כל הכבוד!
שיהיה לכולכם בנעימים.

נשמע נהדר. שמחה שמצאתם את מה שמתאים לכם.

תודה לכן , מקסימות!
אכן הוצאתי אותו מהגן , הרגשתי לא נינוחה .
אנחנו עכשיו בנסיון לשלב באיזה גן באזור שמאפשר להשתתף בפעילויות בו מס שעות עם אמא אושר !

מצטרפת לטלי ומוסיפה גם שמותר להוציא מהמסגרת ילד אחרי שהכנסנו אותו, אם זה מרגיש לא טוב בבטן ויש אפשרות שהוא ימשיך להיות בבית עם שאר בני הבית.
אין נורמלי. יש את הילד שלך, את ההיכרות שלך איתו, ואת מה שאת רוצה ויכולה לתת לו.
באופן אישי, אני מאמינה שלרוב המוחץ של הילדים עדיף להיות בבית בגילאים האלה, בעיקר אם ההורים שלהם מרגישים שהגן (הספציפי, או כשם כולל למסגרת הזו) לא מתאים לו.

היי לך. מה שאת עושה הוא פשוט פחות נפוץ (ונשמע שבמיוחד איפה שאת גרה) אז הסביבה כנראה מתקשה לעכל...
אני חושבת שגיל 3 הוא ממש המינימום שבו זה איכשהו בסדרכ להיכנס למסגרת (-:
כמובן שכל הקשיים סביב זה הם נורמליים

התייעצות
הייתי בבית עם הנסיך עד גיל 3..
עכשיו הוא נכנס לגן ...
אני מרגישה לא טוב , מרגישה שהילד שלי מנסה ל"רצות" את המסגרת ואת הדרישות אך לא טוב לו ..מרגישה שהיחס אינו חםכמו שהוא רגיל..
מרגישה אבודה לגמריי !
לא צריכה לפרט לכם שכל הסביבה כמובן מסתכלת עליי כלא משחררת , וחופרת עד כמה זה חשוב לו ושגם ככה זה באיחור שהוא נכנס רק עכשיו (((
חשוב לי לציין , שהילד נהנה איתי מאוד ב3 שנים יחד עם אחותו הקטנה מידי פעם היינו נפגשים עם משפחתונים בגינה וכמובן פעילויות מעשירות בבית.. אבל הבעיה שמגיל 3 אין כאן שום חברה כולם במסגרות ואנחנו לא ניידים .

כ"כ מתוסכלת ..מי קובע מה נורמאלי?
מי קובע שילד חייב ללמוד עצמאות בגיל 3 ורק ע"י זה שהוא נפרד מאמו ? ...אוף

שלום לכל מי שכאן. שמי מירית ואני גרה בראש העין, אני מגדלת את ביתי בת השלוש אוטוטו בבית וזאת מבחירה חופשית. אני מחפשת מסגרת של גן ילדים שמוכנה לקבל אותנו להשתתף בחלק מהפעילויות שבגן בתשלום כמובן....זה אולי נשמע מוזר אבל זה קיים ומקובל בחלק מהגנים בירושלים ובצפון, משום שאני חדשה באיזור כל ניסיונותי למצוא גן כזה עלו בתוהו לכן אודה לכם אם תעזרו לי. תודה

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

שלום, משיהי מכירה מטפלת טובה לתינוק באזור ירושלים?

_בסדר העדיפויות של אחרי הלידה, עזרה (בתשלום, אני שילמתי לאחותי!) היא במקום הראשון
אפילו לנערה צעירה שרוצה להרוויח קצת דמי כיס.
משכב לידה - קריטי.
במיוחד אם ילדת כמה לידות צפופות._
|Y||Y||Y||Y||Y||Y||Y||Y||Y|

(נכון מכמה כיוונים שונים. גם רגשיים, גם פיזיים)

בסדר העדיפויות של אחרי הלידה, עזרה (בתשלום, אני שילמתי לאחותי!) היא במקום הראשון
אפילו לנערה צעירה שרוצה להרוויח קצת דמי כיס.
משכב לידה - קריטי.
במיוחד אם ילדת כמה לידות צפופות.

_מאוד אוהבת טבע, מסתובבת הרבה עם המנשא או העגלה, אבל ההרבה שלי הוא שעתיים ברצף...לא יותר...
ואז מה? אז נגיד 10:00...ואז נגיד מבשלת...שעה גג?_
לא את צריכה להסתובב אלא הם את יוצאת למקום מרוחק מספיק, פורשת שמיכה, יושבים לפיקניק, את שולחת את הפעוט/ה להביא לך בלוטי אלון או מחטי אורן או אבנים קטנות, עושים תערוכה או מגדל או כל מיני כאלה. בינתיים את מיניקה, אוכלת, רובצת, אפילו קוראת שורה בספר. התינוק נרדם, את מקריאה ספר לפעוטה.
מה שאני מנסה לומר הוא, שבגיל הזה, מרחקים קטנים נראים גדולים, משימות קטנות נראות חשובות.
כשחורף וקר או רטוב, אז להזמין חברים אליכם (אמא טרייה נוספת באותו מצב). לצאת אפילו לכניסה המקורה של הבית, במעילים, ולשחק שם. הולכים לצרכנייה? במקום עשר דקות תהפכי את זה לשעה וחצי. מכינים רשימת קניות יחד, מחליטים מי מחזיק איזו מטרייה, הולכים בדרך הקצרה או הארוכה, מתכננים אם לקנות ממתק היום או לא, עוברים בדרך לומר שלום למישהו, לראות אם עץ זה וזה כבר הניב פירות, טקסים כאלה עוזרים לפעוטות להרגיש בנוח, ועוזרים לך למלא את הזמן וליצוק בו משמעות עבורם.

תודה רבה מיני.נשמע מקסים. יכולה לדמיין את זה גם אצלי.

טרודה באמת לגבי המנוחה שלי.

על עזרה בתשלום אין מה לדבר, אחת הטרדות שלי היא שבכלל לא נשרוד כלכלית על משכרות אחת (האיש שלי איש חינוך) בונה על זה שהפשוטות מרצון תעזור כאן.

לגבי הלישון צהריים...טוב, לנו זה לא יקרה. אצלי הקטנה/גדולה היא לא הבכורה. (כן, אני מתפתחת לאט בעיני חינוך ביתי...)
בצהריים מצטרפים אלינו בשמחה רבה עוד אחים גדולים (לא מאוד גדולים...עד גיל 7, אבל כמה ודי צפופים...דוסים אנחנו...)
ואז כבר סדר היום ברור מאוד ונעים מאוד אבל לא מאפשר מנוחה. האיש חוזר סביב 18:00 ובאמת קצת אחכ בטח אני אנוח.

הי מדלגת
אני ילדתי את בתי השנייה כשהבכורה הייתה בת שנה ותשעה חודשים.
בחודשיים הראשונים שאחרי הלידה אחותי הגיעה לעזור לנו - והייתה איתנו המון שעות ביום (איתנו בבית, לקחה את הבכורה לטיול, רחצה כלים - מה שצריך).
אמנם הייתה לי לידה מדהימה, ובכל זאת לקח לי הרבה זמן להתאושש ולהגיע לתפקוד מלא, ואני הרגשתי שהעזרה הזו היא חיונית.
רוצה לומר - בסדר העדיפויות של אחרי הלידה, עזרה (בתשלום, אני שילמתי לאחותי!) היא במקום הראשון.
אחרי שמתאוששים, פתאום מגלים איך היום פשוט עובר לו. גם אנחנו גרים במושב, עם רכב אחד ובלי שום מוזיאון...
תתפלאי איך טיול לדואר ולצרכנייה יכול לקחת פתאום חצי יום. והמוכר בצרכנייה, הפקידה בדואר והמזכירה של המושב - כולם רק מחכים שנגיע עם סיבוב הבוקר שלנו כדי לפטפט עם הבכורה (וכן, על מנת שיהיה לנו כיף זה עולה לי בבקבוק מיץ תפוזים כל בוקר שאני קונה לה בצרכנייה, או אפילו קרואסון מהמאפייה פעם ב - שמכבדים לה. זה הוויתור שלי...).
עד שקמים בבוקר, אוכלים משהו, מתארגנים ויוצאים (זוכרת - אין מה למהר! הכל בנחת), ופתאום נותרו לך רק שעתיים לטיול וכבר צריך לחזור הביתה לישון צהריים.

והנה העברת עוד יום בלי קטסטרופות
חה חה חה D-:
זה מה שאני אומרת לעצמי מידי ערב עד היום

_הספרייה למשל.
מוזיאון למשל._
זה יכול להיות בית של חברים, או כל מקום ציבורי סגור.
תודה רבה בשמת וקרוטונית,
זה העניין שאני לא בטוחה לגביו בחינוך ביתי.
אני ביישוב כפרי ללא תחבורה ציבורית (בכלל) וללא רכב.
לא אוכל לסחוב שני כיסאות הטיחות בטרמפים...
אין כאן ספריה או מוזיאון או שום מקום ציבורי סגור חוץ מהצרכניה.
וכמו שכתבתי, אני לא אשת רעים להתרועע. לא אוהבתי מפגשים ולא ממש מהמתארחות אצל נשים אחרות. קשה לי עם זה.
מאוד אוהבת טבע, מסתובבת הרבה עם המנשא או העגלה, אבל ההרבה שלי הוא שעתיים ברצף...לא יותר...
ואז מה? אז נגיד 10:00...ואז נגיד מבשלת...שעה גג?
ואז ? (ואני כאמור מאילו שמאוד עייפות במשכב לידה ואהיה חודש אחרי לידה...)

הספרייה למשל.
מוזיאון למשל.
חפשי מקומות ציבוריים בסביבה. במוזיאון לא חייבים להתבונן בתמונות: גם לטפס על מדרגות יכול להיות מעניין...

בחוץ = מחוץ לבית שלכם. כמובן שעדיף מקום פתוח או בטבע, אבל בחורף זה יכול להיות בית של חברים, או כל מקום ציבורי סגור.
זו עצה מצוינת שעוזרת מאוד. בחוץ הם קצת "שוכחים" את הקונפליקטים המשפחתיים, מתעייפים יותר, פחות מתלוננים על שעמום, חוזרים הביתה לאכול ולישון והנה העברת עוד יום בלי קטסטרופות.

