ורק תדעו שזה אפשרי לצאת מהמעגל האכזרי הזה עם אהבה לעצמך ולילדיך וכמה שפחות שיפוט עצמי מלקה.
לא תמיד יש לנו מאיפה לתת וככל שניתן לעצמנו את הליגטימציה להרגיש טוב גם נתייחס יותר טוב לאחרים.

אני בטוחה שלאמא שלך אכפת ממך,
כנראה היא לא יכולה כרגע לתת לך דמי כיס וקשה לה לשלוט על הצעקות שלה,
זאת לא אשמתך את יכולה לשאול אותה אם יש דברים שאת יכולה לעזור לה ,
ואולי להרוויח את הדמי-כיס שלך בעצמך בעזרה בעבודות הבית.
בתור אמא אני יודעת כמה זה קשה לשמוע מילד שהוא חושב שלא אוהבים אותו.
ותדעי שזאת אמא שלך שילדה אותך וגידלה אותך ועושה את המקסימום שהיא מסוגלת כרגע בשבילך
למרות שלך מגיע יותר.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

לא מבינה אותך בכלל אני בת 8 ואמא שלי כול הזמן צועקת אלי ולא אכפת לה ממני שאני מדברת אתה והכי גרוע היא לא נותנת לי דמי כיס כי "אין לה כסף בארנק והיא חייבת ללכת לבנק להוציא" וככה שאני שואלת מה עם הדמי כיס שלי אז היא אומרת את אותו משפט ידוע ... אני כל הזמן נועלת את עצמי בחדר ומרביצה לאיזה כרית שהיא צועקת עלי אז אני צועקת אליה בחזרה "אני שונאת אותך".....

http://www.beofen-tv.co.il/cgi-bin/chiq.pl?[po]האם כעס רלוונטי בגידול ילדים[/po]

תודה, קראתי שליש מהדף בינתיים (זה ארוך!), ועד הנקודה שבה הפסקתי התחלתי להשתכנע שלא כדאי לפנות אליהם...
מה לגבי האגודה להגנת הילד? זה גוף אחר? זה אותו דבר? מישהו התנסה בטיפול שלהם?

אולי כדאי קודם לקרוא בדף התערבות רשויות הרווחה, ולהחליט אם באמת כדאי לפנות אליהם.
(לא אומרת שלא, רק אומרת שכדאי לחשוב על זה מכמה זוויות).

מישהו התנסה בפנייה כזאת?

אמא שלי. היא דיווחה על הפרוד של חברה שלה. תארי לעצמך איזה מצב מסובך זה.
היא דיברה עם הרווחה ובאמת שלחו עובדת סוציאלית. אני חושבת שלוקח זמן עד שמפרידים ילדים מהוריהם וקשה לי לחשוב על רעיון אחר שיהיה יעיל.

אני חושבת שאפשר לדבר עם העובדת עצמה ולראות איך עושים את זה בעדינות. אל תתקשרי למשטרה, חבל על הטראומה של הילדים, דברי עם מחלקת רווחה.

לשכת רווחה מתקשר לי עם ילדים שמפרידים מההורים, דברים שרואים בסרטים...
הסיבה שלא עשיתי כלום עד עכשיו היא שאני לא רוצה את רגשות האשמה האלה עלי, משפחות שמתפרקות מסיבות כאלה.
אולי זאת סיבה דבילית, אבל זה מה שיש.
מישהו התנסה בפנייה כזאת?

התכוונתי כמובן שלהצטער בדיעבד זה כן להתנער מאחריות

גמני ממליצה להתקשר למשטרה ולרווחה באנונימיות ולקחת מס' פנייה ואת שם הנציג (כדי שבאמת יטפלו )
אם את באה ממקום נקי- - -מדאגה לילדים.


להצטער בדיעבד זה לא להתנער מאחריות, לא סתם נחשפת לזה.

ברור שהאשה במצוקה איומה ושאם אפשר כדאי לחבק ולתת יד
אבל לפעמים זה גדול עלינו ובדיוק לשם כך יש אנשים טובים שאמונים על המלאכה

כל טוב

מאוד טיפוסי שאנשים שצורחים על הילדים לא מדברים עם השכנים. הם במין מעגל סגור.הם יודעים להוציא את העצבים שלהם רק על הילדים.הם גם מתבישים מכל מה שיודעים עליהם.
הכל סגור .וזה חבל מאוד.
לפעמים עוד לפני שנהיה ממש קשה , הילדים יכולים ללכת לשעה להיות אצל חברים ,אפשר שהשכנה תשגיח על תינוק והאמא תצא להתאוורר,ואפילו סתם כוס תה שבאה בזמן .

אני לא יודעת מה הייתי עושה במצבך. אם את מנסה לתקשר איתם ברוח ידידותית ואין תגובה ,זה באמת לא קל.
גם החשש מובן ולכן חשוב שתשארי אנונימית אם את פונה.
העובדה ששכנים אחרים מודעים לעינין מפזרת את החשד בין כולכם.וזה טוב.

אני יודעת רקע כללי, הם לא אנשים שהצלחתי להתחבר איתם, אפילו לא ברמת השלום שלום.
אומרת להם שלום ולא מקבלת תשובה...
מה שאני יודעת הוא משכנים נוספים, כולנו סובלים מהרעש הנוראי, ודואגים לילדים.
בנוסף, לא כלכך רוצה להתערב יותר מדי, שלא ייצא מצב שבסוף אני "מלשינה" עליהם והם מקשרים את זה אלי...

יכול להיות שמדובר באמא במצב של מצוקה קשה. את לא יודעת מה הסיפור.

_יש לי שכנה עם ילדים קטנים בבניין לידי, וכמעט כל יום היא צורחת על הילדים שלה.
מילא צורחת, אבל מה שהיא אומרת..._
אולי לפני שאת מתקשרת לרווחה, שלא בטוח בכלל שיוכלו לעזור - תנסי להכיר את השכנה?
יכול להיות שמדובר באמא במצב של מצוקה קשה. את לא יודעת מה הסיפור.

כן,גם אני חושבת ככה. הייתי מתקשרת באופן אנונימי ללשכת רווחה . שהם ישלחו מישהו לבדוק.אם את לא רוצה לומר שאת שכנה , את יכולה לומר שעברת ליד הבית ושמעת , ושראית את הילדים בוכים בחלון .
זה לא יהיה אמין אם הם בקומה 3 ומעלה.

