על ידי אנונימי » 30 אפריל 2005, 21:09
מדור חינוך ביתי והחוק
פסק הדין עליו מסתמך השופט גרוניס (
תודה לשופט גרוניס) הוא פסק דין שניתן ביום 22.2.95 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים (ע"א 2266/93) על ידי הנשיא מ' שמגר. קטע מתוך פסק הדין [ההדגשות הן שלי --
יונת שרון]:
- זכותם של הורים לגדל ולחנך את ילדיהם כראות עיניהם היא זכות חוקתית יסודית, זכות טבעית הטבועה ועולה מן הקשר בין הורים לצאצאיהם.
המסגרת המשפחתית אינה עומדת בצד המערכת החוקתית, אלא היא חלק אינטגרלי ממנה. במסגרת היחידה המשפחתית נתונות להורים זכויות המוכרות על ידי המשפט החוקתי ומוגנות על ידו. זכותם של הורים להחזיק בילדיהם ולגדלם, על כל הכרוך בכך, היא זכות חוקתית טבעית וראשונית, בבחינת ביטוי לקשר הטבעי שבין הורים לילדיהם (ע"א 577/83, היועץ המשפטי נ' פלוני, פ"ד לח(1) 461). זכות זו באה לידי ביטוי בפרטיות ובאוטונומיה של המשפחה:
ההורים אוטונומיים בקבלת החלטות בכל הנוגע לילדיהם - חינוך, דרך חיים, מקום מגורים וכדומה, והתערבות החברה והמדינה בהחלטות אלה היא בבחינת חריג שיש ליתן טעם להצדיקו (ראה ע"א 577/83 הנ"ל, בעמ' 485 ,468).
גישה זו שורשיה בהכרה כי המשפחה היא "התא החברתי היסודי והקדום ביותר בתולדות האדם, שהיה, הווה ויהיה היסוד המשמש והמבטיח את קיומה של החברה האנושית" (השופט אלון (כתוארו אז) בע"א 488/77, פלוני ואח' נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד לב(3) 421, בעמ' 434). בית המשפט העליון האמריקאי התייחס אף הוא לקשר בין הורים לצאצאיהם במספר הזדמנויות; כך נאמר על ידיו:
"...Constitutional interpretation has consistently recognized that the parents' claim to authority in their own household to direct the rearing of their children is basic to the structure of society." Ginsberg v. New York, (1968) 390 U.S. 629, 639. "It is cardinal with us that the custody, care and nurture of the child reside first in the parents, whose primary function and freedom include preparation for obligations the state can either supply or hinder". Prince v. Mass., (1944) 321 U.S. 158, 166.
כך גם בערכאה פדראלית נמוכה יותר, ב-District Court:
"... The right of parents to the care, custody, and nurture of their children is of such a character that it cannot be denied without violating those fundamental principles of liberty and justice which lie at the base of all our civil and political institutions". Doe v. Irwin, (1977) 41 f. supp. 1247, 1251.
- המשפחה נהנית מאוטונומיה. אולם, לחידוד מהות זכותם של הורים במסגרת יחסי הורים-ילדים, עלינו להבחין בין שתי פניה של האוטונומיה של המשפחה: יחסי המשפחה כלפי חוץ, עם החברה, ויחסים פנים-משפחתיים, בין חברי המשפחה, בינם לבין עצמם.
גישת האוטונומיה של המשפחה באה להגדיר את היחסים בין התא המשפחתי, האוטונומי, לבין המדינה, ומטרתה להדגיש כי החברה מכפיפה את כוחותיה וזכויותיה כלפי הילדים לאלה של ההורים (S. J. Stoljar International Encyclopedia Of Comparative Law, vol. IV, chap. 7, at p. 41-42). השאיפה לצמצם התערבותה של המדינה ברורה - התערבות מאסיבית של המדינה בתחום יחסי הורים-ילדים תרוקן מתוכן את רעיון הסמכות ההורית; ההימנעות מהתערבות מדגישה את העובדה שהילד חי בראש וראשונה בחסות ואחריות הוריו, וכי מעמד המדינה או החברה משניים במעמדם, אלא אם כן מתברר שדרושה התערבות המדינה לשם הגנה על הילד. אך חשוב מכך, הסיטואציות שלכאורה דורשות התערבות הן בדרך כלל מורכבות ורגישות, ולעתים
קשה להניח שהמדינה (שופט או פקיד סעד) תקבל החלטה טובה יותר מזו של ההורים. במקרה הרגיל ההנחה היא לכן ששיקול דעת ההורים מסמל ומגבש באופן הטוב והמדוייק ביותר את ההחלטות הראויות בגידול הילדים. וראה דברים ברוח דומה במאמר המוזכר מן ה.Harv. L .Rev, שם, בעמ' 1353:
"The right of parents to control the upbringing of their children may serve three distinct interests...: That of the parents in achieving fulfillment through childrearing; that of the child in being raised by those whose affection and familiarity makes them best intimate suited for the task; and that of society as a whole in diversity and pluralism".