בקיצור - להיות בחוץ הרבה
תודה.
כמה הרבה?
לא רואה עצמי יותר משעה בחורף אמיתי או שעתיים בפחות...
ומה בשאר?

למדלגת,
גם אני הייתי עם תינוקת וילדה בת שנתיים. התינוקת נולדה בתחילת החורף, ומה שעשיתי מידי יום בחורף ההוא, הוא - לקום ולארגן את עצמי, בינתים בעלי מארגן את בת השנתיים, מכניסה את התינוקת למנשא, מלווים את אבא החוצה ויוצאות בעצמינו החוצה. מטיילות בחוץ עד ארוחת צהריים. התינוקת חורפת כל הזמן הזה במנשא ואנחנו בכל מיני התנסויות נעימות תחת השמש החורפית. חוזרות לארחת צהריים. הגדולה הולכת לישון צהריים. בזמן הזה לצערי הקטנה דוקא החליטה להיות ערה P-: אחה"צ הולכים לגן המשחקים. אחר כך התחיל להיות חם והקטנה היתה ערה יותר אז הדברים השתנו, אבל למשך כל החודשים הראשונים זה עבד מעולה. בקיצור - להיות בחוץ הרבה

מה שלא יהיה בנות, יש לנו כוח , יש לנו חכמה אימהית , אני מתכננת להיות ״ חזירת שינה״ ולגנוב תנומות בכל הזדמנות. כמו כן בתקופה הראשונה אחרי הלידה מתכננת להשתמש בכל העזרה האפשרית . אני רק חושבת עכשיו על סדר יום לתינוקת שלי . עוד מעט בת שנה , פעלתנית וסקרנית.

אני אוהבת את הדף הזה מאד כי הוא נותן לי פרופרציות לכל מה ש"נורמלי".
מצד שני אנחנו על סף מהלך כזה...

אנחנו כבר שנה וחצי בבית עם מטפלת מקסימה במשרה חלקית. אנחנו מאד אוהבים אותה והיא כמו עוד סבתא. אבל היא לא יכולה לעלות בהיקף השעות שלה (יש לה עוד עבודה).
בכל מקרה, גם אם מטפלת במשרה מלאה הייתה אופציה, ממה שאני רואה מסביב גם מטפלות אחרות לא לוקחות למפגשי חינוך ביתי או מספקות גירויים מעשירים מעבר לטיולים לגינה ולקניון (והמטפלת שלנו דווקא משקיעה ומקריאה סיפורים ושרה שירים וכו').
ואני (וגם אביה) צריכים לעבוד יותר שעות, כבר אין מנוס מזה, עצרתי את מה שאני עושה כבר להרבה זמן מבחינתי וזה מציק לי.
פשוט חסר לנו עוד זמן של עבודה.
לנו. לא לה.
כך שאין מבחינתי אופציה אחרת מלבד גן.
הארנה את עיניי למשהו שאינני מבחינה בו או רדו בי כאוות נפשכן...
(במאמר מוסגר - בכל מקרה אני מתכננת שזה יהיה גן עד 13:00. משם כבר נארגן את אותה מטפלת או משמרות של סבים ושלנו. לא סתם אני קוראת פה שנים)

הטפת לנערי המקהלה של הכנסייה D-:
נו, גם הבת שלי שרה 6 שנים במקהלה... לא לכל מקהלה זו בעיה להטיף (-:
הנה הטפתי להם על יציבה טבעית של אסתר גוקהלה והמנצחת מייד נזכרה שזה בדיוק מה שהיא מאמינה בו והתחילה לעשות לבנות תרגילי התעמלות ויציבה מתאימים!
<הבנתי שזה התחביב שלך לשחק מילולית בפתגמים זרים, אבל למה דווקא הפתגם הנוצרי המעפן הזה>

פירושו "לשכנע את המשוכנעים"

ברור. הרי כתבתי ב"באופן" ולא ב"YNET" ... פשוט יש לי תחביב כזה לעברת מילולית פתגמים, וחשבתי שזה הולך בלי להגיד . מקבלת את התיקון. הטפתי למקהלה.
גם אני <מתמקדת בעיקר>

בשמת - תודה על הקול השפוי שלך...
וכמה הוא במיעוט בחברה שלנו
לא יאמן..

גם אני כמו נעמי
צריכה ללדת בעוד כמה חודשים. וחושבת איך להתמודד עם התשישות הנפשית שנוצרת אצלי כשאני לא ישנה מספיק ואיך להיות זמינה רגשית לשניהם. לרוץ אחרי תינוקת שרק למדה ללכת ולהניק על פי דרישה תינוק בקפיצת גדילה.
תכננתי לפתוח דף בלוג. אבל כרגע הדף הזה מדוייק לי.
כרגע הקטנה (גדולה?) במסגרת משיקולי פרנסה.ואני עובדת.
אם ארצה להישאר בבית עם הבא/ה נשמע לי טבעי והגיוני להשאיר את שתיהן.
הקטנה/גדולה תהיה בת שנתיים.
ואני בהמון התלבטויות.

האם נצליח לחיות ממשכורת אחת?
האם יהיה לי טוב רגשית ונפשית עם שתיהן בבית של חדר וחצי ללא רכב וללא תחבורה ציבורית. כלומר כאן רוב הזמן?
איך מארגנים לו"ז מסודר ונוח? (בהתחשב בזה שאיני מניקה בחוץ ולא ממש אשת רעים להתרועע. אני לא ממש רואה עצמי מפגשי כאלה או אחרים. לא אוהבת.)
הטבעי לי זה להעביר חופשת לידה במיטה עם המון ספרים וטיול יומי אחד.
נראה לי שהשארת בת השנתיים איתי תאלץ אוותי להשתנות מאוד. ומצד שני, זה הכי הגיוני לי בעולם.
אבל מכירה עצמי מחופשת לידה קודמת שצריכה זמן משכב לידה והתכנסות וחוששת איך אתפקד ללא...
בקיצור, מתלבטת מאוד.

מישהי יכולה לספר מנסיונה על היומיום עם בת שנתיים בערך ותינוק/ת חדשה? על הפרנסה ועל הלו"ז?

סיפור שנראה לי קשור למתלבטות (אני ממש לא מתלבטת על הנושא).
פגשתי אישה יחסית מבוגרת, שאני מכירה מאוד שטחי. היא שאלה אותי אם התינוקת הולכת לגן, מכיוון שהפשוש שלי קצת מעל שנה אני עוד לא נשמעת מוזרה כשאני אומרת לא. כמובן שעלה הצורך כן לשלוח כי צריך חברה ובלה, בלה, בלה.
היא המשיכה לדבר על כול מיני נושאים הקשורים להורות. בניהם - טלוויזיה כן או לא, שוב התשובה שלי היא לא.
והסיכום שלה הוא: "עזבתי את כל השטויות, מה שלא תעשי, איזה דרך שלא תבחרי, בסוף הם יוצאים אותו הדבר בגלל הגן ובית הספר".
לא אמרתי לה תודה על המשפט הכל כך משכנע למה הדרך שלי כן נכונה. (-:
כמו שנאמר - שיאה של חכמה, שתיקה.

מכירים את התופעה הזאת שרואים שם של דף במה חדש וישר עולה בראש תשובה?
אז ראיתי הרהורים על חינוך ביתי בגיל הרך, ויש עלו לי בראש כמה מחשבות.
הראשונה, שבעיני עדיין מזעזע לדבר על "חינוך ביתי" בגיל הרך. כאילו שזה צריך להיות היוצא דופן.

תינוקות מתחת לגיל שנה נשלחים הרחק מאמא לכמה שעות כל יום וזה נראה למישהו נורמלי ואפילו רצוי? זה מחריד בעיני, כגישה לתינוקות.
מילא אם אין ברירה ולצורך הישרדות פשוטה כל ההורים שיש צריכים לעבוד (לפעמים יש רק הורה אחת, והיא חייבת להתפרנס) ואין קרובי משפחה ואין כסף למטפלת ואז "חייבים" להכניס תינוק קטן לאיזה מוסד (האמת שגם בזה אני לא מאמינה. אפשר לעבוד עם תינוקות אפילו בנקיון חדרי מדרגות, אפשר לקחת הלוואת גישור לתקופה של שלוש שנים ולהחזיר אותה אחר כך, יש המון דברים שאפשר לעשות כדי לא לשלוח את התינוקות למוסד. וכן, גם משפחתון הוא "מוסד").

אבל ההרהור השני היה:

ילד מתחת לגיל 5-4 לבד בגן - זה לא טבעי.
מצד שני גם ילד לבד עם אמא זה לא טבעי.
ילדים נועדו לחיות כמו בפארק הירדן: בסביבת כל הגילאים שחיה ביחד, כאשר הם מבלים הרבה מזמנם עם ילדים אחרים אבל ההורים שם, עוסקים בענייניהם אבל זמינים וקרובים בכל רגע.
בהינתן שאורח החיים בתרבות שלנו לא נראה כמו פארק הירדן 50 שבועות בשנה, השאלה היא מה יותר גרוע: במוסד או עם אמא.
מבחינה זו, תשובות המחקרים הרבים לאלפים חד משמעיות. מצבו של תינוק או ילד בגיל הרך במוסד הרבה יותר גרוע. נגרם לו נזק לטווח הקצר והארוך כאחד.
מה שמדהים אותי הוא עד כמה אפשר להכחיש את זה. ורבים מכחישים, כולל פסיכולוגים ופסיכיאטרים.

מדברת למקהלה
preaching to the choire" http://www.phrases.org.uk/meanings/prea ... choir.html" אין פירושו "מדברת למקהלה". פירושו "לשכנע את המשוכנעים" (to preach פירושו להטיף, לא לדבר סתם. והמקהלה היא מקהלת הכנסייה - מי ששר במקהלת הכנסייה, הוא מראש דתי ומאמין. אחרת לא היה נמצא במקהלת הכנסייה...).

