מנצלת את נוא הדף עם הצרה הפרטית שלי
אז יש לי איזו שכנה (כמה בניינים ליד) שפעם עצרתי לדבר עם חברה שלה בכלל (במקרה, הילדים שלנו תקשרו) וההיא גם הצטרפה לשיחה, ומסתבר היא ספרית, אז כבר קבעתי אצלה שאבוא אליה לעשות קצוות (בתשלום סביר) ומשם פעם ב.. הביאה לי בגדים לילדים (שקיות מחברות שלה), קפצה לקפה, והכל היה טוב ויפה.
לא יודעת איך ולמה אבל הקשר הדרדר. בעצם החברה הזאת מאוד אוהבת לתקן אותי.
איך שהיא נכנסת לבית,מיד נותנת הצעות ייעול לעיצוב הבית, לסידור הכביסה, היכן לשים את פח הזבל וכמה פעמים בשבוע כדאי לנקות. כי לא מספיק נקי. וכשמספיק נקי לה, מיד להגיד לי "כל הכבוד, עכשיו יותר נקי". האמת היא שאני מרוצה מרמת הניקיון שלי, ומקפידה לטאטא כל יומיים וכו', אבל החברה הזאת היא מאלה שמנקות כל היום ואוכלות את הספונג'ה לארוחת צהריים. קשה לרצות אותה, וממילא זה לא מתפקידי.
כשהיא נכנסת לבית היא גם סוקרת בעין זריזה את כל הבית, שואלת מאיפה קניתי, אם יש משהו חדש, ואם רואה משהו קטן חמוד, שואלתץ אם היא יכולה לקבל את זה מתנה. מה לא? טוב אז כשימאס לי מזה - אז היא רוצה את זה מתנה. פעם ניג'סה לי על נרגילה שעמדה על המדף בחוסר מעש, רק ליופי אולי, ולבסוף הבאתי לה את זה. כשהייתי אצלה לא ראיתי את הנרגילה, והיא אמרה שהעבירה אותה לחברים שלה. שבגדול לא אכפת לי, כי ברגע ששיחררתי אז שיחררתי, אבל תהרגו אותי לא מבינה מה הקטע לנג'ס לי על דברים שהיא כלל לא צריכה אותם?
הבחורה אינה עובדת בעבודה מסודרת, בגלל הביטוח לאומי (גרושה +2) ומתפרנסת מניקיונות, בייביסיטרים, עזרה בבית וכו'
אחת כזאת שמכירה את כולם וכולם מכירים אותה.
פעם הלכתי פגשתי אותה ברחוב עצרנו לדבר, עברה לידנו קשישה עם מטפלת והתחילה לצעוק עליה ברומנית.
החברה אמרה שהזקנה המשוגעת מעלילה עליה כי גנבה ממנה 200 ש"ח, מה לעשות - זקנה, לא מבינה כלום, גומלת רעה על טובה.
ואני לא ממש בטוחה למי כדאי להאמין, אבל לקחתי לתשומת ליבי להזהר...
ולמה אני מספרת את זה? תיכף תבינו.
אז כמו שכבר אמרנו, מקור המועקה שלי הוא בביקורת האינסופית שהיא מעבירה אותי (ואם יש אצלי חברה אחרת, אז גם אותה על הדרך), החל מהתספורת דרך הניקיון ועד ה... ילדים. הו!
עד כאן!
ואמרתי לה את זה. ראו, יש לי הסתייגות רבות מדרך החינוך שלה ומעולם לא הערתי לה. גם כשהלכה מכות אל מול עיניי עם בנה בן ה15. בכל זאת, הוא ילד גדול מספיק כדי לדחוף אותה יותר חזק ממה שהיא דוחפת אותו. היא קרובה לגלות שהשיטה מיצתה את עצמה.
אבל היא תופסת מעצמה אם השנה, חושדת בכולם שהם הורים מזניחים, ומתקנת אותי מול הילדים שלי!!! ללא הפסקה..
פעם אחרונה שהייתה אצלי אמרתי לה שתשמור את ההערות שלה לעצמה. כן כן, שתראה את כל העוולות שאני גורמת להם ופשוט תסגור את הפה.
אז היא באה אלי אתמול עם שקית של בגדים משומשים (שבשנה האחרונה היא מביאה לי רק זבל, דברים שחוקים, קרועים, ומשקית שלמה אין לי בגד אחד "להציל", אבל אני
לא רוצה לבאס אותה - שאולי זה משפט שקרי ואני מחפשת למה באמת אני לא מבקשת ממנה לחדול עם השקיות האלה - עם בגדי תינוקות זה היה בסדר, אבל ילדים גדולים כידוע הורסים בגדים בקצב והעברת השקיות הזאת לא עוזרת לי בכלום). הייתי עסוקה במטבח. הכנתי ארוחה לגדולים ונידנדתי עם הרגל את הקטן שישב בטרמפולינה וילל קלות. היא שאלה אם להרים אותו... אמרתי שאם הוא מסכים - אז בכיף. הוא לא הסכים: זרק את הידיים לצדדים איך שהתקרבה אליו והתחיל לצרוח (לפעמים הוא עושה את זה, לא עם כולם ולא תמיד. כאמור, היה סוג של עייף או מנומנם).