פעם עברתי ליד בית ושמעתי אבא מאיים על ילדה בצעקות איומות ,מיד התקשרתי למשטרה.

אני חושבת שכדאי להתייעץ עם יובדת סוציאלית ברווחה..

לא יודעת אם זה הדף הנכון -
יש לי שכנה עם ילדים קטנים בבניין לידי, וכמעט כל יום היא צורחת על הילדים שלה.
מילא צורחת, אבל מה שהיא אומרת...
מקללת אותם, צורחת שנמאס לה מהם, לפעמים סוגרת אותם בחדר להמון זמן ומתעלמת מהם.
הילדים בתגובה כבר למדו לצרוח בחזרה על כל דבר, כמות התקפי הבכי והצרחות גדולה מאוד, ואני תוהה.
זה שנתיים שאנחנו חיים בבית הזה, תעזבו את העניין שהיא צורחת לנו ממש לתוך החלון, מילא זה, אבל איך שהיא מדברת לילדים זה ממש משפיל. אם מישהו היה מדבר ככה לילדים שלי...
יש משהו שאפשר לעשות? זה שווה תלונה למישהו?
השתעשעתי ברעיון "להלשין" עליה לסופר נני, או להקליט אותה ולשדר לה חזרה איך שהיא נשמעת, אבל לא רוצה להכנס לסכסוך שכנים. רוצה רק לעזור לילדים האלה, שנפלו עם אמא כזאת גועלית.
ואולי אני מגזימה?

בכל מקרה, חשוב לזכור שהפעולה להוקעת המורה המתעללת במערכת משדרת גם היא מסר ברור לילד שלכם: אנחנו לא נרשה שמישהו שפוגע בך יחמוק מעונש
התנצלות פומבית שלה היא בהחלט הוקעה של מעשיה.

_אנחנו לא נרשה שמישהו שפוגע בך יחמוק מעונש.
נורא חשוב להבהיר בכל דרך (כי לילדים, באיזשהו מקום בלב, זה עדיין לא תמיד ברור) שחד משמעית - רק היא אשמה, והוא לא אשם בכלום. הוא לא גרם לזה, הוא רק נקלע לטווח האש של סדיסטית אחת. יש אנשים כאלה, ומה שחשוב הוא למנוע מהם להמשיך לפגוע באחרים._
לגמרי. פנייה לגורמים שיתמכו בך. אם את חושבת שעובדת סוציאלית תעזור לך - תפני. אם את חושבת שמישהו לא יתמוך בך, אל תפני אליו. התקשורת יכולה גם להיות מקור לעזרה. מה עם הורים נוספים מהכיתה שרוצים להגן על ילדיהם שלהם? יש אולי מישהו מהם שיכול להיות שותף למאבק שלך. אולי ועד ההורים של בית הספר. (בכל מקרה חשוב לבדוק מי איתך ועד כמה הוא נכון להיות שותף למאבק).
הכי חשוב שהילד שלך ידע כמה הוא חשוב לך וכמה את שומרת עליו. וכפי שתיארת שאת פועלת, הוא בהחלט יכול להבין את זה. (ילדים מבינים ממעשים הרבה יותר מאשר מדיבורים).
בהצלחה. .

ורד - גם חיבוק וירטואלי לכל המשפחה. תספרי על המכתב שהבן שלך כתב.
וכמובן כל מילה של בשמת.

ורד, אני מזכירה שהצעתי לפנות לתוכניות בטלביזיה (את אמרת "בולדוזר", מי זוכר עוד? אני כמעט לא רואה טלביזיה אז אני לא מתמצאת).
ועוד: לעירייה, לשרת החינוך, להתייעץ עם העו"סית המקומית ועוד.
לפעמים, כשבית הספר רואה שאת הפנית את העניין לגורמים כה פומביים כמו תוכנית טלביזיה, עיתון יומי נפוץ, שרת החינוך, העירייה (שאחראית על בתי הספר שבתחומה), אז הוא מתחיל לפעול.
בכל מקרה, חשוב לזכור שהפעולה להוקעת המורה המתעללת במערכת משדרת גם היא מסר ברור לילד שלכם: אנחנו לא נרשה שמישהו שפוגע בך יחמוק מעונש.
נורא חשוב להבהיר בכל דרך (כי לילדים, באיזשהו מקום בלב, זה עדיין לא תמיד ברור) שחד משמעית - רק היא אשמה, והוא לא אשם בכלום. הוא לא גרם לזה, הוא רק נקלע לטווח האש של סדיסטית אחת. יש אנשים כאלה, ומה שחשוב הוא למנוע מהם להמשיך לפגוע באחרים.
תזכירי לי להסביר בעל פה את העניין הזה, שהילד כל הזמן ייטה להאמין, עמוק בלב, שזה בכל זאת היה באשמתו. שמשהו בו באמת כל כך פגום, שזה הגיע לו.
לכן כל כך חשוב להבהיר לו בכל פעם שהנושא עולה, שהוא טוב כמו שהוא, ושאף פעם לא "מגיע לו" - ולא לאף אחד אחר - שיתעללו בו.

אולי לפנות לכתב החינוך של העיתון המקומי? אולי לחץ מהתקשורת על בית הספר יכול לסייע בסילוק המורה המתעללת.
רעיון מצויין!!

איןלי עצות. רק תמיכה.
חשבת על פניה לתקשורת?

יש גם את הדף שיקום לאחר התעללות בגן
אולי לפנות לכתב החינוך של העיתון המקומי? אולי לחץ מהתקשורת על בית הספר יכול לסייע בסילוק המורה המתעללת.

ורד ליבי איתכם.
אני מסכימה עם כל מילה של אמא בבית.
תהיו חזקים, ותכתבי אם אפשר לעזור במשהו.

אמא בבית תודה על תגובתך .אנחנו מרגישים כל כך לבד לא יודעים על מי לסמוך.
דיברתי עם אמא מהקהילה שהשוותה זאת לפדופיליה וזה כל כך נכון הרי על זה היתה מגיעה תגובה.
ואלי בעצם לא.