<מתמקדת בעיקר>

תודה בנות. ובאמת אני צריכה ללדת בעוד כמה חודשים. וחושבת איך להתמודד עם התשישות הנפשית שנוצרת אצלי כשאני לא ישנה מספיק ואיך להיות זמינה רגשית לשניהם. לרוץ אחרי תינוקת שרק למדה ללכת ולהניק על פי דרישה תינוק בקפיצת גדילה. ראיתי איך חברות שלי התמודדו עם זה ואני מעריצה אותן על שלא היו קשות עם עצמן אם מידי פעם איבדו סבלנות או יותר מזה ; ידעו לבקש עזרה בימים קשים מאמא אבא סבתא דודה אחות חברה. אכנס לקישור שהמלצת קרטונית. התינוקת הזאת אוהבת הרפתקאות. ופיג׳מה? אני מחליפה אותה בבגדים עם החלפת הטיטול של הבוקר ועם פתיחת הווילונות שמכריזה על הבוקר שוואלה, זה כבר קצת סוג של סדר. אז יהיה בסדר.

אני מדברת למקהלה, אני יודעת. אבל חשוב לי לספר על משפחה איתנו בחנ"ב, שהגדול נכנס בגיל 3 (נדמה לי) לגן שנבחר בקפידה רבה, כי האם ילדה בדיוק ולא ברור היה איך תסתדר. לאחר כחודש-חודשיים בגן התברר שהרבה יותר קל להיות עם שניהם בבית מאשר להסיע לגן ולחזור ולצאת שוב לאסוף ולהתארגן כבר מהערב הקודם ולשנות את כל שיגרת החיים לכבוד הגן. לא יודעת איך זה אצלך, אבל מביאה עוד התנסות של משפחה שהלכה עם "ההיגיון" עד שהתברר שזה לא הגיוני בכלל

מעבר לזה, כן חשוב בעיני לנהל שגרת בית מסודרת, בעיקר שיהיה ברור מתי האורות כבים (אבל זה לא קשור לחינוך ביתי אלא לחינוך בכלל ולהתנהלות הבית בכלל).

סדר יום. עד כמה זה חשוב? איך מבצעים? למה זה חשוב?
מה שחשוב הוא ביטחון (אז אל תאבדי אותו ). ביטחון שלה בבית ובך. ילדים אוהבים שגרה, אבל אפשר לשבור אותה חופשי. סדר היום עוזר בעיקר לאמא, אני חושבת, בעיקר כיוון שלהישאר כל היום בבית בפיג'מה עם ילד מלא אנרגיות זה דבר קשה. אפשר להגדיר בגדול, למשל, שבבוקר יוצאים לסיבוב קצר, חוזרים ועושים דברים בבית, אוכלים צהריים, נחים, ואחה"צ נפגשים עם חבר (ממש לא חובה כל יום!) או הולכים לגינה ורואים שם אנשים וחתולים. זו סתם דוגמה, אפשר לשנות ולאלתר, ובאמת שלא צריך יותר מזה מבחינת ה"תכנים". כל דבר מעניין אותם בגילאים הרכים, בעיקר דברים שאת עושה בבית, והם שמחים להצטרף או להיות בסביבה ולעסוק בענייניהם.
יש המון בלוגים על חינוך ביתי באתר אבל אולי יעזור לך לקרוא קצת ב 365 ימים דף בלוג המקסים, בעיקר כי הוא מאוד נינוח. יש שם המון "ימי פיג'מה" ובכל זאת מה שברור שם הוא שכולם בבית וכולם שמחים.

התינוקת שלי הלכה למשפחתון בגיל כמעט עשרה חודשים . משפחתון אינטימי ואוהב . היא כלכל, כלכך נהנית שם זה לא להאמין. אבל זאת היא; תינוקת סופר חברותית עם ערימות של ביטחון . ואנחנו יודעות שכל התינוקות שונים. לפי דעתי גורים צריכים להשאר צמודים לאמא עד אשר הם מבקשים להתרחק . הין אם זה קורה בגיל 4 רוב גיל עשרה חודשים. אנחנו האימהות צריכות להקשיב רק לתחושות שלנו ולא לנשמות הטובות שרוצות בטובתנו . הימים הארוכים שהגורים שלנו כלואים במסגרות , זה מזעזע בעיני. 8 עד 16 . אלוהים! אכזריות! אני משתדלת מאוד מאוד לקחת אותה מאוחר והחזיר אותה מוקדם. למה? כמו שמא אחרת כתבה; כי אני אוהבת אותה עכשיו אני מוציאה אותה מהמסגרת עקב שיקולים כלכליים ואני כבר מתכננת איך להפגיש אותה עם חברים . יש רק משהו אחד שטני לא בטחון לגביו; סדר יום. עד כמה זה חשוב? איך מבצעים? למה זה חשוב? אני מרגישה שזה חשוב, נראה לי החג יוני שתינוק ירצה לגעת בערך what's next . אבל באופיי אני הכי לא מסודרת. אני מרגישה לא בסדר על זה שאני לא עושה סדר יום. מה דעתכן? עד כמה חשוב? למה? איך עושים?

אני יכולה לתת תמיכה מפה. זה לא כמו בחיים האמיתיים אבל זה משהו (שלא היה לי כשהבת שלי היתה בגן בניגוד לרצוני).
גם אני עוצרת כאן לרגע כדי לתמוך. כשהקטן שלי נולד, היה חופש פסח והיה לכולנו מאוד כיף יחד. אבל החופש הסתיים והגדול חזר אז לגן. באוגוסט עברנו רשמית לחינוך ביתי, ואין מה להגיד, כמה שאפשר היה לחשוב שיהיה יותר קשה, נהיה יותר קל דווקא. כי אנחנו יחד, ויותר מעניין לנו ויותר כיף לנו והחלוקה של האנרגיה בין כולנו יותר מאוזנת ככל שאנחנו נמצאים יותר זמן יחד. את בטח יודעת את כל זה, אז אני רק רוצה לחזק אותך. את יודעת מה נכון לכם, עכשיו רק נותר לך למצוא את הדרך לשם.

תודה רבה על התמיכה, אנסה לפתוח את הנושא שוב.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אבל בדרך כלל זה משתלם, להקשיב

מסכימה. והרבה פעמים קורה, שכשאנו נדרשים לנסח משהו במילים ברורות, פתאום התפיסה המאוד ברורה שלנו לגביו הולכת ומתערערת. כך שזה יכול באמת לאפשר לבן זוגך לבחון את עמדותיו: כמה הן שלו וכמה מהן של "הסביבה".

היום אני חושבת שעדיף היה לא להכניס אותה, מצד שני זו עובדה, היא כבר שם ואני צריכה המון כוח בשביל להוציא אותה
אני יכולה לתת תמיכה מפה. זה לא כמו בחיים האמיתיים אבל זה משהו (שלא היה לי כשהבת שלי היתה בגן בניגוד לרצוני).

בתור התחלה הייתי פותחת את זה עם בן הזוג. למה זה חשוב לו שהיא תלך לגן? מבררת. שומעת אותו. בלי שיפוט ובלי כעס, קודם כל נותנת לדעות שלו ולהרגשות שלו את המקום הראוי להן. בשלב ראשון אפילו לא מגיבה ב"אצלי לעומת זאת זה אחרת". פשוט שואלת ומקשיבה.
זה קשה. לפחות לי זה קשה. אבל בדרך כלל זה משתלם, להקשיב.

שרה יקרה, נשמע שלא קל לך... אני כל כך מבינה אותך בתור מי שהייתה עם הקטן רגל אחת וחצי בתוך הגן וברגע הממש אחרון החליטה לוותר על הרעיון... זה קשה לא להיות שלמה עם ההחלטה ובכל זאת לעשות אותה ועוד יותר קשה לעמוד בלחץ החברתי... הקטן שלי רק בן שנתיים ויש לחץ רציני אז בטח ובטח בגיל של בתך. אני הרגשתי שסביב ספטמבר כל מה שהסביבה מדברת איתי עליו זה הגן- כאילו אין דבר אחר מלבד זה בעולם.
אין לי פניני חוכמה. רק רציתי שתדעי שקראתי אותך... לילה טוב

האמת שרב הזמן זה לא יותר קל. כשהיא הייתה בבית, אחיה הקטן היה משחק אתה או בסביבתה וזה היה משחרר אותי קצת, לעסוק בעיסוקי.
היום אני האטרקציה המרכזית שלו וזה יותר קשה. הוא המון על הידיים, המון יונק (מה שלא היה כשאחותו היתה אתו), חייב לאכול מכל מה שאני אוכלת,
חייב לעזור לי בכל מה שאני עושה וזה טוב וטבעי, אבל יותר קשה. יש פרק זמן מסוים שבו יותר קל לי, כשאני משכיבה אותו לישון. כשאחותו היתה בבית
הרבה פעמים היא הפריע לי בהשכבה שלו, בא לשכב לידנו, מתחילה לפטפט, למשוך לו ברגליים ואז הוא היה קם, מתחיל הגיב אליה וזה היה מתיש.
אחרי שהוא היה נרדם, היא היתה דורשת את מנת תשומת הלב שלה ובעצם לא היה לי זמן שקט בכלל, עכשיו יש לי אותו אבל זה מעט זמן (כשעה-שעה וחצי)
ובעצם יותר כדאי היה למצוא בייביסיטר בשבילה לשעה הזאת.
יש גם את הקושי לארגן אותה לשעה מסוימת בבוקר וללכת להביא אותה. בבית פחות הקפדתי על המראה שלה, אבל בגן זה נהיה לי יותר חשוב,
כי אני רואה, מתוך שעות צפיה ארוכות בהתנהלות בגן שילד שלבוש יפה, מסורק ונקי מאד מקבל יותר חום, מגע וחיוכים מהגננות מאשר ילד שנראה פחות מטופח.
בבית היא יכלה להסתרק מתי שבא לה ולבטא את טעמה הנועז בבחירת בגדים יותר בחופשיות.
היום אני חושבת שעדיף היה לא להכניס אותה, מצד שני זו עובדה, היא כבר שם ואני צריכה המון כוח בשביל להוציא אותה.
אני אצטרך להתמודד גם בתוך המשפחה (המצומצמת והמורחבת), גם מול מערכת, גם מול הסביבה. כנראה שאני לא לגמרי שלמה עם הרעיון (להוציא אותה) בפועל.

