק. הוא מבין שאתם לא חותכים. הוא יתמוך בך עם הוריו. את תסתדרי עם הורייך. איזה יופי. נראה שאתם בכוון הנכון.

תזמורת- זו אכן אני... באמת רציתי שניפגש בלי קשר ועכשיו יש עוד סיבה...

טדליק- אני מכירה את הסיפור שלך. קראתי אותו וסיפרתי עליו לבן זוגי. הוא שמע ושתק. אין לדעת מה הוא חושב על זה. כשסיפרתי את הסיפור הזה לאמא שלי היא אמרה לי: נו, ואנשים נפגעים בתאונות דרכים, אז מה, לא תסעי באוטו?

מדהים אותנו החילונים, הא? אנחנו עושים כזה שישו-ושמחו מהברית, סה"כ מצווה דתית אחת מיני רבות שאנחנו לא מקיימים....
מבחינתי זו תיאוריה של חילונים (-: ההורים שלי מקבלים את זה שאני נוסעת בשבת, לא שומרת כשרות וכו' (מה זה מקבלים, הם שונאים את זה והיו מאושרים אם הייתי מודיעה שחזרתי בתשובה) אבל לא לעשות ברית מילה? זה מבחינתם יותר גרוע מלאכול חזיר ביום כיפור תוך כדי קיצוץ פאות של ילדי ישראל והמרת דתם.

בסופו של דבר, אחרי אותו לילה בו כתבתי פה את הדברים, נסענו אני ובנזוגי יחד, ופתאום בדרך חטפתי התמוטטות בכי של אישה לפני לידה- התחלתי לבכות שאני לא יכולה לעמוד מול כולם ובוא לא נדבר על זה לפני שהתינוק בן חודש, ואז הוא אמר לי- בהשלמה ולא בכעס- (ככה זה נשמע בכל אופן) שהרי גם ככה לא נעשה ברית אז מה הטעם. ובקיצור אמרתי לו שאני מפחדת שכולם יתערבו ויהיה בלגאן. אז הוא אמר: ההורים שלך הם היחידים שמתערבים. עם ההורים שלי אני אתמודד.
זה בעצם היה הדבר הכי חשוב- שהוא מוכן לעמוד ולהגן על הבחירה שלי מול המשפחה שלו, למרות שהוא לא מסכים איתה.
(הרעיון שלי הוא בכלל לומר שאי אפשר למול מסיבות בריאותיות. חשבתי על צהבת בהתחלה, אבל זה הרי עובר. אז אם יש למישהו פה רעיון אשמח לשמוע). פשוט כי אין לי כוח להתמודד עם כל הבלגאן מסביב.

זהו. אני לא רוצה להתעסק עם זה (גם מחשבתית) יותר מדי, כי זה גוזל ממני אנרגיות שאני צריכה ללידה. אני מקווה שהכל יסתדר.

ומזעזע אותם הרבה יותר שאנחנו נוסעים בשבת מאשר שלא מלנו

מדהים אותנו החילונים, הא? אנחנו עושים כזה שישו-ושמחו מהברית, סה"כ מצווה דתית אחת מיני רבות שאנחנו לא מקיימים....

סליחה על האלמוניות, מנסה לשמור על פרטיות הילדים.
בדיוק. גם אני. מניחה שאפשר לזהות אותי לפי הסגנון, רק בבקשה בלי אאוטינג, לטובת החיפוש בגוגל. כל מי שמכיר אותי יודע שלא עשינו ברית, לא רק שלא עשינו אלא כמו שאמרתי לבת שלי כששאלה למה לא עשיתי לבן שלנו, that thought had never crossed my mind.

_אני מגיעה מבית דתי (דתל"שית), והיה ברור להוריי שלא אמול את בני- אני הרי חילונית ולא שומרת שום מצווה
מדהים לשמוע עוד עדויות לזה. שמעתי כבר המון. דווקא הדתיים רואים את זה הרבה פעמים יותר "נקי". בלי כל הסיפורים שמסביב. מצווה ככל המצוות. אולי מצווה חשובה אבל כך גם שבת, יום כיפור וכו'._
ואני יכולה להעיד שחברים דתיים שלנו לא רואים דין מצווה אחת כאחרת - מבחינתם שמירת שבת היא מצווה חשובה מאין כמוה,
ומזעזע אותם הרבה יותר שאנחנו נוסעים בשבת מאשר שלא מלנו

_ואני מכירה משפחה אחת לפחות, שבה הסבים ניתקו קשר עם הילדים, בגלל שהם לא מלו. והם אפילו לא דתיים!
אני אומרת: זו לגמרי בחירה שלהם. אם מישהו יבחר לנתק איתי או עם המשפחה שלי את הקשר בגלל אי מילה- זו בחירה שלו ובעיה שלו. אבל אם זה יקרה עם ההורים של בן הזוג שלי- זה יהיה מאוד בעייתי- כי הוא, כאמור, לא בוחר באי המילה. ולכן אני אהיה אשמה בזה כביכול._
בתור מי ש"אשמה" כביכול מבחינת המשפחה שלו ושלי ברוב הבחירות המוזרות שלנו - לא להתחתן, לא לשלוח לגן ולבי"ס, לא לחתוך ועוד - אני יכולה להעיד שבסופו של דבר, אחרי תקופת הסתגלות אולי, זה לא משנה את הקשר של הסבים עם הנכדים. וזה מה שחשוב בעיני: שהקשר הזה יתקיים ויהיה נקי ככל האפשר משיפוט כלפיהם. וגם אנשים מבוגרים ואטומים מאוד מסוגלים בד"כ לעשות את ההפרדה בין הילדים שלהם, שאיתם יש להם יחסים מסובכים כאלה ואחרים, לבין הנכדים (וגם הנינים, במקרה שלנו) שהאהבה אליהם היא כל כך גדולה שבסופו של דבר הכל נשכח והכל נסלח.
כך, הסבתא-רבתא (סבתא של הבנזוג) כבר שכחה מזמן את החרם שעשתה עלינו בחצי השנה הראשונה אחרי האין-ברית ומתגברת יפה על האין-גן-ובית-ספר, וההורים שלי למדו להסתדר עם כופרת גמורה (אני) מצד אחד וחוזרת בתשובה (אחותי) בצד השני, ושמים את הקשר עם הילדים שלנו מעל הכל.

