חיים חדשים במדבר 2

שליחת תגובה

הכלל הוא הפרט
קוד אישור
הזן את הקוד בדיוק כפי שהוא מופיע. כל האותיות הן אותיות גדולות.
סמיילים
|יד1| |תינוק| |בלונים| |אוף| ;-) :-] |U| |נורה| |עוגה| |גזר| |אפרוח| 8-) :'( {@ :-) |L| :-D |H| ((-)) (()) |יש| |רעיון| {} |#| |>| |שקרן| >:( <:) |N| :-0 |תמר| :-S |מתנה| |<| :-( ZZZ :-| |*| :-/ :-P |עץ| |!| |-0 |Y| :-9 V :D :) ;) :( :o :shock: :? 8-) :lol: :x :P :oops: :cry: :evil: :twisted: :roll: :!: :?: :idea: :arrow: :| :mrgreen: :geek: :ugeek:

BBCode פעיל
[img] פעיל
[url] פעיל
סמיילים פעילים

צפיה מקדימה של הנושא
   

הרחב תצוגה צפיה מקדימה של הנושא: חיים חדשים במדבר 2

חיים חדשים במדבר 2

על ידי נעמה_וייס_טוהר* » 11 אוגוסט 2013, 05:57

הגעתי לתחנה הסופית - לעצמי. אני היום נעמה וייס טוהר ומזמינה אתכם לביתי , עולמי החדש : אתר שינוי תודעתי
אני מלווה תהליכי שינוי , לומדת ומלמדת קורס וירטואלי של מידעי תודעת העל ומלווה תהליכי למידה עצמאיים של ילדים במחשב.
חיה נושמת לומדת ומלמדת בבית שינוי תודעתי שאני מנהלת ברחובות. מוזמנים לבקר

אני כבר לא נוכחת באתר באופן טבעי , כי הטבע שלי כבר השתנה...
אני כבר לא אני צייצה, אני כבר לא ביצה...

אני אפרוח קטן שעושה את צעדיו הראשונים בעולם החדש

אהבה, נעמה
נעמה

חיים חדשים במדבר 2

על ידי פרח_יבשה* » 06 אוגוסט 2013, 16:14

+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+

איזה יופי, גמעתי את הסיפורים. מרגש
תודה

חיים חדשים במדבר 2

על ידי טוהר_אהבה* » 09 יולי 2012, 16:57

עברו אי אלו שנים,עברתי עוד גלגול של חיים חדשים. אני מתורגלת במעבר בין עולמות חלופיים...
אני כמעט לא נוכחת באתר באופן טבעי ,אבל תוכלו לקרוא אותי ב שינוי תודעתי בעידן החדש
וליצור איתי קשר באתר שינוי תודעתי http://shinuytodaati.co.il/

אהבה
נעמה

חיים חדשים במדבר 2

על ידי טוהר_אהבה* » 06 יוני 2012, 09:35

הבלוג הזה המשיך לבלוג חיים חופש בערבה בלוג משפחה בחינוך ביתי
משם עברתי ל מהות החיים ומשם ל שינוי תודעתי בעידן החדש
היום אני כותבת בלוג באתר שלי שינוי תודעתי http://shinuytodaati.co.il/
מוזמנים לעקוב אחרי השינויים...
אם תצליחו לעמוד בקצב...

אהבה
נעמה

חיים חדשים במדבר 2

על ידי טוהר_אהבה* » 03 יוני 2012, 21:03

פעם, כשחייתי בערבה , אהבתי את השקט של המדבר כי הוא עזר לי להתחבר לעצמי. היום, השקט שלי נובע מתוכי ולכן למיקום הפיזי שלי- בעיר, חסר משמעות כשלעצמו. כל עוד אני חיה את הייעוד שלי- גם הרעש החיצוני של העיר הגדולה לא מסיח את דעתי מהחיבור פנימה

http://www.youtube.com/watch?v=K6V0DRv6 ... ture=share

המדבר מדבר
קורא לך להיות שמח
מזכיר לך שהכל פורח
אצלך בלב

המדבר מדבר
את שתיקתו של הירח
מזכיר לך שאתה אורח
בעולם הזה



מקום
http://shinuytodaati.co.il/%D7%9B%D7%9C ... %95%D7%9D/

חיים חדשים במדבר 2

על ידי נעמה...* » 09 מאי 2007, 20:19

טוב,אז ככה:

מזה זמן רב שלא ניתן לערוך את הדף הזה,משום שהוא ארוך מדי
חשבתי שזה שיעור בשבילי ללמוד לקבל ולשמוע הכל,בלי "לעגל פינות", בלי לתקן או לשנות.פשוט לקבל את עצמי,גם עם הטעויות שאני עושה.גם אם אני מתחרטת על איזו מילה או התבטאות ורוצה לנסח אחרת. ואכן,כך היה.
היום קיבלתי מסר מהעריכה שלא ניתן להסדיר את הבעייה וייטב אם אפתח דף חדש

דף חדש?עוד אחד? אני?
אני?נעמה? שעד לפניי שנה בכלל לא ידעה איך מקלידים אפילו את שמה.אפילו לא לפתוח/לסגור את המחשב. כלום. נדה.
אני?נעמה?שהתעקשה להגיש עבודות באוניברסיטה בכתב יד,כי לא היה מי שידפיס לה?
אני?נעמה? שכל כך לא מחוברת לכל מה שפועל על חשמל או בטריות
זו אותה אני?זו שהתמכרה ל"מה חדש" באתר הנהדר הזה?אותה אחת שיושבת ערב ערב וכותבת את הגיגי ליבה ומחשבותיה

אכן,אני היא...

ובכן,עד שאחליט על שם חדש לדף החדש,לכשייפתח,אם וכאשר...

ביי

נעמה

חיים חדשים במדבר 2

על ידי הקוסמת_מארץ_עוץ* » 08 מאי 2007, 10:38

מסר האנשים האמיתיים" (סיפור אמיתי שקרה,המתעד את מסעה עם שבט
ספר מדהיםםםםםם
קראתי לפני שנים ואני עוד זוכרת אותו וממליצה כל הזמן...

חיים חדשים במדבר 2

על ידי נעמה...* » 08 מאי 2007, 05:35

היי אורנה
קשה לי לראות את הקשר בין אורח החיים המודרני ובין הנוסח המקורי שאליו התכוון הבורא...

אבל למעשה,מניין לי מה התכוון הבורא?

קשה לי לדמיין באיזה אופן המציאות של היום תחזור למציאות של פעם...

אבל אהבתי את החשיבה האופטימית שלך ואת הדמיון המפותח שמצליח לדמיין ספירלה כזו. מעניין משחק המילים :קידמה/קדם

הדרך שלך להתבונן בעולם מאד מרעננת ומעוררת מחשבה.

אולי אוסיף עוד "לו" אחד:

לו רק אשחרר עצמי מהקיבעון המחשבתי שלי ואתן לנשמתי דרור לדמיין את המציאות שלנו מתמזגת חזרה אל העבר
לו רק אאמין שזה אפשרי
כל שאבקש-לו יהיה

חיים חדשים במדבר 2

על ידי אורנה_שפרון* » 07 מאי 2007, 23:48

<ההודעה הקודמת של אורנה ממחשב שקלא הותיר בו עקבות>

חיים חדשים במדבר 2

על ידי קלא_אילן* » 07 מאי 2007, 23:45

נעמה,
טוב לקרוא אותך שוב....

נקודה למחשבה:
לו רק היה הרוב האנושי מבין כי מה שהוא מכנה "קידמה",זהו כלי הנשק המסוכן ביותר שישמיד ויכחיד את כולנו כאן

השורש של "קידמה" ושל "קדם" הוא אותו השורש,
אז מה זה מה?

לא בדיוק יודעת,
אבל אולי אנחנו בעצם לא מתקדמים בקו אחד ישר ורציף אל עבר עתיד קבוע כלשהו?
אולי אנחנו נעים בספירלה - הולכים וחוזרים מאותו מקום אל אותו מקום אבל בכל פעם קצת אחרת?

חיים חדשים במדבר 2

על ידי נעמה...* » 05 מאי 2007, 12:40

אומבבה

כך קראו לי חברותיי בהיותי נערה מתבגרת.תלתלי הפרועים,התנהגותי הפראית משהו,כפות רגליי היחפות והעדפותיי את חוף הים ושדות הבר על פני דיסקוטקים וגינדורי נשים,כל אלו תרמו להבנה שיוטב היה אם הייתי נולדת אי אלו שנים קודם לזמני. הרבה שנים אחורה...אי שם,אולי באפריקה. (חלום ישן שהדהד בי הרבה שנים,עד שבבגרותי נסעתי עם נועם לכפרים הכי ניחדים,בארצות הכי רחוקות ולא מתויירות,במערב אפריקה...)

רק אתמול דיבר עלינו שכן בבאר אורה שאנחנו חיים בימי הביניים.
אחרי שסיימתי לקרוא את הספר של מרלו מורגאן "מסר האנשים האמיתיים" (סיפור אמיתי שקרה,המתעד את מסעה עם שבט אבוריגינים באוסטרליה) אני יכולה לומר בוודאות,שאם יש תקופה הסטורית שבה הייתי רוצה להוולד,הרי זה לפני 5000 שנה. יחד עם הילידים האבוריגינים ,באוסטרליה. הרחק הרחק מהציוויליזציה.
בוודאי שלא בימי הביניים. רק זה חסר לי: כל גינוני הנימוסין הצבועים,הבגדים המסורבלים-שמלות עם מחוך בבטן ואיזה מאה שכבות של תחרת מלמלה,ותסרוקת מפוארת משוכה היטב במליון סיכות ומני קרמים. לא. לא.ממש לא ימי הביניים. הוא טעה בגדול (השכן)
הוא חשב שאם אני מסתובבת בלי פלאפון נייד צמוד,והקטנטונת שלנו מסתובבת ערומה
אז זה אוטומטית מחזיר אותי אחורה לימים "פרמיטיביים",לא מפותחים יענו.
מעדיפה לחיות כמו האדם הקדמון ולא כמו בימי הביניים.

