ה{{}}
התקפי זעם ואלימות בהריון קורים לי גם בלי קשר לבנזוגי.
למשל, אם אני ממש ממש רעבה (או עייפה או עם צרבת היסטרית), ומשהו לא קורה כמו שתכננתי ואני לא יכולה לאכול את מה שרציתי או בזמן שהתכוונתי (כלומר ברגע זה) - אני יכולה להרוג מישהו.
היום ניסיתי להכין מין קציצות צמחוניות כאלה והכל נהרס לי. לקחתי מגבת מטבח, תקעתי אותה בפה שלי, התקפלתי כולי קדימה וצרחתי את נשמתי לתוך המגבת מרוב זעם. אח"כ הסתובבתי בבית והרבצתי לקירות. רציתי להרוג את הטמבל שהעלה את המתכון לרשת, אבל הוא לא היה לידי, מה לעשות. אז שיהיה הקירות.
לא נעים. לא לי, לא לבנזוג, לא לילד.
לילד הכי פחות אכפת, הוא מקבל אותי כמו שאני ויודע להכיל אותי. נשמה גדולה שכמותו. אני נזהרת מאוד מלהעמיס עליו אחריות כלפיי, אבל לא תמיד זה מצליח (לא תמיד אני תופסת את עצמי).
בןהזוג ממש לא מסוגל להכיל את זה.
הוא רק גורם לי להרגיש יותר גרוע (אומר שאני מפלצת, שצריך לאשפז אותי ועוד פנינים כאלה).
אני כותבת ובראש רצות לי תגובות שאני מכירה מדפים אחרים לבעיות דומות מאוד, את חלקן כתבתי לאחרות בעצמי.
מכירה את הדפים באתר שעוסקים באלימות ואלימות נפשית במשפחה,
מכירה את הדפים על עבודה פנימית ומאה אחוז אחריות,
מכירה את התשובות הנפלאות של בשמת,
מכירה בעל-פה.
בחיים הרגילים אני חיה אותן.
זה לא עוזר לי עכשיו בגרוש.
בחיים הרגילים אני יודעת לסנן מעולה, לא נעלבת, לא נהיית קורבן, לא מגיעה לתחושות כאלה של תסכול וחוסר אונים
לא מגיעה כמעט בכלל לאלימות בעצמי (אולי פעם בשנה).
בחיים הרגילים האלימות היא משהו שנמצא בי, אני לוקחת את זה אתי באשר אלך, אבל לא נותנת לזה להכתיב לי את המעשים. זה כמו רישום מת, חסר כוח.
בהריון זה כל כך הרבה יותר חזק ממני.
אני רגישה לכל דבר, לא יכולה שלא להיעלב ממילה סתמית.
הכל כואב לי, הכל פוגע בי,
וכמה שאני מזכירה לעצמי שיש פה הזדמנות להתבוננות ולעבודה ולמודעות ולתיקון - זה לא בונה לי שריון, זה לא מגן מהפגיעה, זה לא משכך את העלבונות והכאבים.
מקסימום, אח"כ כשכל מה שנשאר זה לגמור את הבכי ולהתאפס,
מה שעוזר לי לקצר את הזמן הזה היא הידיעה שזה גם שלי. לא שאני לא בסדר והוא (או אחרים) כן, אלא שזה לא לגמרי חיצוני לי, יש בזה מרכיב שהוא פנימי, שהוא קשור לסרט שלי ואני רק משליכה אותו החוצה.
וזה לא משנה באותו רגע מה זה, אני לא נכנסת לזה, רק זוכרת שזה ככה וזה עוזר לי להירגע, לשחרר את הגוש בגרון ולחזור לנשום רגיל.
אבל בזמן אמת לא,
וזה קששששהההההההההה
ה{{}}[po]התקפי זעם ואלימות בהריון[/po] קורים לי גם בלי קשר לבנזוגי.
למשל, אם אני ממש ממש רעבה (או עייפה או עם צרבת היסטרית), ומשהו לא קורה כמו שתכננתי ואני לא יכולה לאכול את מה שרציתי או בזמן שהתכוונתי (כלומר ברגע זה) - אני יכולה להרוג מישהו.
היום ניסיתי להכין מין קציצות צמחוניות כאלה והכל נהרס לי. לקחתי מגבת מטבח, תקעתי אותה בפה שלי, התקפלתי כולי קדימה וצרחתי את נשמתי לתוך המגבת מרוב זעם. אח"כ הסתובבתי בבית והרבצתי לקירות. רציתי להרוג את הטמבל שהעלה את המתכון לרשת, אבל הוא לא היה לידי, מה לעשות. אז שיהיה הקירות.
לא נעים. לא לי, לא לבנזוג, לא לילד.
לילד הכי פחות אכפת, הוא מקבל אותי כמו שאני ויודע להכיל אותי. נשמה גדולה שכמותו. אני נזהרת מאוד מלהעמיס עליו אחריות כלפיי, אבל לא תמיד זה מצליח (לא תמיד אני תופסת את עצמי).
בןהזוג ממש לא מסוגל להכיל את זה.
הוא רק גורם לי להרגיש יותר גרוע (אומר שאני מפלצת, שצריך לאשפז אותי ועוד פנינים כאלה).
[hr]
אני כותבת ובראש רצות לי תגובות שאני מכירה מדפים אחרים לבעיות דומות מאוד, את חלקן כתבתי לאחרות בעצמי.
מכירה את הדפים באתר שעוסקים באלימות ואלימות נפשית במשפחה,
מכירה את הדפים על עבודה פנימית ומאה אחוז אחריות,
מכירה את התשובות הנפלאות של בשמת,
מכירה בעל-פה.
בחיים הרגילים אני חיה אותן.
זה לא עוזר לי עכשיו בגרוש.
בחיים הרגילים אני יודעת לסנן מעולה, לא נעלבת, לא נהיית קורבן, לא מגיעה לתחושות כאלה של תסכול וחוסר אונים
לא מגיעה כמעט בכלל לאלימות בעצמי (אולי פעם בשנה).
בחיים הרגילים האלימות היא משהו שנמצא בי, אני לוקחת את זה אתי באשר אלך, אבל לא נותנת לזה להכתיב לי את המעשים. זה כמו רישום מת, חסר כוח.
בהריון זה כל כך הרבה יותר חזק ממני.
אני רגישה לכל דבר, לא יכולה שלא להיעלב ממילה סתמית.
הכל כואב לי, הכל פוגע בי,
וכמה שאני מזכירה לעצמי שיש פה הזדמנות להתבוננות ולעבודה ולמודעות ולתיקון - זה לא בונה לי שריון, זה לא מגן מהפגיעה, זה לא משכך את העלבונות והכאבים.
מקסימום, אח"כ כשכל מה שנשאר זה לגמור את הבכי ולהתאפס,
מה שעוזר לי לקצר את הזמן הזה היא הידיעה שזה גם שלי. לא שאני לא בסדר והוא (או אחרים) כן, אלא שזה לא לגמרי חיצוני לי, יש בזה מרכיב שהוא פנימי, שהוא קשור לסרט שלי ואני רק משליכה אותו החוצה.
וזה לא משנה באותו רגע מה זה, אני לא נכנסת לזה, רק זוכרת שזה ככה וזה עוזר לי להירגע, לשחרר את הגוש בגרון ולחזור לנשום רגיל.
אבל בזמן אמת לא,
וזה קששששהההההההההה