סליחה על האלמוניות, מנסה לשמור על פרטיות הילדים.

אני מגיעה מבית דתי (דתל"שית), והיה ברור להוריי שלא אמול את בני- אני הרי חילונית ולא שומרת שום מצווה

מדהים לשמוע עוד עדויות לזה. שמעתי כבר המון. דווקא הדתיים רואים את זה הרבה פעמים יותר "נקי". בלי כל הסיפורים שמסביב. מצווה ככל המצוות. אולי מצווה חשובה אבל כך גם שבת, יום כיפור וכו'.

אבל כבר מבין שאם יהיה לנו עוד בן- אין סיכוי שנמול אותו.
כך קורה השינוי. בדם ליבנו דור המדבר. לא חושבת שבדור הבא החילונים ימולו. הטיעון החברתי יאבד כל תוקף כשהם יראו שלא קרה פשוט כלום לשלמים. מי שדתי מל, ומי שלא, לא.

דווקא הדתיים מבינים הרבה יותר
באתי להעיד על נכונות המשפט הזה: אני מגיעה מבית דתי (דתל"שית), והיה ברור להוריי שלא אמול את בני- אני הרי חילונית ולא שומרת שום מצווה, אז למה שאבחר דווקא את המצווה הזו???

בסופו של דבר עשינו ברית, עקב רצונו של בנזוגי (שבחר בזה מסיבות חברתיות).
היום (חצי שנה אח"כ) ברור לי שטעיתי כשאפשרתי לזה לקרות. אין כמעט יום שזה לא חוזר אליי ומייסר אותי (למרות שהברית עברה חלק וכו'...)
בנזוגי עדיין חושב שעשינו את הדבר הנכון, אבל כבר מבין שאם יהיה לנו עוד בן- אין סיכוי שנמול אותו.

אני מאחלת לך שתמצאי את העוז לעמוד על שלך, ושתקבלי תמיכה (או לפחות הסכמה...) מבנזוגך.

אם לא היו אמהות חזקות, עדיין היו שוברים רגליים של בנות בסין. ואם לא יהיו אמהות חזקות, ימשיכו למול בנות מוסלמיות. כי הכי קל זה לשחות עם הזרם, לעשות דברים כי כולם עושים וכדי לא להיות שונים. אני מרגישה שאנחנו פשוט חיים בעולם דפוק ומעוות, ואני לא מצליחה ולא רוצה להתיישר לפיו.

נכון. אנחנו האמהות עוצרות את זה.

אני מכירה משפחה אחת לפחות, שבה הסבים ניתקו קשר עם הילדים, בגלל שהם לא מלו
אבל רגע. יש הרי מאות משפחות שלא מלות ילדים. ואת לא שמעת על מאות סבים שמתנתקים. גם על המשפחה הזו, מה היה בהמשך? כי חברה שלי לא מלה, הסבתא כעסה מאוד, ולא הסכימה לחתל, וזה עבר אחרי כמה חודשים. יש כל כך הרבה מקרים אופטימיים. גם אצל משפחות דתיות. אצלנו אגב שמתי לב שדווקא הדתיים מבינים הרבה יותר. מבחינתם זו מצווה ומי שלא מקיים מצוות, הם מבינים שלא מקיים גם את זו (ממש כך אמרו לי אנשים). אז לקחת דווקא את המקרה הזה... זה לא אומר שזה מה שיהיה אצלכם. גם אצלנו באמת היו צעקות ודמעות ודרמות והכל. והנה הכל הסתדר די מהר. אז יש מקרים עצובים אבל גם יש המון המון דוגמאות חיוביות.

את תראי. זה לא בהכרח קשה לשחות נגד הזרם. ההתחלה קשה, ההחלטה. אבל כשנכנסים למים, הם בד"כ ממש לא גרועים כאלה. זה עובר אחרי כמה חודשים כל הסיפור הזה, שוכחים ועוברים הלאה.

פלונית יקרה, את מוזמנת לקרא ולהפנות את אישך לקרא את סיפור הברית של בני אוריה.
בני השני - מיכאל - כבר לא נימול. ועדיין, למרות שאוריה יכול היה למות כתוצאה מהברית שלו, הופעל לחץ מסויים למול אותו (כמובן שלא מצד אישי הפעם).
אבי הוא אדם מאד דתי וחורה לו מאד שבני אינו נימול. הוא מדי פעם שולח רמיזות שבעיות בריאות / אישיות/ (שלא קשורות כלל) היו נחסכות לו מלנו אותו. אבל הוא אוהב אותו כמו את הגדול הנימול ולא מושפע כלל ביחסו אל הנכד בשל העובדה שאינו נימול.

