על ידי אמא_של_שחר* » 17 ספטמבר 2009, 20:09
ת' והצאצא נפגשו לבסוף, כבר לפני שבועיים, ורק עכשיו אני מתפנה לכתוב.
ת' בא אלינו הביתה בשבת בצהריים, וישר התיישב עם הצאצא והצעצועים שלו. הם היו כל-כך עסוקים בשלהם, שאני יכולתי להרשות לעצמי סייסטה נדירה בשבת בצהריים.
מאז לא יצא להם להתראות אבל הצאצא מאוד מחכה, כי יש לו כל מיני דברים שהוא חייב להראות לת' ולשאול אותו.
במהלך החג יצא לנו לבלות קצת זמן שלושתנו יחד, וגם עם המשפחה שלי.
לפני שבוע התחלתי להרגיש קצת ספקות והרהורים לגבי הקשר עם ת'. הוא אדם נהדר, טוב לי איתו יותר משאי-פעם היה לי עם בנזוג, יש ביננו שיתוף ופתיחות ריגשית מלאים, המון תחומי עניין משותפים, הרבה נכונות להכיר את העולמות השונים אחד של השני, וגירוי תמידי בהמון תחומים. אבל הוא גם מאוד שונה, שלא לומר רחוק מבן-הזוג המושלם שבניתי לעצמי בשעות רבות של חלומות בהקיץ בחודשי היחידות הרבים שהיו לי. מר-מושלם שבניתי באמת מושלם, ועדיין קשה לי להכיר בחוסר ממשיותו, ולכן גם לוותר עליו. מאז שהכרנו ת' ואני מבלים כמעט מדי יום שעה - שעתיים בשיחות טלפוניות, למעט הלפחות פעמיים - שלוש בשבוע שאנחנו נפגשים. לאחרונה נזכרנו שלמרות האהבה והכיף שבשיחות האלו, לכל אחד מאיתנו יש גם חיים מלאים מעבר לקשר ביננו, והמון דברים שבקושי נשאר זמן אליהם אחרי שעות רבות של שיחות טלפניות, אז החלטנו, וגם קיימנו לדבר פחות בין הפגישות (ולהאט בכך ולו במעט את התקרובתנו למחלקות האונקולוגיות). וגם הייתי לקראת וסת. בקיצור - פתאום הכל הרגיש שונה ביננו. בבגרות ובינה לא אופיינות במקרים כאלו החלטתי לא להיענות לספקות, לזכור שהן שם אבל לזכור גם על מה אני לא רוצה לוותר, לפחות לא בינתיים. ובכל זאת כל השינויים האלו השרו עלי תחושה של תחליתו של סוף הקשר. ואז נפל לי האסימון: זו לא ההתחלה של הסוף, זה הסוף של ההתחלה.
ת' והצאצא נפגשו לבסוף, כבר לפני שבועיים, ורק עכשיו אני מתפנה לכתוב.
ת' בא אלינו הביתה בשבת בצהריים, וישר התיישב עם הצאצא והצעצועים שלו. הם היו כל-כך עסוקים בשלהם, שאני יכולתי להרשות לעצמי סייסטה נדירה בשבת בצהריים.
מאז לא יצא להם להתראות אבל הצאצא מאוד מחכה, כי יש לו כל מיני דברים שהוא חייב להראות לת' ולשאול אותו.
במהלך החג יצא לנו לבלות קצת זמן שלושתנו יחד, וגם עם המשפחה שלי.
לפני שבוע התחלתי להרגיש קצת ספקות והרהורים לגבי הקשר עם ת'. הוא אדם נהדר, טוב לי איתו יותר משאי-פעם היה לי עם בנזוג, יש ביננו שיתוף ופתיחות ריגשית מלאים, המון תחומי עניין משותפים, הרבה נכונות להכיר את העולמות השונים אחד של השני, וגירוי תמידי בהמון תחומים. אבל הוא גם מאוד שונה, שלא לומר רחוק מבן-הזוג המושלם שבניתי לעצמי בשעות רבות של חלומות בהקיץ בחודשי היחידות הרבים שהיו לי. מר-מושלם שבניתי באמת מושלם, ועדיין קשה לי להכיר בחוסר ממשיותו, ולכן גם לוותר עליו. מאז שהכרנו ת' ואני מבלים כמעט מדי יום שעה - שעתיים בשיחות טלפוניות, למעט הלפחות פעמיים - שלוש בשבוע שאנחנו נפגשים. לאחרונה נזכרנו שלמרות האהבה והכיף שבשיחות האלו, לכל אחד מאיתנו יש גם חיים מלאים מעבר לקשר ביננו, והמון דברים שבקושי נשאר זמן אליהם אחרי שעות רבות של שיחות טלפניות, אז החלטנו, וגם קיימנו לדבר פחות בין הפגישות (ולהאט בכך ולו במעט את התקרובתנו למחלקות האונקולוגיות). וגם הייתי לקראת וסת. בקיצור - פתאום הכל הרגיש שונה ביננו. בבגרות ובינה לא אופיינות במקרים כאלו החלטתי לא להיענות לספקות, לזכור שהן שם אבל לזכור גם על מה אני לא רוצה לוותר, לפחות לא בינתיים. ובכל זאת כל השינויים האלו השרו עלי תחושה של תחליתו של סוף הקשר. ואז נפל לי האסימון: זו לא ההתחלה של הסוף, זה הסוף של ההתחלה.