המפגשים יכולים לספק את זה, ממש כמו שביה"ס/גן לא בהכרח מספקים את זה
מיכל זה נכון. במקרה הפרטי שלי,לא התפתחה חברות אמיצה. לא נפגשנו מספיק בתדירות ובקביעות ואולי הם היו עוד צעירים מכדי לפתח מערכת יחסים כזו. מעבר לכך שהם היו המון ביחד והוו חברה זה לזו והאמת שעד היום הם מהווים המון חברה זה לזו ואפילו שהם הולכים למסגרת, אחה"צ הם לרוב בבית מבחירה. אני זוכרת את עצמי כבר בכיתה ב' . חיה חברתית וכבר היו חברות טובות ומשחקים איתן עד ארוחת הערב. כמובן שבית הספר שלי לא אפשר לי לשחק כל כך ורוב היום הייתי יושבת על הטוסיק בתוך כיתה ומקשיבה וילדיי נמצאים בבית ספר שממש מאפשר המון משחק ופנאי אז אולי הם ממצים את זה שם.

מסכימה עם רישגלית. התמודדות נפשית זה משהו מתיש מאוד, במיוחד כשאת עצמך לא שלמה מבפנים עם כל המהלך.

גם אני שואלת: שרה, באמת יותר קל לך כשהילדה בגן?
התמודדות נפשית מתישה לא פחות מהתמודדות פיזית. כמי שהכניסה ילדה בת שלוש לגן והשאירה אותה שם עד גיל חמש כשבאותו הזמן אבא שלה או אמא שלה (אני) טיפלנו באחיה התינוק - אני שואלת את עצמי עד היום למה עשינו את זה. ושום תשובה, הגיונית ומבינה את מצבנו אז, לא משכנעת אותי שזאת לא היתה טעות. גם לא הזכרונות הטובים שיש לה מהגן. במקרה יש לי ילדה עמידה מאוד, אז לשמחתי זה לא השאיר לה צלקת כואבת. לי, אמא שלה העמידה פחות, זה השאיר צלקת כואבת ועוד איך.

שרה, באמת יותר קל לך כשהילדה בגן?

מתוך הספר טרוף מושלם של ג'ודית וורנר (עמ' 80): "בסוף שנות ה-60 רק עשרה אחוזים מהילדים מתחת לגיל 5 הלכו לגן" (הכוונה בארה"ב)

לילה טוב לא נראה לי שהוא ישנה את דעתו, כי הוא מתקשה לראות את הקושי. מבחינתו היא צרחה כי היא פשוט לא היתה רגילה ועכשיו היא הולכת בשמחה.
הוא חושב שהיא צריכה להיות בגן כי צריך ללכת לגן, לא בגלל שחסרה לה חברה. הוא רואה יתרונות בחינוך ביתי אבל חושב שזה יהיה לנו קשה מדי. אני חושבת שזה היה אפשרי מבחינתי רק עם תמיכתו המלאה.
עוד יתרון בגן מבחינתו שזה מקל עלי כשהיא לא בבית כמה זמן (יש לי תינוק שנמצא אתי בבית) וכך אני פחות מותשת וצריכה פחות עזרה ממנו. הוא מפרנס יחיד ועובד מאד קשה בכמה עבודות במקביל.
אני מבינה אותו, מצד שני נראה לי כזה "ביזבוז" שאני ממילא לא עובדת מחוץ לבית והבת שלי הולכת לגן. אני שולחת אותה ל5 ימים בשבוע כרגע, אולי אעשה לה עוד "יום חופשי".

המפגשים לא נותנים תחליף ראוי לחברות האמיצה שמתפתחת במסגרת קבועה ורצופה כמו בית ספר/גן

חייבת להגיב רק על זה:
המפגשים יכולים לספק את זה, ממש כמו שביה"ס/גן לא בהכרח מספקים את זה. ממה שראיתי סביבי: אנחנו בחנ"ב וחברים/בני משפחה שאינם בחנ"ב- זה תלוי הרבה יותר בילד ואולי גם במזל. כמו שאומרים: צריך רק אחד. לפעמים מוצאים את החבר הקרוב הזה בקבוצה של חמישה, ולפעמים לא מוצאים גם בבי"ס שלם.
ובכל מקרה, לפחות מניסיוני האישי (כמי שהיתה בת שנתיים , כאמא וכמי שעבדה בהרבה "מסגרות חינוכיות" מינקות-גיל בי"ס) החברות האמיצה בגיל שנתיים אינה חשובה כ"כ, ובוודאי שלא יכולה להחליף הורה.

אני מרגישה עכשיו הרבה יותר בטוחה בעצמי. אני מקווה שהכמות האדירה של הזמן שאנחנו מבלים יחד ״תחסן״ אותו כך שבכניסה למסגרת הוא ירגיש בטוח בעצמו. מה שבשמת אומרת כל כך נשמע לי הגיוני: אם לילד אין תחושת זמן, מבחינתו, בכל פעם מחדש, אמא ואבא ״נטשו״ אותו בגן, אולי לנצח... לא הקטן שלי. ממש לא.

שלום לכולן.
אני הייתי בבית עם ילדיי עד שהגדולה הייתה בת רבע לשש והקטן היה בן ארבע ורבע. אז נאלצי אילוץ כלכלי לצאת לעבוד והוצאתי אותם למסגרת שלדעתי נותנת את המענה הטוב ביותר לילדיי.
היה לי ברור שלא אוציא אותם מהבית לפני שידברו ויעשו את הצרכים שלהם לבד. כן חשבתי שיגיע היום שארצה שיכירו דמויות בוגרות אחרות ממני וחברים נוספים. כן רציתי שילמדו וייפתחו לעולם. אבל לא חשבתי לעשות זאת לפני גיל שש.
בבית - היה להם אחד את השני, הם מאוד קרובים בגיל וגם הלכנו למפגשי חינוך ביתי. נכון, המפגשים לא נותנים תחליף ראוי לחברות האמיצה שמתפתחת במסגרת קבועה ורצופה כמו בית ספר/גן אבל מבחינתי זה היה יותר טוב מלהיות איתם בבית לבד. גם לי היה צורך חברתי ופגשתי במפגשים נשים מקסימות ומדהימות.

כשהכנסתי אותם למסגרת חששתי שלקטן יהיה מאוד קשה ושזה מוקדם מדי עבורו. מה שקרה בסוף : הוא הסתדר די מהר ודווקא היא עברה משבר ארוך וקשה. היא קוראת לזה עד היום (והיא כבר בת שמונה) - " אז כשעזבת אותי".

אני לא מרגישה רגשי אשם ולא חושבת שהקושי שלה נבע מזה שהיא הייתה בבית עד אותו רגע. אני אסביר את עצמי:
ברור שהקושי היה שהיא לא רגילה שאני לא לידה ושהיא עדיין מאוד תלויה בי, אבל מבחינתי זה עדיף אלף מונים מלעשות את זה לילד בן שנתיים.
אולי נדמה שילד בן שנתיים או בן שנה יותר גמיש וקל לו יותר, אבל אני לא רואה זאת כך. אני חושבת שפשוט תינוק או פעוט לא מצליח לבטא את הקושי שלו כמו ילד בן שש.
מבחינתי זה שהיא צרחה את הקושי שלה - זה מעולה.
לא שמחה שזה היה לה כל כך קשה , אבל בטוחה שזה עדיף מלעשות זאת בגיל שנה שנתיים.
לילד יותר גדול יש יותר כלים לעבד נתונים ולהתמודד עם קושי.

שרה, נשמע קשה. אפילו עצוב. יש מצב שבעלך ישנה את דעתו? אם למשל תיפגשו באופן קבוע עם חברות או תעשו פעילויות כלשהן? זה יכול לענות על הצורך בחברה ובפעילות, שאלו בעצם הסיבות ללכת לגן, לא?

_הגיל שבו מתחילה חרדת הנטישה לרדת הוא גיל שלוש ולא לפני.
ולמעשה השינוי העיקרי מתרחש אחרי גיל ארבע, כאשר הילד מסוגל להבין זמנים (אתמול, מחר, יום שני, שלושה ימים). זה קורה אצל רוב הילדים אחרי גיל ארבע ויש כמובן גם מאחרים._
בדיוק הכנסתי השנה לראשונה לגן ילדה בת ארבע בדיוק. היה לה מאד קשה. ממש-ממש קשה. ממש מאיר עיניים לקרוא שזה נורמלי.
התגובות מהסביבה מרמזות ברמזים עבים שזו אני שגרמתי לה להיות תלותית מדי בכך שהשארתי אותה עד גיל "מופלג" כזה בבית. למרות שאני לא באמת מסכימה, משהו בפנים מתחיל להיסדק ולתהות.
למה הכנסתי אותה בכלל? האמת שלא לגמרי ברור, כנראה שילוב של טונות לחץ סביבתי (וגם בתוך הבית) וחולשה שלי. באמת האמנתי שהיא כבר בשלה לחברה, היא מאד אוהבת לשחק עם חברות.
כשהכנסתי אותה גיליתי שהיא אוהבת חברות אבל לא מהגן, דווקא מעדיפה לשחק עם ילדות גדולות ממנה וגם אוהבת לשחק עם חברות בבית ולא בגן. את הגן היתה מוכנה לסבול כשאני שם ולא לבד.
מובן שהגננת אמרה : "אולי הגיע הזמן לשחרר?" אמרתי לה "את מתכוונת לעזוב אותה כאן בכוח כשהיא צורחת את נשמתה ותופסת לי את הרגליים?" והיא נותרה ללא מילים.
בסוף באמת זה מה שקרה (אני מרגישה כ"כ רע לכתוב את זה), אבא שלה, שמאד רצה להכניס אותה למסגרת לקח אותה בכוח ועזב אותה צורחת. אז נכון שאני מוציאה אותה מוקדם (יש השנה הנחיה שמותר להוציא ב1:30),
עדיין מרגישה שזה לא נכון. היום היא כבר לא צורחת אבל כשאני לוקחת אותה הביתה היא ממש נצמדת ויש הרבה התפרצויות זעם נוראיות שכאילו לא קשורות.
היום הייתי אתה בגן ביום הולדת, היא היתה די מחויכת ונראה שאפילו ילדה אחת מוצאת חן בעיניה אבל כשהלכתי (לפני סוף היום) שוב אינסטיקטיבית נצמדה אלי והיתה עצובה ואז רצתה לתת נשיקה ולהגיד שלום מהחלון,
הרגשתי ששברתי את הבטחון ואת האמון המוחלט שהיה לנו ביחד.
לגבי השעות הארוכות- השנה יש אצלנו מסגרת חינם עד ארבע, כולל ארוחת צהריים ויש לחץ סביבתי מאד גדול "מה אכפת לך? זה בחינם." כאילו שלא הכנסתי את ילדי מגיל שלושה חודשים למסגרת ויצאתי לעבוד מאיזו סיבה כלכלית...
האמת שאנחנו די נפגעים מזה כלכלית (מההישארות שלי בבית).
אחת הגננות ממש מתפלאת שכל יום אני מוציא אותה מוקדם ושואלת "אבל למה?" ומה אני אגיד "כי אני אוהבת אותה?", לא נעים, זה כאילו שכל השאר לא אוהבים את הילדים שלהם.
מרגישה לא מספיק חזקה ובטוחה מבפנים, אחרת הייתי מוותרת על הגן בכלל, לפחות עד שהילדה ממש מבקשת.

