על ידי תמרוש_רוש » 05 נובמבר 2012, 14:43
מתלבטת, תחשבי על זה ככה:
בגיל שנה הילד (רוב הסיכויים) יהיה בשלב ההתפתחותי של חרדת נטישה. לכן יהיה לו קשה להיפרד ממך, וזה לא יעבור כל כך מהר.
בגיל שנתיים, רוב הסיכויים שהחרדה הזאת כבר תעבור מזמן.
בגיל שנה, את (ובעלך, כמובן) הם האנשים הקרובים והמשמעותיים לו ביותר. הוא מגלה עניין באנשים אחרים, אבל רחוק מלהיקשר אליהם רגשית. הוא אולי נהנה מאוד מלהסתכל על ילדים אחרים מתרצצים ומשחקים, אבל אין לו הרבה אינטראקציה אתם, ויכולת די מוגבלת להפיק תחושה של בטחון מזה שהם שם.
בגיל שנתיים, הפעוט הרבה יותר פתוח להתנסויות חברתיות, ויותר מתוגמל מהן.
אני הכנסתי את הבן שלי לגן בגיל שנה, ליומיים בשבוע, מטעמים שלא היה להם שום קשר עם המוכנות שלו לגן.
אני יודעת בוודאות שהיה לו קשה עם זה, ושגם אחרי ששלב ההסתגלות הראשוני והכי קשה עבר (בערך חודשיים), הוא לא באמת נהנה שם.
ושווה להגיד שהיו שם רק חמישה ילדים פר גננת/סייעת, התייחסו אליו יפה, נתנו לו חום ויחס טוב, הרבה חיבוקים, הגננת היתה מרדימה אותו על הידיים עד שהוא התרגל להירדם לבד, הוא לא טבע בהמון, הוא הסתדר.
אבל ליהנות? להפיק מזה משהו? פחחחח.
בגיל שנתיים ראיתי את הסוויץ. ראיתי איך הוא מפסיק לסבול מהעסק, מתחיל לחוש את הפוטנציאל החיובי.
ובגיל שלוש היה עוד סוויץ' ענק, ואז הוא אשכרה התחיל ליהנות.
הקיצור, ילד "לפי הספר" יש לי. לפי כל מחקר וספר שאומר שגן מתחיל להיות ממש טוב לילד החל מגיל שלוש.
עם הילד הבא (אני בהריון) - אני משקיעה הרבה תשומת לב בבניית אלמנטים שיאפשרו לי להישאר בבית עד גיל שנתיים, אפיל ושנתיים וחצי, בנטרול הלחצים שהיו עלי אז.
אני יכולה להגיד לך בכנות שקשה לי עם מה שכתבתי עכשיו. נורא קשה לי להגיד "בחרתי במסלול שפגע בילד שלי". אבל מה לעשות שזו האמת? אני מעדיפה תמיד לדעת את האמת מאשר לטאטא אותה מתחת לשטיח. ואני גם זוכרת את כל החלקים האחרים של האמת, את האופן שבו השליחה לגן היתה האפשרות הכי גרועה - עד שבחנתי את החלופות. כל אפשרות אחרת היתה גרועה יותר, צפנה בחובה פגיעה גדולה יותר או פשוט היתה בלתי מושגת בשבילי באותו הזמן. אז בחרתי במה שבחרתי, ופיציתי על כך במידת האפשר, בדרכים אחרות. כמו שהורים עושים. ואני חיה עם זה, כמו שהורים צריכים לחיות עם ההחלטות שלהם.
אבל אני לא אשקר לך ואגיד "הנה, והוא יצא בסדר גמור". כי הוא לא. כן, הוא ילד מקסים ומדהים היום, אוהב ואהוב, חם ופתוח, במבט שטחי, או אפילו בינוני, לא תמצאי בו בדל "סימני פגיעה". כולנו (הוא, הכוחות הפנימיים שלו, אבא שלו ואני) פיצינו לא רע על הנזק ההוא,
ובכל זאת - היה נזק.
