^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

טוב שלא נמחק! ילדתי שלי כמעט כמעט בת שנה וחזרה להתבסס על הנקה ואולי קצת פירות. גם יום-לילה משובש, שיניים אבל כנראה בעיקר קפיצת גדילה מנטאלית?

טוב שלא מחקתם כי אני נתקלת בסיטואציה דומה ושמחתי לקרוא שזה לא רק אצלי, משמע שמשהו כביכול לא בסדר עם ביתי, ושזה בטח נורמלי וטבעי שיש תקופות כאלו, מה שחשבתי אבל תמיד יש ספק..

ערכתי, שלא יופיע ברשימת הדפים למחיקה @}

יש לדף ערך ריגשי עבורי. בבקשה לא למחוק אותו.
תודה @}

> משפשפת עיניים <
לא למחוק. מה פתאום.

מצידי דף למחיקה
אמנם חתיכת היסטוריה, אבל באמת כבר לא רלוונטית עבורי.

אופס, רק כשסיימתי לקרוא את הדף ראיתי את התאריך.

איך באמת?

קרן ושאר המשתתפים, נהניתי לקרוא את הדף!
חתיכת היסטוריה, מה?
מעניין איך זה נראה במרחק של כמעט 3 שנים...

קרן שמש,
תודה על התגובה האמפטית, הנעימה והשימושית.
עזרת לי מאוד.
האמת היא שכבר אחרי שכתבתי את מה שכתבתי אתמול, הוקל לי. לא שמשהו השתנה בתכיפות או במצב הרוח הכללי שלה, אבל כבר היום היו די הרבה רגעים שקיבלתי glimpse מגלי החייכנית ומלאת האנרגיה והעצמאות.
אל תפסיקו עם העצות דעות וכו'
מכל מלמדיי השכלתי.
ביי,

קרן,
אני יכולה להציע נקודת הסתכלות שהיא שלי בלבד ובנתיים היא מסתברת כנכונה לי.
לילד שלי יש מה שאני מכנה "קפיצות גדילה". כל פעם שהוא לפני פריצת דרך חדשה כלשהיא (הליכה, דיבור, התאם צורה, טיפוס על סולמות) הוא קודם כל הולך קצת אחורה. הוא פתאום יונק יותר, או ישן יותר או הופך לנודניק. אני תמיד צוחקת ואומרת שזה "שלב". אולי גם הילדה שלך עומדת לעבור איזשהו "שלב" ולפני שהיא תעיז לעבור אותו היא צריכה עוד ציצי או שהיא כאילו "בנסיגה".
עוד דבר שיכול להיות זה שהילדה שלך מתחילה לחוות רגשות שלא תמיד קל לה איתם כמו תיסכול או כעס. תנסי לראות מתי היא מתעצבנת ואם נראה לך שזה מתיסכול תנסי לתת שם לרגשות שלה. שהיא תדע שזה בסדר להרגיש ככה ושיש מקום גם לתחושות לא נעימות.

קרן,
ילדי בני 8 חודשים בלבד. כשהם בוכים, אני ראשית מציעה ציצי. עם הזמן ראיתי שבמקרים של מכה או כאב פתאומי אחר, הם לא תמיד רוצים לינוק מייד. לפעמים הם צריכים לצעוק את הכאב, ואחרי חצי דקה-דקה, הם מוכנים להתנחם ביניקה. הילדים מראים לי בעצמם מתי הם רוצים ציצי מייד, ומתי הם רוצים אותו קצת יותר מאוחר.
אני מניחה שגם בתך, אילו היתה זקוקה לבכי ולא ליניקה, היתה מראה לך את זה.

צפריר, בשמת,
מה שבעצם אתם אומרים זה: תני לה ציצי כמה שהיא רוצה ומתי שהיא. אז מה אם היא כבר לא newborn היא צריכה לינוק שוב כל הזמן וזה בסדר.
אם כך הפתרון שלך צפריר הוא היחידי - סבלנות, סבלנות ועוד סבלנות.
בן זוגי היקר הרגיש שאולי הפתרון הוא גמילה (אל תתנפלו עליו הוא רק העלה השערה).
אני עוד לא מוכנה לגמול אותה אבל גם קצת מבולבלת מה"חזרה אחורה" בתכיפות ההנקות.