פלונית, את מי שאני חושבת, נכון?
מוזמנת להתקשר ולפרוק.
(ואם טעיתי, אז בכל מקרה שולחת )

אני חושבת שקראתי שאפילו מבחינת ההלכה יש לאמא זכות לסרב למילה - והשאר צריכים להסתדר עם החלטתה!
נורא לא נעים לי להתקטנן כאן, אבל המשפט הזה נכתב באתר בכמה מקומות, ומעולם לא ניתנו לו סימוכין. בפעם קודמת גם הזמנתי את הכותבת לבוא ולחזק את דבריה בדף זהות יהודית וברית מילה (שהוא לא דף תמיכה, אז שם כן נעים לי להתקטנן). זה לא קרה.
המשפט הזה שגוי מכל וכל.
ולמתמודדת - לבי אתך. ראי ברכה בדרכך.

תודה לכל המגיבות. החלפתי את הכינוי.
בהתחלה באמת התחלתי לכתוב ב תינוק לא נימול וסבים דתיים , אבל העניין פה קצת יותר מורכב- אני חושבת שהבעיה העיקרית היא שבן הזוג שלי גם מתנגד לאי מילה. אם הוא היה איתי בעניין הזה, הכל היה הרבה יותר פשוט. אני גם מרגישה שבגלל שהוא לא איתי כאן, הלחץ שמופעל עלי היום ושיופעל עלי (כנראה) בהמשך הוא הרבה יותר מאסיבי.

אהבה שבאה עם כל מיני תנאים, היא לא אהבה נקייה .
לגמרי. אבל לצערי אני מרגישה כבר הרבה זמן שהאהבה של ההורים שלי, והנתינה שלהם, היא לא אהבה נקיה. זה תמיד תלוי.
עכשיו אני לא מצליחה לישון, כי אני מבינה שאני לא יכולה לסמוך על העזרה של ההורים שלי בשום דבר אחרי הלידה. דברים 'טריוויאליים' שבהם ההורים עוזרים כמו לשלוח אוכל אחרי הלידה, להביא את הילד הגדול מהגן בתקופה הראשונה- אני פתאום מבינה שלא בטוח שאני אוכל לקבל את העזרה הזו מהם. כי אם פתאום הם יתחילו להציק לי לגבי הברית? ואם פתאום הם יעשו לי שריר כדי לסחוט אותי- אם את לא מתחשבת בנו אנחנו לא נעזור לך (לגמרי מתאים להם).


אם את יכולה לסגור את העניין עם בן זוגך, כל השאר יסתדר
בוודאי. השאלה היא איך עושים את זה!


ובכלל קשה לכעוס על תינוק רק בלגל משהו שמוסתר לו בחיתול
אבל אנחנו בלי חיתולים! ((-:)
ואני מכירה משפחה אחת לפחות, שבה הסבים ניתקו קשר עם הילדים, בגלל שהם לא מלו. והם אפילו לא דתיים!
אני אומרת: זו לגמרי בחירה שלהם. אם מישהו יבחר לנתק איתי או עם המשפחה שלי את הקשר בגלל אי מילה- זו בחירה שלו ובעיה שלו. אבל אם זה יקרה עם ההורים של בן הזוג שלי- זה יהיה מאוד בעייתי- כי הוא, כאמור, לא בוחר באי המילה. ולכן אני אהיה אשמה בזה כביכול.

אני מעודדת את עצמי, בכך שאני אומרת: אם לא היו אמהות חזקות, עדיין היו שוברים רגליים של בנות בסין. ואם לא יהיו אמהות חזקות, ימשיכו למול בנות מוסלמיות. כי הכי קל זה לשחות עם הזרם, לעשות דברים כי כולם עושים וכדי לא להיות שונים. אני מרגישה שאנחנו פשוט חיים בעולם דפוק ומעוות, ואני לא מצליחה ולא רוצה להתיישר לפיו.

_היום אמא שלי אמרה לי: מה, את רוצה שאת זה ירימו ואת זה לא ירימו? וכששאלתי למה היא מתכוונת,
היא אמרה שאבא שלי אמר: איך אני ארים אותו בידיעה שהוא לא נימול?
אני כמובן לא מוכנה לתת להורים שלי לעשות לי סחטנות רגשית, ואם בן הזוג שלי היה בדעה אחת כמוני המצב היה יותר פשוט._

אם את יכולה לסגור את העניין עם בן זוגך, כל השאר יסתדר. אבא שלך יאהב את התינוק הזה כמו את כל שאר הנכדים שלו כי הוא יבין שאין טעם "להעניש" את התינוק על בחירה שלך ובכלל קשה לכעוס על תינוק רק בלגל משהו שמוסתר לו בחיתול. ואם לא, אהבה שבאה עם כל מיני תנאים, היא לא אהבה נקייה .