שלום ורד, לגבי הילד אני הייתי משאירה אותו בבית ומנסה לתת לו תשומת לב ואהבה מרוכזת. צריך לדעת שאפילו שכבר נראה שהוא בסדר, זה לוקח זמן והוא צריך לשקם את האמון שלו בעצמו ובכם.
ואל תקשיבו לפסיכולוגית של בית הספר שתגיד לכם שבכך שאתם משאירים את הילד בבית אתם משדרים לו שהוא נכשל וחלש ולא מסוגל להתמודד, ושהוא צריך להצליח דווקא במקום בו היה לו קשה. אלה שטויות. מהילד כבר נדרשה התמודדות שגדולה עליו. בין ילד לאשה מבוגרת, הוא צריך עכשיו להרגיש שיש לו הורים שמגנים ושומרים עליו מפני אנשים רעים שמנסים לפגוע בו.
לגבי המורה : אל תוותרו!
יש נטייה לטפל בעניין כשהוא טרי ומכעיס ואחר כך אם הפניות שלכם לא נענות לעזוב את זה ולהתמקד בילד שלכם. אבל אסור לוותר. כמו שאת כותבת כל כך נכון
ומה על הילדים הבאים בתור? אסור למורה הזאת להיות במערכת החינוך ואתם כהורים שנפגעו יכולים וחייבים לדאוג לכך!
אם הורים יראו שאתם לא שותקים חלקם גם יצטרפו. בהצלחה!

אני לא יודעת איפה לכתוב את הסיפור הבא אך אני ממש מחפשת עזרה ןמידע .
הבן שלנו שלומד בכיתה ד עבר מאז תחילת השנה התעללות נפשית ממושכת מה"מחנכת" שלו .
ההתעללות כללה ברורים עם הילד אל מול כל הכיתה בעודו עומד מול כל הכיתה ליד הלוח והמורה משפילה אותו למול כולם אומרת שאי נה מאמינה לו וכי היא שונאת שקרנים.
בבקשה תעזרו לנו .
הילד כרגע עד להודעה חדשה בבית .את הילד שלנו אנחנו נציל אך מה על הילדים שכבר נפגעו ולא טופלו ?ומה על הילדים הבאים בתור?איך אנחנו כחברה נותנים לזה להמשיך?יש הרי חובת דווח על כל מקרה התעללות בילדים .הרינו מדווחים ולא נפסיק עד שהאשה הזו תעצר.
אנחנו רוצים לסלק את היצורע הזו מהמערכת . יש רעיונות ?מישהו אי פעם עבר תהליך דומה?
למותר לציין שהמורה מוצאת לה כל שנה קרבן אחר ומתעללת בו.כל פעם באופן אחר אך הכוון דומה השפלות ורמיסת הילד עד עפר.
יש פחד גדול אצל ההורים מלדבר אך אנחנו לא שותקים .
פנינו לביהס מפקחת ומשרד החינוך.

גאולה, נכון, יש לי ילדה אחת שלא חובבת אנשים זרים אבל חברותית ביותר עם חבריה ויש לי ילדה שניה שמאמצת לעצמה כל מי שיושב על הדשא.
שתיהן לא מחפשות תחליף אמא ביחס שלהן לאנשים. גם הבן של אחותי שהוא חברותי בצורה בלתי רגילה ומקסים - טפו-טפו-טפו.
הילדים שאני מכירה אכן מחפשים כל הזמן תחליף הורי - ואני מכירה המון ילדים, כי אני גרה במקום עם המון ילדים.
אני מבטיחה לך, שכשאני פוגשת ילדים שנמצאים עם הוריהם אני יכולה להצביע עליהם בקלות - יש כאלה גם, רק לא הרבה.
כך שהפרשנות שלי אולי נראית לך קשה וחסרת בסיס אך לא כך היא.

חגית, תתפלאי אבל יש ילדים שפשוט אוהבים לשוחח עם אנשים חדשים, להכיר אנשים חדשים ולהתקרב. הפרשנות שלך לא רק שמוטעית אלא אף קשה.
הפרשנות שלי היא שיכול להיות שלילדה שלך אין מספיק בטחון בכדי לשוחח עם מישהו אחר או אין לה "אישור" ממך להתקרב אליו.

הרבה מבוגרים מרגישים שהם צריכים שיחות עם מבוגרים אחרים מפני שפשוט אין להם יכולת לתקשר עם הילדים שלהם. הם ניפגשים כדי שהילדים ישחקו ביחד והם יוכלו לשבת ולדבר על הדברים החשובים האלה, פרנסה, קניות, בגדים.

הרבה מדי פעמים אני נתקלת בילדים שאחרי שאני מתחילה איתם שיחה נעימה, תוך דקה זה נהיה בור ללא תחתית, הם צמאים לתשומת לב בצורה היסטרית והנה, סוף סוף הם מצאו מישהו שמוכן להקשיב להם, שמתייחס למה שהם אומרים ומסתכל להם בעיניים. אבל אז אני מרגישה חנוקה ורק רוצה לברוח משם.

הילדה שלי כ"כ לא כזאת עם אנשים אחרים. גם הבן של אחותי. אנשים מרגישים לידם אחרת, כי הם לא צריכים את תשומת הלב ההיסטרית הזאת מאנשים זרים, יש להם את ההורים שלהם שמוכנים באהבה לשאת זאת, כי הם ילדינו. נכון שהם אוהבים להיות במרכז, כמו כל ילד שרגיל לזה, אבל לא מתעלקים על הנשמה.
וזה כל ההבדל