לגבי הגינה והחבר (בגיל צעיר מאוד ממילא הולכים רק עם אמא)
הילדים בעצמם מבקשים אז לא כל כך הבנתי למה זה בעיה
הרי דיברנו על קרבה להורה משמעותי לאו דוקא על הבית הפיזי

מליון גירויים ואז לחזור הביתה
במקרה הטוב חוזרים הביתה. ברוב המקרים הולכים לחוגים או לגינה או לחבר, פן ישתעממו בבית.

בשמת א- אני כל כך מסכימה איתך על טירוף המסגרת... רק לאחרונה קלטתי מה זה אומר- לאור העובדה שבאתי מקיבוץ שם יש כמעט סטטוס קוו על מסגרת מ 7:00-16:00 זה היה נראה לי הנורמאל...זה אומר להיות ה-מ-ו-ן שעות ביום עם עוד הרבה ילדים, באינטראקציה איתם, לשמוע בכי, בלי מקום שקט ורגוע לברוח אליו, מליון גירויים ואז לחזור הביתה ואחרי 3-4 שעות ללכת לישון- כל כך מעט זמן עם ההורים... פתאום אני מבינה כמה זה הזוי. והטירוף רק מתגבר עם מסגרות שמאפשרות להורים להשאיר את ילדיהם עד השעה 17:00 מהשעה 07:30 בבוקר...

בגיל שנתיים, רוב הסיכויים שהחרדה הזאת כבר תעבור מזמן
לא.
הגיל שבו מתחילה חרדת הנטישה לרדת הוא גיל שלוש ולא לפני.
ולמעשה השינוי העיקרי מתרחש אחרי גיל ארבע, כאשר הילד מסוגל להבין זמנים (אתמול, מחר, יום שני, שלושה ימים). זה קורה אצל רוב הילדים אחרי גיל ארבע ויש כמובן גם מאחרים.
זו אחת הסיבות לכך, שחינוך חובה מסורתי לא התחיל לפני גיל חמש ולמעשה בהרבה מדינות בעולם גם בגילאי שש-שבע. יש לזה סיבה.

בגיל חמש, רוב הילדים בהחלט בשלים לבלות כמה שעות עם ילדים אחרים בלי אמא/מבוגר אחד מוכר וקרוב אליהם, וגם ליהנות מזה ולא להיות בכזה סטרס פיזי ונפשי שלמעשה כל מה שלומדים נחרת במוח ביחד עם טונות של סטרס (וזה שינוי מוחי בלתי הפיך, מוח של חרדות וסטרס שאחר כך אי אפשר לתקן באמת).

ואני גם מזכירה, שההמצאה הלא נורמלית החדשה בישראל, ילדי גן קטנים שמבלים בגן כמעט את כל שעות העירות שלהם, גם היא תולדה של הטירוף הישראלי. בילדותי (אמנם אני דינוזאור אבל אני עדיין חיה) בכלל לא היה דבר כזה, גן אחרי השעה 1 בצהריים. באמת כאשר המסגרות האלה הומצאו, היה מדובר בכמה שעות ביום.
לא ב כל היום!

שמת לב שלא הוא זה שנקשר לגננת אלא אמא שלו?
מעולה!
בדיוק הנקודה שאנחנו מנסות להעביר פה, אני חושבת...

יותר קל להגיד לאמא שהיא צריכה לשחרר מאשר לשחרר תפיסות מעוותות הגורסות שטוב לילד בגיל כזה להפרד מאימו.

משפט גדול

מתלבטת, תחשבי על זה ככה:
בגיל שנה הילד (רוב הסיכויים) יהיה בשלב ההתפתחותי של חרדת נטישה. לכן יהיה לו קשה להיפרד ממך, וזה לא יעבור כל כך מהר.
בגיל שנתיים, רוב הסיכויים שהחרדה הזאת כבר תעבור מזמן.

בגיל שנה, את (ובעלך, כמובן) הם האנשים הקרובים והמשמעותיים לו ביותר. הוא מגלה עניין באנשים אחרים, אבל רחוק מלהיקשר אליהם רגשית. הוא אולי נהנה מאוד מלהסתכל על ילדים אחרים מתרצצים ומשחקים, אבל אין לו הרבה אינטראקציה אתם, ויכולת די מוגבלת להפיק תחושה של בטחון מזה שהם שם.
בגיל שנתיים, הפעוט הרבה יותר פתוח להתנסויות חברתיות, ויותר מתוגמל מהן.

אני הכנסתי את הבן שלי לגן בגיל שנה, ליומיים בשבוע, מטעמים שלא היה להם שום קשר עם המוכנות שלו לגן.
אני יודעת בוודאות שהיה לו קשה עם זה, ושגם אחרי ששלב ההסתגלות הראשוני והכי קשה עבר (בערך חודשיים), הוא לא באמת נהנה שם.
ושווה להגיד שהיו שם רק חמישה ילדים פר גננת/סייעת, התייחסו אליו יפה, נתנו לו חום ויחס טוב, הרבה חיבוקים, הגננת היתה מרדימה אותו על הידיים עד שהוא התרגל להירדם לבד, הוא לא טבע בהמון, הוא הסתדר.
אבל ליהנות? להפיק מזה משהו? פחחחח.
בגיל שנתיים ראיתי את הסוויץ. ראיתי איך הוא מפסיק לסבול מהעסק, מתחיל לחוש את הפוטנציאל החיובי.
ובגיל שלוש היה עוד סוויץ' ענק, ואז הוא אשכרה התחיל ליהנות.
הקיצור, ילד "לפי הספר" יש לי. לפי כל מחקר וספר שאומר שגן מתחיל להיות ממש טוב לילד החל מגיל שלוש.

עם הילד הבא (אני בהריון) - אני משקיעה הרבה תשומת לב בבניית אלמנטים שיאפשרו לי להישאר בבית עד גיל שנתיים, אפיל ושנתיים וחצי, בנטרול הלחצים שהיו עלי אז.

אני יכולה להגיד לך בכנות שקשה לי עם מה שכתבתי עכשיו. נורא קשה לי להגיד "בחרתי במסלול שפגע בילד שלי". אבל מה לעשות שזו האמת? אני מעדיפה תמיד לדעת את האמת מאשר לטאטא אותה מתחת לשטיח. ואני גם זוכרת את כל החלקים האחרים של האמת, את האופן שבו השליחה לגן היתה האפשרות הכי גרועה - עד שבחנתי את החלופות. כל אפשרות אחרת היתה גרועה יותר, צפנה בחובה פגיעה גדולה יותר או פשוט היתה בלתי מושגת בשבילי באותו הזמן. אז בחרתי במה שבחרתי, ופיציתי על כך במידת האפשר, בדרכים אחרות. כמו שהורים עושים. ואני חיה עם זה, כמו שהורים צריכים לחיות עם ההחלטות שלהם.

אבל אני לא אשקר לך ואגיד "הנה, והוא יצא בסדר גמור". כי הוא לא. כן, הוא ילד מקסים ומדהים היום, אוהב ואהוב, חם ופתוח, במבט שטחי, או אפילו בינוני, לא תמצאי בו בדל "סימני פגיעה". כולנו (הוא, הכוחות הפנימיים שלו, אבא שלו ואני) פיצינו לא רע על הנזק ההוא,
ובכל זאת - היה נזק.
וזהו זה.

אני מאוד ממליצה לחפש מישהי עם ילד בגיל דומה שמעוניינת בהשלמת הכנסה. הבן שלי בערך מגיל שנה היה כעשר שעות בשבוע עם חברה וביתה שהיתה באותו גיל. הם גדלו ממש כמו אחים ומאוד קשורים זה לזו עד היום כשניהם הולכים לגן חובה בערים אחרות.

למדתי חינוך, תואר ראשון ושני, ומעולם לא שמעתי על מחקרים כאלה- כנראה שקיימים אינטרסים במוסדות שמכשירים גם גננות...
וחוץ מזה, המחקרים של בולבי בהחלט מדברים על קשר עם דמות מטפלת אחת., ובטח שהוגים קלאסיים מתייחסים לעניין הקשר עם דמות אחת קבועה, בדרך ככל מתייחסים לאמא. לא שאני מסכימה עם וינקוט או מלאני קליין על רוב הדברים, אבל התיאוריות הפסיכולוגיות הקלאסיות מדברות על חשיבות הקשר עם דמות טיפולית.