מה שאהבתי בחייהם של האבוריגינים זה לא רק הפשטות והפרהמיטיביות,אלא בעיקר רמת הרוחניות הגבוהה בחייהם.מחוברים לאחדות ,מרגישים,נושמים,חווים כל חוויה דרך חיבור עמוק ואמיתי לכח הגדול והמייטיב של הייקום.מאמינים ברמות שזה ממש מעורר קנאה. במקום שיש אמונה-אין פחד,כך הסבירו למרלו,בתור "מוטציה"-כך הם קוראים לאנשים המודרניים.לעצמם הם קוראים "האנשים האמיתיים". כל כך התחברתי לשם הזה. נועם, כשרק הכיר אותי אמר שוב ושוב שאחד הדברים שהוא הכי אוהב בי זה שאני אמיתית.
אמיתית,נו,כן,אמיתית,לא מבינים? כזו שמעדיפה לעשות פיפי בטבע ולעולם לא תיכנס לשרותים ציבוריים.ואפילו לא טורחת להסתתר,כי מה הקטע? מה? למישהו יש פטנט אחר משלי? למה להשתין זה דבר מגונה וצריך להתבייש בו?מה יותר טבעי ואמיתי מאשר לכרוע על האדמה ולהרוות את צמאונה?...

במקום שיש אמונה-אין פחד,כך ציטטתי לעצמי את אחד המשפטים החזקים בספר.
הם יוצאים למסעם במדבר אאוטבק ללא כל ציוד גשמי,ללא כל מזון ,עם אמונה מלאה ושלמה,שכל מה שיזדקקו לו-יימצא עבורם ברגע הנכון.ואכן כך הוא... מדהים! ממש מדהים בעיני האופן שבו הם נותנים אמון בעולם,(בכח העליון והמייטיב,כפי שהם קוראים לו,או באלוהים,כפי שאנחנו נוהגים לקרוא לו) לא מפחדים מהמדבר,מהחום,לא מפחדים למות,לא מפחדים שלא יימצאו אוכל,לא מפחדים מסכנות,פשוט לא מפחדים!!! ואז,כל הייקום נחלץ לעזרתם,כמו קסם,מבקשים,ומקבלים. מאמינים בטוב-ומקבלים אותו חזרה.
מאמינים בריפוי-ונרפאים,בכזו קלות,עם כל כך הרבה תמימות וכוונות טובות.כל כך פשוט. כל כך אמיתי.
היה שלב במסע שבו מרלו ממש הסריחה. הם החליטו לנקות אותה באופן הבא: הכינו שוחה באדמה עבור מרלו לשרוע בה וכיסוה בעפר. כך,שכבה בתוך האדמה כמה שעות,מבלי לזוז. כשיצאה,נעלם הריח הרע וריח האדמה היבשה נספג בגופה.
מעניין איך סיפרה על תחושותיה באותם רגעים.
מעניין,איך אפילו הקקי של האבוריגינים לא היה מסריח (משום שהיה "נקי" ,עשוי חומר אורגני בלבד) ואילו מרלו,היתה כל כולה ספוגה ברעלים ממגוון סוגים,כפי שאנו ספוגים בהם בעולמנו המודרני.. לאט לאט בחנו האבוריגינים איך משתנה גוון עורה של מרלו,איך היא מתנקה ומרזה (טוב,מלאכול מני זרעים וחרקים קשה להשמין...).איך היא לומדת לזהות את העקבות האישיים של כל אחד מבני השבט על האדמה היבשה,איך היא לומדת לתקשר כמוהם,בכח המחשבה,באמצעות הרגשות,וליצור לעצמה את המציאות לה היא מייחלת.

לקראת סוף המסע הם קראו לה בשם : "שני לבבות" ,משום שהיתה מסוגלת להתחבר גם אליהם,לעולמם,ללבבם ובה בעת לשמור על ליבה שלה,על עצמה ועולמה שבו גדלה. מאד אהבתי את הרעיון שהם קוראים לכל אדם בשם המתאר את כישוריו
ומהותו,ולא "סתם"שם. למשל:מספר הסיפורים/פותר החלומות/שומרת הזמן/תופרת... ובהתאם לשינויים שהם עוברים,כך משתנה שמם. באופן זה ,כל אדם משנה את שמו מספר פעמים במהלך חייו.הרעיון הוא שאם אנחנו כבני אדם משתנים ומתפתחים,גם שמנו צריך להשתנות במקביל.
עוד רעיון שאהבתי: הם לא מציינים את תאריך יום ההולדת המדוייק. לגיל הכרונולוגי אין משמעות. האדם גדל ממילא ,בלי קשר לצמיחתו הרוחנית והתפתחותו הרגשית.אלו- אלו הם המציינים גדילה אמיתית. כאשר אדם חש שהוא התבגר/למד משהו חדש/התפתח ,אז הוא מכריז על מסיבה.הוא,ורק הוא יודע מתי הוא באמת גדל. לגיל הכרונולוגי,למראה החיצוני אין משמעות,כי אם להתפתחות הרוחנית של האדם.

יכולתם המופלאה של האבוריגינים לחוש כל דבר,מביאה אותם למצב בו כל דיבור -מיותר. הקול שניתן לאדם נועד לריפוי,לשירה,לא לדיבור. תקשורת בין אישית מתבצעת באמצעות טלפתיה.הם חשים מה האחר רוצה/חושב/חש. הכל אחד. כשהם מחוברים כל כולם לאותה אחדות,הם יכולים לחוש ולדעת כל מה שהם צריכים וזקוקים לו.מיומנות ההקשבה שלהם לעצמם ולטבע ולהכל (שהוא בעצם אחד...)מאפשרת להם לחיות ללא מילים,ללא כל מיכשור או כלי גשמי שיעשה עבורם את העבודה.
למשל:הם מסוגלים ללכת על אדמה יבשה וחרוכה ולהרגיש שפעם,פעם,פעם,היה שם אגם קדום.אז,יניחו את ידיהם על האדמה,יחושו את שיש בעומקה,יחפרו וימצאו כדורי עפר ובתוכם-הפלא ופלא:צפרדעים יבשות,ירטיבו אותן כדי שיתעוררו,ויאכלו ארוחה טעימה ומזינה.
ו...כמובן,לא ישכחו להודות לטוב העליון שזימן להם את הארוחה הזו. ולהודות לצפרדעים עצמן על שהכינו את עצמם כל חייהם-כדי לקיים את ייעודם-להוות מזון לאדם . מדהים בעיניי ומעורר קנאה . לו רק...

יכולה ללכת יחפה,אך כשהכל סביב כבישי עפר עמוסים בשכבת פיח עבה-זה לא ממש נעים או בריא
יכולה לתקשר ללא מילים,אך כשכולם סביבי מבינים את שתיקתי כחוסר תקשורת,רק משום שהם לא מסוגלים להבין...-זה לא זה.

לו רק...

אומבבה שבי מתעוררת לתחיה ומקבלת לגיטימציה לחיות כפי שהיא,אמיתית. רק העיתוי בעייתי. לו רק יכולתי לחזור במנהרת הזמן ,להכנס כאן ולצאת שם,עם האבוריגינים,באוסטרליה ,לחיות באחדות עם הטבע,עם כל הבריאה

לו רק...


עוד משהו שקיבלתי מהספר: המודעות לבחון את כל הכיוונים: לא רק צפון-דרום-מזרח-מערב אלא גם למעלה-למטה-ובפנים.
כמה חשוב להתבונן גם בבפנים הזה,כדי "למצוא את הצפון",לחוש את הדרך בה אתה הולך.

ודבר אחרון,החשוב מכל:
תפילתם של האבוריגינים שהעולם ישרוד את ההתעללות שלנו בו וה"מוטציות" יתפכחו וישכילו לשמור על מה שנשאר,לשקם את הטבע מנזקים הולכים ומצטברים שאנו גורמים לו (לנו...)
האבוריגינים גזרו על עצמם את ההתנזרות,הדרגה הרוחנית הגבוהה ביותר,כדרך להעלם מהעולם. הם כבר לא יכולים יותר לשרוד בעולם הזה,עם התחממות כדור הארץ והמזון הטבעי שהולך ומתכלה,הולך ומזדהם,הולך ונעלם,כך גם הם...
הם אינם כועסים,אלא רק נושאים תפילה עבורנו,המעטים שבנינו שיש בהם ניצוץ של אמונה באחדות,קמצוץ של מודעות ,כדי שנפעל להעיר ולנער את השאר,להעיר ולהאיר...

לו רק...
לו רק היה הרוב האנושי בעולם מתפכח ומבין שהגיעה העת לחזור אחורה,לשורשים,להתחבר שוב אל אותה אחדות
לו רק היה הרוב האנושי מבין כי מה שהוא מכנה "קידמה",זהו כלי הנשק המסוכן ביותר שישמיד ויכחיד את כולנו כאן
לו רק...
מצטרפת לתפילת האבוריגינים

שלכם

אומבבה

חיים חדשים במדבר 2

על ידי א_ב* » 30 אפריל 2007, 09:24

בקושי רב אנחנו אוכלים שומר, הוא טעים אפוי עם שום ויין.