נטע, רק עכשיו גיליתי את הדף שלך. אני מחבקת אותך חיבוק גדול. אין לי ילדים היפר אקטיביים. אבל גם לי קשה.
יש לי ילדים שבגן מתלוננים שהם שקטים מדי, ואז... הם מגיעים הביתה... וחייבים להתפרק...
אני ממליצה לך ללכת לקורס של בית ספר להורים ע"פ שיטת אדלר, לנו זה עזר מאוד. גם אצלי הבת לא תמיד מקשיבה.
אני עושה מדי פעם משהו מוזר, אומרת לעצמי בלב: "היום, אבל רק היום, אני לא אתן לעצמי לכעוס, אהיה סבלנית, אדבר יפה, אקשיב לסיפורים של הילדים ואפתח איתם שיחה (סתם על חיות למשל), אהיה עסוקה איתם (להיות שם כשהם מציירים, למשל)" וכך זה חוזר על עצמו מדי פעם. לי יש פתיל קצר ואני יודעת את זה. יש לי בית עם חצר ולעתים אני לוקחת אותם לחצר ומשחקת איתם מסירות בכדור, יוצאת איתם לגן השעשועים ושם יש לי הזדמנות לפגוש גם מבוגרים, לפתח שיחה, לקבל תמיכה (לעתים אני מביאה לשם גם כריכים שמהווים ארוחת ערב). נראה שחסרה לך שיחה ומפגש עםפ מבוגרים בשקט. גם אני בגלל שאני מודעת לפתיל הקצר שלי, עובדת רק בחצי משרה וישנה יום-יום צהריים, ומכינה את הבית לפני שהילדים באים. לעתים גם שולחת אותם לחברים והם חוזרים מרוצים ומרגישים אחרת לגמרי.
אבל מומלץ - קורס להורים בשיטת אדלר, זה קיים כמעט בכל עיר גדולה.

אני שמתי לב שאני מתרגזת על הבנות כשלא מתאפשר לי לעשות את התוכניות שתכננתי בראש.

גם אני.
הפיתרון שלי פשוט לנסות לתכנן פחות ולעשות פחות ולהקטין את הציפיות שלי מעצמי. לא לחשוב שאצליח לעשות כל כך הרבה דברים כמו שפעם יכולתי.

אני שמתי לב שאני מתרגזת על הבנות כשלא מתאפשר לי לעשות את התוכניות שתכננתי בראש.
ובראשן התכנית הידועה: הוא בטח יירדם בדרך ואז יהיה לי את הערב פנוי.
לרוב התכנית הזו מתנפצת בשניה שאני מורידה אותו על המזרון, או שתי שניות אחר כך, כשאחיו צועק: "אני לא רוצה להתרחץ!"
ואז אני פי מיליון יותר עצבנית משהייתי לולא הייתי מניחה מראש שהוא ישן. אני כועסת על אחיו שהעיר אותו, עליו שהתעורר, על אבא שלהם שאיכשהו לא מנע את הקטסטרופה (אכן כן, באותה שניה זה נחווה לחלוטין כקטסטרופה).
בפעם הבאה אני אנסה לומר לעצמי: "עדיף ככה!", נראה אם זה יעבוד.

אני שמתי לב שאני מתרגזת על הבנות כשלא מתאפשר לי לעשות את התוכניות שתכננתי בראש.
למשל: אם הן ילכו לישון בשעה הזאת אני אוכל להספיק לעשות את זה ואת זה. או: אני רק אספיק לעשות את זה ואתפנה לרצונן.
אז עברתי לגישת 'הכל רק לטובה' - וזה כ"כ נכון!
אם הן מפריעות לי באמצע - אני רואה שכמעט עשיתי טעות במשהו, או שיש לי עוד זמן לתכנן יותר טוב את מה שרציתי לעשות - אז אני מקבלת את ההפרעה כברכה וכבר לא מתרגזת בכלל.
פשוט לזרום עם הדברים.

משום מה בזמן האחרון אני כבר לא מתרגזת על הגדולה. שיניתי את כל גישתי לחיים וזהו. אפילו היא ניסתה אותנו היום, צרחה ובעטה בנו - די בעדינות לשם שינוי - אבל אני רק התעסקתי בענייני ואמרנו לה שאנחנו לא מוכנים להתנהגות הזאת וזהו. לא צעקנו עליה, לא נבחנו עליה והרגשתי מין שלמות כזאת שאנחנו לא מוכנים לקבל התנהגות כזאת אבל גם שאני לגמרי אוהבת אותה ושזה תיכף יעבור לה.
זאת באמת הייתה הרגשה חווייתית ומיוחדת.

_שבת שלום נטע יקרה,
איפה את? נעלמת לי..... אל תברחי, אלתוותרי.... בואי וכתבי עוד, ספרי לנו מה קורה ואיך הדברים מתפתחים, טוב?_

מחזירה ל מה חדש

שבת שלום נטע יקרה,

איפה את? נעלמת לי..... אל תברחי, אלתוותרי.... בואי וכתבי עוד, ספרי לנו מה קורה ואיך הדברים מתפתחים, טוב? תראי איך החברים רוצים לעזור לך.... גילה, שרון, בננה, נועה דנה, כולן מנסות להבין ולתרום מה שהן יכולות.... אז אל תרימי ידיים... אפשר להקל כמעט בכל מצב... תמיד אפשר לשמוע עוד דיעה ש"תעשה את ההבדל".... אז בואי יקירה הנה - וכתבי, לפחות תשפכי מהלב קצת, טוב?

אני מחכה,
ורדה

היי נטע, מה קורה?

אני לא נכנסת כל יום למחשב, אבל זה לא אומר שאני לא חושבת עלייך.... באמת חושבת.

אנא, כתבי עוד וספרי איך את מסתדרת, מה ניסית בינתיים? שינית משהו? מצאת קצת עזרה? האם את מנסה את הפטנט של הבועה?

מתה לדעת מה שלומך יקירה.... כתבי...

חיבוק חזק

_למדי את עצמך רכות.
גילה למה את מתכוונת?
איך עושים את זה?_
אה...
אני לא לגמרי בטוחה, אני משערת שלמקרא דבריך הרגשתי שזה משהו שחסר בתמונה שהצגת.
נדמה לי שהתכונתי לרכות כלפי בתך.
איך?
זו כבר שאלה קשה.
אני תמיד נוהגת לחשוב שעוזר לחשוב מראש, ולהיות ריאלית: להמנע ממצבים שאת כבר מכירה, לתכנן אפשרויות סבירות, לקחת בחשבון שאולי יהיה בלגן, ולתכנן מראש תגובה רגועה, לזכור שאם בתך עוזרת לך זה יקח פי שתיים זמן ויהיה פחות טוב (אבל הרווחת "ביחד") - כשאת מודעת לזה מראש, את פחות מתאכזבת מהתוצאה.
נסי, אולי זה יתאים גם לכן.