למדתי חינוך, תואר ראשון ושני, ומעולם לא שמעתי על מחקרים כאלה- כנראה שקיימים אינטרסים במוסדות שמכשירים גם גננות...
ממליצה על הספר של סולברג של פסיכולגיה התפתחותית. אם אני לא טועה זאת הוצאה של האוניברסיטה הפתוחה.

בעלי הוכנס למסגרת בגיל תשעה חודשים- משפחתון חמים ונעים, עד כדי כך שאמא שלו שומרת על קשר עם הגננת/ מטפלת עד היום. אני, לעומתו, הייתי בבית, בדיוק כמו שכותבים פה, עד גיל שלוש, מטופלת על ידי סבא וסבתא מסורים. לאף אחד מאיתנו אין בעיות חברתיות...מעניין שמחקרים מראים שכניסה מאוחרת למסגרת דווקא משפרת את הכישורים החברתיים. הייתי רוצה לשמוע על זה עוד. למדתי חינוך, תואר ראשון ושני, ומעולם לא שמעתי על מחקרים כאלה- כנראה שקיימים אינטרסים במוסדות שמכשירים גם גננות...

שמחה שהדף פתח צהר לעוד מתלבטות...
לקוסמת: ברור לי מאוד למה התכוונת- דבריי התייחסו למשפט האחרון שכתבת: יותר קל להגיד לאמא שהיא צריכה לשחרר מאשר לשחרר תפיסות מעוותות הגורסות שטוב לילד בגיל כזה להפרד מאימו- כוונתי הייתה שזה מה שאני שומעת מהסביבה...
ןתודה בשמת א על הדברים... חשוב לשמוע גם מה קורה במקומות אחרים בעולם.
מתלבטת- אם זה מה שאת מרגישה וטוב שכך אז תלכי עם התחושות כי הן נכונות. בגיל חצי שנה אין לו מה לעשות במסגרת...אני השתעשעתי עם הרעיון בגיל שנה וחודשיים וכשניסיתי מסגרת ממש טובה, חמימה וקטנה זה עדיין נראה לי הזוי להשאיר אותו שם... אז אנחנו יודעות כנראה הכי טוב מה נכון לנו ולהם...
לפי איך שאני כותבת זה נראה שחיזקתן אותי מאוד
לילה טוב

בדור שלי (אני בת 45) כמעט כל הילדים היו עד גיל שלוש עם אמא בבית. אם אמא עבדה, היה מקובל שהשכנה באותו בנין טיפלה בתינוק יחד עם התינוק שלה.
לאמא שלי יש הרבה זכרונות על בקרים בגן שעשועים עם שאר השכנות.
ככל שהילד יקבל יותר בטחון בשנותיו הראשונות, כך הוא יהיה פחות תלותי ויותר חברותי בהמשך חייו. אני בטוחה שיש על זה מחקרים בדפים של יונת שרון. אולי תשאלי אותה. פשוט תלחצי על השם שלה ותגיעי לדף בית שלה.

בעלי חושב שאם לא נכניס אותו לגן בגיל שנה, יהיו לילד בעיות חברתיות.
הייתי שואלת אותו מתי הוא הוכנס למסגרת, ואיזה. וגם מבררת לגבי עצמך.
יש לציין שהנורמה של להכניס כול כך מוקדם מסגרת לא קיימת כול כך הרבה זמן. פעם היו יותר מטפלות.
לא בדקתי את זה היסטורית, אבל לדעתי זאת אחת הסיבות שאין עד היום חינוך חינם מתחת לגיל 3. פשוט עד לא מזמן לא היה כול כך מקובל להכניס למסגרת לפני הגיל הזה.
אני לא יודעת, שאני הייתי ילדה, האחים הקטנים של החברות שלי היו או עם מטפלת או ב"מעון".

בגלל זה יש לי גם קושי עם לקרוא לזה "חינוך ביתי". מי מחנך ילד בן שנה, בבית או מחוצה לו?! בילד בן שנה מטפלים. יש לו מטפלת, או מטפלת של אחת-על-אחד, או מטפלת של אחת-על-הרבה (אני כמובן מתייחסת למצב שבו לא מדובר באמא). האופציה הטובה יותר אם הוחלט שלא האמא תטפל, היא טיפול אחת-על-אחד. אני חושבת שיש הסכמה גורפת על כך לפחות עד גיל שנתיים, והסכמה כמעט גורפת שזה נכון עד גיל 3.

בעלי חושב שאם לא נכניס אותו לגן בגיל שנה, יהיו לילד בעיות חברתיות
המחקר מראה שההיפך הוא הנכון.

תודה לכל המשיבות! הסיבה להתלבטות כבר מעכשיו, היא שכל החברות שלי הכניסו או מכניסות לגנים ומשפחתונים בסביבות גיל חצי שנה. זה נראה לי מטורף. אני מדמיינת שורה של לולים עם תינוקות שפשוט שוכבים בהם על הגב ומחכים למגע אנושי בפעם הבאה שיחליפו להם חיתול. בעלי חושב שאם לא נכניס אותו לגן בגיל שנה, יהיו לילד בעיות חברתיות. בנוגע אלי, אני תמיד מוצאת לעצמי עיסוקים וממש לא מודאגת משעמום. ככל שהתינוקי גדל אפשר לחשוף אותו יותר לעיר שבה אנחנו גרים, ובאמת שלא חסר מה לעשות פה. שוב, תודה על החיזוקים!

מתלבטת יקרה, אל תדאגי עכשיו למה שאולי יהיה אחר כך. תגדלי את התינוק שלך קרוב אלייך, תסתכלי עליו ותלמדי מה הוא אוהב, תפתחו לאט לאט קשר חם וחזק שמתאים רק לכם.
את לא צריכה לתת לו שום מסגרת ולא להתמיד בכלום חוץ מאשר בלהיות איתו.
אולי כשהוא יגיע לגיל שנתיים, הכניסה לגן כבר לא תראה לך כל כך חשובה ואולי, בגלל שהוא קבל ממך כל כך הרבה קירבה, לא תהיה לו בעיה לשחרר אותך לכמה שעות ביום.

מניסיון, גם אחרי הרבה יותר שנים בבית, אין בעיה קשה של קליטה במסגרות מעבר לקושי שיש לכל אדם או ילד במסגרת חדשה.
כלומר הקושי של גיל שנתיים (וגם של גיל 6) הוא להתרחק/להיפרד מאמא, לא להיקלט במסגרת.

למתלבטת: לדעתי קצת חבל להתלבט עכשיו על מה יהיה בגיל שנתיים. חוץ מזה, רוב הכותבות פה בדף מצדדות בהישארות עם האמא גם בגיל שנתיים ומעבר לו.
למה את חוששת מזה שהוא יהיה רק איתך בשנתיים הקרובות? הוא תינוק, הוא אמור להיות עם אמא שלו. מה שחשוב הוא שאת לא תרגישי בודדה ומשועממת וזאת אולי החשיבות העיקרית במפגשים לתינוקות ואמהות בגיל הזה. התינוקות והפעוטות נהנים כמובן מחברת עוד אנשים, אבל זה לא ממש משנה מי כל עוד אמא או אבא בסביבה.
מספיק שיש חברה או שתיים שאפשר להיפגש אתן בבית או בגינה ציבורית או בבית קפה. רצוי שגם להן יהיה ילד או פעוט או תינוק איתן. חשוב שהן יהיו אוהדות כלפי התינוק שלך וכלפייך ולא יחלישו אותך בבחירות שלך כאמא (לפעמים חברות יכולות להיות לא-אוהדות ולא-תומכות באימהוֹת - אם עוד אין להן ילדים, למשל, או שהגישה שלהן לאימהוּת שונה משלך, או שהן פשוט נמצאות במקום אחר בחיים ואין להן סבלנות לסוג התמיכה שאמא טרייה צריכה). @}

כדאי לזכור שהחברה שלנו נוטה להפריד בין הורים לילדיהם וזאת הנורמה. אבל כמו שכתבה בשמת א - זאת לא חייבת להיות הנורמה. זה ככה בחברה שלנו, אבל לא בכל מקום אחר ולא תמיד.

אני חוששת ממה שכותבת עליו מאמא טוטי כבר מעכשיו, כשהתינוק שלי רק בן חמישה חודשים. חשבתי להכניס אותו לגן בגיל שנתיים, כי אני באמת מאמינה שבגן הוא לא יקבל את מה שהוא מקבל בבית: תשומת לב, אהבה אמיתית, השקעה בפעילויות. בנוסף, אני חושבת שכל עוד הוא לא ורבאלי, לשים אותו במקום שבו לא יבינו אותו, זו פשוט התעללות. ומצד שני, אני חוששת מהעובדה שהוא יהיה רק איתי במשך השנתיים הקרובות (וכמובן עם אבא, שנמצא בבית בעיקר בערבים). אני לא סומכת על עצמי שאתמיד בכל מיני מסגרות וקבוצות שאין להן מחויבות של גן, ואני באמת מפחדת שכשהוא יכנס למסגרת (ואני באמת רוצה שבאיזשהו שלב יכנס למסגרת), יהיה לו קשה מאוד. אנחנו לא גרים בארץ, כך שהקטן אפילו לא מכיר את האפשרות של להשאר עם קרובי משפחה, אז אם פתאום נכניס אותו לגן בגיל שנתיים... אני מפחדת מאוד מקשיי הסתגלות.

ת התכוונת שככל שגומלים ומפרידים את הילד מוקדם יותר - ככה הוא תלוי יותר. נכון ?
ברור,
הרי מייד אחרי זה כתבתי:

ככל שמגדלים את הילד קרוב יותר שנים, ככה הוא יותר עצמאי כשהוא מגיע לגיל שב הוא יכול להיות עצמאי
וכל ההמשך.
פשוט קשה לכתוב עברית ובאותו זמן לשמוע ולדבר ספרדית פה...

אז אולי לא הבנת אותי או שלא התנסחתי כראוי.
הכוונה שלי היתה שהוא צריך גם אקשן ותנוה אבל לא בלעדייך!!!
איתך!
את המקור שלו. ההגנה שלו. עולמו. את הכל בשבילו עכשו. בוודאי שהוא לא צריך להיות כלוא איתך בבית בלי לצאת בכלל
אבל הוא לא צריך הרבה. באמת. קצת גן שעשועים, קצת חבר, קצת טיול והרבה חיבוקים ונשיקות.