קרן, האם קראת במקרה את "התינוק יודע"?
קראתי את הספר והסכמתי עם הרבה דברים שהיא אומרת, אבל אני חוששת שבהנקה היא לא מבינה. קראתי היטב את דבריה בכל מה שקשור להנקה, וראיתי גם שזה המקום היחיד בספר שאיננו מסתמך על שום מחקר (!!!!), בניגוד לסעיפים אחרים, המוצפים במראי מקום.

יש לה טעויות עובדתיות לגבי תהליך ההנקה, יחסי ההנקה וכו', וגם טעויות מחשבתיות ורגשיות. ייתכן שהיא הניקה, אבל לא מעבר לכמה חודשים. היא ממחזרת רבים מהמיתוסים ומהדיעות הקדומות לגבי הנקה. אנא התעלמי מדבריה בכל מה שקשור להנקה, וחיזרי לתת לבתך לינוק כל פעם שהיא מבקשת. ההנקה היא הצורך עצמו, לא התחליף.

כשבתי היתה בגיל הזה והיתה מבקשת לינוק, אני נהגתי לומר שהיא "צריכה חתיכת אמא".
בהצלחה!

אני כמובן משתדלת לא לתת לה לינוק כשנראה לי שמה שהיא בעצם רוצה זה שיסתמו לה את הפה ולא יתנו לכעס/צער/קושי וכו' לצאת החוצה...
כמובן?, אולי כדאי לחשוב הפוך, כן לתת לה ציצי על מנת שתתנחם ותמיר את הכעס או הצער או הקושי בנוחם הציצי החם והטעים?
אולי יש דרך ביניים? כלומר לפעמים כך ולפעמים כך.
בכל מקרה הפניית כל תשומת הלב לבתך ברגעים אלה, באופן מלא, כל תשומת הלב שלך מופנית אליה לרגע או שניים, עד שהיא נרגעת היא שיטה יעילה.
תהליכים, החיים עצמם לוקחים זמן, בתך משתנה, גם את, כולנו. יש לתת זמן ולמצוא סבלנות. זו אולי לא איזו חוכמה גדולה, אבל היות ומצאתי שעלי להזכיר לעצמי השכם וערב - סבלנות. סבלנות. סבלנות. אני מרשה לעצמי לתת לך תזכורת.
ואני יודע שהשק של הסבלנות מתרוקן באחת, ואני יודע שלמלא אותו זו משימה בפני עצמה.

ביתי בת ה 1.4 הפכה מתינוקת חייכנית, עצמאית, מתוקה וכו' שכל ההגדרות של ילדה שנייה היו נכונות לגביה, לתינוקת/ילדה עצבנית ותלותית שכל הזמן רק רוצה ציצי או כלשונה "תיתי". נכון שהיא הופכת אט אט לילדה, עם ההליכה ועם התפתחות היכולת להתבטא, עולמה הולך וגדל ועימו גם הקשיים. מתינוקת שינקה מעט מאוד במשך היום (אין לי מושג כמה זה בדיוק) היא פתאום מבקשת ציצי כל הזמן.
אולי זה בגלל שהיא סוף סוף יכולה להגיד מה היא רוצה. ואולי יוצאות לה שיניים (אני חוששת שאנו תולים יותר מידי דברים בסיבה הזאת)? מה שבטוח הוא שהיא לא כתמול שלשום.
כמובן שלא ציפיתי שהיא לא תשתנה רק שזה קשה מאוד. אני כמובן משתדלת לא לתת לה לינוק כשנראה לי שמה שהיא בעצם רוצה זה שיסתמו לה את הפה ולא יתנו לכעס/צער/קושי וכו' לצאת החוצה - אבל גם זה קשה ! ניסיתי להאשים את עצמי וגם זה לא עוזר! גם הידיעה שזו תקופה וזה עובר לא עוזרת ב"עכשיו".
אשמח לקבל עצות, עידוד, רעיונות, פתרונות...