נטע, איך נראה העולם שלך?
כמה בעלך שותף לתחושותיך? יש לך הורים בסביבה? חברים?
בתך היפראקטיבית - את מתכונת - מאובחנת, או לך יש תחושה שהמרץ שלה מעל לכוחותיך?

למדי את עצמך רכות.

גילה למה את מתכוונת?
איך עושים את זה?

ותודה לכל מי שכותב לי כי זה ממש מועדד ועוזר לי להרגיש שאני לא לבד בחושך שלי.

ורדה זה היה ממש רעיון יפה עם התמונת של הידיים.
אני כנראה לוקחת את החיים יותר מידי קשה .
דברתי עם משהי שגם לה יש ילד היפר אקטיבי והיא הראתה לי שאני לא ממש מבלה זמן עם הילה לבד ושהיא מנסה בכל מיני דרכים להראות לי שהיא עוד כאן שאני ויתרתי עליה.
ממש כאב לי הלב לשמוע את זה וחשבתי שהיא צודקת. אז היום יצאנו לטיול רק היא ואני עם האופניים שלה ולקחתי קצת פירות ומיים ויצאנו לטיול בבוקר של איזה שעתיים. ודברנו וצחקנו והיה מאוד נחמד. שאלתי אותה אם היא רוצה שנמשיך להיות לפעמים רק אני והיא והיא רצתה. שמחתי והרגשתי קל בלב. וגם אאחר כל בבית היא יותר שתפה איתי פעולה.
וזה ממש עודד אותי שאולי אני ממש חייבת לבלות יותר זמן איתה לבד. ושהיא פשוט מקנאה מאחיה.

בשיחה עם החברה הזו ראיתי שאני לא ממש מכירה את הבת שלי ושהיא מנסה להראות לי את זה. אני לא יודעת מה היא אוהבת לאכול, אני לא יודעת במה היא אוהבת לשחק חוץ מהבובות והלגו.אני לא יודעת מה היא חושבת על העולם.
ועכשיו אני מבינה שאני רוצה באמת להכיר אותה.

גם אתמול וגם היום היו ימים שלא התעללתי בהם רגשית. אבל ביום חמישי היא אמרה לי שהיא רוצה להיות של אמא אחרת. ואני הלכתי איתה. אמרתי לה טוב קחי תיק ונשים את משחקים שלך והבגדים שלך.
וכולם ישמחו. גם את וגם אני. אבל אחרי שנינו המשכנו לפתח את הרעיון הזה היא אמרה לי אמא את לא באמת מתכוונת אני יודעת. פעם אמרת לי שאני תמיד שלך ושאת לא תוותרי עלי. אז אמרתי לה שאני בחיים לא יוותר עליה. שהיא הדם שלי החיים שלי והנשמה שלי.
ושגם אם אני כועסת אני אוהבת אותה.
והתחבקנו ואז היא אמרה שגם היא סתם צחקה איתי כי היא לא רוצה שום אמא אחרת.

אני חושבת שאני עושה לה את זה כי אני פוחדת מנטישה. כשהייתי קטנה תמיד נטשו אותי ואני תמיד פוחדת שאשאר לבד. ואני עושה את זה גם לבעלי לפעמים שאני בעצבים אומרת לו טוב אז אני הולכת . שאני נוטשת לפני שהוא ילך. ואני אומרת לה את זה כי אני פוחדת שהא תלך אז אני אומרת לה טוב אז תלכי, או אני הולכת. כאלו זה בא ממני ואני לא יפגע או שכאלו אני מכינה את עצמי לרגע שהיא תלך.
אבל עמוק אני מתה מפחד שזה יקרה. שהיא יום אחד תגיד לי נמאס לי ממך ואני הולכת.
וכאלו בצורה ממש הורסת אני מכניסה את עצמי ואותה לזה.
ואני שונאת את עצמי על זה.

נטע, חשבתי עלייך,
אצלי לעיתים בשבע-שמונה בערב נגמרת לי בבת אחת כל הסבלנות, ( קורה במיוחד בימים שהאבא מגיע אחרי תשע בערב)
אם הם עדייין מלאים באנרגיה אני מציעה להם ללכת להשתולל על המיטה שלנו (מזרון על הרצפה, כמעט שני מטר רוחב ואורך)
הם קופצים ומשתוללים בהתלהבות ובשיתוף פעולה (ולפעמים זה נגמר בבכי ) ואני יושבת בסלון בוהה ואוגרת כוחות אחרונים להשכבה.
אם בצהריים אני חייבת לנקר קצת או לנמנם, אני שמה להם וידאו ונשפכת לא רחוק מהם על איזה ספה או פוף,
הם מעדיפים שגם אשים להם קערה עם חתיכות פרי או חטיף אהוב, ברור שאז חלקים נכבדים מתפזרים ונמרחים בכל הסביבה, אבל זה מחיר הנמנום.
אני לא שולחת את ילדי למקלחת, ולא מכה, בקושי צועקת, אבל כמה איומים מיותרים אני פולטת מדי יום....
אני כל כך מאוכזבת מעצמי כשאני שומעת את השתלטות הטון הנוקשה והאיומים... לעיתים זה פשוט נפלט לי לפני שאני מספיקה לחשוב על דרך אחרת.

היי נטע, מה שלומך יקירה?

נכנסת לעוד פעם קצרצרה ושוב ברחת. בואי, היכנסי וכתבי שוב ועוד.... מעניין אותי מה קורה איתך... עדכני אותי, טוב?

למרות שאין לי נסיון עם ילדים היפראקטיביים, יש לי נסיון רב עם שני בנים מאוד אקטיביים (-:..... ועולות לי בראש תמונות מפעם, כשהם היו קטנים.... כמו למשל אחר צהרים אחד, כשלא יכולתי יותר להחזיק את העינים פקוחות נשברתי ונשכבתי על המיטה "רק לכמה דקות" (את בטח יודעת איך זה...). כשהתעוררתי גיליתי שהבן הקטן, מצא את האודם שלי, פתח אותו והשתמש בו בערך כמו שאנחנו משתמשות בקרם ידיים..... הכל היה אדום!!! הידיים שלו היו ממש כמו באמצע צביעה בצבעי אצבעות, בהתחלה חשבתי שאני משתגעת...! ופתאום ראיתי על הקיר, בגובה שהוא יכול היה להגיע אליו שתי טביעות ידיים אדומות קטנות , אחת מול השניה... משום מה זה נראה לי כאילו הוא מנסה לומר: "הנה, גם אני רוצה ויכול להטביע את חותמי! הנה, זה אני! " אז קודם כל ניקיתי אותו, את הרצפה, הצעצועים וכל מה שעבר תחת (ועל וליד) ידיו... ואז ניגשתי לעבודה הכייפית! - לקחתי מכחול וביחד ציירנו מסגרת על הקיר, סביב שתי טביעות האצבעות הקטנטנות של הילד המתבטא שלי..... קראתי לזה התמונה של גוזל.... והוא היה מאושר!! הנה, הוא צייר תמונה!