חיים חדשים במדבר 2

על ידי גיל* » 27 אפריל 2007, 23:23

ההזמנה הוציאה אותי מהסטטוס של אורחת אנונימית הנהנת מתובנות חייך ובוחנת את שלי מול מילותיך והגיגייך. ההזמנה לבוא ולשנות את החיים גרמה לי לעצור נשימה ולשאול את עצמי מה עוצר אותי ואת שותפי לחיים להגשים חלום ולחיות את החיים שתמיד רצינו? התשובה העיקרית היא כלכלית- ממה נתפרנס? את עבודותינו הנוכחיות לא ניתן להעביר דרומה, רגשות אשם כלפי ארבעת ילדנו שיצטרכו להתנתק מהחברים מבית הספר, החוגים והירוק וכנראה שגם מלעשות סקי על ההר הקרוב...פחדים לא מבוססים הכובלים אותנו מלעשות את הצעד...אולי נאסוף אומץ בהמשך ..ההזמנה מאוד מפתע- תודה.

חיים חדשים במדבר 2

על ידי נעמה...* » 26 אפריל 2007, 10:53

לכל המי ומי שקוראים/מכירים מקרוב ומרחוק

הזמנה

בבאר אורה מציעים שטחים לבנייה עצמית (בנה ביתך) בחינם! משלמים רק 20 אלף דולר עבור הפיתוח,למינהל. חצי דונם.

אם למישהו קורץ לעשות שינוי בחיים,לגור פה בערבה ולהצטרף לקהילה מתגבשת "באופנית",עם שכנים בחינוך ביתי

הזמנה

חיים חדשים במדבר 2

על ידי נעמה...* » 23 אפריל 2007, 23:57

יום הזיכרון

רבע לשמונה בערב.ביום רגיל כבר מזמן כולם היו ישנים.הילדים נרגשים לקראת הצפירה.ביישוב מתקיים טכס רשמי מכובד .אמא (אני...)תפרה את הבד לתפאורה השחורה.הבת הסתובבה כל היום סביב האנשים שאירגנו את הטכס,בוחנת וקשובה לכל פרט,כל מחווה בתנועותיהם,כל מילה שנאמרת.לכל דבר יש משמעות עבורה,במיוחד לפרטים הקטנים.
הבן שמר את החולצה הלבנה החלקה שלו מבעוד מועד.הרשמיות,הרצינות והאווירה הנוגה עשו את שלהם והילדים,לראשונה בחייהם מתוודעים ל"חג".

בבוקר, בחרתי לחוות איתם את הצפירה "באופן טבעי" יותר,משמע:לחוות את רגע הצפירה ולהפנים את מהותה,בשידור ישיר...
מרכז העיר. בככר המרכזית מכוניות/אוטובוסים/אופנועיים עוצרים את נסיעתם,יוצאים מהרכב. עוברי אורח נעמדים לדום
כאילו מישהו לחץ על כפתור ה-pauze וכולם קופאים לשניה.אפילו התיירים הזרים הנופשים על חוף הים
עוצמה כזו של חוויה לא היו ילדיי יכולים לקבל בשום טקס בית ספרי בשום כתה,ומאף מורה.

חיים חדשים במדבר 2

על ידי במבי_ק* » 21 אפריל 2007, 11:53

נעמה, כבר כמה זמן רציתי לכתוב - תודה על ההזמנה, לא היינו כאן כמה ימים, אז ראיתי רק אחרי שחזרנו..

חיים חדשים במדבר 2

על ידי ורדה_בן_ארי* » 20 אפריל 2007, 14:32

הי נעמה. אני פה. קוראת אותך ומרותקת !!!

חיים חדשים במדבר 2

על ידי נעמה...* » 19 אפריל 2007, 23:42

עוד שיעורים על וויתור,לומדת מהילדים:

הבן, בדרכו לפח הזבל כשבידיו קונסטרוקציה יפהיפיה בנויה ענפי עץ המשולבים אלו באלו.
רק לפני שבוע עבד עם אחותו משך יומיים , ללא הפסקה כמעט,כדי לבנות את ממלכת הציפורים,במרפסת העץ בחדרו ובה משולבות ציפורים בתוך סבך ענפים שבנו ע"י חיבור בחוטי ברזל עדינים.במרץ והתלהבות,בפרץ יצירתיות,עמלו השניים על בניית הממלכה הנהדרת הזו,וכעת,רק יומיים אחרי,הם כבר מפרקים ומפנים את הישן,כדי שיהיה מקום למשהו חדש . באיזו קלות דעת,באיזו קלילות הם מוותרים על היצירה שבנו ועמלו כל כך קשה על הכנתה.ובכלל-אין הם חווים וויתור כלשהו. זה פשוט מה שחשו צורך לעשות,אז הם עושים (גם הבנייה וגם הפרידה ממנה). הוי...כמה ברור מאליו עבורם וכמה לפעמים לא ברור עבורי.
די להם בסיפוק ובהנאה ,בחדוות היצירה. אינם חשים שום צורך לשמור "מזכרת" לעתיד. רק הרגע הוא שחשוב.כל עדות חומרית ממילא לא תצליח לשמר את תחושת ההנאה של אותו הרגע,אם כך,לשם מה לשמור?
  • "לא...רגע...חכה,למה אתה זורק?זה כל כך יפה...." אני מוצאת עצמי ממלמלת לעצמי (משום שלגביו זה ממילא לא משנה...)
גם אם מוחי מזהה מייד את האמירה כמיותרת,עדיין,איזה אינסטינקט שולף מייד את הסכמות שאליו הורגל משך שנים,שנים.
אמא שלי שמרה ציורים שציירתי עוד בילדותי,כל כך הרבה שנים.אמא של נועם שמרה את חיתולי הבד שלו כתינוק,מכוניות מרוץ-צעצוע,מה לא...כמה דברים הורגלנו לשמור,כי "חבל לזרוק" ,כי זה יפה או שימושי,אבל ממילא מה שיפה עבור חמותי אינו בהכרח יפה עבורי או עבור ילדיי,אז מה הטעם לשמור כל השנים?איך החינוך שקיבלנו כילדים נחרט במוחנו,וכמה עבודה נדרשת כדי להשתחרר מהדפוסים המושרשים האלו שכבר לא משרתים אותנו יותר
אם רק היינו צוברים ושומרים את כל מה שיפה בעיינינו,היינו מוצאים עצמנו עמוסים לעייפה. והרי כך בדיוק חשתי אני עד לא מזמן.
ושלא לדבר על לשמור זכרונות שאינם "יפים" או מייטיבים עבורנו,מהעבר. לשם מה? כמה אנשים מבזבזים כסף עבור פסיכולוגים ומראפאים למיניהם שיעזרו להם לחטט ולפפש בעברם כדי להבין . להבין מה? את עצמם? למה קשה לנו לחוות את הוויתינו כפי שהיא בהווה,להנות ממה שיש,ליצור את מה שאין,ואז לשחרר ולהרפות,להתרוקן כדי שיהיה מקום להתמלא מחדש.?
איך אני כהורה מזכירה לעצמי לא לקלקל את המיומנות התמימה והטבעית הזו של ילדיי,כדי שגם בחייהם הבוגרים תמשיך ללוות אותם
איך אני מעודדת אותם לנהוג באופן שאני עצמי מתקשה לנהוג לפיו.
והתשובה: ייטב אם לא אעשה דבר אלא אתמסר ואאפשר להם ללמד אותי במקום לנסות ללמד אותם.פה טמון כח השינוי,הריפוי.



הבת מתחפשת ל"פיית המתנות" (מגונדרת בנוסח הפיה לילי...) ובאמתחתה מתנות לכל בני המשפחה. אספה המתוקה את הדברים הכי שווים שיש לה וחילקה אותם לכולנו,עבור כל אחד הקדישה זמן ומחשבה כדי שיקבל את הדבר שהכי שווה עבורו.
היות והמקרה הנ"ל התרחש כשעה אחרי הארוע הקודם שתיארתי לכם ,כבר שמרתי על פי ומהותי לבל ישחררו פליטת פה אוטומטית כמו "מה,לא חבל לך?את לא רוצה את הדברים הללו יותר?הם שלך...קיבלת אותם מתנה..."
נזהרתי כדי לא לקלקל אבל בתוכי פנימה יודעת שיש לי עוד דרך,עוד רבה העבודה,עבודת השחרור וה"וויתור", עד שאוכל להגיע לרמת הנדיבות והתמימות שהניעו את בתי בבחירתה לחלק את אוצרותיה.

כשאתה נותן משהו למישהו אחר-אתה נותן לעצמך!

רק כשאתה משחרר ומפנה "דברים",אתה מאפשר למשהו חדש להוולד בתוכך


מי ייתן ואזכיר לעצמי את השיעורים החשובים הללו גם כשאשכח. תזכירו לי...

חיים חדשים במדבר 2

על ידי נעמה...* » 17 אפריל 2007, 23:40

אה,שכחתי לספר שנהיה בסופשבוע הבא (26-27-28)באשרם במדבר,שיטים,ב פסטיבל הצחוק.
מי שבא לו- מוזמן להצטרף. חפשו בגוגל את הקישור לאתר שלהם כי אני לא יודעת איך לעשות את זה

חיים חדשים במדבר 2

על ידי נעמה...* » 17 אפריל 2007, 23:37

יום הרפתקאות

כך אנו קוראים לו,ליום ההרפתקאות...