שלום לך,
אני מזדהה עמוקות כמעט עם כל מה שכתבת.
גם אני מלתי את בני הראשון מתוך הרגשת ויתור וחוסר אנרגיה לפתוח במלחמת עולם..
גם בעלי ממשפחה דתיה והתנגד מאותם הסיבות בדיוק. הורי אמנם חילונים גמורים אבל הזדעזעו קשות מהרעיון (לכי תביני..).
גם אני בהריון עם בן שני וצפויה ללדת בעוד פחות מחודש..
אינני מתכוונת למול אותו. הפעם אעמוד על שלי ואגן על תינוקי. גם בלא תמיכה. גם אם אאלץ לפתוח במלחמה נגד בן-זוגי אהובי ומשפחתנו.
מרגישה שזו חובתי, וכי לעולם לא אסלח לעצמי אם לא אמלא אותה.
רוצה לחזק אותך בהחלטתך וברגשותייך, ומאמינה שכל הרגשות הקשים של בן הזוג והמשפחה יתפוגגו במהירות כשיוולד התינוק ויכבוש את כולם
במתיקותו ושלמותו.
יהיה בסדר.

שלום פלונית
מה שאת עוברת הוא קשה מנשוא, ואת כנראה לא הראשונה ולא האחרונה שתעבור את זה

אני בגישה שהאמא היא זו שצריכה לקבוע בנושא המילה, אפילו שהילד משותף ויש לו גם אבא... ומדוע?
כי אנחנו נושאות אותם, יולדות, מיניקות, והאינסטינקט האמהי הוא חזק מאוד ובעיני כזה שיש לכבד אותו ולפעול לפיו.
אני חושבת שקראתי שאפילו מבחינת ההלכה יש לאמא זכות לסרב למילה - והשאר צריכים להסתדר עם החלטתה!
אני חושבת שיש הבדל בין גברים ונשים בנושא ההגנה על הילדים מפגיעה - גם תנועת 4 אמהות היא לא תנועת 4 אבות... ולא במקרה לדעתי.

אז נכון שהתברכתי בבן זוג שהסכים עם הרעיון של לא למול, והייתי צריכה להתמודד רק עם התנגדות ההורים (ובעיקר החמים),
אבל אני חושבת שגם אם הוא לא היה מסכים, הייתי עומדת על כך ואפילו לוקחת סיכון לגבי עתיד היחסים
אני מרשה לעצמי לומר את זה בגלל הסטייט אוף מיינד שחוויתי על בשרי:
אחרי שבני הבכור נולד והמשיכו להפעיל עלי לחצים, הרגשתי שבאמת לא משנה לי מה יקרה
על גופתי המתה (מילולית) אני מוכנה לחתוך... שיישרף העולם... הייתי מוכנה להתאבד על זה

אז אולי זה לא אחראי להגיד את זה לאישה שאני לא מכירה ולא יודעת מה קורה אצלה
ואולי קל לי לומר כי בן זוגי בסך הכל חשב כמוני (אם כי לא היה מוכן למות בשביל זה)
אבל רציתי לשתף... אולי תוכלי לקחת מזה משהו שרלוונטי לך
אני אישית מאמינה שהסביבה מקבלת בסוף - גם לאחרים לא שווה לסכן יחסים בגלל דבר כזה, והבחירה היא גם שלהם, לא רק שלך...

בהצלחה בכל אשר תבחרי
מקווה שתרגישי שלמה עם עצמך בכל בחירה שתעשי @}

פלונית יש כבר מישהי בכינוי הזה באתר
תחליפי לכינוי אלמוני אחר!
(ושיהיה בנחת לגבי כל השאר... @})

שלום לך אישה יקרה. את לא לבד. יש המון נשים במקום שלך. היתי במקום דומה מבחינת ההתנגדות (אם כי לא מבחינת משפחה דתיה). יש לי כמה הצעות עבורך. קודם כל תקראי חומר כאן באתר. יש המון סיפורים על ילדים לא נימולים, גם גדולים יותר. שנית תחפשי חומר גם באתר "אמנות הלידה" כי גם שם יש שפע סיפורים. שלישית יש פורום בתפוז "מוותרים על ברית מילה" וגם שם יש טונות. יש אתר בשם "גונן" עם הרבה הסברים. יש פה קטע מעניין שרב (יהדות מתקדמת) כתב על ברית שאני חושבת שתיהני ממנו. יש את עמותת "קהל" שיש לה מפגשים לאנשים בדיוק כמוך שצריכים חיזוק. משם תוכלי לחזור אלינו עם עוד שאלות והתקדמות ונוכל לעזור בצורה יותר ספציפית. בהצלחה. זה אפשרי. הרגשתי בדיוק כמוך שאני מגינה על הילד - ובאמת עשיתי את זה. כולם התרגלו בסוף.

אני רוצה לכתוב בעילום שם, כי הנושא רגיש כרגע.
את בני הבכור מלתי, למרות שלא רציתי, חשבתי שזה ברברי וכו', אבל לא היו לי הכוחות הנפשיים להתמודד עם הנושא.
ידעתי שהבנזוג והמשפחות יתפלצו, אז בכלל לא הייתי בכיוון.
שלושה ימים לפני הברית שלו בכיתי בלי הפסקה, שאני לא רוצה לעשות ברית, אני מפחדת,
מה יהיה- אבל לא ממש התייחסו אלי, ואולי גם אני לא התייחסתי לעצמי- בגלל ההורמונים שאחרי הלידה.
(אני חושבת שאחת הסיבות שמלים תינוק בגיל כל כך צעיר זה שהאמא מעורפלת וחלשה,
והאבא עוד לא נקשר מספיק לתינוק כדי לפחד).



הברית עברה 'בשלום'- לא היה דימום, הוא החלים מהר- חוץ מזה שהוא בכה וצרח במהלך הברית
(ונרגע מיד אחרי) ואני הייתי על סף התמוטטות עצבים. כשראיתי את הבולבול שלו אחרי הברית היה בי עצב,
הרגשתי שפגמתי באיבר מושלם, כאב לי.