התמונה של גוזל נשארה שנים רבות על הקיר וירדה משם רק לפני כשלוש שנים (קצת לפני הגיוס שלו לצבא (-:)... כמובן שהחלטנו יחד שכדאי שלא יהיו "הרבה תמונות ידיים" על הקירות....

זהו. אני בטוחה שנראה לך שזה ממש כלום לעומת מה שעובר עלייך..... תמיד זה כך.... אני מבינה אותך, אבל קחי מהסיפור הזה מה שבא לך.... אולי שמכל סיטואציה אפשר לצחוק.... אולי שאף אחד לא רודף אחרייך ואת לא חייבת שהכל יהיה נקי ומצוחצח בו זמנית..... אולי כדאי אם אפשר להקצות חלק מהבית, אולי החדר של הבת, ולקרוא לו חדר ה"מותר", זה החדר שבו מותר לה לעשות מה שבא לה... אולי תצליחי כך לשמור על יתר החדרים (סלון וכאלה) מסודרים יותר. לי זה לא חשוב כל כך..... הסדר אני מתכוונת. אם כולם צוחקים בבית - לא איכפת לי שיש אבק על הכוננית....

עוד אכנס לראות מה שלומך (ומה שלומה של הבועה שלך.... D-: )

והנה, בשבילך,

ורדה

היא מזכירה לי את הילדה שלי
כל היום מנסה לעזור, לפי הבנתה שלה...
אולי כדאי לנסות לנתב את האנרגיות העצומות האלו של הרצון הטוב לדברים שהיא כן יכולה לעשות בלי להזיק, כמו למשל לסדר את המגנטים על המקרר או לסדר את הפירות בסלסלה, או לשים אחד על השני משהו או לתת בידה מטלית ולבקש לנקות איזה כתם... כל מיני רעיונות, לספק לה סולם לרדת מהעץ הגבוה שלה למקום בטוח בו תצליח לקבל את הפידבק החיובי שהיא כל כך מנסה להשיג בדרכיה הפתלתלות.

חוץ מזה, מנסיון, לילדים מאד אנרגטיים קשה מאד לשבת בשקט לשמוע סיפור. מצד שני, לקרוא סיפור כשרצוצים זה קשה עוד יותר...

נטע,
את חצי הדרך כבר עשית.
דבר גדול עשית.
הכרת בכך שאת עושה טעויות.
כולנו עושים טעויות - רק שלא כולנו מכירים בכך.
ואם זה משנה משהו - רק שתדעי שאני קוראת את מה שאת כותבת, ועכשיו, לאחר ההודעה האחרונה שלך, דמעות עלו בעיניי .
קשה לגדל ילדים. עוד יותר קשה לגדל ילדים כשאין לך כלים נכונים כי מעודך לא ראית איך נכון לעשות זאת.
תשתדלי לא לבזבז את האנרגיות על ייסורי מצפון. קחי בחשבון שתעשי עוד טעויות רבות על שתגיעי למנוחה ולנחלה. אל תתייסרי על הטעויות.
קחי את כל האנרגיות לתקן דבר אחד כל פעם. אבל לתקן מהיסוד.
למשל: מה דעתך לבקש מהילדה סליחה, להגיד לה שאת מצטערת?

הלוואי ויכולתי לעזור לך. ממש. פיזית אפילו.
בינתיים אני אמשיך לקרוא. ואשתדל גם לכתוב.

רציתי להגיד שעזר לי קצת אחרי שהייתיפה והוצאתי את הילדה חבקתי אותה ואזהיא רצתה לנקות איתי את הבית. זה התחיל טוב אבל נגמר על הפנים. כי שוב היא עשתה המון המון דברים מכעיסים. למשל היא שפכה דלי ממש מלא במיים בסלון והציפה הכל. התחיילה ךהתיז מיים וכל הרהיטים נרטבו. היא אכלה גיל עם האצבעות ולכלכה את הרצפה ( שייבשתי בעמל רב), וכל הרצפה היתה מלאה בטפטופים ונזילות והיא סרבה לנקות את זה.ובמטבח היא רצתה שוב לעזור אז ניא התחילה להכות עם המגב את החפצים התנור המקרר ואת אחיה שעמד שם. אז שוה הכנסתי אותה לחדר להפסקה, וכעסתי.
היא אמרה שהיא רוצה הורים אחרים.
וזה קרע לי את הלב.
וכשרציתי לשחק איתה ולספר לה סיפור עוד פעם היה בלאגן שלם איתה אז אמרתי לה שהיא יכולה כבר מחר ללכת לחפש משפחה אחרת ושאני לא חושבת שיקבלו אותה שהיא מתנהגת ככה.
ובפנים יגדעתי שזה נורא שאני אומרת ככה אבל ממש ריציתי לעקוץ אותה אבל גם אז הצטערתי.
אני יודעת שיש לי דברים מאוד לא טובים שאני אומרת ועושה.
ככה עשו לי ואני עושה לילדים שלי.
ואני כל כך משתדלת לא להיות כמו אמא שלי ולפעמים זה הרבה יותר חזק ממני.

רק שתדעי שיש הרבה שקוראים גם אם לא כותבים.
תהיי חזקה

לבקשתך ורדה אקרא לעצמי כך.
קראתי ובכיתי. אני שוב פעם במצב דומה שוב פעם. אני בוכה ובוכה. הקטן לפחות ישן. והגדולה משתוללת. לא נרדמת. אני גמורה . גמורה מעייפות. עכשיו שמתי אותה במקלחת. ונכנסתי לראות מה כתבתם לי. תודה גם לך גילה. אני אשים את עצמי בבועה הזו. אני מקוה שיצליח לי.
אני מאוד משתדלת לתת לעצמי זמן אבל לא יצא לי בשבועיים האחרונים.
היא דופקת על הדלת מסכנה.