ככל שגומלים ומפרידים ומרחיקים את הילד מאוחר יותר, ככה הוא יותר תלוי: יותר מחלות נפש, יותר התמכרויות לאלכוהול, סמים וכדומה, יותר פשיעה, במימדים אדירים

בשמת,
את התכוונת שככל שגומלים ומפרידים את הילד מוקדם יותר - ככה הוא תלוי יותר. נכון ?
אם כן, אנא תקני בטקסט שכתבת, לא רציתי לתקן בלי רשות.
תהני בקולומביה. להתראות בארץ

אה, וד"ר מוניקה טסונה ממש נתנה הרצאה שלמה שחצי ממנה הוקדש לנושא ה"עצמאות" כביכול.
ככל שגומלים ומפרידים ומרחיקים את הילד מוקדם יותר, ככה הוא יותר תלוי: יותר מחלות נפש, יותר התמכרויות לאלכוהול, סמים וכדומה, יותר פשיעה, במימדים אדירים.
ככל שמגדלים את הילד קרוב יותר שנים, ככה הוא יותר עצמאי כשהוא מגיע לגיל שב הוא יכול להיות עצמאי.
האמת, תינוק בן שנתים תלוי! הוא תלוי! זה הטבע. זה ביולוגי. למה, הוא יכול להכין לעצמו אוכל, לעשות לעצמו כביסה, ולצאת לעבודה???!!!! הלו???? זה תינוק. הוא לא יכול לשרוד בלי מבוגר שמטפל בו במסירות. מה זה השטויות האלה!

שאני צריכה לשחרר אותו, שאני פוגעת בעצמאות שלו, שהוא הופך לתלוי בי, שהוא צריך חברה ואני "כולאת אותו"..
חבל שאת לא כאן בקולומביה, כי אני בכנס הנקה וההרצאות של אתמול היו אחת אחת למענך.
ד"ר הקטור מרטינס למשל, אחד מהשלושה שהמציאו את שיטת הקנגורו לטיפול בפגים בבוגוטה ב-1978, אמר שאין דבר יותר חשוב מאהבת האם והמגע שלה. זה מה שכל פג, תינוק וילד זקוק לו בשנים הראשונות ואחר כך גם כל החיים. ד"ר גונסלס דיבר על "איך לגדל ילדים באהבה" והסביר שאלה שטויות שילדים בגיל הרך "צריכים ללכת לגן", כשבודקים את כל החברות בעולם גם לאורך ההיסטוריה וגם בחתך רוחבי מגלים שרק בחברה שלנו מפרידים באופן מלאכותי את הילדים והתינוקות מהחברה.
הכי אהבתי את התמונה של אמא שימפנזה פולה כינים מהגב של אבא שימפנזה, כשלידה צמוד התינוק שלהם, נשען על אמא. ד"ר קרלוס גונסלס אמר, למה שיפריע לו הילד? למה שהילד יפריע לזוגיות? היא פולה את הכינים שלו, טוב לו, זה מה שהוא צריך, מה רע לו שהילד שם?
ובתמונה אחרת, הילד הגדול שלהם בין אבא שימפנזה לאמא שימפנזה שבין רגליה שוכן לו התינוק (הוא אומר: "אתם רואים שכף הרגל שלה יותר רחוקה ממנה מאשר התינוק").
הוא אומר: "יש להם שם שטח שגדול מכל מדינת קולומביה, אבל המשפחה רוצה להיות בשטח של מטר על מטר, כי טוב להם ביחד".

זו הייתי אני רק ממחשב אחר ולא שמתי לב לשם-שכדאי היה לי לשנות...

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

תודה לכולכן על התגובות וסליחה שלקח לי זמן להגיע לקרוא... כל מה שכתבתן חיזק אותי ואת תחושותי שאני לא צריכה להתמוטט אל מול הלחצים ותחושות האשמה של הגננת ושותפיה בחברה...

דלית ב: אנחנו מאזור השרון הדרומי (הרצליה)

אמא בבית: אני אכן מרגישה שאם תהיה לנו קבוצה קבוצה שנפגשת פעמיים בשבוע או יותר זה יוריד ממני הרבה לחץ וישפר את איכות חיינו

עדי א: יש שם אכן מניפולציה- היא גם נכנסה לתוך המרחב הזוגי שלנו- ואמרה שאם בן זוגי חושב שהוא יכול להסתדר בגן אז הוא לא צריך לוותר לי וכו' וכו'- מקום שהוא ממש לא שייך אליה.

לילה טוב: זה גם מה שאני מרגישה- שהוא שיחרר אותי, נהנה ושיחק כי ידע שאני שם כשהוא צריך אותי.
הקוסמת*: את מה שאת אומרת אני מרגישה מכל הסביבה - שאני צריכה לשחרר אותו, שאני פוגעת בעצמאות שלו, שהוא הופך לתלוי בי, שהוא צריך חברה ואני "כולאת אותו"...

הגננת הזו מעצבנת אותי.
מה הקשר??
טוב לטפל בטראומת הלידה. ברור!
אבל בגיל שנתיים ילד צריך את אמא שלו. הוא צריך גם קצת תנועה, אקשן, חברה (לאו דווקא חברים. גם כלב, חתול, צב, סבתא, השומר בבכניסה לסופר והסבתא מהגן שעשועים הם חברה בשבילו)
יותר קל להגיד לאמא שהיא צריכה לשחרר מאשר לשחרר תפיסות מעוותות הגורסות שטוב לילד בגיל כזה להפרד מאימו.

כשאני איתו בגן אגב,הוא מאוד מאוד נהנה
זה בכלל לא אגב. זה העיקר. כשהוא איתך הוא נהנה כי את שם לידו, נותנת לו ביטחון ואהבה וקביעות וכל מה שהוא צריך וכך הוא יכול להיות פנוי למשחק ואינטרקציות אחרות, בידיעה ברורה שאת שם כשהוא יצטרך אותך.
ולכן אולי במקום להסתגל לגן למרות הקושי הגדול של שניכם, כדאי אולי לנסות למצוא אינטרקציות שבהן תוכלו להיות יחד.
דעתי אין שום בעיה עם ריתמוס וקביעות בהתנהלות ביתית גם אם יש לך מגוון של עיסוקים. נהפוכו. זה רק יותר כיף ומעניין.

כמה מחשבות:
..ולא מצאתי משהו קרוב...
מציעה מאוד לקרוא את למה לא גן

בשיחה עם הגננת שמכירה את טראומת הלידה היא טוענת שאני צריכה לטפל בעצמי ולשחחר אותו. שהוא הסתדר מצוין בגן (מה שנכון) ועד עכשיו היה איתי וכעת הוא זקוק לחוות משהו אחר, לראות שהוא מסוגל בלעדיי, שזה יעשה טוב לכולנו... כמו גם העלתה את עניין הריתמוס שיש במסגרת שמשרה בטחון על הילדים.
תשמעי, מהצד השני של האינטרנט זה נשמע ממש מניפולציה. מכמה סיבות:

1. כי אני לא מכירה אף תיאוריה חינוכית שגורסת שילדים בגיל הזה לא צריכים את אמא שלהם, לא לחלופין שלילדים בגיל הזה יש צורך במשחק משותף עם ילדים אחרים באופן אינטנסיבי. אם את פותחת ספר פסיכולוגיה התפתחותית, תראי שמדברים שם על גיל שלוש.
2. כי היא ערבבה בזה את הסיפור לידה שלך, גם אם לא באופן ישיר. לא יפה לגרום לאנשים לעשות מה שאתה רוצה שהם יעשו על ידי איזכור אירועים כואבים מעברם.

ובלי קשר למניפולציה: בעניין הריתמוס, אני חושבת שיש בזה צורך אולי במקום שבו אין את היציבות הטבעית של אמא.

ברור לי שיש ילדים בגילו שבכלל לא מתעניינים עדיין בילדים אחרים ויותר עם עצמם אבל הוא לא כזה- הוא רואה ילדים ורוצה לשחק איתם...
תשמעי, גם הבת שלי (שנה וארבע) מתעניינת בילדים אחרים. גם בכלבים וחתולים וצבים. זה עדיין לא אומר שהיא צריכה להישאר איתם לבד.

דבר נוסף שאני נוטה למעט בחשיבותו זה אני... יש ימים שאני מרגישה שדי אני לא יכולה יותר, אני עובדת מהבית כך שבצהריים שהוא ישן אין לי מנוחה ואני מרגישה שהלכתי לגמרי לאיבוד מעצמי עם כל הנתינה הזו. לא מוצאת זמן להשקיע בעצמי, לתרגל יוגה שאני כל כך אוהבת, אפילו לעשות הליכה כדי לשחרר את הגוף והנפש... המחשבה הייתה שאם יהיה בגן אפילו חצי שבוע לחצי יום באופן קבוע אחזור קצת לשפיות... אני מרגישה שאני פשוט במנגנון השרדות כבר המון זמן... כמובן שאני נהנית ממנו נורא, אבל לפעמים בא לי קצת שקט- ואני לא מוצאת אותו...
לדעתי, מטפלת זה פתרון אפשרי. זה גם בדיוק בשעות שאת רוצה, גם טיפול של אחד-על-אחד, גם את קובעת בדיוק את ההתנהלות.

הייתי עם ביתי הבכורה עד גיל שלוש בבית וגם אני חששתי שיחסרו לה התנסויות חברתיות וסדר יום ותחושת שייכות לקבוצה וכו׳.
בדיעבד אני חושבת שגם כשהילדים נהנים בגן, היה עדיף להם באותו זמן להיות עם אמא.
כל הדברים האלה שגננות אומרות באמת חשובים אבל ממש לא בגיל שנתיים ובטח לא באותה רמת חשיבות של הקשר עם אמא.
ילד קטן צריך לחיות עם אנשים שאוהבים אותו. להיות איתו בבית זה לא לסגור אותו בצמר גפן אלא לתת לו את המזון הנפשי שהוא זקוק לו.
הוא זקוק לתחושת מוגנות וביטחון ולתחושה שהוא מיוחד במינו, לשינה כשהוא עייף, ולמי המתפעל של אמא כשהוא מתעורר.
מה שכן, אני מרגישה שהפעילות שלנו בקבוצת חינוך ביתי באזור, נתנה לילדים שלי לגדול גם איתי וגם עם ילדים קבועים סביבם.