ההנחה בדבר התערבות מינימלית של המדינה נסתרת משיוצאים מתחומי המקרה הרגיל, קרי, כאשר מתעורר משבר בתא המשפחתי;
התערבות המדינה תידרש לא משום הפרת חובה מחובותיו של הורה כלפי המדינה (למשל: הפרת החובה לשלוח ילד לבית ספר על פי חוק חינוך חובה), אלא משום הפרת חובת ההורה כלפי ילדו (וראה להלן הפן השני של האוטונומיה של ההורה); המדינה מתערבת כשהיא נחלצת להגן על הילד. כוחה של המדינה להתערב נעוץ בחובתה כ-Parens Patriae להגן על אלו מאזרחיה שאינם מסוגלים להגן על עצמם.
הנסיבות הדורשות התערבות המדינה הן אלו בהן אין ההורים ממלאים את תפקידם כראוי, או אלו בהן מתעוררת מחלוקת בין ההורים בכל הכרוך בתפקידם ובמימוש זכויותיהם כהורים - משמורת, חינוך וכדומה, ונדרשת הכרעה בין גישותיהם הסותרות. במקרים מן הסוג השני התפרקותו של התא המשפחתי מחלישה את האוטונומיה של ההורים וההגנה שלהם מפני התערבות המדינה, ומגבירה את הכוח (והצורך) של המדינה להתערב, דרך מערכת בתי המשפט. בקעים בתא המשפחתי מחלישים את חסינותו מפני התערבות חיצונית - היעדר היכולת של ההורים להגיע להחלטה משותפת מחייבת עירובו של גוף שלישי, חיצוני, הוא בית המשפט (וראה Eekelaar, at p. 173).
- בטרם נרחיב דברים בעניין כוח ההתערבות של המדינה ובקריטריונים להפעלתו, עלינו להבין את הפן השני של האוטונומיה של ההורים המתבטא ביחסי הורים-ילדים. במסגרת זו אין פירושה של האוטונומיה של ההורים כי אין הם מוגבלים בהחלטותיהם. אין היא מתירה להם לפעול כראות עיניהם ללא הגבלה ובשרירות תוך התעלמות מצורכי הילד ומטובתו. במסגרת יחסי הורים-ילדים אכן נתונה להורים הזכות הטבעית לגדל ולחנך את ילדיהם.
במסגרת היחסים הפנים-משפחתיים זכות זו מולידה אך כפיפות הילד להוריו; ודוק, כפיפות ולא נחיתות (Stoljar, at p. 41). המשמעות היא כי זכות ההורים אינה זכות מוחלטת. זכותם של ההורים היא יחסית, והיא מוגבלת על ידי זכויות הילד וטובתו. יש והאינטרסים של הילד, זכויותיו וצרכיו באים לידי ביטוי ב"עקרון טובת הילד", שעל ההורים לפעול על פיו בבואם למלא חובותיהם ולממש זכויותיהם; יש שזכויות הילד יעמדו על רגליהן-שלהן, והילד יופיע במערכת לא רק כשיקול שיש לקחת בחשבון בעת פתרון סכסוך בין ההורים, אלא כצד מלא לסכסוך, שאת זכויותיו יש לאזן כנגד זכויות הצדדים האחרים לסכסוך. בהמשך נבקש לסווג את המקרה שלפנינו לקטגוריה זו. יש המכנים את זכותו של הורה כלפי ילדו "זכות מועברת" בשל היותה זכות הנושאת בחובה חובה (Stoljar, שם); והחובה האמורה היא חובתם הכללית של הורים כלפי ילדיהם (כדוגמת החובה לתמוך בילד, להגן עליו, לחנך אותו), שניתן לסכמה כחובה הכללית של ההורים לפעול לטובת הילד, ולקבל החלטות (במסגרת האפשרויות השונות העומדות בפניהם) המקדמות את טובתו. להורים הזכות למלא חובה:
"זכותם של ההורים שהם - הם ולא אחרים - ימלאו את החובה לגדל את הילד" (שיפמן, שם, בעמ' 219),
"הזכות שיש להורים בחינוך, בלימוד ובכל ענייני האפוטרופסות, היא הזכות למלא את חובתם כאפוטרופסים כלפי ילדיהם" (ע"א 212/85, פלוני נ' פלונים, פ"ד לט(4) 309, בעמ' 312, וכן ראה ע"א 577/83 הנ"ל בעמ' 468-467; וע"א 436/76, פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד לא(2) 239, בעמ' 243; וראה גם: J.M Eekelaar, "What Are Parental Rights?" 89 L.Q. Rev. 210, at p. 212; B.M. Dickens, "Function And Limit of Parental Rights", 97 L.Q. Rev. 462).