זהו יום שבו אנו יוצאים מהבית בבוקר אל הלא נודע,אל שפע ההזדמנויות שמחכות לנו ,בלי לתכנן מראש,בלי לקבוע יעדים למקומות ובלי הגדרות זמן. אנחנו פשוט משוטטים לנו ומגלים,מתנסים,בודקים,מתקרבים ומתרחקים ,נהנים!

היום למשל,נשאו אותנו רגלינו (טוב,מכוניתנו...)אל שדות האבטיחים מול נחל רודד.התבוננו בתאילנדים בעבודתם,עזרנו להם ובסוף כמובן שהתענגנו והתכבדנו באבטיח עסיסי טעים ומרענן,הראשון שלנו השנה.
בהזדמנות אחרת בדקנו מקרוב גם את שדות התירס,חזינו בקומביין מפריד את הקלחים(לארגז)ואת שאריות העלים (מכסח ומעיף באוויר)- קולולוש שמח נשמע במחוזותינו הנידחים... ואיך זה טעים לאכול קלח תירס טרי ומתוק,בלי לבשל,חי ורענן?סוף הדרך...

נסיעה קצרה בשבילי עפר נידחים,לאורך הגבול הירדני,מפגישה אותנו עם ה"שיח המזמר" (כך אבא הצפר קרא לו כשאיתר המוני ציפורים ששוכנות ומצייצות בתוכו)

ואז...
פתח בגדר קורץ לי ומזמין להיכנס ,על אף שלט ה "אין כניסה לזרים" . פתוח,אז אני נכנסת. בלי הרבה שאלות.
אחכ בוחנים:מה יש פה בעצם?
בריכות גדולות (דגים?)-כן,אבל לר רק. גם קיפודי ים ואצות ומני אלמוגים ומה לא. "המרכז לחקר חקלאות ימית".
מבקשים רשות לשוטט ולהתבונן סביב. העובדים לא ממש מבינים מה העניין,מה הקטע שלנו,מה אנחנו עושים פה בכלל?
מי אתם? אנחנו נשאלים בתמיהה ע"י איש אחד נחמד וידען,החוקר האחראי על הפיתוח הגנטי במרכז,מזמין אותנו לסיור מרתק בן חצי שעה בכל המתקנים והבריכות . די מוזר לפגוש כך אמא עם 3 ילדים,במקום כזה,בשעות הבוקר המוקדמות...
נדמה שאנחנו מעניינים עבורו,לא פחות מאשר מה שהראה לנו שעניין אותנו. בסוף הסתבר שהוא מכיר את נועם ומעריך מאד את עבודתו בפארק הצפרות ואפילו מתנדב שם. כמה העולם קטן,ועם זאת,כמה הזדמנויות הוא טומן בחובו.

לקינוח-הולכים לים.
תמיד כייף בים. הילדים אוספים אוצרות,מתבוננים באוניות האוגנות,הדייגים,אוכלים אצות (המומחה במרכז לחקר חקלאות ימית ,הסביר לנו שאפשר ואף רצוי לאכול,מאד בריא...)



יום הרפתקאות

חיים חדשים במדבר 2

על ידי נעמה...* » 16 אפריל 2007, 04:44

אכן...

מעניין איך העולם שולח לי כל פעם את אותו המסר,מכוונים שונים.
דקות לפניי שניגשתי לקרוא את תגובתך אורנה,קראתי את שמספרת מרלו מורגאן על האבוריגינים ("מסר האנשים האמיתיים"):
בפרק על טוטמים,היא כותבת:

..."הנחש החלקלק והזוחל הוא כלי לימוד בזכות השלת עורו החיצוני לעיתים קרובות. אפשר להשיג מעט מאד בחיים,אם מה שאתה מאמין בו בגיל שבע הוא עדיין מה שאתה חש בגיל 37 . אתה חייב להשיל מעצמך רעיונות ישנים,הרגלים,דעות,ולעיתים חברים. הצורך בוויתור על דברים הוא שיעור אנושי קשה מאד.הנחש אינו מפסיד או מרוויח בהשלת עורו הישן. הוא פשוט צריך לעשות זאת. דברים חדשים אינם יכולים להגיע כאשר אין מקום פנוי.הוא נראה צעיר יותר,כמובן. האנשים האמיתיים צחקו מכיוון שהמעקב אחר השנים החולפות והגיל המשתנה נראה חסר טעם בעיניהם...."

חיים חדשים במדבר 2

על ידי אורנה_שפרון* » 15 אפריל 2007, 08:17

נעמה,

לא מוותרת
זה בעיני גורם מעייף.
אולי יש דברים שכן אפשר לוותר עליהם? אולי יהיה להם זמן ומקום מחר, בשבוע הבא, בחודש הבא, או בשנה הבאה?
אולי דווקא הוויתור יפנה זמן ומרחב לעניינים שאינך מעלה כרגע בדמיונך?

ואולי את המילה "לוותר", אפשר להחליף ב-"לשחרר" או "להניח ל..." (או כל דבר אחר שעולה על דעתך) ואז יהיה להמהלך הזה צליל יותר נעים, פחות נוקשה, פחות מפסיד או נכשל.

<המרגיעון - מילים יוצרות מציאות>

חיים חדשים במדבר 2

על ידי נעמה...* » 13 אפריל 2007, 01:42

על החיים ועל המוות

אני מתקשרת...

תפוס,איזה מזל...עוד כמה דקות כדי להתחרט...

היא ענתה לי
קבענו למחר

יאבאלה...אמאלה...זוזהלה...בוזהלה...

"גימאליה גים" אני ממלמלת בליבי,מנסה להרחיק מעלי את הפחד,כמו איתמר שהיה אומר גימאליה גים כדי להפחיד דרקונים ואריות
(מ-"איתמר פוגש ארנב", למי שלא מכיר...ספר חובה.)

ממה בעצם אני כל כך מפחדת?
מה הביג דיל? 99 אחוז מההורים משלמים לביביסיטר או למנקה או למטפלת או ללא יודעת למי עוד,שתעזור בבית.
(מניחה שבטח יש עוד כמה הורים כמוני שביחד מהווים את האחוז הבודד והנבדל)
אז מה הקטע שלי?מה הבעיה פה?למה קשה לי להוריד מעלי קצת מהמשא הכבד

כי מה יהיה אם הילדים יתרגלו שיש מישהי שתעזור בבית ואז הם לא יעשו כלום יותר?
ומה יהיה אם פתאם יהיה לי שפע זמן פנוי להיות ולעשות איתם ואז הם יאבדו את היכולת/רצון/מיומנות להפעיל את עצמם ולמצוא עניין בכל דבר לבדם ,כפי שהם עושים היום,כשאני עסוקה עד מעל הראש בבישולים או במשימות אחרות בבית?
ומה יהיה אם הם יתרגלו שיש עוד מישהי בבית שיכולה להתפנות אליהם וכשהיא לא תהיה,פתאם ישעמם להם?
ומה יהיה אם היא תעשה דברים שלא הכי נראים לי? ואיך אצליח להבליג ולוותר על הפרטים הקטנים,כדי לקבל את העיקר?
ואם זה ייצא מליין כסף וכבר לא נוכל להרשות לעצמנו?איך אצליח להסתדר לבד,אחרי שהתרגלתי לקבל עזרה?
ומה אם אחדל להיות ה wonderwoman ,איך האגו שלי ייפגע מזה?

ומה אם...
ומה אם...

אז שיהיה...

ומה אם...

על החיים ועל המות

חיים חדשים במדבר 2

על ידי הגמד_חיוכון* » 12 אפריל 2007, 23:45

-"אנחנו הילדים עובדים ואתם מעצבנים" D-:!!!!
קוראת אותך בהנאה.

חיים חדשים במדבר 2

על ידי נעמה...* » 12 אפריל 2007, 06:01

אין הכוונה לעייפות במובנה הרגיל. על אף שאני ישנה מעט מאד שעות,יש בי מטען אנרגיה סודי המוצפן עמוק פנימה,הממלא אותי באנרגיות בכל עת שאחפוץ לעשות את שבחרתי.מנוע הטורבו שלי מתקשה להיטען מחדש,כאשר אני חשה תסכול מכך שלא יכולה לעשות את כל מה שאני רוצה,כלומר:כשכולי מלאת התלהבות לממש רעיון חדש ונתקלת בחומת "אי אפשר",או ליתר דיוק:"חכי בסבלנות עד שאפשר יהיה,וגם אז,לבטח תצטרכי להתפשר ולעשות רק חצי עבודה,כי באמצע הילדים...אמא...
זה מה שמתיש אותי:הצורך הקיומי לחיות את החיים עם כל מה שיש להם להציע,ובו בזמן לדחות אתהסיפוק של הצורך הזה,כי עכשיו אי אפשר,תמיד תחכה עבורי עוד משימה בבית או עם הילדים (שגם אותה אני רוצה לעשות....אבל אח"כ)
חוסר הסבלנות ייעלם כשאצליח להגדיר לי מקום וזמן בחיי שבהם מילוי צרכי קודם למילוי צרכי הילדים.עד היום לא הצלחתי.
יודעת את הפתרון.כבר יש בידיי טלפון של בחורה שתוכל ,אולי,לעזור לי בעבודות הבית או עם הילדים.
המשוכה היתה הקושי להודות בכך שצריכה עזרה.תמיד מעדיפה לעשות בעצמי ,למען עצמי. ותמיד היה גם את נועם בסביבה שהיה שותף פעיל בכל הקשור לגידול הילדים ומשימות בבית. אלא ש... בחיינו החדשים נוסף מימד נוסף והוא: הציפורים!
לא מוותרת לרגע על המימד הנוסף החדש הזה,אבל בה בעת,לא מוותרת על שום מימד או תוכן או עיסוק אחר בחיי.
הקושי לוותר וההקושי להשאיר חלק מהעבודה למישהו אחר,זר- הוא הוא הבעיה.
קשה לי לדמיין איך אני מבקשת מהבחורה הזו לסיים עבורי את הכנת הארוחה או להמשיך לקרוא עבורי את הסיפור לילדים,כשהקטנטונת מתעוררתמשינה וזקוקה לי.
חוץ מהקושי העקרוני,יש גם את הקושי הכלכלי(אני?שאני אשלם כסף עבור עוזרת?אין מצב... ואולי יהיה?

