על ידי אלינור* » 11 אפריל 2011, 17:50
ילדתי לפני חודשיים את הילד השני שלנו.
יש לו אחות בכורה מקסימה בת 3.מקסימה אמרתי..?אז זהו,שלפחות עד לפני חודשיים היה כך.היא היתה ילדה למופת,כ"כ רגישה ועדינה,מתחשבת ואכפתית,בוגרת ונבונה.
באמת ילדה מיוחדת.
אבלמאז שנכנסה התקופה המטורפת הזאת לחיינו משהו ממש השתבש.
יצאנו קצת מאיזון ונכנס קצת סטרס לבית בעקבות התווספותו של הקטנצ'יק,והילדה(הסופר רגישה הזאת) פשוט מגיבה לכך בכל רמ"ח אבריה.
היא איתי בבית מאז ומתמיד.היינו הולכות קצת למפגשים בחודשים האחרונים להריון אבל עכשיו כבר לא.אין לי כוח,פשוט אין.
הקטנצ'יק יונק את כל כולי והמון ואני רוב הזמן מותשת,גםפיזית וגם נפשית.היא מרגישה את זה ונהיית נוראית,ובמיוחד יש לה חשבון אישי איתי.
גם עם אבא לא קל אבל איתי-קטסטרופה.אבא הפך לקדוש הבית ואני למפלצת.
אז זה הולך ככה:
לא רוצה כמעט כל דבר(להתקלח,להתלבש,לבוא כשקוראים לה וכו..).אם משהו לא לרוחה מגיבה בצרחות ובכי כאילו שוחטים אותה,זורקת דברים וכו'.
נהייתה תינוקת לכל דבר(עם כל הרפרטואר-מוצצי כל הזמן,רוצה שיבואו איתה לפיפי ויורידו\ירימו לה את המכנסיים,יתנו לה לאכול,רוצה כל מה שהתינוק וכו').
כל הזמן דורשתת יחס ותשומת לב גם בצורה חיובית וגם שלילית.
כל הזמן מותחת את הגבול במיוחד איתי ומנסה להביא אותי למצב של טירוף דעת בכל אמצעי,כלומר אם מגלה שהמעשה שעשתה לא עצבן אותי ונתקלה בתגובה סבלנית ואמפתית ממני מיד תעבור למעשה חמור יותר עד שזה יבוא.
ואני,עם המעט מאד סבלנות שיש לי כרגע,נגררת לשם בכיף.
עם האח הקטן היא זהב טהור.אוהבת אותו,רוצה לטפל בו,כל היום חיבוקים ואומרת שהוא מתוק וכמה שהיא אוהבת אותו.
התגובות שלי(המזעזעות..):בתקופה שמיד אחרי הלידה-צועקת עליה"די כבר!",לבעלי "קח אותה ממני אני לא יכולה יותר!"היו פעמים ששתיהם צרחו לי ומצאתי את עצמי פשוט יושבת ובוכה ומתפללת שאבא יבוא כבר.
לאט לאט שהצלחתי להרים את עצמי( קצת) התחלתי יותר לתת לה הסברים למה אי אפשר דברים מסויימים ואיך אנחנו מתנהגים בבית ובכל פעם שהיא נכנסת להיסטריה שמפריעה למהלך החיים בבית אני תופסת אותה ומוציאה החוצה לחצר ואומרת לה להרגע בחוץ ורק אם תסכים לאסוף דברים שזרקה או לשנות את ההתנהגות היא תוכל להכנס הביתה.העקשנית עושה איתי משחקי כח ולא מוכנה להכנע,
אז שומעים אותה צורחת בחוץ עד שעובר לה והיא מוכנה לתנאי (יכול לקחת המון זמן ומאד מתיש).
היו ימים שהרגשתי שאני ממש שונאת אותה והייתי "מעיפה"אותה החוצה ממש בדחיפה או תופסת אותה חזק ביד ש"תרגיש" שאני לא בכלל לא צוחקת איתה.ממש הרגשתי רצון להכאיב לה וזה כל כך מעציב אותי.