וואי-וואי, היא אמרה. אמרתי לה שקורה, ושתתן לו את הזמן שלו.
היא אמרה שאולי היא תלך כדי לא להפריע לי.
לא אמרתי כלום.
הייתה שתיקה מעיקה ואז היא המשיכה לדבר.
הכנתי לה קפה.
כעבור כמה זמן היא פנתה אל התינוק כדי לספר לו כמה הוא חמוד.
עד אז הוא כבר היה לגמרי רגוע וערני. אבל שוב הוא החמיץ את הפנים איך שהתקרבה אליו והתחיל לבכות בכי תמרורים.
היא אמרה "טוב, אז אני לא אדבר איתך!"
ואמרתי לה בצחוק "אולי עדיף באמת שלא" - אבל התכוונתי ברצינות, רק הוספתי חיוך כדי לא להשמע נוזפת.
"רק שתדעי לך שאת עושה טעות" - אמרה לי החברה בקול נעלב. "הילד צריך להתרגל לאנשים. הוא צריך להיות חברותי, צריך לדבר עם הילד, צריך שיראה אנשים"
אמרתי לה שהוא רואה אותה כל הזמן, אין צורך להתקרב כ"כ "
"הילד צריך להכיר אנשים! אם אני לא אדבר איתו, הוא לא יכיר אותי! הבנת? בכל פעם שהוא יראה אנשים הוא יבכה? עם כל הכבוד יש לי יותר ניסיון ממך, גידלתי דורות של ילדים! <והכוונה היא: הייתי 3 חודשים סייעת בגן עד שפיטרו אותי> צריכים לדבר עם הילד ישירות, כדי שיתרגל! זה לא ייתכן שהוא יצעק ככה על כולם.
אמרתי לה שהוא ממש לא צועק ככה על
כולם
הו, כאן היא כבר ממש נעלבה!
"אהההההההההההה... אז את אומרת שאני לא בסדר????"
והתחילה לירות את חציה אחד אחרי השני, עם הלחץ על הכוונות שלה, ועל הניסיון שלה.
"זו לא בושה ללמוד!" היא צעקה "תלמדי!! יש לך חברה שאכפת לה ממך, אם לא היה אכפתי לי, לא הייתי מעירה! את טועה מאוד, ואני מנסה לעזור לך!!!! אם יש לך חברה שטועה בחינוך ילדיה לא היית עוזרת לה????"
והטונים עולים עוד ועוד והיא כולה שוצפת וקוצפת (בחיים לא הגענו לוויכוח כזה או בכלל, כי בד"כ תמיד ויתרתי וחיפפתי, אבל הפעם רציתי לקחת את זה ממש ממש עד הסוף כדי לצאת מהמקום הסביל הזה של מושא ההערות האינסופיות שלה, חלקן ממש מטומטמות, ה' יסלח לי)
אמרתי לה שעם כל הכבוד לכוונות שלה, אני לא צריכה את העזרה שלה.
אמנם מצידה יכול להראות כי חיי הם ברוך, אבל לא כך הוא המצב.
הכל בסדר אצלי ברוך ה'.
וממש בטון רגוע.
אמרתי לה: אני מצטערת, אבל הניסיון העצום שלך הוא הניסיון שלך, ואיננו רלוונטי לי. לי יש ניסיון שלי - ואני מסתדרת איתו נהדר.
כמו שלמשל כשהיא מעירה לי על הנקות... באמת! אני מניקה כבר 5 שנים ברצף, אין לי בעיות <טפו טפו טפו>, לא ביקשתי ממנה עזרה מעולם - ועדיין היא מעירה ומעירה ומעירה.
"אז מה?" היא אומרת לי - "זה שאת מניקה עם ניסיון אומר שאת יודעת
הכל? אי אפשר ללמד אותך כלום?? אם נראה לי שיש דבר שיכול להקל עליך <כמו לצטט חומרים של טיפת חלב לגבי הנקה של 20 דק' מכל צד ולהתעקש שמה שאני עושה זו טעות איומה> אני רוצה
לעזור לך!"
אמרתי לה שעם כל הכבוד להערות הבונות שלה, אני לא חייבת לקבל אותן.
"את לא חייבת גם לארח אותי! אני אקום ואלך" היא אמרה
ולא קמה ולא הלכה.
במקום זה השתתקה והתחילה לשחק עם הפלאפון כמו ילדה בת 12.
יושבת ומשחקת.
כאילו... מה עכשיו? אני מסתכלת ורואה שהיא מנסה לבכות.