כאן מצויה נקודת החיבור בין שני פניה של האוטונומיה של ההורים: כנקודת מוצא,
ביחסי המשפחה עם החברה והמדינה, אין האחרונות רשאיות להתערב בהחלטות המשפחה פנימה, בעניינים הקשורים להבאת ילדים, גידולם וחינוכם; ביחסים אלו ההורים נהנים מאוטונומיה. אולם, מאחר וביחסים הפנימיים בין הורים לילדיהם אין ההורים נהנים מאוטונומיה מוחלטת, הרי שבמצבים מסויימים תתחייב התערבות המדינה, אם בשל הפרת חובותיהם של הורים כלפי ילדיהם; ואם בשל מחלוקת בין ההורים בדבר הדרך למילוי חובותיהם כלפי ילדיהם. נמצא כי אף האוטונומיה של ההורים כלפי המדינה והחברה אינה מוחלטת. זהו, אם כן, הבסיס להתערבות המדינה, שינוסח בשלב זה באופן הכללי ביותר: המדינה תתערב כל אימת שהחלטות ההורים ובחירותיהם אינן עולות בקנה אחד עם זכויות הילד וטובתו.
[hr]
[po]מדור חינוך ביתי והחוק[/po]
[hr]
פסק הדין עליו מסתמך השופט גרוניס ([po]תודה לשופט גרוניס[/po]) הוא פסק דין שניתן ביום 22.2.95 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים (ע"א 2266/93) על ידי הנשיא מ' שמגר. קטע מתוך פסק הדין [ההדגשות הן שלי --[po]יונת שרון[/po]]:
[list=1]
[*] [b]זכותם של הורים לגדל ולחנך את ילדיהם כראות עיניהם היא זכות חוקתית יסודית, זכות טבעית הטבועה ועולה מן הקשר בין הורים לצאצאיהם.[/b]
[/list]
המסגרת המשפחתית אינה עומדת בצד המערכת החוקתית, אלא היא חלק אינטגרלי ממנה. במסגרת היחידה המשפחתית נתונות להורים זכויות המוכרות על ידי המשפט החוקתי ומוגנות על ידו. זכותם של הורים להחזיק בילדיהם ולגדלם, על כל הכרוך בכך, היא זכות חוקתית טבעית וראשונית, בבחינת ביטוי לקשר הטבעי שבין הורים לילדיהם (ע"א 577/83, היועץ המשפטי נ' פלוני, פ"ד לח(1) 461). זכות זו באה לידי ביטוי בפרטיות ובאוטונומיה של המשפחה:
[b]ההורים אוטונומיים בקבלת החלטות בכל הנוגע לילדיהם - חינוך, דרך חיים, מקום מגורים וכדומה[/b], והתערבות החברה והמדינה בהחלטות אלה היא בבחינת חריג שיש ליתן טעם להצדיקו (ראה ע"א 577/83 הנ"ל, בעמ' 485 ,468).
גישה זו שורשיה בהכרה כי המשפחה היא "התא החברתי היסודי והקדום ביותר בתולדות האדם, שהיה, הווה ויהיה היסוד המשמש והמבטיח את קיומה של החברה האנושית" (השופט אלון (כתוארו אז) בע"א 488/77, פלוני ואח' נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד לב(3) 421, בעמ' 434). בית המשפט העליון האמריקאי התייחס אף הוא לקשר בין הורים לצאצאיהם במספר הזדמנויות; כך נאמר על ידיו:
"...Constitutional interpretation has consistently recognized that the parents' claim to authority in their own household to direct the rearing of their children is basic to the structure of society." Ginsberg v. New York, (1968) 390 U.S. 629, 639. "It is cardinal with us that the custody, care and nurture of the child reside first in the parents, whose primary function and freedom include preparation for obligations the state can either supply or hinder". Prince v. Mass., (1944) 321 U.S. 158, 166.