בהריון הזה הבנתי שאני לא מתחשבת בדעות של המשפחה- אלא רק בדעה של בן הזוג שלי.
הורי דתיים, הורי בעלי מסורתיים. בן הזוג שלי מזועזע שאני לא רוצה לעשות ברית,
הוא רוצה לעשות מסיבות של מסורת והקשר לעם היהודי, ומסיבות חברתיות- של איך הוא יהיה שונה (גם מאחיו וגם מחבריו),
איזה השלכות יהיו על בריאותו הנפשית מהבחינה הזו של השוני.
בהתחלה עוד חשבתי שנעשה ברית, בגלל שהוא היה כל כך מזועזע ובגלל שהוא אבא שלו, ויש לו זכות להחליט בדיוק כמוני.
גם אמרתי לו שנדון בזה ונגיע להחלטה משותפת, ושלא נעשה שום דבר בלי שנגיע להסכמה.



החודשים נקפו. לא הגענו להסכמה. אני, לעומת זאת, הגעתי להבנה שאין לי זכות לעשות לו ברית,
משום שיקול כלשהו (אין לי זכות לעשות לו ברית כפשרה עם אבא שלו. מי אני שאחתוך לו איבר מהגוף?
אני לא מרגישה שיש לי זכות כזו).
באיזשהו שלב אמרתי שאני לא מוכנה לדבר על הנושא, לפני שעובר חודש מהלידה.
אני מרגישה שאני צריכה עכשיו את הזמן להתכנסות ולהתארגנות רגשית ללידה, ואין לי משאבים להתעסק בנושא של הברית.



בן הזוג שלי פתאום הבין שלא תהיה ברית. הוא מאוד כועס עלי, מרגיש שאני מחליטה למרות שזו החלטה של שנינו,
מפחד מההשלכות החברתיות. כשאני מסבירה לו שהרבה מהחברים של הבן הגדול לא נימולים,
הוא מבטל את זה ב- 'אלה החברים ההזויים שלך' יענו, חינוך ביתי והנקה עד גיל 19 וכי"וב למרות שאנחנו לא בחינוך ביתי
(אבל כן מיניקים עד גיל 19 (-:).

ההורים שלי, שהם דתיים, איכשהו קלטו שאני לא רוצה למול. דיברנו על זה מזמן, עוד לפני ההריון וגם בתחילתו
(אמרתי שאם זה בן אני לא מלה, ושאני מקווה שזו בת כי אין לי כוונה למול).
פתאום הם התעוררו עם כל מיני נסיונות לדבר איתי על זה.
כשהם מנסים אני אומרת שאני לא מוכנה לדבר על זה עד שהתינוק יהיה בן חודש
(אז אני מקווה שיהיו לי אנרגיות בשביל שיחות על זה).
אמא שלי, שאנחנו גם ככה רבות במרבית השיחות שלנו, מנסה להסביר לי שהם בלחץ אטומי מזה שאני לא רוצה למול,
אני פוגעת בבריאותו הנפשית של התינוק, מה עם הקשר לעם היהודי וכו'. היא ממש מדגישה שהם בלחץ מזה,
ואני מודיעה לה שאני מסרבת לתת להם להלחיץ אותי מהלחץ שלהם.



היום אמא שלי אמרה לי: מה, את רוצה שאת זה ירימו ואת זה לא ירימו? וכששאלתי למה היא מתכוונת,
היא אמרה שאבא שלי אמר: איך אני ארים אותו בידיעה שהוא לא נימול?

אני כמובן לא מוכנה לתת להורים שלי לעשות לי סחטנות רגשית, ואם בן הזוג שלי היה בדעה אחת כמוני המצב היה יותר פשוט.
אבל מאוד קשה לי. אני לבד בעניין הזה, מול ההורים שלי, מול בן הזוג שלי, ואחרי הלידה, כשכולם יבינו שלא תהיה ברית- גם מול המשפחה שלו, המשפחות המורחבות של שנינו, החברים. היחיד שמבין ומסכים איתי הוא אחי, וזה לפעמים קצת לרעתי כי בן הזוג שלי חושב שהוא משפיע עלי בנושא הזה.




אני מרגישה כאילו שאני צריכה לעמוד לבדי מול הוריקן, ולא יודעת אם אני מסוגלת לעשות את זה. אני גם יודעת שאני היחידה שיכולה להגן על התינוק שלי, ושאף אחד לא יעשה את זה במקומי. ושזה התפקיד שלי. אני ארגיש שנכשלתי, אם אמול אותו בגלל החולשה שלי וחוסר היכולת לעמוד מול כולם.

אני אשמח לשמוע מנשים שלא מלו, ושבן הזוג ו/ או המשפחה התנגדו לכך.

(אבל הולם את כל אווירת "הצהרת הנאמנות" שאופפת את המדינה)

לגמרי
עצוב שלא לדבר על מסוכן.

לי זה דווקא נשמע הגיוני.
הוויכוח הזה מגיע תמיד לרמה שמאוד מעכירה את האווירה, אז כמנהלת גם אני הייתי מעדיפה להעיר את כל המתעניינים בנושא לפורום אחר (שעוסק בדיוק בנושא הזה).