אגב,גם אנחנו לשלוש פעמים בשבוע ,בין שלוש לארבע שעות בכול יום...

אני מאוד מזדהה איתך.גמנחנו עכשיו בתהליך קליטה בגן. הקטן שלי בן שנתיים וחצי וגם כן מאוד אנרגטי ...התחלנו לפני שבוע.זה לא קל ולא פשוט,בעיקר לי .
ביום הראשון הייתי איתו כול היום. בשאר הימים הייתי כשעה וחצי והלכתי וחזרתי כעבור שעה שעה ורבע,כשהסברתי לו לפני זה שאמא הולכת לעשות סיבוב וחוזרת, ושהוא נשאר כאן עם הגננת והילדים החמודים...הוא קיבל את זה בטוב ונהנה. הודעתי לגננת שאם הוא רק מצייץ אמא-ישר להתקשר אליי ולא לתת לו לבכות...אבל לפני יומיים הם פישלוץ הגננת הראשית הלכה כי לא הרגישה טוב,והצוות לא ידע שצריך להתקשר אליי אם הילד בוכה.יצא שכשחזרתי מהסיבוב של שעה ורבע שלי, מצאתי אותו עם עיניים נפוחות מבכי והוא התחיל שוב לבכות והסביר לי שהוא רצה אותי...הלב שלי נשבר והתבאסתי מאוד.הגננת התנצלה על הפשלה והבטיחה שזה לא יחזור.כמובן שאתמול הוא לא נתן לי לעזוב אותו לבד בגן אפילו לשנייה,בגלל החוויה של יום האתמול...
מה אני אגיד לך,תקשיבי לאינטואיציות שלך ותישארי כמה שרק צריך איתו בגן,עד שהמקום ייעשה לו ידידותי ובטוח.אל תתנצלי על התחושות שלך,זה הכי לגיטימי בעולם והכי נורמלי גם...אל תקשיבי למי שאומר לך ש"קשה לך לשחרר אותו ושיש לך בעיה.."-מה שאמרו לי...זה הכי בריא ונכון שקשה לנו לשחרר את הדבר היקר לנו מכול ולהפקיד אותו בידיים זרות אחרי הכול..זה לא טבעי...אני אומרת לך את זה כמו שאני גם אומרת לעצמי.ברגעים מסויימים של צלילות מחודדת אני חושבת "מה לעזאזל אנחנו עושים כאן?! ולמה שאני אתן לאיזו סייעת להעיר לבן שלי שלא יאכל עם הידיים??! ואז בא לי פשוט להגיד לו בוא הולכים הבייתה,למקום הכי אוהב ובטוח בשבילך...אבל אז אני יודעת שזה כמו לסגור אותו בצמר גפן,בין ארבע קירות, רחוק מהתנסויות חברתיות יומיומיות להן הוא זקוק.כשאני איתו בגן אגב,הוא מאוד מאוד נהנה..אז אולי צריך לתת את הזמן, לעצמך ולו, אפילו חודשיים בהם תהיי איתו כול יום בגן,אפילו רק לשעה וחצי שעתים.
מקווה שיכולת למצוא מעט נחמה בדבריי...ועוד דבר, להיות אימא מגוננת נתפס בחברה המודרנית כאילו זה בעייתי, כשרוב האנשים שולחים את ילדיהם בגיל מוקדם מאוד ליום שלם עם אנשים זרים. תשמחי ותסמכי על האינסטינקטים הבריאים שלך ונסי לגשר ביניהם לבין הצורך שלך למצוא סוף סוף זמן לעצמך ולצורך שלו בחברה ופעילות יומיומית קבועה.

הי מאמא טוטי, באיזה איזור את בארץ? אולי יש אפשרות להגיע למפגשי חינוך ביתי וכך הוא יוכל להכיר ולפגוש ילדים באופן קבוע?

וחוץ מזה נשמע לא פשוט.

פתחתי דף חדש כי הרגשתי שאני צריכה להרהר "בקול רם"...ולא מצאתי משהו קרוב...
אז ככה- אנחנו שנתיים וחודשיים יחד בבית- ילד ראשון, שיחד עברנו לידה קשה וטראומטית עם אשפוז בבי"ח... מציינת את זה כי אני חושבת שזה מחזק אצלי את תחושת הגוננות וחוסר היכולת לשחרר שגם ככה טבועה בי...
לפני חודשיים היה נסיון להכנס לגן שלא צלח ואולי טוב שכך. המחשבה הייתה להכניס לגן כי הגוזל הגיע לגיל שנתיים- הגיל שעל פי רוב החברה הישראלית הינו גיל מופלג ואף מבוגר להיכנס למסגרת חינוכית. וכולם שואלים- "מתי הוא ילך לגן וכו'" -טוב, רובכן/ם מכירים זאת... אז ניסינו ללכת לגן- הכי קרוב למה שחשבתי שיהיה טוב- כששנרשמנו לגן הוא היה בן שנה וחצי וגיל שנתיים נראה אז מאוד רחוק וגם מה ידעתי אז מחיי...
אז ניסינו את הגן - ה-מ-ו-ן זמן -כמעט חודש וחצי עם החגים באמצע- כשאני שם כל הזמן איתו.
הוא היה בסדר- היו ימים יותר טובים ופחות אך סה"כ הוא שיחק עם הילדים ואנשי הצוות, לפרקים כמובן, ונראה מבסוט - אם נעלמתי מעיניו הוא היה מחפש ומתחיל לבכות אך באופן כללי נראה שהוא בסדר. יש לזכור שהיינו שם בין שעתיים-שלוש כל יום...
יחד עם זאת, ראיתי מחזות מאוד לא סימפאטים בגן - דיבור בקול רם מאוד לילדים, אמירות לא נעימות, תחושה שאין מספיק תשומת לב אישית, ובעיקר חוסר חום ואהבה כמו שלדעתי צריך להיות.
בקיצור בסופו של דבר, למרות שהוא נראה בסדר, לא רציתי להשאיר אותו שם- הרגשתי שאני לא מסוגלת- נכנסתי לחרדות, התחילו לי סמפטומים גופניים, הייתי בסטרס, לא ישנתי בלילות ועוד.
הקש ששבר את גב בגמל היה שראיתי תקרית עם ילד בגילו שלא קיבל מענה למצוקה ואז הודעתי שלשם אני לא חוזרת... בשיחה עם הגננת שמכירה את טראומת הלידה היא טוענת שאני צריכה לטפל בעצמי ולשחחר אותו. שהוא הסתדר מצוין בגן (מה שנכון) ועד עכשיו היה איתי וכעת הוא זקוק לחוות משהו אחר, לראות שהוא מסוגל בלעדיי, שזה יעשה טוב לכולנו... כמו גם העלתה את עניין הריתמוס שיש במסגרת שמשרה בטחון על הילדים.
עכשיו השאלה היא מדוע אני מהרהרת... הרי לא רציתי להשאיר אותו שם לבד אפילו דקה... בעיקר היה לי קשה עם זה שהוא יבכה והם אלה שירגיעו אותו.

אני מהרהרת כי אני תוהה האם אני עושה את הדבר הנכון. מדובר בילד אנרגטי שאוהב להשתולל, צריך הרבה עניין ששם בגן היה לו - ברור שיותר מהמינון הרצוי- אבל היה והוא נהנה ממנו, כמובן כשאני בסביבה.

פתאום חזרנו הביתה -למרות שאף פעם לא באמת עזבנו- ואנחנו פוגשים ילדים אחרים אבל מעט, ואנחנו לרוב שנינו, למרות שאבא מאוד מעורב ולא עובד שעות מטורפות. גם העניין שלא תמיד זה אותם ילדים- אז אין שם יצירת מערכת יחסים משמעותית עם ילדים אחרים חוץ משניים...
והדברים שהגננת אמרה מנגנים לי בראש- איך אני מייצרת ריתמוס בבית אם אנחנו כל יום בפעילות אחרת או בסידורים ... האם העוגן של שנת צהריים ושנת ערב קבועים מספיקים, האם העוגן שאני איתו באופן קבוע מספק את הבטחון גם אם המקומות /אנשים משתנים? אולי הוא צריך את הדבר הברור הזה שיש בגן שאני לא יכולה לספק- כי אין לי כוונה לבלות איתו רק בבית כל היום...
דבר נוסף שאני נוטה למעט בחשיבותו זה אני... יש ימים שאני מרגישה שדי אני לא יכולה יותר, אני עובדת מהבית כך שבצהריים שהוא ישן אין לי מנוחה ואני מרגישה שהלכתי לגמרי לאיבוד מעצמי עם כל הנתינה הזו. לא מוצאת זמן להשקיע בעצמי, לתרגל יוגה שאני כל כך אוהבת, אפילו לעשות הליכה כדי לשחרר את הגוף והנפש... המחשבה הייתה שאם יהיה בגן אפילו חצי שבוע לחצי יום באופן קבוע אחזור קצת לשפיות... אני מרגישה שאני פשוט במנגנון השרדות כבר המון זמן... כמובן שאני נהנית ממנו נורא, אבל לפעמים בא לי קצת שקט- ואני לא מוצאת אותו...
אז אני מהרהרת- האם בעוד חצי שנה זו עדיין תהיה בחירה נכונה להיות בבית? אולי כבר אז הוא ייטפס על הקירות וגם אני...
ברור לי שיש ילדים בגילו שבכלל לא מתעניינים עדיין בילדים אחרים ויותר עם עצמם אבל הוא לא כזה- הוא רואה ילדים ורוצה לשחק איתם...
אני יודעת שהדף ארוך ואם התשתי בדרך מישהו אז אני מתנצלת... חשבתי שזה המקום להרהר על הנושא- בתקווה לקבל זויות ראיה חדשות... בעיקר על מה שהגננת אמרה.