חיים חדשים במדבר 2

על ידי אורנה_שפרון* » 11 אפריל 2007, 23:26

נעמה,

_מצבים נוספים של הרגשות סותרות - יש אין סוף....
כך אני בנויה_

זה לא חייב להיות מעייף.
נסי להפריד את העייפות מהנטיה הזאת שלך.
שוב, תוך התבוננות:
הדרך שלי קורצת לי ומושכת ומגרה-לגלות עוד ועוד,בדרכי,עם כישוריי. הסתמכות עצמית.
במקום שקיימות התשוקה, ההתלהבות - אלה עולות מדבריך, אין עייפות.
אם כך, מהו זה שמעייף אותך?

חיים חדשים במדבר 2

על ידי נעמה...* » 11 אפריל 2007, 01:13

ובמקביל לתהליכים שלי,גם הילדים מקבלים תובנות חדשות:

הבן 6 : - "אמא,זה כבר מוכן?" (קליפות תפוזים שציפינו אתמול בשוקולד )
  • "כן חמוד,מוכן ומזומן"
  • "איך את יודעת?"
  • "כי טעמתי" (כאילו דה...) "אתה יכול גם לטעום,תגיד מה דעתך"
  • " לא,זה לא טוב לי בשעה כזאת שוקולד,על הבוקר"
אח... קצת נחת

לו רק הייתי מפנימה את השיעורים שלי באותה מהירות ויעילות כמו הילדים....

מה אמרת אורנה?זה לוקח זמן?
העולם מייטיב איתי,מקצר עבורי את זמן הציפייה לתוצאות,כדי שתהיה לי הסבלנות להמשיך בתהליך



ועוד פנינים מהיום:

הבן,בוכה, מתסכול וכעס על שאבא חושש שייסע באופניים החדשות (שאני קניתי לו,אכן בגודל מעט גדול מכפי גילו,אך מאתגר),חושש שהבן יגלף בעץ (עם הסכין החדה שהבאנו ממסעותינו בעולם השלישי)
בעודי מנסה להסביר לו ברוך את עמדתו של אבא וחשיבות הבטיחות (ללא הצלחה מרובה שהרי אני עצמי לא מוטרדת מהבטיחות)
הוא אומר תוך כדי בכי:
  • "אמא,את יודעת שאצלנו הכל הפוך?ההורים מתנהגים כמו ילדים והילדים מתנהגים כמו הורים"
  • "כן?למה אתה מתכוון?"
  • "אנחנו הילדים עובדים ואתם מעצבנים"

חיים חדשים במדבר 2

על ידי נעמה...* » 11 אפריל 2007, 00:42

מיה
האומץ הגדול עבורי אינו ההתבוננות פנימה ולעומק. את זאת תמיד עשיתי. האומץ עבורי הוא לשתף בתהליך הזה אתכם,את כל העולם,ולקחת סיכון שאני סוגרת בפני עוד כמה דלתות/פותחת חדשות?

אורנה

מצבים נוספים של הרגשות סותרות - יש אין סוף....
כך אני בנויה
כך אני מוצאת את האיזון,את שביל האמצע,בין שתי עמדות קיצוניות,שבכל אחת מהן-חלק ממני.
כך אני מלקטת לי מפה ומשם דעות/רעיונות/עיסוקים ומשתמשת בחומרי הגלם ליצירת אני ייחודי משל עצמי.
כמו איסוף הגרוטאות,כמו הקח-תן,ממחזרת מהקיים סביבי,מעבדת ובונה מחדש ,מפלסת לי את שביל הזהב שלי בין לבין

כחוט השני שזור העניין הזה בנבכי נפשי: הסתירות הפנימיות,ההתלבטות התמידית,תמיד מחפשת את המקום שלי,שאינו פה ואינו שם. הוא חי בתוכי ורק שם אני נינוחה ושלמה עם עצמי.
כמו השילוב בין האנתרופוסופי לחינוך הביתי החופשי,שתיארתי קודם לכן בהקשר לגן. כך,יש עוד מליון דוגמאות.

וכמה זה קשה (תמיד לפלס דרך חדשה)
לו רק יכולתי קצת לזרום עם הזרם-לכאן ולשם,להרגיש בטוחה בדרכים שאחרים פילסו, ללמוד מהלקחים שכבר הפיקו חכמים וטובים (לפחות כמוני...)לפניי.
כמה החיים היו יכולים להיות קלים
אבל
לא מסוגלת
הדרך שלי קורצת לי ומושכת ומגרה-לגלות עוד ועוד,בדרכי,עם כישוריי. הסתמכות עצמית.

קשה כך,אבל בלתי אפשרי אחרת

שוב,צדקת באבחנה שלך: רוצה/לא רוצה . מבלבל,הא? חמקמק...

חיים חדשים במדבר 2

על ידי אורנה_שפרון* » 10 אפריל 2007, 23:49

נעמה,

קוראת,
ומתרגשת איתך.

חיים חדשים במדבר 2

על ידי נעמה...* » 10 אפריל 2007, 15:39

לא,לא!בואי . לא לפחד. אני לא נושכת.
כל עוד אני בעולם שלי,בבית שלי,בממלכה שלי,הכל בשליטה ואז אורחים זה הכי אחלה שבעולם. חוסר הסבלנות כלפי אחרים צף ועולה על פני המים רק כשאני יוצאת מכאן ומאפשרת למציאות שבחוץ לשבש לי את הבפנים

כל מי שקורא אותי כאן בבלוג-מחוסן.

אתם כבר הצצתם עמוק בתוך עולמי.יש לכם חלק מהבפנים שבי,לא פחות ממני עצמי.

בואי.סבבה.
אם אני לא עונה בטלפון,זה לא נחשב שאני עסוקה.זאת אומרת,אני תמיד עסוקה אבל תמיד יש מקום לעוד חוויות חדשות ומפגשים חדשים,במקביל.
היום למשל אם בא לך לבוא,אנחנו בונים בבוץ עם כל השכונה,ספסלים וטבון מסביב למדורה. אם מתאים לך להשתלב-יאללה,סבבה
אם לא,מוזמנת לערב שקט,אחרי שהילדים ישנים. אשמח לעשות v על בילוי שעשיתי השנה עם חברה (תהיה לך זכות הראשונים...)

בואי

חיים חדשים במדבר 2

על ידי לוונדר_סגול* » 10 אפריל 2007, 15:22

_הכי אין לי סבלנות:
לאנשים אחרים. כל אחד. בעיקר כאלו שמשבשים את שגרת יומי וגורמים לי לטרחה נוספת_

אההמממ.... אזולי כדאי לדחות את הביקור להזדמנות אחרת? ;-)
כשכבר תרגישי יותר בנוח בשגרה החדשה...
{@

באמת...

חיים חדשים במדבר 2

על ידי מיה* » 10 אפריל 2007, 08:48

נעמה.. איזה אומץ גדול להביט ולהגיע עמוק פנימה..
בוקר של אור ושלווה.
@}

חיים חדשים במדבר 2

על ידי נעמה...* » 10 אפריל 2007, 06:57

כבמטה קסם,
לפתע,
החיים הופכים שמחים ונטולי מתחים
כבמטה קסם,
לפתע,
יש לי סבלנות לכל הדברים שרק יום קודם לכן הקפיצו אותי עד שעצביי גאו
מה קרה פה?
מי זה מושך בחוטים?מי עושה הקסמים?
כבמטה קסם
לפתע,
לא ייאומן,אני נרגשת....מי זה שם? זה לא אני....
משהו קורה לי (כמו הביצה שהתחפשה: "משהו זז בי,משהו זע בי,אני כבר לא אני צייצה. אני כבר לא ביצה....)

לא ייתכן...

מתמסרת לצלילי המוזיקה השמחה שמשדרת רשת ג .
"כל הילדים קופצים רוקדים,כל הילדים קופצים רוקדים,מרימים את הידיים,גבוה לשמיים"...

וילדיי-כמו מגנט , נמשכים לאנרגיות שלי. ומה כבר עשיתי?שום דבר , בחיי... איך זה נהיה? אין לי מושג.
אולי העובדה ששיחררתי לעולם וביטאתי את התסכול שלי במילים,די היה בו כדי להפעיל את מטה הקסם?
איך זה עובד? איך הנשמה שלנו,המחשבות,הרצונות,איך זה עובד?

מי זה שם,למעלה/למטה/בצדדים? הי,אתה,זה אתה? זה אני?