מתערב שזה לא כל הסיפור, מלחמות הטרולים ועבודת הניקוי שאחרי...
מנחש שמישהו התערב ברמת בעלי מניות או קרוב...
דווקא הנושא הזה? חסרים נושאים?
אני טוען שהתפוז הזה רקוב, שלא נאמר, מכני!

צוויל

כי בפורום הריון ולידה בתפוז החליטו לצנזר דיונים בנושא ברית המילה.
עצוב.
(אבל הולם את כל אווירת "הצהרת הנאמנות" שאופפת את המדינה)

הלידה מתקרבת ואתם עדיין לא יודעים מה עם הברית? כנראה שפורום הריון ולידה בתפוז הוא לא המקום בשבילכם כרגע.
כי בפורום הריון ולידה בתפוז החליטו לצנזר דיונים בנושא ברית המילה.
ההודעות המותרות היחידות בנושא הן רק אלו העוסקת בהמלצות על מוהלים. כל התלבטות, שאלה, הבעת ספק בנחיצות האקט וכל נושא אחר שעלול להיות מזוהה עם התנגדות לברית המילה - אסור.
הנהלת הפורום מפנה את הגולשות המעוניינות בכך לפורום "מוותרים על ברית מילה", אך מעבר לכך שלא כל גולשת מתלבטת תמצא שם מענה - מדובר בסתימת פיות בתירוצים קלושים, שהיתה יותר מתאימה למדינות בעלות שלטון שונה לגמרי.
מפליא שדבר כזה קורה בפלטפורמת הפורומים הגדולה והפתוחה בישראל, שבה מותר לכאורה להגיד הכל.
מצ"ב הלינק להודעת ההנהלה, אתם מוזמנים להתרשם ממנו ומהתגובות שבאו בעקבותיו.
http://www.tapuz.co.il/Forums2008/ViewM ... =150976346

_מרגיש מבפנים שיש עניין רוחני מאד גדול שעומד מאחורי האקט הזה,ושלא סתם דורי דורות משמרים את המנהג הזה.
ככה מרגישים רוב הגברים החילונים שמצודדים במסורת הזו, לפחות אלה שדיברתי איתם וזה בדיוק הרושם שקיבלתי._
כן. ובד"כ הם מאד רוחניים בכל אספקט של חייהם חוץ מאשר בחיתוך איברים תקינים לתינוקות. בדיוק מה ש ' ' כתב - זו ממש ההגדרה לדיסוננס קוגניטיבי.

שמתי פה כבר את המאמר על הזהות? על זה שאנשים עושים דברים לא רציונאליים ומרגישים גם מומחים בהם, כאשר מעורבת בעניין שאלת זהות? פול גראהם על הנושא

חילוניותו האדוקה
אחלה

צוויל

יש פגישה ראשונה עם היועצת.
שנדחתה לשבוע הבא, כי כולנו חולים פה.


מרגיש מבפנים שיש עניין רוחני מאד גדול שעומד מאחורי האקט הזה,ושלא סתם דורי דורות משמרים את המנהג הזה.
ככה מרגישים רוב הגברים החילונים שמצודדים במסורת הזו, לפחות אלה שדיברתי איתם וזה בדיוק הרושם שקיבלתי.
גם האיש, גם אבא שלי (שכבר כתבתי שזה לא מסתדר לי עם חילוניותו האדוקה) וגם חברים.

_זה בדיוק דיסוננס קוגניטיבי,
לו היה מדובר במנהג פחות פוגעני , הוא היה נכחד מן העולם
דווקא הפוגענות הקיצונית מחייבת אנשים להסיר כל פקפוק מלבם ולהניח שיש יסוד אמיתי.
כי הם לא רוצים להאמין שהוריהם אכן פגעו בהם כך._
כל מילה.

_עלה לי פתאום שאולי כדאי למצוא משמעות רוחנית בטקס, בלי חיתוך?
חיתוך זה חיתוך אפשר לתת לו משמעות ואפשר גם לתת משמעות בלעדיו._

מסכימה.
יש משמעות לטקס. יש משמעות למילים שנאמרות בו. יש משמעות לגיל בו הוא נערך, ולאנשים שמשתתפים בו ולאנשים שצופים בו.
ואפשר למצוא את המשמעות הזאת ולהגשים אותה בטקס ללא חיתוך. או עם איזו הסמלה של חיתוך (למשל, ל"סמן" את התינוק ביין אדום שקודש קודם לכן בידי אדם משמעותי)

זה גורם לי להיות עצבנית רוב הזמן ובאי שקט.עניין הברית לא זז לי מהראש.אני חושבת על זה המון וזה גורם לי להתכווץ ולהרגיש צער
זה בדיוק התיאור שלי, כשאחותי היתה בהריון P-:

הלופים האלו זה מתיש.
יש לי רעיון- אולי זה מעיד באמת על משהו שתקוע? עלה לי פתאום שאולי כדאי למצוא משמעות רוחנית בטקס, בלי חיתוך?
חיתוך זה חיתוך אפשר לתת לו משמעות ואפשר גם לתת משמעות בלעדיו.
להתמיר את הרגשות למשהו בונה. טוב נו, לתת עצות זה קל
בהצלחה @}

הוא מודע לעניין הנזק הגופני ולעובדות ולמרות זאת טוען שהוא מרגיש מבפנים שיש עניין רוחני מאד גדול שעומד מאחורי האקט הזה,ושלא סתם דורי דורות משמרים את המנהג הזה.

