התחלתי לכתוב מידי יום מה אני אוכלת כדי לשלוח לדודה שלי לבחון ולייעץ לי.
חשבתי שאעשה את זה 3 ימים ואז אשלח לה. בנתיים עברו כבר 3 שבועות ואני כל כך נהנית ולומדת מזה ועוד לא שלחתי לה אפילו.
דבר ראשון שגליתי זה שאני אוכלת במהלך היום כל מיני דברים שהם לא בתפריט שלי אבל לא מחשיבה אותם אפילו בפני עצמי.
אני אשכרה אוכלת דברים ומעלימה עין מעצמי ואז לא כותבת את זה ביומן האוכל שלי כי זה מעולם לא קרה!! קטעים, זה ממש ממש משעשע לראות.
ונניח הייתי אוכלת 3 שזיפים ביום אז ביומן אוכל הייתי מוצאת את עצמי כותבת רק 2 שזיפים.
על מי את עובדת????!!!
וזה לא רק מצחיק לראות שאני מנסה לעבוד על עצמי זה גם מראה לי עד כמה אני בתחושת אשמה בפני עצמי.
אז עכשיו אני כותבת כל פיפס. לא כי אני דופקת חשבון אלא כי אני רוצה להיות ערה למציאות ורוצה ללמוד מזה את מה שאני יכולה.
וחוץ מזה שאני חושבת הרבה יותר לעומק לפני שאני אוכלת משהו שחורג מהתפריט שלי ברגע שאני יודעת שבעוד רגע אצטרך לתעד את זה.
אז בגדול, חזרתי לאכול באופן המוקפד הזה, זה עושה לי טוב, אני עובדת המון ויש לי אנרגיה. לפעמים בלילה או אחרי כמה טיפולים רצופים אני מרגישה צניחה ואז אני יודעת שעשיתי יותר מידי ואני צריכה להאט קצת את הקצב.
במקום לנסות לאזן את בלוטת התריס אני בתשומת לב על מה גורם לי להרגיש טוב ומה לא.
וכשאני מתבוננת מבחוץ על עצמי אני רואה שאני עדיין זקוקה לפעמים לתשישות הזאת כדי לאפשר לעצמי לנוח, כדי לקבל תשומת לב או עזרה מבעלי או מהסביבה... זה הסיפור של האישה עם תת פעילות של בלוטת התריס
הבלוטה לא תתאזן רגע אחד לפני שהיא אמורה להתאזן ולא משנה מה אני אעשה ובנתיים
עד עכשיו זה השיל ממני אמונות מיותרות לגבי אוכל, לגבי הערך העצמי שלי, לגבי איך הדברים אמורים או צריכים להיות...
זה מצריך ממני להיות כל הזמן בהקשבה לגוף שלי ולצרכים שלו מעבר לתוכניות שאני מתכננת עבור עצמי, זאת אינדיקציה מאד מדוייקת של מה אני יכולה ולא יכולה לעשות.
כשאני מתחילה להפליג רחוק זה מפיל אותי לאדמה ומאלץ אותי להיות בנוכחות.
אי אפשר להתווכח עם הגוף, זה דבר נפלא! כשאין עם מי להתווכח אין וויכוח. יש שקט ויש שלווה.
התחלתי לכתוב מידי יום מה אני אוכלת כדי לשלוח לדודה שלי לבחון ולייעץ לי.
חשבתי שאעשה את זה 3 ימים ואז אשלח לה. בנתיים עברו כבר 3 שבועות ואני כל כך נהנית ולומדת מזה ועוד לא שלחתי לה אפילו.
דבר ראשון שגליתי זה שאני אוכלת במהלך היום כל מיני דברים שהם לא בתפריט שלי אבל לא מחשיבה אותם אפילו בפני עצמי.
אני אשכרה אוכלת דברים ומעלימה עין מעצמי ואז לא כותבת את זה ביומן האוכל שלי כי זה מעולם לא קרה!! קטעים, זה ממש ממש משעשע לראות.
ונניח הייתי אוכלת 3 שזיפים ביום אז ביומן אוכל הייתי מוצאת את עצמי כותבת רק 2 שזיפים.
על מי את עובדת????!!!
וזה לא רק מצחיק לראות שאני מנסה לעבוד על עצמי זה גם מראה לי עד כמה אני בתחושת אשמה בפני עצמי.
אז עכשיו אני כותבת כל פיפס. לא כי אני דופקת חשבון אלא כי אני רוצה להיות ערה למציאות ורוצה ללמוד מזה את מה שאני יכולה.
וחוץ מזה שאני חושבת הרבה יותר לעומק לפני שאני אוכלת משהו שחורג מהתפריט שלי ברגע שאני יודעת שבעוד רגע אצטרך לתעד את זה.
אז בגדול, חזרתי לאכול באופן המוקפד הזה, זה עושה לי טוב, אני עובדת המון ויש לי אנרגיה. לפעמים בלילה או אחרי כמה טיפולים רצופים אני מרגישה צניחה ואז אני יודעת שעשיתי יותר מידי ואני צריכה להאט קצת את הקצב.
במקום לנסות לאזן את בלוטת התריס אני בתשומת לב על מה גורם לי להרגיש טוב ומה לא.
וכשאני מתבוננת מבחוץ על עצמי אני רואה שאני עדיין זקוקה לפעמים לתשישות הזאת כדי לאפשר לעצמי לנוח, כדי לקבל תשומת לב או עזרה מבעלי או מהסביבה... זה הסיפור של האישה עם תת פעילות של בלוטת התריס :-)
הבלוטה לא תתאזן רגע אחד לפני שהיא אמורה להתאזן ולא משנה מה אני אעשה ובנתיים
עד עכשיו זה השיל ממני אמונות מיותרות לגבי אוכל, לגבי הערך העצמי שלי, לגבי איך הדברים אמורים או צריכים להיות...
זה מצריך ממני להיות כל הזמן בהקשבה לגוף שלי ולצרכים שלו מעבר לתוכניות שאני מתכננת עבור עצמי, זאת אינדיקציה מאד מדוייקת של מה אני יכולה ולא יכולה לעשות.
כשאני מתחילה להפליג רחוק זה מפיל אותי לאדמה ומאלץ אותי להיות בנוכחות.
אי אפשר להתווכח עם הגוף, זה דבר נפלא! כשאין עם מי להתווכח אין וויכוח. יש שקט ויש שלווה.