אני מודה לכם מאוד מאוד.

גילה, אני כותבת שנית - רק כדי שההודעה תעבור כמו שצריך, כי התחלתי לכתוב במקום של השם.... וחשוב לי שתראי את מה שכתבתי.

ורדה

הנהדרת. אתם נהדרים! אתן נהדרות! אני יושבת כאן מדי כמה ימים (בתכיפות הולכת וגדלה... (-: ), קוראת אתכן ונאנחת עמוקות בהנאה..... כמה אתן נפלאות, כמה תמיכה, כמה עידוד... איזה יופי שיש למי לפנות בצר..... איזה יופי שיש איפה לשפוך את האיכס המצטבר בפנים, ולו רק כדי להוריד אותו משם... אפילו בלי לקבל פתרון מלא, רק לשמוע שיש שם מישהו בחוץ.... שחושב עלי, שיודע איך אני מרגיש/ה.... - ש ב כ ל ל . מ ע נ י י ן . א ו ת ו . מ ה . ק ו ר ה . א י ת י !!!!!. אין לך מושג כמה אני מצטערת שלא הכרתי קהילה דומה בזמנו, כשהבנים היו קטנים.... עם הגירושין (ומה שנילווה להם), כמה נזקקתי אז לכן ולשכמותכן.....

אבל הנה, שרדנו שני בני ואני, גדלתי והתפתחתי, וקניתי כלים שעמם אני מתמודדת כמעט עם כל מה שבא... ויותר מזה - יש לי אפילו ממה לתת...

ואני נהנית לקרוא אתכן..... תחזיקו חזק..! אחד את השני ואחת את השניה... זה חשוב, זה חשוב מאוד מאוד! חבקו את עצמכם הרבה וטוב!

שולחת לכן חיבוק משלי,
ורדה

ורדה, את נהדרת

אוי מתוקה שלי......

קראתי מה שכתבת וליבי יוצא אליך, אני ממש מרגישה אותך.... וכואב, כואב לי שאני לא יכולה לכתוב משהו שישנה את הכל כבמטה פלא, או איזו נוסחה שתפתור את הכל מיד! ועכשיו!....

קודם כל בואי הנה רגע, שבי לידי..... שימי את הראש על הכתף שלי ותני לי לחבק אותך בעדינות בעדינות..... תראי איזה שקט משתרר סביבנו.... הכל רגוע..... קחי נשימה עמווווווווקה עמוקה... תרפי את הגוף..... עצמי עיניים ותני לי להפיג כל מתח ולחץ ממך..... אני מדברת אליך בשקט ולאט.... דברים מרגיעים, קולי נמוך ומרגיע..... ואת לאט לאט שוקעת בבריכה של נועם ורוגע.....

ובמצב זה, מה שאנסה לעשות הוא לכתוב לך מה אני הייתי עושה בזמנו במצב די דומה לשלך.

אני אמנם אמא לשני בנים גדולים (23, 20), אני מגדלת אותם לבד (גרושה כבר 17 שנה) אבל גם אני עברתי תקופות די קשות אתם. אני יכולה לזכור ולהרגיש את התסכול שעולה ב"בתוכו" שלי ומאיים לצאת בצרחה שתזעזע את הכוסות בבית השכן...!

אבל - תמיד השתדלתי למצוא לי את הדקות הקטנות של השקט. אני לא יודעת אם יש לך בן זוג, או אמא, או חברה טובה, שכנה, שיכולה "לקחת ממך את המושכות" ואפילו לזמן קצר. לי היתה את אמא שלי (שתחיה) שאמנם עבדה בזמנו בכל יום שעות ארוכות, אבל בערך אחת לשבועיים היתה לוקחת את שניהם אליה ללילה שבין שישי לשבת.... ואני חייתי מפעם אחת לשניה..... וכל אימת שהרגשתי שאינני יכולה יותר הייתי חושבת על השישי שיגיע....

מצאי לך "סידור" שכזה. אפילו לא ללילה שלם, אפילו לשעה שעתיים אחה"צ... בייבי סיטר... נערה שכנה... מישהו, ופנקי את עצמך במשהו שאת אוהבת.... לכי לישון.... הקשיבי למוסיקה.... כתבי.... קראי.... עשי לעצמך טיפול פנים... זה לא לוקח זמן רב וזה משפר את ההרגשה. סדרי לך "זמן עצמי", שבו תלמדי לטעון את עצמך מחדש, זה יתן לך כוח להתמודד עם החברה כשיחזרו.

ועוד דבר - אני מטפלת הוליסטית, ולמרות שדי קשה "לתת טיפול" בכתב, אני כן מבקשת להציע לך הצעה שאולי תוכל בכל זאת לעזור ולו במעט :

תארי לעצמך שיש לך בועה, בועה שקופה ואוורירית, נעימה וטובה, שאת יכולה להיכנס לתוכה בכל פעם שה"סביב שלך" נעשה קשה מנשוא, או קיי? הבועה אינה מנתקת אותך מהסביבה חלילה, ואינה גורעת מהיכולת שלך לתפקד ביעילות, אבל היא יכולה לרכך את המעבר של הדברים אליך.... היא יכולה לגרום להם להכות פחות חזק....

עכשיו, בכל פעם שאת צריכה, את יכולה"להפעיל" אותה, את הבועה. ברגע שרמת המתח מסביב יורדת - את יכולה "לכבות" אותה....

אנא, חשוב מאוד, אל תשכחי שהבועה לא נועדה להקהות את חושייך, אלא לאפשר לך לתפקד בסביבה שלך באופן כזה שלא יגבה ממך כל כך הרבה משאבים נפשיים.... כי נראה לי שאת קצת מרוקנת.... בבקשה, מצאי לעצמך משהו שאת אוהבת לעשות.... ומצאי (אפילו טיפטיפה) זמן לעשות זאת, טוב?