לא ממש יורדות דמעות, אבל היא מנגבת כזה מתחת לעיניים כשאני מסתכלת עליה, כדי לסמן לי שהנה, היא בוכה.
לא נעים... ומעצבןןןןןןןןןןןןן!!!!!!!!!!!
מה היא עושה לי סחטנות רגשית?
ומה זה המעבר החד הזה של אחת שמתנפחת וצועקת (ואני רגועה כל הזמן, אבל מאוד תקפה ומאוד עקבית) למתקרבנת עומללה?
אוףףףףףףףףף
הכי היה בא לי לקחת אותה פיזית ולזרוק מהבית.
ואז היא אומרת לי: אני כזאת רגישה... אוי... ככככככ.... אוי.......
ובאמת משחררת דמעה וחצי ואז מסתכלת למעלה על המדף...
<לפני שהיא באה הורדתי מהמדף משהו שהיא הייתה עלולה להתלהב ממנו ושמתי אותו בחדר>
עם העיניים היא סקרה את המדף ועצרה על המקום הריק שנוצר מזה שהזזתי ת'חפץ -
ומיד קלטה שחסר שם משהו, הפסיקה להתייפח ופתחה את הפה כדי לשאול, אבל אז נזכרה כנראה שהסצינה לא מאפשרת.
ואז התחילה לספר לי על הילדות הדפוקה שלה, אבל האמא החורגת, ומיני צרות שחבטו בה במהלך חייה.
אהההההההההההההההה!!!!!!!!
יופי, איך מתקדמים מפה?!
התחבקנו לפני שהיא הלכה, ואני אמרתי שמצטערת שככה יצאה הפגישה שלנו, אבל אני שמחה שדיברנו (והכוונה שלי הייתה שאני שמחה שהבהרתי לה שלא בא לי טוב כל החינוך המיוחד שהיא אוהבת להפעיל עלי).
והיא אמרה: שטויות, מבחינתי - לא היה ולא נברא!
וואלה יופי!
כן היה וכן נברא!
והוסקו מסקנות וגם הופקו לקחים!
מבחינתי שלא תבוא יותר!
אבל אני לא רוצה גם להיות האוייבת שלה, שהיא תספר לכולם היא עשתה לי טובות והביאה לי שקיות של בגדים, ואני גמלתי לה רעה על טובה, או משהו כזה.
או אולי אין לי שליטה בכלל על זה?
אני בטוח לא מוכנה שהיא תדחף לפנים של הבן שלי כדי ללמד אותו מה זה "אנשים זרים אך לא מאיימים", כי היא דווקא מאוד מאיימת עליו, וזכותו לחשוב ככה.
ואיפה אני בסיפור הזה?
מה אני אמורה לעשות כדי "לצאת בסדר"?
בפני מי אני מנסה לצאת בסדר?
או אולי נאחזת בידידות שהייתה נוחה לי פעם? או אולי באמת ניצלתי אותה?
ואולי גם היום אני מנצלת אותה?
אני לא יודעת.
אני מבינה מה היא מחפשת אצלי, אבל לא מבינה מה לי יש לחפש אצלה.
ועכשיו גם לא נעים לי לחפף אותה, כי בכל זאת, היא עברה ילדות דפוקה... ומה זה קשור בכלל?
רעויונות, מישהי?
ועוד סיפור קטן לקינוח. לפני שבוע בדיוק הייתי בשיעור אצל חברה שלי (אבל באמת חברה שלי מתוך רצון, לא "נסיבתית" ולא "שכנה"). הבן שלי היה ער, והיא אמרה שזה טוב לבנים לשמוע דברי קודש. ושהתינוקות מאוד אוהבים גם כשקוראים להם בתנ"ך.
מי שרוצה לצחוק אז שיצחק, אבל איך שהיא התחילה בשיעור, הבן שלי התחיל לדבר איתה, בהתחלה בגררררררררר.... גרררררררר.... ואז הגביר את קולו:
או! או! אה! אה!
וכך גם המורה דיברה יותר חזק כדי שישמעו אותה, והבן שלי עוד יותר חזק אוווווווווווווווווווווווווווואההההההההההההההההה! וצוחק לעצמו אברררררר... הגררררררר....או! או!
עד שכבר ממש אי אפשר היה לשמוע את המורה, אלא רק אותו.כולם צחקו אמרו שהוא יהיה זמר,,, או חזן,,, או צדיק,,,
כנהוג לפרגן לילד מזמר.
אמרתי למורה שהיא ממש הקסימה אותו, בחיים לא ראיתי אותו ככה מדבר בהתלהבות עם מישהי שהיא לא אני
ממש לא הוריד ממנה את העיניים.
והיא אמרה שתינוקות רואים הילות, ובגלל זה הם לא מסתכלים בעיניים אלא קצת יותר למעלה.
אני מתחילה להאמין במה שהיא אמרה.