בקיצור,עבר עלינו יום נהדר. פתאם הילדים נרתמים לעזרה מבלי שבכלל אבקש,פתאם הכל יותר פשוט ונינוח

לא ייתכן...

הרי שינוי לקח זמן,כך אמרת לי אורנה,תהליכי שינוי לא קורים ביום אחד

ואז

אז מגיע הלילה (היות והערב שלנו מתחיל ב 18:00,אז עכשיו,ב 20:30,כבר לילה...

מתיישבת מול המחשב עם כפות רגליי הסדוקות בתוך גיגית המים החמים,ניגשת למלאכת ההתבוננות,החשיבה ו... כלום.גורנישט!
עייפה מכדי לחשוב.הגוף אומר לי להפסיק לחשוב יותר מדי.אורנה אמרה להתבונן.לא צריך לחשוב כדי להתבונן!
הדברים פשוט קורים מאליהם,ברגע שהפסקתי לחשוב,ברגע ששיחררתי את הרצון שלי לעולם.
זהו?באמת זה הכל?הולכת לישון.
לא ייתכן...

בוקר
יום חדש מגיע
ברוך הבא

הביטוי "נראה מה יילד יום" מקבל משמעות מרגשת משהו.

כבמטה קסם

השמש כבר עלתה מעבר ההרים האדומים...

חיים חדשים במדבר 2

על ידי אורנה_שפרון* » 09 אפריל 2007, 15:36

הבעיה היא שאין לי זמן והמלאכה מרובה.

נעמה,
לאן את רצה?

המשיכי להתבונן בחוסר הסבלנות שלך. אחרי שזהית את התפאורה שמלווה את חוסר הסבלנות שלך, התמקדי בעיקר בזירת ההתרחשות - את עצמך,בתחושות הגוף שעולות בך בזמן האירועים.

מה נשאר אותו הדבר?
מה משתנה?

חיים חדשים במדבר 2

על ידי נעמה...* » 09 אפריל 2007, 06:03

טוב לדעת שאתה כאן ,גם אם מרחוק.

ואכן כן, ככה זה,כשמחליטים לצאת להרפתקאות עם ספינה אל הים הפתוח האינסופי,הלא ידוע, אז כן,בודאי שיש גם סערות וזרמים חזקים,כמו גם רגעים של שלווה על פני אדוות הגלים הרכים,כמו גם סכנות,סיכונים,סיכויים ומה שבניהם,כמו בחיים האמיתיים...

אורנה
מקנאה בך ביכולת ההתבוננות המדהימה שפיתחת לעצמך עם השנים. איך את מצליחה לקלוע בול ולמקד בדיוק,אבל בדיוק, את מה שדורש מיקוד.
חוסר הסבלנות! בול,אבל בול מה שאני חשה לאחרונה.
מתי אני חשה חוסר סבלנות וכלפיי מי? כמעט בכל עניין וכלפיי כל אחד. הילדים הכי מוגנים,כי עליהם אני שומרת הכי טוב
(צריכה לדעת שיש משהו אחד לפחות שאני עושה הכי טוב...)
ההוויה עם הילדים כל כך טובה לי משום שזה פוגש אותי במקומות הכי נעימים ומספקים ועל שמורת הטבע הזו אני שומרת בעל בבת עיני. יש כמובן מקרים יוצאי דופן שלאחרונה מופיעים יותר ויותר גם בתוך אזור השמורה,למשל:
  • כשהקטנטונת צווחת ,והיא צווחת בעוצמות דציבלים צורמניות וגבוהות במיוחד (לא ממהרת להתחיל לדבר."אבא" ו "תודה"=דה. זהו.שתי מילים.)
  • כשהקטנטונת מעיפה אוכל לכל עבר(עם הצלחות),מושכת,קורעת,רומסת,מפריעה לקרוא לגדולים סיפור,מפריעה לעבוד בגן הירק,
היא פשוט רוצה להיות שותפה המתוקה הזו,אבל לא תמיד זה משתלב בהרמוניה עם מה שאנחנו רוצים או מנסים לעשות
  • כשהגדולים (בת 8 ובן 6)לא רוצים להשתתף במשימות בבית (למרות שלפי כל קנה מידה "נורמטיבי" הם עוזרים מעל ומעבר)

מתי עוד סבלנותי קצרה מלהכיל?!...
  • כשנועם משתף אותי במה שעובר עליו בעבודה עם הציפורים ובחיים בכלל,עם העניינים האישיים שלו (כן,אני יודעת שגם הוא בן אדם בדיוק כמוני,אלא שלא מצליחה לגייס מספיק סבלנות ואמפטיה,אולי משום שכל כך חסר לי זמן ל"עניינים האישיים" שלי .
הכי אין לי סבלנות:
לאנשים אחרים. כל אחד. בעיקר כאלו שמשבשים את שגרת יומי וגורמים לי לטרחה נוספת (כדי לאזן ולהחזיר לשגרה שאני מנסה לבנות בחיינו החדשים פה,במדבר.)
די מסתדר הצורך שלי ליצור שגרה,עם הצורך להפר אותה. הרי,כדי שאוכל להתמרד בכללים,אני זקוקה להם כמסגרת,
ואם עד לא מזמן חייתי בתוך מערכת כללים "נורמטיבית",הרי שהיום אני בונה לעצמי,בעצמי,מסגרת כללים חדשה
אני יוצרת לעצמי ולמשפחתי מציאות חיים חדשה,שגרה חדשה,ואז כל מה שמפריע בדרך-אין לי סבלנות אליו.

מאד נח לי לקבל תמיכה דרך הדף שלי פה באתר,כי מי שקורא אותי ומכיר אותי מקרוב,יודע על המקום בו אני נמצאת,ואם בכל זאת ,על אף ולמרות הכל,בוחר להיות עמי בקשר,אז כנראה שזה מה שאני באמת זקוקה לו.

תודה

לגבי ההיבטים הפיזיים שבהם באה,אולי,חוסר הסבלנות שלי לידי ביטוי: פתחתי דף חדש - _סדקים בעקב
גם אליהם פתאם אין לי סבלנות. שנים ליוו אותי וקיבלתי אותם בהשלמה (מדי פעם מרככת במים חמים ומשייפת)
ופתאם,מן הסתם לא במקרה... (לוקחת רמדי הומיאופטי) הם מופיעים לי על סדר היום כאחת המשימות שאני נדרשת לטפל בהם ,בעצמי.
אחת המשימות הראשונות,אם כי לא מהקשות ביותר ,כפי שכבר פירטתי,יש לי עוד הרבה עבודה...

הבעיה היא שאין לי זמן והמלאכה מרובה.

זמן

כמה יקר הוא הזמן

מה הפלא אם כן שאני בוחרת לנצל אותו עד תומו (למשל בכתיבת התובנות שלי באמצע הלילה. טוב,כבר בוקר...)

בוקר טוב עולם

חיים חדשים במדבר 2

על ידי א_ב* » 08 אפריל 2007, 23:34

שלום נעמה, אני קורא מרחוק על חייך. דומה שעם כל השמחה עדין הסירה מטלטלת, היתה זאת טארזה כך נדמה לי שאמרה כי רק בסירה אמיתית הגלים פוגעים.

את גם הים.

סיני זה לא קשור רק בי אבל יום אחד אולי.


אני מאמינה בהתבוננות. התבוננות שהיא חפה מביקורת ושיפוט, מסווג ומתן ערך. להתחיל להתבונן באילו רגעים את פועלת מתוך כוונת העיצוב. אולי יש המון רגעים כאלה, ואולי גם לא. אולי יש רגעים שאינך פועלת מתוך הכוונה הזאת ואת בכלל לא מודעת להם, משום שבתודעתך את נתפסת כמי שרוצה לעצב את חיי ילדיה.

ואולי מה שנחוץ כאן זו אמונה. אמונה במה שקורה. שהוא נכון כשלעצמו, וגם מאפשר את הצמיחה וההתפתחות שלנו כהורים ושלהם כילדים.

הייתי שמח להתפרץ פה לדלת הפתוחה ולרמוס את כל כלי החרסינה היפים אך אולי עדיף לי לשתוק קצת מפעם לפעם, לא אורנה ?

אמונה איזו מין מילה משונה.

חיים חדשים במדבר 2

על ידי אורנה_שפרון* » 08 אפריל 2007, 11:05

נעמה,

אין לי סבלנות
כל תהליך של שינוי לוקח זמן. גם בנפש וגם בגוף.
אולי יהיה נכון להתחיל להתבונן בחוסר הסבלנות שלך. מתי היא מופיעה, באיזה הקשרים, באיזה שעות של היום, האם היא מתגברת מול אנשים ספציפים ומתונה יותר מול אחרים.....
וגם - להתחיל להתבוננן בגוף כשעולה חוסר הסבלנות - היכן היא מופיעה בגוף?

קשה לי לדמיין מצב שבו אצליח (אם בכלל ארצה לנסות,לא בטוח בכלל...)לאפשר לילדיי מרחב בחירה רחב יותר ולקבל בהשלמה את בחירותיהם.
וכאן אני חוזרת אורנה לעניין שהעליית לגבי האפשרות שנבטל את הכוונה שלנו לעצב אותם,להפסיק לצפות. איך עושים את זה?
נראה לי שיש כאן שתי הרגשות סותרות. את רוצה לאפשר, ואת גם ממש לא רוצה לאפשר.
זאת עוד נקודה לבחינה.
האם מצבים כאלה מאפיינים אותך, ואם כן מתי איך ואיפה הם באים לידי ביטוי.