בערב הייתי מסתכלת עליה ישנה ובוכה על הכתף של בעלי עם כל כך הרבה אשמה בליבי על כמה שאני אוהבת אותה.
פשוט כואב לי על מה שנהיה ממני ומה שנהיה ממנה ומאיתנו ואיך מערכת היחסים שלי איתה הכל כך מיוחדת ויפה הפכה למפלצתית כזאת.
ובעלי היקר גם החליט שזהו,מספיק בבית.הילדה צריכה חברה ואני כבר לא יכולה לספק אז גן.
התאבלתי רבות על הרעיון שהמתוקה שלי תלך לגן אך בתוכי אני מרגישה שאין לי כח וכבר לא יכולה לספק לה חברה.הרמתי ידיים והיא הולכת עם אבא בינתיים כמה שעות בשבוע לגן אנתרופוסופי מדהים שמצאנו וכל כך נהנית שלא רוצה לחזור הביתה (אאוץ').
כל עוד כיף לה והיא רוצה אני לא אומרת כלום אבל ברגע שהיא תתחיל ללכת כל יום(עד 1:30) אני לא יודעת אם היא תמשיך לרצות ככה ואז אגיב אחרת.
אני כמעט ולא נשארת לפרקי זמן ארוכים עם שתיהם לבד כי זה פשוט טירוף,אז אמא שלי לפעמים עוזרת ובעלי המון,כמה שהוא יכול.
אני מרגישה די אבודה כרגע בתקופה הלא פשוטה הזאת ובעיקר לא יודעת איך להגיב להתנהגות המזעזעת שלה.
ככל שעובר הזמן נהיה יותר טוב כי כולנו מתאוששים ממשבר הלידה ומסתגלים לשינוי,אך עדיין משהו בי פוחד שלעולם לא יחזור מה שהיה לי איתה,היא נראית לי כל כך גדולה ומרוחקת פתאום.
כאילו לא ראיתי אותה חצי שנה (ואולי לא כאילו).
הצילו,מה עושים?
ילדתי לפני חודשיים את הילד השני שלנו.
יש לו אחות בכורה מקסימה בת 3.מקסימה אמרתי..?אז זהו,שלפחות עד לפני חודשיים היה כך.היא היתה ילדה למופת,כ"כ רגישה ועדינה,מתחשבת ואכפתית,בוגרת ונבונה.
באמת ילדה מיוחדת.
אבלמאז שנכנסה התקופה המטורפת הזאת לחיינו משהו ממש השתבש.
יצאנו קצת מאיזון ונכנס קצת סטרס לבית בעקבות התווספותו של הקטנצ'יק,והילדה(הסופר רגישה הזאת) פשוט מגיבה לכך בכל רמ"ח אבריה.
היא איתי בבית מאז ומתמיד.היינו הולכות קצת למפגשים בחודשים האחרונים להריון אבל עכשיו כבר לא.אין לי כוח,פשוט אין.
הקטנצ'יק יונק את כל כולי והמון ואני רוב הזמן מותשת,גםפיזית וגם נפשית.היא מרגישה את זה ונהיית נוראית,ובמיוחד יש לה חשבון אישי איתי.
גם עם אבא לא קל אבל איתי-קטסטרופה.אבא הפך לקדוש הבית ואני למפלצת.
אז זה הולך ככה:
לא רוצה כמעט כל דבר(להתקלח,להתלבש,לבוא כשקוראים לה וכו..).אם משהו לא לרוחה מגיבה בצרחות ובכי כאילו שוחטים אותה,זורקת דברים וכו'.
נהייתה תינוקת לכל דבר(עם כל הרפרטואר-מוצצי כל הזמן,רוצה שיבואו איתה לפיפי ויורידו\ירימו לה את המכנסיים,יתנו לה לאכול,רוצה כל מה שהתינוק וכו').
כל הזמן דורשתת יחס ותשומת לב גם בצורה חיובית וגם שלילית.