עכשיו ידידתי, את יכולה להרים שת הראש מהכתף שלי.... אבל אנא, אל תשכחי שהכתף הולכת איתך לכל מקום. אני שולחת אותה אלייך, ותוכלי בכל פעם שתרגישי שאת לא יכולה יותר להיכנס לחדר אחר (אפילו לשירותים).... לשתיים שלוש דקות.... להניח את הראש, לעצום עינים, לנשום עמוק... ולהיטען מעט...

כל כך מצטערת שלא יכולתי לעזור יותר.

אנא המשיכי לדווח, אני לא נכנסת הרבה לאתר - אבל אנסה להיכנס על מנת לראות מה שלומך, ובבקשה תני לעצמך כינוי אחר שאדע לזהות כי יש כמה "פלוני אלמוני" או קיי?

לילה טוב יקירה,
ורדה

שני דברים שאני הייתי עושה במקומך:
1 - בודקת את המצב הבריאותי שלך - אולי את עייפה כי חסר משהו (ספציפית למדתי לאחרונה שחסר ב B12 מאוד נפוץ, וגורם לעיפות ועצבנות).
2 - דואגת לישון, ויהי מה, לפני שהילדה חוזרת מהגן. אפשר לישון גם כשהילד נמצא אתך בחדר שינה שלך, ומצייר או מסתכל בספר, או אפילו קופץ על המיטה שלך (מנסיון).
אה, רגע, יש עוד:
3 - בודקת האם בתך זקוקה למשהו כשהיא חוזרת הביתה: סיפור, אמבטיה, ארוחה קלה - מה מרגיע אותה? מה מקל עליה?

הערה אחרונה -
את כתבת - לא יודעת מה לעשות עם ההיפראקטיבית הזו שגם לא תמיד מבינה מה שאומרים לה. כי יש לה בעייה אמיתי של הבנה, לדעתי זו בדיוק מסוג המחשבות שאת צועקת על הילדים ואת רוצה (אך אני מבינה את פניתך פה) להמנע מהן. למדי את עצמך מחמאות לבתך. למדי את עצמך רכות.

אני מתעללת רגשית בילדים שלי. ולא יודעת מה לעשות עם זה.

יש לי בת 5 ובן שנתים וחצי. ילדים מקסימים מאוד. אני מאוד מאוד אוהבת אותם אבל הבת שלי היא גם היפראקטיבית ומאוד קשה לי איתה.
היום למשל אחרי שחזרתי מהקניות סחוטה, והבאתי את הילדה מגן כ י הבן איתי ואני לא עובדת, אז זה זמן שאנחנו הולכים לישון צהריים.
הילדה אם היא לא יושנת ממש ממש בלתי נסבלת ועצבנית. וגם אם אני לא ישנה אני מאוד עצבנית וקשה לי אח"כ לתפקד.
אז היום הם לא נרדמו. ונסיתי בכל מני דרכים להעסיק אותם והרגשתי שאני חייבת ממש לישון לפחות איזה רבע שעה. אז הכנסתי אותם לחדר שלהם ונעלתי את הדלת שלא יסתובבו בבית , אחרת הם הופכים אותו ועושים נזקים. נתתי להם משחקים וציורים. שמתי להם קלטת בטייפ ובקשתי שלא יפריעו לי עד שהקלטת נגמרת.
וזה לא עבד. כל רגע קראו לי, ורצו פיפי ומיים וקפצו עלי, ורבו. ממש התעצבנתי . אפילו שנסיתי להיות סבלנית.
באיזה שלב כבר לא יכולתי יותר, סגרתי אותם בחדר והלכתי לחדר שינה לישון. שמתי שעון לרבע שעה.
ונסיתי להרדם. הם כמובן צרחו ובכו.הפכו את החדר.ונהייתי עוד יותר עצבנית. התחלתי לצעוק עליהם.
נכנסתי אליהם סגרתי את הדלת ובקשתי שיסדרו את כל הבלאגן.הקטן סידר והגדולה לא, וצעקתי עליה. הרגשתי ממש רע . הסבלנות שלי כבר נגמרה. לא ידעתי כבר מה לעשות. הייתי חייבת לישון קצת.הגדולה סידרה את החדר ואז נתתי להם לצאת.
הם רבים אחד עם השני כל הזמן.
היא מרביצה לו עם אגרופים. אני מנסה להגיד להם שיסתדרו ביחד ושאני מאמינה שהם יכולים להסתדר אחד עם השני וזה לא עוזר.
משם רצו למטבח. הכנתי להם אוכל ופרות, שוב רבים ורבים ורבים. ומכות.
שלחתי את הגדולה לאמבטיה להרגע שם.
אחרי שנרגעה שוב התחילו להשתולל, שפכו מיים, ורצו בכל הבית.וכל דבר עשו דוקא.
ואני לא דברתי אליהם כמו שאני מדברת בד"כ עם סבלנות אלא בעצבים."למה" "ככה", "אמא, מה ? " "מו",
"איזה מעצבנים אתם " "את כלכך מעצבנת שבא לי לעשות ממך קציצות " " איזה קרציה" " הוא הרביץ לך? מגיע לך "
או שפת האיומים: אם אתם לא מסדרים אתם לא יוצאים מהחדר . אם תרביצי לו עוד פעם אחת את תלכי מיד לאמבטיה., תרים את הקוביה או שאשים אותך בעונש, אתה רוצה עוגיה? תרים את הבדים מהרצפה קודם.
לא הרבצי להם כבר יותר משנה וחצי. פעם הייתי נותנת מכה על היד במצבים שהם ממש הגזימו בהתנהגות שלהם. אבל גם זה היה נראה לי מוגזם ולא נכון אז הפסקתי. עכשיו אני פולטת בעיקר צעקות.
אוף כמה אני צועקת.ומאיימת. עד כדי כך שככה הם מדברים. הם מאיימים אחד על השני , עלי , על החברים שלהם. הם צועקים . ואני מרגישה שזה באשמתי.
אני מרגישה חרא עם זה . עם כל מה שתארתי לכם.ואני לא יודעת מה לעשות איך להפסיק עם זה. לא יודעת מה לעשות כשאני עייפה ולא יכולה לתפקד ככה.
לא יודעת מה לעשות עם ההיפראקטיבית הזו שגם לא תמיד מבינה מה שאומרים לה. כי יש לה בעייה אמיתי של הבנה. ואני כבר לא יכולה יותר.