על ידי אמא_נחה* » 03 ספטמבר 2006, 15:15
שלום לכולן- אחריי צפייה מרובה בפורום המקסים הזה והשתתפות ממש מועטה בו (אני ממש ממש לא טובה בהבעה בכתב...) החלטתי להעזר בכן ולשתף אתכן בדילמת חיי.
קודם כל אספר שאני אמא לשני בנים מקסימים בני שלוש ושנה וחודש. ואשה של בעל יחיד ומיוחד במינו. אנחנו גרים במרכז הארץ (בגבעת שמואל- אם מישהי שמעה על המקום...). בעלי מאוד מאוד רוצה לעבור לגור במקום פחות עירוני, באיזה מושב מרוחק מהעיר... ואנחנו כבר כמה זמן בסבב חיפושים בכל מיני מושבים/ישובים שעושים הרחבות. גם אני בעיקרון חושבת שיותר נכון ויותר טוב לגדל ילדים בסביבה טיבעית יותר, וגם לי יש חלום על בית חמוד עם חצר ענקית ומעניינת (כל הוילות החדשות עם המלבן דשא לא כ"כ מושך בעניי....), בית שאפשר לגדל בו דברים, מקום שהילדים יוכלו להתרוצץ בו בחופשיות עם ילדי השכנים, מקום שאין גדרות בין השכנים, מקום שיש בו קהילה, מקום שסובב אותו טבע ולא בניינים, וכו' וכו' - גם לי יש "חלום" כזה.
אבל (וכאן בא האבל הגדול)- אני בן אדם כ"כ כ"כ עירוני שאני פוחדת שאני לא אסתדר שם. לפעמים אני ממש מתביישת בעובדה הזו אבל אני באמת אוהבת את הבילוי בעיר. אני אוהבת שאם בא לי אני בתוך 10 דק' נסיעה יכולה למצוא את עצמי באמצע רחוב הומה אדם, אנונימית לחלוטין, לקנות לי איזה ביגלה חם עם דיאט קולה, לשבת על המדרכה ולהביט בעוברים ושבים...... לפעמים זה ממש צורך....
אני נמצאת היום עם הקטנצ'יק בבית והגדול סיים היום חודש חופש ובחודש האחרון היה לי מאוד כיף עם שניהם (בניגוד להרבה אמהות שרק התפללו שהחופש הזה יסתיים) ,לי היה ממש כיף. ועשינו דברים מאוד מגוונים וכיפים, דברים שלא הייתי יכולה לעשות אם הייתי גרה באיזה מושב מרוחק. אני מניחה שהבילויים שאני עומדת לכתוב כאן יישמעו ממש משעממים לחלק מכן, אבל אנחנו נהננו מכל רגע: בדקנו את כל הג'ימבוריות בגוש דן, אכלנו גלידות איטלקיות משובחות, נסענו ברכבת הלוך חזור סתם בשביל הכיף, נסענו עד לגן העיר בכיכר רבין כדי לראות את המזרקות הענקיות ולספור שוב כמה בדיוק יש שם ולצעוק להן שכל הכבוד שיש להן כוח!!!!!, היינו בקניונים ורדפנו אחרי אוריה שזחל במרץ לכל מקום, אכלנו במסעדות, בילינו עם סבתא, קפצנו לחברים, היינו הרבה בים (רבע שעה נסיעה), עלינו וירדנו במדרגות נעות, רצנו אחרי יונים מאחורי הבניין, הלכנו לחווה ה"פיראטית" בסוף הרחוב וראינו סוסים וכבשים, שיחקנו בבית (הפכנו, סידרנו, הפכנו, סידרנו........), ראינו את השקיעות (אנחנו גרים בקומה 15), ראינו המון המון זיקוקים, קפצנו על כל המיטות באיקאה ובאופן כללי- היינו ספונטנים וזרמנו איך שהרגיש לנו....
הכל כ"כ קרוב ונגיש, סבתא גרה שתי דקות מאיתנו, הבניין מלא בשכנים מקסימים עם המון ילדים שיש ביננו מערכת יחסים מקסימה ותומכת, מבחינת היומיום מאוד טוב לנו פה. אבל החלום......החלום עדיין יושב לו בראש ומידי פעם מתעורר לחיים, וכאילו אומר לי: ככה את רוצה שהילדים שלך ייגדלו? ואז אני מדמיינת את חמשת ילדיי העתידיים רצים יחפים באיזה שדה וחוקרים חרקים, מאכילים את הפרות במשק, נושמים אוויר נקי, גדלים המקום שרחוק מקניונים וממותגים, ובכלל מכל תרבות הצריכה.....ואולי אז אני אחשוב יותר ברצינות על חינוך ביתי - מה שפה נראה לי קצת הזוי..... אבל באותו מקום מסויים במוח מתאים לי בול....
אבל - אולי ישעמם לי לגור שם? אולי העירונית שבי פשוט לא תמצא את עצמה בכל השקט הזה........
איך אני יוצאת מזה????? איך אני מחליטה?
כנראה השיר של מאיר בנאי " עכבר העיר ועכבר הכפר" נכתב עלי......