כך גם בערכאה פדראלית נמוכה יותר, ב-District Court:
"... The right of parents to the care, custody, and nurture of their children is of such a character that it cannot be denied without violating those fundamental principles of liberty and justice which lie at the base of all our civil and political institutions". Doe v. Irwin, (1977) 41 f. supp. 1247, 1251.
[list=1]
[*] המשפחה נהנית מאוטונומיה. אולם, לחידוד מהות זכותם של הורים במסגרת יחסי הורים-ילדים, עלינו להבחין בין שתי פניה של האוטונומיה של המשפחה: יחסי המשפחה כלפי חוץ, עם החברה, ויחסים פנים-משפחתיים, בין חברי המשפחה, בינם לבין עצמם.
[/list]
גישת האוטונומיה של המשפחה באה להגדיר את היחסים בין התא המשפחתי, האוטונומי, לבין המדינה, ומטרתה להדגיש כי החברה מכפיפה את כוחותיה וזכויותיה כלפי הילדים לאלה של ההורים (S. J. Stoljar International Encyclopedia Of Comparative Law, vol. IV, chap. 7, at p. 41-42). השאיפה לצמצם התערבותה של המדינה ברורה - התערבות מאסיבית של המדינה בתחום יחסי הורים-ילדים תרוקן מתוכן את רעיון הסמכות ההורית; ההימנעות מהתערבות מדגישה את העובדה שהילד חי בראש וראשונה בחסות ואחריות הוריו, וכי מעמד המדינה או החברה משניים במעמדם, אלא אם כן מתברר שדרושה התערבות המדינה לשם הגנה על הילד. אך חשוב מכך, הסיטואציות שלכאורה דורשות התערבות הן בדרך כלל מורכבות ורגישות, ולעתים [b]קשה להניח שהמדינה (שופט או פקיד סעד) תקבל החלטה טובה יותר מזו של ההורים[/b]. במקרה הרגיל ההנחה היא לכן ששיקול דעת ההורים מסמל ומגבש באופן הטוב והמדוייק ביותר את ההחלטות הראויות בגידול הילדים. וראה דברים ברוח דומה במאמר המוזכר מן ה.Harv. L .Rev, שם, בעמ' 1353:
"The right of parents to control the upbringing of their children may serve three distinct interests...: That of the parents in achieving fulfillment through childrearing; that of the child in being raised by those whose affection and familiarity makes them best intimate suited for the task; and that of society as a whole in diversity and pluralism".
ההנחה בדבר התערבות מינימלית של המדינה נסתרת משיוצאים מתחומי המקרה הרגיל, קרי, כאשר מתעורר משבר בתא המשפחתי; [b]התערבות המדינה תידרש לא משום הפרת חובה מחובותיו של הורה כלפי המדינה (למשל: הפרת החובה לשלוח ילד לבית ספר על פי חוק חינוך חובה), אלא משום הפרת חובת ההורה כלפי ילדו[/b] (וראה להלן הפן השני של האוטונומיה של ההורה); המדינה מתערבת כשהיא נחלצת להגן על הילד. כוחה של המדינה להתערב נעוץ בחובתה כ-Parens Patriae להגן על אלו מאזרחיה שאינם מסוגלים להגן על עצמם.
הנסיבות הדורשות התערבות המדינה הן אלו בהן אין ההורים ממלאים את תפקידם כראוי, או אלו בהן מתעוררת מחלוקת בין ההורים בכל הכרוך בתפקידם ובמימוש זכויותיהם כהורים - משמורת, חינוך וכדומה, ונדרשת הכרעה בין גישותיהם הסותרות. במקרים מן הסוג השני התפרקותו של התא המשפחתי מחלישה את האוטונומיה של ההורים וההגנה שלהם מפני התערבות המדינה, ומגבירה את הכוח (והצורך) של המדינה להתערב, דרך מערכת בתי המשפט. בקעים בתא המשפחתי מחלישים את חסינותו מפני התערבות חיצונית - היעדר היכולת של ההורים להגיע להחלטה משותפת מחייבת עירובו של גוף שלישי, חיצוני, הוא בית המשפט (וראה Eekelaar, at p. 173).