נראה לי שזה המון נקודות למחשבה.
אשמח להמשיך מכאן.

חיים חדשים במדבר 2

על ידי ....* » 07 אפריל 2007, 23:05

העניין הוא שחיי-הם גם חייהם,וכשאני מחליטה על אורח חיים או תזונה מסויימת,אני מחליטה לא רק לעצמי אלא גם עבורם.

גם אצלי בבית התזונה לא תמיד תואמת את התזונה בחוץ, אז אני מסבירה שיש אנשים שונים עם צרכים והרגלים שונים,
וכמו שאני לא אוכלת בשר מגיל 13 כך יש אנשים שלא צורכים מוצרי חלב, שכן אוכלים דגנים מלאים וכו' וכו' וכו'.

אצלי בבית אין חטיפים, אנחנו כן אופים עוגיות ועוגות אבל אין את השקיות המרשרשות(יש לי ממש רתיעה מזה) ברור לי כי כשילדיי הולכים
לחברים הם נחשפים לכל הנ"ל, פעם הייתי נלחמת ומתעצבנת הבנתי שזה מיותר כי הבסיס טוב! בבית התזונה בריאה וטובה ואיכותית ויש הרבה מודעות
ובסופו של דבר זה הכי חשוב לא?!

חיים חדשים במדבר 2

על ידי נעמה...* » 07 אפריל 2007, 22:31

הם עוברים ויעברו דרך מחוזות שאני באופן אישי לא נתתי או נותנת להם מקום בחיי

העניין הוא שחיי-הם גם חייהם,וכשאני מחליטה על אורח חיים או תזונה מסויימת,אני מחליטה לא רק לעצמי אלא גם עבורם.
ההתלבטות היא איפה לשים את הקו,בגבול שבין להחליט עבורם ללאפשר להם חופש להפעיל שיקול דעת עצמאי ולבחור את הבחירות שלהם.בדר"כ,ברוב התחומים,אני סומכת על שיקול הדעת שלהם שיהיה בתאום עם הערכים החינוכיים שהם מקבלים בבית.הרי אנחנו ממילא משמשים עבורם מודל לחיקוי,אם נרצה ואם לאו. אבל... בענייני אוכל אני מוצאת עצמי כל הזמן נדרשת לנטרל השפעות מבחוץ וזה מתיש מאד.זה יוצר דפוס של הפעלת סמכות שאינני מרגישה נח איתו: "אמא לא מרשה"...
קשה לי לדמיין מצב שבו אצליח (אם בכלל ארצה לנסות,לא בטוח בכלל...)לאפשר לילדיי מרחב בחירה רחב יותר ולקבל בהשלמה את בחירותיהם.
ברור לי שהסוגייה הנידונה תלויה בגיל הילדים.מן הסתם,ככל שיגדלו,אאלץ להרפות ולשחרר יותר. ההתלבטות היא לגבי הגבול האישי שלי שאני מעוניינת לשים לילדיי כעת.
אין לי סבלנות לחכות עד שאראה "תוצאות" באופן טבעי,לאחר שהפנימו באמת ובוחרים מרצון,אני רוצה שכבר עכשיו יבחרו את הבחירות שאני מצפה מהם לבחור
וכאן אני חוזרת אורנה לעניין שהעליית לגבי האפשרות שנבטל את הכוונה שלנו לעצב אותם,להפסיק לצפות. איך עושים את זה?

חיים חדשים במדבר 2

על ידי תמר_ס* » 07 אפריל 2007, 21:51

הם עוברים ויעברו דרך מחוזות שאני באופן אישי לא נתתי או נותנת להם מקום בחיי.
כך גם אני מרגישה.
למשל בחינוך הדתי שאני נותנת להם. לכאורה אני לא נותנת להם בחירה. אבל ככל שהם גדלים, הם מכירים ם דברים אחרים. ויכול להיות שכשהם יגדלו, הם ירצו לנסות את הדברים האחרים האלה. אני פה רק כדי להראות להם את הדרך שלי, בבטחון שיש לי. הם כבר יבחרו את שלהם.

חיים חדשים במדבר 2

על ידי ....* » 07 אפריל 2007, 20:27

ואולי מה שנחוץ כאן זו אמונה. אמונה במה שקורה. שהוא נכון כשלעצמו, וגם מאפשר את הצמיחה וההתפתחות שלנו כהורים ושלהם כילדים.

וגם לסמוך על החינוך שלך ועל עצמך...שאת נותנת להם כלים נכונים(ע"פ השקפת עולמך כמובן), ואתם ומתוכם הם
יצמחו הלאה ויעצבו את מהותם והווייתם בעולם שלנוץ

אני יודעת שהמילים נשמעות בומבסטיות, אבל נראה לי שתתחברי לזה

חיים חדשים במדבר 2

על ידי אורנה_שפרון* » 07 אפריל 2007, 17:33

נעמה

ואיך אני מתמודדת עם התסביך של חיי
לאט לאט. לא צריך לרוץ. לא צריך לזרוק הכל לפח. יתכן שהתכונה הזאת שהיום את מכנה בשם "תסביך", היתה נחוצה לך מאד בעבר. יתכן שהתכונה הזאת היא היא שאפשרה לך לחיות (בעיקר במובן המטאפורי). יתכן ששנים רבות של שכלול התכונה הזאת יצרו אצלך מיומנויות נפלאות שממש לא כדאי לוותר עליהן.
את עצמך כותבת על-כך שמרגישה פחד מכך שמשהו ממך יאבד. אם זאת התחושה, כנראה שעדין יש ל"משהו" הזה תפקיד.

איך אני עושה את זה?איך אני מבטלת באמת באמת כל צורך שלי לעצב אותם
אני מאמינה בהתבוננות. התבוננות שהיא חפה מביקורת ושיפוט, מסווג ומתן ערך. להתחיל להתבונן באילו רגעים את פועלת מתוך כוונת העיצוב. אולי יש המון רגעים כאלה, ואולי גם לא. אולי יש רגעים שאינך פועלת מתוך הכוונה הזאת ואת בכלל לא מודעת להם, משום שבתודעתך את נתפסת כמי שרוצה לעצב את חיי ילדיה.
ברור כזה בדרך כלל מעלה דברים חדשים על פני השטח, ולעיתים אף מתבררת דרך חדשה או המשכית לזו שהלכת בה.


_לא רוצה אותם בעולמי,אז הם לא שם,הם פשוט לא קיימים עבורי.
אז איך אוכל לאפשר לילדיי חופש לבחור בהם?_
נראה לי הכי נכון שבעולם לעצב בעבורך את הסביבה שבה את רוצה לחיות. אני אפילו חושבת שזו האחריות שלנו כלפי הילדים שלנו. לנקוט עמדה בדרך יצירת הסביבה של חיינו.
מצד שני אין לי ספק שבדרכם של הילדים שלי ללקחית האחריות הזאת כלפי החיים שלהם ובהמשך גם חיי הילדים שלהם, הם עוברים ויעברו דרך מחוזות שאני באופן אישי לא נתתי או נותנת להם מקום בחיי. אבל ברור לי שהמקומות בהם הכי קשה לי, הקושי הוא שלי ולא שלהם.

ואולי מה שנחוץ כאן זו אמונה. אמונה במה שקורה. שהוא נכון כשלעצמו, וגם מאפשר את הצמיחה וההתפתחות שלנו כהורים ושלהם כילדים.

חיים חדשים במדבר 2

על ידי נעמה...* » 06 אפריל 2007, 06:22

אה,עוד דבר :
מוצאת עצמי משקיעה הרבה זמן ואנרגיות כדי לנטרל את השפעות הסביבה הלא רצויות.
בעיקר בתחום התזונה,אבל גם בכלל-מנסה למנוע מהם ומעצמי עודף גירויים שאני מתייחסת אליהם כ"רעילים",שמשבשים את הצורך שלי ליצור לנו מציאות חיים שמתאימה לנו
הבעיה המשנית היא שזה קשה ומתסכל,על גבול הבלתי אפשרי
הבעיה העיקרית היא שכך אני דוחה את מועד השינוי,כך אני מרחיקה מעלי את הפחד במקום להתמודד

דומה הדבר לקושי שלי לעמוד מול מתוקים למיניהם שמזיקים לבריאותי.
אני פשוט מוציאה אותם מהבית,מוציאה עצמי ממשימת הקניות,וכך מצליחה לשמור על איזון סביר.
אם הם לא שם,אז הם לא קיימים עבורי.
כמו החדשות ורכילות וכל שאר הרעל שהתקשורת בת ימינו מייצרת וחושפת אותנו לזיהום.
לא רוצה אותם בעולמי,אז הם לא שם,הם פשוט לא קיימים עבורי.
אז איך אוכל לאפשר לילדיי חופש לבחור בהם?