שלום לכולן- אחריי צפייה מרובה בפורום המקסים הזה והשתתפות ממש מועטה בו (אני ממש ממש לא טובה בהבעה בכתב...) החלטתי להעזר בכן ולשתף אתכן בדילמת חיי.
קודם כל אספר שאני אמא לשני בנים מקסימים בני שלוש ושנה וחודש. ואשה של בעל יחיד ומיוחד במינו. אנחנו גרים במרכז הארץ (בגבעת שמואל- אם מישהי שמעה על המקום...). בעלי מאוד מאוד רוצה לעבור לגור במקום פחות עירוני, באיזה מושב מרוחק מהעיר... ואנחנו כבר כמה זמן בסבב חיפושים בכל מיני מושבים/ישובים שעושים הרחבות. גם אני בעיקרון חושבת שיותר נכון ויותר טוב לגדל ילדים בסביבה טיבעית יותר, וגם לי יש חלום על בית חמוד עם חצר ענקית ומעניינת (כל הוילות החדשות עם המלבן דשא לא כ"כ מושך בעניי....), בית שאפשר לגדל בו דברים, מקום שהילדים יוכלו להתרוצץ בו בחופשיות עם ילדי השכנים, מקום שאין גדרות בין השכנים, מקום שיש בו קהילה, מקום שסובב אותו טבע ולא בניינים, וכו' וכו' - גם לי יש "חלום" כזה.
[b]אבל[/b] (וכאן בא האבל הגדול)- אני בן אדם כ"כ כ"כ עירוני שאני פוחדת שאני לא אסתדר שם. לפעמים אני ממש מתביישת בעובדה הזו אבל אני באמת אוהבת את הבילוי בעיר. אני אוהבת שאם בא לי אני בתוך 10 דק' נסיעה יכולה למצוא את עצמי באמצע רחוב הומה אדם, אנונימית לחלוטין, לקנות לי איזה ביגלה חם עם דיאט קולה, לשבת על המדרכה ולהביט בעוברים ושבים...... לפעמים זה ממש צורך....
אני נמצאת היום עם הקטנצ'יק בבית והגדול סיים היום חודש חופש ובחודש האחרון היה לי מאוד כיף עם שניהם (בניגוד להרבה אמהות שרק התפללו שהחופש הזה יסתיים) ,לי היה ממש כיף. ועשינו דברים מאוד מגוונים וכיפים, דברים שלא הייתי יכולה לעשות אם הייתי גרה באיזה מושב מרוחק. אני מניחה שהבילויים שאני עומדת לכתוב כאן יישמעו ממש משעממים לחלק מכן, אבל אנחנו נהננו מכל רגע: בדקנו את כל הג'ימבוריות בגוש דן, אכלנו גלידות איטלקיות משובחות, נסענו ברכבת הלוך חזור סתם בשביל הכיף, נסענו עד לגן העיר בכיכר רבין כדי לראות את המזרקות הענקיות ולספור שוב כמה בדיוק יש שם ולצעוק להן שכל הכבוד שיש להן כוח!!!!!, היינו בקניונים ורדפנו אחרי אוריה שזחל במרץ לכל מקום, אכלנו במסעדות, בילינו עם סבתא, קפצנו לחברים, היינו הרבה בים (רבע שעה נסיעה), עלינו וירדנו במדרגות נעות, רצנו אחרי יונים מאחורי הבניין, הלכנו לחווה ה"פיראטית" בסוף הרחוב וראינו סוסים וכבשים, שיחקנו בבית (הפכנו, סידרנו, הפכנו, סידרנו........), ראינו את השקיעות (אנחנו גרים בקומה 15), ראינו המון המון זיקוקים, קפצנו על כל המיטות באיקאה ובאופן כללי- היינו ספונטנים וזרמנו איך שהרגיש לנו....
הכל כ"כ קרוב ונגיש, סבתא גרה שתי דקות מאיתנו, הבניין מלא בשכנים מקסימים עם המון ילדים שיש ביננו מערכת יחסים מקסימה ותומכת, מבחינת היומיום מאוד טוב לנו פה. אבל החלום......החלום עדיין יושב לו בראש ומידי פעם מתעורר לחיים, וכאילו אומר לי: ככה את רוצה שהילדים שלך ייגדלו? ואז אני מדמיינת את חמשת ילדיי העתידיים רצים יחפים באיזה שדה וחוקרים חרקים, מאכילים את הפרות במשק, נושמים אוויר נקי, גדלים המקום שרחוק מקניונים וממותגים, ובכלל מכל תרבות הצריכה.....ואולי אז אני אחשוב יותר ברצינות על חינוך ביתי - מה שפה נראה לי קצת הזוי..... אבל באותו מקום מסויים במוח מתאים לי בול....
[b]אבל[/b] - אולי ישעמם לי לגור שם? אולי העירונית שבי פשוט לא תמצא את עצמה בכל השקט הזה........
איך אני יוצאת מזה????? איך אני מחליטה?
כנראה השיר של מאיר בנאי " עכבר העיר ועכבר הכפר" נכתב עלי......