[list=1]
[*] בטרם נרחיב דברים בעניין כוח ההתערבות של המדינה ובקריטריונים להפעלתו, עלינו להבין את הפן השני של האוטונומיה של ההורים המתבטא ביחסי הורים-ילדים. במסגרת זו אין פירושה של האוטונומיה של ההורים כי אין הם מוגבלים בהחלטותיהם. אין היא מתירה להם לפעול כראות עיניהם ללא הגבלה ובשרירות תוך התעלמות מצורכי הילד ומטובתו. במסגרת יחסי הורים-ילדים אכן נתונה להורים הזכות הטבעית לגדל ולחנך את ילדיהם.
[/list]
במסגרת היחסים הפנים-משפחתיים זכות זו מולידה אך כפיפות הילד להוריו; ודוק, כפיפות ולא נחיתות (Stoljar, at p. 41). המשמעות היא כי זכות ההורים אינה זכות מוחלטת. זכותם של ההורים היא יחסית, והיא מוגבלת על ידי זכויות הילד וטובתו. יש והאינטרסים של הילד, זכויותיו וצרכיו באים לידי ביטוי ב"עקרון טובת הילד", שעל ההורים לפעול על פיו בבואם למלא חובותיהם ולממש זכויותיהם; יש שזכויות הילד יעמדו על רגליהן-שלהן, והילד יופיע במערכת לא רק כשיקול שיש לקחת בחשבון בעת פתרון סכסוך בין ההורים, אלא כצד מלא לסכסוך, שאת זכויותיו יש לאזן כנגד זכויות הצדדים האחרים לסכסוך. בהמשך נבקש לסווג את המקרה שלפנינו לקטגוריה זו. יש המכנים את זכותו של הורה כלפי ילדו "זכות מועברת" בשל היותה זכות הנושאת בחובה חובה (Stoljar, שם); והחובה האמורה היא חובתם הכללית של הורים כלפי ילדיהם (כדוגמת החובה לתמוך בילד, להגן עליו, לחנך אותו), שניתן לסכמה כחובה הכללית של ההורים לפעול לטובת הילד, ולקבל החלטות (במסגרת האפשרויות השונות העומדות בפניהם) המקדמות את טובתו. להורים הזכות למלא חובה: [b]"זכותם של ההורים שהם - הם ולא אחרים - ימלאו את החובה לגדל את הילד"[/b] (שיפמן, שם, בעמ' 219), [b]"הזכות שיש להורים בחינוך, בלימוד ובכל ענייני האפוטרופסות, היא הזכות למלא את חובתם כאפוטרופסים כלפי ילדיהם"[/b] (ע"א 212/85, פלוני נ' פלונים, פ"ד לט(4) 309, בעמ' 312, וכן ראה ע"א 577/83 הנ"ל בעמ' 468-467; וע"א 436/76, פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד לא(2) 239, בעמ' 243; וראה גם: J.M Eekelaar, "What Are Parental Rights?" 89 L.Q. Rev. 210, at p. 212; B.M. Dickens, "Function And Limit of Parental Rights", 97 L.Q. Rev. 462).
כאן מצויה נקודת החיבור בין שני פניה של האוטונומיה של ההורים: כנקודת מוצא, [b]ביחסי המשפחה עם החברה והמדינה, אין האחרונות רשאיות להתערב בהחלטות המשפחה פנימה, בעניינים הקשורים להבאת ילדים, גידולם וחינוכם; ביחסים אלו ההורים נהנים מאוטונומיה.[/b] אולם, מאחר וביחסים הפנימיים בין הורים לילדיהם אין ההורים נהנים מאוטונומיה מוחלטת, הרי שבמצבים מסויימים תתחייב התערבות המדינה, אם בשל הפרת חובותיהם של הורים כלפי ילדיהם; ואם בשל מחלוקת בין ההורים בדבר הדרך למילוי חובותיהם כלפי ילדיהם. נמצא כי אף האוטונומיה של ההורים כלפי המדינה והחברה אינה מוחלטת. זהו, אם כן, הבסיס להתערבות המדינה, שינוסח בשלב זה באופן הכללי ביותר: המדינה תתערב כל אימת שהחלטות ההורים ובחירותיהם אינן עולות בקנה אחד עם זכויות הילד וטובתו.