וזהו זה.
מתלבטת, תחשבי על זה ככה:
בגיל שנה הילד (רוב הסיכויים) יהיה בשלב ההתפתחותי של חרדת נטישה. לכן יהיה לו קשה להיפרד ממך, וזה לא יעבור כל כך מהר.
בגיל שנתיים, רוב הסיכויים שהחרדה הזאת כבר תעבור מזמן.
בגיל שנה, את (ובעלך, כמובן) הם האנשים הקרובים והמשמעותיים לו ביותר. הוא מגלה עניין באנשים אחרים, אבל רחוק מלהיקשר אליהם רגשית. הוא אולי נהנה מאוד מלהסתכל על ילדים אחרים מתרצצים ומשחקים, אבל אין לו הרבה אינטראקציה אתם, ויכולת די מוגבלת להפיק תחושה של בטחון מזה שהם שם.
בגיל שנתיים, הפעוט הרבה יותר פתוח להתנסויות חברתיות, ויותר מתוגמל מהן.
אני הכנסתי את הבן שלי לגן בגיל שנה, ליומיים בשבוע, מטעמים שלא היה להם שום קשר עם המוכנות שלו לגן.
אני יודעת בוודאות שהיה לו קשה עם זה, ושגם אחרי ששלב ההסתגלות הראשוני והכי קשה עבר (בערך חודשיים), הוא לא באמת נהנה שם.
ושווה להגיד שהיו שם רק חמישה ילדים פר גננת/סייעת, התייחסו אליו יפה, נתנו לו חום ויחס טוב, הרבה חיבוקים, הגננת היתה מרדימה אותו על הידיים עד שהוא התרגל להירדם לבד, הוא לא טבע בהמון, הוא הסתדר.
אבל ליהנות? להפיק מזה משהו? פחחחח.
בגיל שנתיים ראיתי את הסוויץ. ראיתי איך הוא מפסיק לסבול מהעסק, מתחיל לחוש את הפוטנציאל החיובי.
ובגיל שלוש היה עוד סוויץ' ענק, ואז הוא אשכרה התחיל ליהנות.
הקיצור, ילד "לפי הספר" יש לי. לפי כל מחקר וספר שאומר שגן מתחיל להיות ממש טוב [b]לילד[/b] החל מגיל שלוש.
עם הילד הבא (אני בהריון) - אני משקיעה הרבה תשומת לב בבניית אלמנטים שיאפשרו לי להישאר בבית עד גיל שנתיים, אפיל ושנתיים וחצי, בנטרול הלחצים שהיו עלי אז.
אני יכולה להגיד לך בכנות שקשה לי עם מה שכתבתי עכשיו. נורא קשה לי להגיד "בחרתי במסלול שפגע בילד שלי". אבל מה לעשות שזו האמת? אני מעדיפה תמיד לדעת את האמת מאשר לטאטא אותה מתחת לשטיח. ואני גם זוכרת את כל החלקים האחרים של האמת, את האופן שבו השליחה לגן היתה האפשרות הכי גרועה - עד שבחנתי את החלופות. כל אפשרות אחרת היתה גרועה יותר, צפנה בחובה פגיעה גדולה יותר או פשוט היתה בלתי מושגת בשבילי באותו הזמן. אז בחרתי במה שבחרתי, ופיציתי על כך במידת האפשר, בדרכים אחרות. כמו שהורים עושים. ואני חיה עם זה, כמו שהורים צריכים לחיות עם ההחלטות שלהם.
אבל אני לא אשקר לך ואגיד "הנה, והוא יצא בסדר גמור". כי הוא לא. כן, הוא ילד מקסים ומדהים היום, אוהב ואהוב, חם ופתוח, במבט שטחי, או אפילו בינוני, לא תמצאי בו בדל "סימני פגיעה". כולנו (הוא, הכוחות הפנימיים שלו, אבא שלו ואני) פיצינו לא רע על הנזק ההוא,
ובכל זאת - היה נזק.
וזהו זה.