זה בדיוק דיסוננס קוגניטיבי,
לו היה מדובר במנהג פחות פוגעני , הוא היה נכחד מן העולם
דווקא הפוגענות הקיצונית מחייבת אנשים להסיר כל פקפוק מלבם ולהניח שיש יסוד אמיתי.
כי הם לא רוצים להאמין שהוריהם אכן פגעו בהם כך.

באחד מהספרים של לארי ניבן הוא מתאר מצב שבו השלטונות מחייבים אדם לעשות פשע נוראי (רצח) כדי להבטיח את נאמנותו.
לאחר הרצח הוא לא יעז לפקפק בעליונות המוסדות ששלחו אותו לרצוח, כי יהיה לו מחסום פסיכולוגי בפני ההכרה העצמית שלו כרוצח (אם חלילה יתברר לו שהמוסדות הם חסרי חשיבות)

זה בדיוק הברית.
איך אפשר לפקפק בקיום האל, את משמעות הספק היא שחתכתי לבן שלי את האיבר ללא סיבה ? וגם אם לא האל, איך אפשר לפקפק בחשיבות המנהג.
(איזה מזל שיש למנהג הפרימיטיבי הזה יסוד רוחני, אחרת אילו דברים היינו אומרים על מי שעושה אותו, מזל שזה בכלל לא דומה ליסודות הרוחניים של חיתוך בבנות)

המון המון בהצלחה!
בריבוע!

מצד שלישי השבוע יש פגישה ראשונה עם היועצת.
המון המון בהצלחה! @}

אלינור,
תודה ששיתפת. אני מצטרפת לדברי טליה ומצד שני מבינה אותך. הנושא הזה מציף ומותח ומענה. בדיוק כמו שכתבת.
אני מקווה שתגיעו להסכמה בקרוב.
@}

אצלי אין הרבה שינוי. מצד שני גם לא דיברנו על זה כבר די הרבה זמן. מצד שלישי השבוע יש פגישה ראשונה עם היועצת.

פלוני דברי הביקורת הואעברו לדף המתאים: ביקורת על הורים שעושים ברית @}

אני יודעת בוודאות שאם אתנגד לא תהיה ברית,ולמרות שאני יודעת את זה עדיין העניין הזה לא עוזב אותי ולא יוצא לי מהראש!
אז לעזאזל,למה כל המתח הנפשי והעינוי הזה??
לדעתי זה בגלל סיבה משמחת מאוד: יש לכם זוגיות טובה, מתחשבת ואוהבת!
זו אך ורק "החוליה החלשה" שלכם, אבל הרגשות שלך (והעובדה שאפילו אם תקבעי בלי דיון והסכמה מלאה לא תהיה ברית) מראים שהשרשרת חזקה ביותר

הי,שוב מרגישה צורך לשתף.
האיש שלי אמר לי שהוא רוצה שאני אדע שהוא לא שלם עם העניין של לא לעשות ברית ושהוא עוד רוצה לבדוק את הנושא ולהתייעץ.
הוא מודע לעניין הנזק הגופני ולעובדות ולמרות זאת טוען שהוא מרגיש מבפנים שיש עניין רוחני מאד גדול שעומד מאחורי האקט הזה,ושלא סתם דורי דורות משמרים את המנהג הזה.
הוא מרגיש שהעניין הרוחני כנראה הרבה יותר גדול ומשמעותי מעניין חיתוך האיבר וכמו שמרגיש לו זה נועד לשמור על הילד במובן מסוים שאותו אנחנו לא יודעים כפי הנראה.
אני מסכימה איתו בכך שלא הכל אנחנו יודעים ושיש משמעות רוחנית גבוהה מאד לכל מצווה או טקס ביהדות,אבל לעזאזל,דווקא את המצווה הזאת?ומה עם לשמור שבת?גם לזה יש בטוח משמעות רוחנית גבוהה מאד!
אני מנסה להסביר אבל זה מה שהוא מרגיש,ואותי זה מכעיס.
זה גורם לי להיות עצבנית רוב הזמן ובאי שקט.עניין הברית לא זז לי מהראש.אני חושבת על זה המון וזה גורם לי להתכווץ ולהרגיש צער,ואני בהריון וכל כך צריכה להיות באיזון..גם ככה כל פיפס מכאיב לי ומשבש אותי..
אני יודעת בוודאות שאם אתנגד לא תהיה ברית,ולמרות שאני יודעת את זה עדיין העניין הזה לא עוזב אותי ולא יוצא לי מהראש!
אני מרגישה מוטרדת,לבד,וכועסת.
רוצה שיסגר העניין הזה חד וחלק שלא אצטרך לחשוב על זה שניה נוספת.אם היה לו מושג כמה זה הופך אותי מה שהוא מרגיש..
ומצד שני מנסה לשים את ההורמונים לרגע בצד (כן..ממש P-: ) ולהתנהג בצורה בוגרת-זה מה שהבנאדם מרגיש,וזאת זכותו,והוא בסכה"כ משתף אותי בצורה הכי עדינה וכנה שאפשר.
וזה לא מצליח לי!אני נפגעת ומרגישה כאילו הוא רוצה לפגוע בי אישית עם ה"הרגשה" שלו.
מרגישה כמו אמא לביאה שמריחה מישהו שרוצה לפגוע לה בגורים.
בכל פעם שאני נכנסת לבאופן אני אוטומטית נמשכת לקרוא את הדפים שמתעסקים בנושא ואז מרגישה רע ואת הבטן מתהפכת.
בכל פעם שמישהו אומר משפט כמו "אה..איזה יופי בקרוב ניפגש בברית" או "התחייבנו למיילדת שניתן לה תשלום נוסף אחרי הברית" וכו' אני מרגישה את הלב שלי פועם כאילו רוצה להתפוצץ.
אני מתה להגיד להם "לא תהיה שום ברית!" אבל מרגישה שזה עדיין לא פייר כלפי האיש להודיע על ההחלטה לכל העולם בצורה חד צדדית לפני שנסגור את העניין בנינו (והוא ייסגר בלי ברית אם אלחם בכל הכוח בזה לפחות אני בטוחה).
אז לעזאזל,למה כל המתח הנפשי והעינוי הזה??
S-:
מקווה שאצלכם יש התקדמות,
מאחלת סופ"ש רגוע ונעים..@}