כל הזמן מותחת את הגבול במיוחד איתי ומנסה להביא אותי למצב של טירוף דעת בכל אמצעי,כלומר אם מגלה שהמעשה שעשתה לא עצבן אותי ונתקלה בתגובה סבלנית ואמפתית ממני מיד תעבור למעשה חמור יותר עד שזה יבוא.
ואני,עם המעט מאד סבלנות שיש לי כרגע,נגררת לשם בכיף.
עם האח הקטן היא זהב טהור.אוהבת אותו,רוצה לטפל בו,כל היום חיבוקים ואומרת שהוא מתוק וכמה שהיא אוהבת אותו.
התגובות שלי(המזעזעות..):בתקופה שמיד אחרי הלידה-צועקת עליה"די כבר!",לבעלי "קח אותה ממני אני לא יכולה יותר!"היו פעמים ששתיהם צרחו לי ומצאתי את עצמי פשוט יושבת ובוכה ומתפללת שאבא יבוא כבר.
לאט לאט שהצלחתי להרים את עצמי( קצת) התחלתי יותר לתת לה הסברים למה אי אפשר דברים מסויימים ואיך אנחנו מתנהגים בבית ובכל פעם שהיא נכנסת להיסטריה שמפריעה למהלך החיים בבית אני תופסת אותה ומוציאה החוצה לחצר ואומרת לה להרגע בחוץ ורק אם תסכים לאסוף דברים שזרקה או לשנות את ההתנהגות היא תוכל להכנס הביתה.העקשנית עושה איתי משחקי כח ולא מוכנה להכנע,
אז שומעים אותה צורחת בחוץ עד שעובר לה והיא מוכנה לתנאי (יכול לקחת המון זמן ומאד מתיש).
היו ימים שהרגשתי שאני ממש שונאת אותה והייתי "מעיפה"אותה החוצה ממש בדחיפה או תופסת אותה חזק ביד ש"תרגיש" שאני לא בכלל לא צוחקת איתה.ממש הרגשתי רצון להכאיב לה וזה כל כך מעציב אותי.
בערב הייתי מסתכלת עליה ישנה ובוכה על הכתף של בעלי עם כל כך הרבה אשמה בליבי על כמה שאני אוהבת אותה.
פשוט כואב לי על מה שנהיה ממני ומה שנהיה ממנה ומאיתנו ואיך מערכת היחסים שלי איתה הכל כך מיוחדת ויפה הפכה למפלצתית כזאת.
ובעלי היקר גם החליט שזהו,מספיק בבית.הילדה צריכה חברה ואני כבר לא יכולה לספק אז גן.
התאבלתי רבות על הרעיון שהמתוקה שלי תלך לגן אך בתוכי אני מרגישה שאין לי כח וכבר לא יכולה לספק לה חברה.הרמתי ידיים והיא הולכת עם אבא בינתיים כמה שעות בשבוע לגן אנתרופוסופי מדהים שמצאנו וכל כך נהנית שלא רוצה לחזור הביתה (אאוץ').
כל עוד כיף לה והיא רוצה אני לא אומרת כלום אבל ברגע שהיא תתחיל ללכת כל יום(עד 1:30) אני לא יודעת אם היא תמשיך לרצות ככה ואז אגיב אחרת.
אני כמעט ולא נשארת לפרקי זמן ארוכים עם שתיהם לבד כי זה פשוט טירוף,אז אמא שלי לפעמים עוזרת ובעלי המון,כמה שהוא יכול.
אני מרגישה די אבודה כרגע בתקופה הלא פשוטה הזאת ובעיקר לא יודעת איך להגיב להתנהגות המזעזעת שלה.
ככל שעובר הזמן נהיה יותר טוב כי כולנו מתאוששים ממשבר הלידה ומסתגלים לשינוי,אך עדיין משהו בי פוחד שלעולם לא יחזור מה שהיה לי איתה,היא נראית לי כל כך גדולה ומרוחקת פתאום.
כאילו לא ראיתי אותה חצי שנה (ואולי לא כאילו).
הצילו,מה עושים?