כדי ללמוד נושא כזה צריך לצאת מהקישקע של עצמך ולהתסכל קצת ימינה ושמאלה, קדימה ואחורה. ורק אז לחזור לעצמך.
זה סגנון הלימוד שלך, או שאת ממליצה עליו. הוא לא היחיד.
לא כולם רוצים לצאת מהקישקע ולחזור, וזכותם.

יש לנו עבודה, והרבה.
איזה יופי
תארילך שלא היה לכם על מה לעבוד חס וחלילה!!!

אני חושבת שבשלב הזה שנינו מבינים שלא רק שיש זכות שווה להחלטה בעניין הברית (או בכל עניין), אלא שחייבים כבר להגיע להחלטה משותפת כדי להרגע ולהמשיך עם ההריון בצורה השלווה ביותר שיכולה להיות.

ובהחלט כן, הזוגיות שלנו כרגע היא ה-נושא. ולכן מנסים לשים את הברית כרגע בצד (וגם בגלל שיש עוד זמן ללידה. אחרת המצב היה הרבה יותר מלחיץ, כמו שהיה לפותחת הדף שהנושא נפתח אצלם בסוף ההריון. לא יכולה לדמיין את הקושי להגיע להחלטה במצב הזה, או אחרי הלידה שאז המצב עוד יותר מסובך ועדין), ולהתמקד בנו.
יש לנו עבודה, והרבה.

זה כן משהו שטבוע עמוק בתוכו, לאו דווקא קשור לדת, או לאמונה האישית שלו.
בעיני זה סוג של אמונה או מחשבה על איך החיים צריכים להתנהל. אמונה ש"ככה כולם עושים, עשו גם לי ושרדתי ואני מרגיש טוב עם הפין הנימול שלי" וכו'.
ואת זה בהחלט אפשר לשנות. אבל יש כאן עוד נושאים, של הזוגיות שלכם, של ההורות שלכם.
האם את תמיד רוצה שהוא יתאים את עצמו אלייך? (זורקת שאלה).
ואת בהחלט מבונה שגם לו יש זכות שווה לשלך בהורות.
והוא לא מסכים שלך יש זכות שווה לשלו להחליט בנושא הברית.
אז בעיני שני המשפטים האחרונים הם עצם הויכוח בינכם, לא "ברית מילה כן או לא".
נכון?
אז הנה נקודה להתחלת דיאלוג.

הבנאדם רוצה ברית מתוך אמונה
האמת היא, שבמקרה שלו, לא ברור לי שזו אמונה. זה כן משהו שטבוע עמוק בתוכו, לאו דווקא קשור לדת, או לאמונה האישית שלו. (כבר כתבתי שהוא חילוני? מאוד?)
אני מניחה שהרבה גברים חילונים סבורים כמוהו, בלי קשר לאמונה. הם קשורים למסורת הזאת בגופם ובדמם ומאוד קשה להשתחרר מזה ולנפץ אמונות או מחשבות שהיו שם הרבה קודם ככה פתאום באמצע החיים.

כדי ללמוד נושא כזה צריך לצאת מהקישקע של עצמך ולהתסכל קצת ימינה ושמאלה, קדימה ואחורה. ורק אז לחזור לעצמך.
בדיוק בדיוק. ולא תמיד אפשר לחזור לקישקע, אחרי שגילית שהכל השתנה.

אני לא יודעת מה החומר הזה יעשה לו, אם בכלל. אני לוקחת בחשבון שהתהליך אצלי היה הדרגתי ולאורך זמן. מאוד חשוב לי שידע ויפנים את הפרטים הטכנים קודם.

בינתיים אני קצת מצליחה לשים את זה בצד. קצת, כי אני לא יכולה לשכוח או להתעלם מזה לגמרי, שלא לומר לשחרר.
מנסה לנשום בין לבין ולהתמקד בעיקר.

הבנאדם רוצה ברית מתוך אמונה
נכון, אבל אם זה אמונה, אמונות יכולות להשתנות, לא?
<רוזה לי>

שחררי ותשתחררי !!!
לא מסכימה, כי זאת אומרת שהאם צריכה לוותר. וזה לא הוגן כלפי כמעטאמאלבן, כי הרי גם היא הורה, אחראית במידה שווה על ה-welfare של העולל בדיוק כמו האב. זה לא "חולצה צהובה או חולצה ירוקה". אלא משהו שהוא בנפש שני ההורים (אם הבנתי נכון).
לכן, לשחרר (במקרה הזה) לא שווה ללהישתחרר.
הם צריכים לדון ביניהם (איכשהו) ולהגיע להחלטה .

<רוזה לי ממחשב אחר>