חיים חדשים במדבר 2

על ידי נעמה...* » 06 אפריל 2007, 06:09

אורנה

תודה.
תשובתך חידדה עבורי את הקונפליקט שמלווה אותי כל חיי
סתירה פנימית תמידית בין הצורך בגבולות והצורך לחצות אותם.צורך במסגרת,וצורך למרוד בה.
גן הילדים שהקמתי ,היה עבורי חלקת האלוהים הקטנה שבה הצלחתי לשלב בין שני הצרכים ולחיות אותם זה בצד זה.הגן היה מושלם באי המושלמות שבו,שמשום ששילב גם את הצורך לעצב את דמות הילדים (באמצעות רעיונות אנתרופוסופיים) ובו בזמן לאפשר להם ולי חופש לנפץ עקרונות ,לצאת חוצץ מול אבני ייסוד שנתפסו בעייני כמגבילים את החופש שלי.(או של הילדים...)
רוב ההורים בגן לא הכירו את האנתרופוסופייה לפני כן ומאד התלהבו מהפשטות,מהעשייה שמחוברת לחיים,מהקשר העמוק לטבע,מהתזונה הבריאה,השירים והסיפורים שהמצאתי,היצירות המדהימות, מהרוגע והשקט,בקיצור:מהצדדים היפים של האנתרופוסופיה שאימצתי לי.
אמא אחת היתה מאד מאד אנתרופוסופית,במזג,בנוקשות, והתקשתה לקרוא את ציטוטיו של יידו קרישנמורטי שתליתי בחדר הכניסה לגן ושהיוו את המהות שלאורה עבדתי.אינני זוכרת את הניסוח המדוייק כעת,אבל הרעיון שבחרתי להדגיש היה שעלינו לכבד את רצונותיו ובחירותיו של הילד ולאפשר לו לגדול חופשי מכל ניסיון שלנו לעצב אותו בדמותנו,שהרי אז ננציח את הדפוסים שלנו ושלו גם יחד.
ההתעלמות המופגנת שלי מהאנתרופוסופיה כשיטה,מאד הפריעה לה.לא אחת הצהרתי שאינני מחנכת ילדים ע"פ שיטה אלא ע"פ מה שמרגיש לי נכון עבור הילד,(וכמובן מתוך ההקשר הסביבתי:גם ע"פ מה שמתאים לשאר הילדים בגן,לי כגננת,להורים...)
הגנן ששכרתי לעבוד לצידו,היה אדם שייצג עבורי את התגלמות החופש,למדתי ממנו הרבה ויחד ניסינו לשמור על איזון בין שתי הגישות.יותר מאוחר התברר לי שהוא לומד אנתרופוסופיה .
העובדה שהגן היה במתחם הבית שלי היה בה כדי לאפשר לי ולילדיי ולנועם לחיות את הגן כחלק בלתי נפרד מחיינו. עבור הילדים, זה היה רווח גדול,משום שסדר היום בגן נגזר מחיי היומיום שלנו (לאסוף את הביצים של התרנגולות,לצאת עם העז והחמור למרעה,לעבוד בגינה....)
אחת לשבוע התקיימו אצלנו מפגשים של חינוך ביתי,מה שמאד השתלב בהרמוניה עם מה שניסיתי ליצור בגן.

אבל....

הגן נסגר (כשבחרנו לעבור לחיים החדשים שלנו במדבר)
וכעת אני לבד (בלי איש צוות נוסף לצידי משך רוב שעות היום,כי נועם עובד קשה)
ועכשיו זו רק אני והילדים שלי,בלי הגב של הגן כמסגרת,בלי תמיכה של ההורים האחרים
עכשיו אני האחראית הבלעדית על חיי ילדיי.ילדיי שלי,לא של אחרים.לא אלו מהגן ולא בנות האומנה.
עכשיו אני צריכה להתמודד בעצמי עם כל הקשיים שתמיד ליוו אותי,אבל עוצמתם היתה מאוזנת יותר,מסווה ומוצנעת תחת כל שאר הסביבה שלקחה חלק בחיינו.
והחיים האינטנסיביים שלי כאמא כעת מחדדים ומדגישים עוד יותר את הקונפליקט שתמיד היה שם,אבל איכשהו הצלחתי לחיות איתו בשלום,כי היתה כאמור הסביבה שאיזנה קצת בקצוות וכי לא אני הייתי בפוקוס אלא תמיד הילדים (של הגן) .
כעת זה רק אני והילדים שלי,והקונפליקט מתעצם כי אנחנו אחד: הילדים הם מראה עבורי וכך גם אני עבורם. איך יוצאים מהמעגל הסחרחר הזה?

מבינה כמה החינוך הביתי חשוב עבורנו כדי ללמוד האחד מהשני.
מה שלא מצליחה להבין,זה איך אני עושה את זה?איך אני מבטלת באמת באמת כל צורך שלי לעצב אותם,ואיך אני מתמודדת עם התסביך של חיי,כשכל האחריות לכך על כתפיי. אין לי את מי להאשים,אין לי לאן לברוח. הגיע הזמן לעבוד על הדברים החשובים,אבל איך? מאין אשאב את הכוחות?

איך החיים מביאים אותנו בדיוק למקום ששם אנחנו אמורים להיות ולעשות את העבודה המשמעותית

איך כל חיי לא פחדתי מכלום.לא היה מכשול שחששתי מפניו, ועכשיו- עכשיו אני מפחדת לעמוד מול התסביכים של עצמי,מפחדת שלא אצליח לפתור אותם באופן המושלם שבו נהגתי לעשות דברים עד היום. ואיך אוכל להצליח לשנות עצמי ובו בזמן להיות עצמי?
מפחדת להשתנות. לא רוצה. אולי כן? לא... לא....
מפחדת לאבד חלק ממני,חלק כל כך מהותי בקיום שלי,

מבינה כעת איך הפחד הזה מנע ממני כל השנים להגיע ולראות את הסתירות . העדפתי לחיות לצידם ולשלב בניהם בהרמוניה מאשר לוותר על אחד מהם,כי אז אוותר על עצמי,אוותר לעצמי
לא
אי אפשר

אבל איך?

חיים חדשים במדבר 2

על ידי אורנה_שפרון* » 05 אפריל 2007, 11:58

הי נעמה,

מרשה לעצמי להמשיך או שמא להתחיל שיחה שהתחילה אי אז

(ואם לא מתאים לך לדף, אפשר כמובן למחוק....)

איך מצליחים לעצב את דמות ילדייך ע"פ אמונתך,ע"פ דרכך,ובה בעת,לאפשר להם חופש לעצב עצמם בדרכם הם?

אלו הם באמת דבר והפוכו.
אי אפשר (לדעתי ) גם לעצב חיי ילד וגם לתת לו את החופש להיות מי שהוא.
אבל העניין של "עיצוב" הוא טריקי.
הרי מעצם חייהם איתנו, מעצם חיינו בסביבה גשמית ורוחנית משותפת אנחנו מושפעים זה מזה ומהסביבה גם יחד, ויוצא שמעוצבים ע"י אותם גורמים.

אז איפה הגורם של החופש -
לדעתי בשני מישורים:
  1. עניין הכוונה - העיצוב על-פי הסביבה קורה מאיליו. הכוונה שלנו היא בשליטתנו, ויש לה השפעה. אם כך, רק את הכוונה לעצב את ילדינו בצלמינו ובדמותינו אנחנו יכולים "לבטל". לא את העיצוב עצמו.
  2. הנכונות שלנו לקבל את הדרך היחודית בה כל ילד מקבל את השפעות הסביבה, מבלי צפיות ואכזבות מהאופן בו הן מתבטאות בילדים.
ומכך יוצא שאין צורך לדאוג לעיצוב הילדים - זה קורה מאיליו.
אבל יש ויש צורך (אצלי לפחות) להניח לכל הציפיות והידיעות המוחלטות איך הילדים שלנו צריכים להיות.

חיים חדשים במדבר 2

על ידי לוונדר_סגול* » 05 אפריל 2007, 00:32

הי נעמה,
אני בסמר לשבוע הקרוב, אמנם בלי זרעים (לא הייתי במפגש שהיה, רק בזה שלא היה) אבל עדיין אשמח לפגשך... צפי לטלפון בימים הקרובים {@

חיים חדשים במדבר 2

על ידי נעמה...* » 04 אפריל 2007, 19:08

פסח

שואלת את עצמי מה השתנה

נדמה שאני מרגישה משהו,אמיתי,עמוק,נדמה שזה זה,שזהו זה,
שאני כבר לא מנסה לשנות את הסביבה שלי אלא עסוקה בעולמי שלי.
ברור לי שאף אחד ,אפילו לא אני,יכול לשנות מישהו אחר,חוץ מעצמו.זה ברור לגמרי.בראש,בלב,ברור!
ובכל זאת,משהו מצליח לערער את הברור הזה ולהזכיר לי שיש לי עוד עבודה,שאני עדיין לא שם.
בת האומנה שלנו.
חזרה לחופשה מהפנימיה,כולה שבחים על איך שינינו לה את החיים,איך כל מה שהיא יודעת-זה מה שקיבלה מאיתנו וכאלו.
רק אנחנו אכלנו מרורים 3 שנים ועכשיו,כשהיא בפנימיה ואנחנו לא שם לשמור עליה,היא תופסת פיקוד על חייה וגורלה ומתנהגת למופת,באחריות ויושר שקשה להאמין שזו אותה ילדה
ואז...כשהיא מגיעה לחופשה,אני מוצאת עצמי מפעילה את אותו הדחף של להשפיע עליה ולרצות לשנות (ממקום של דאגה ואהבה כמובן)
אבל אין צורך כי היא כבר הוכיחה שהיא מסוגלת לקחת אחריות על החיים שלה,ואין טעם,כי הרי ממילא אמרנו ש "ברור!!!"שאדם יכול לשנות רק את עצמו. אז למה אני נשאבת שוב למקום הזה? ההוא?
קשה לי לעצור את הדחף האימהי המגונן והשומר והמדריך,קשה לעמוד מנגד
ולקבל גם את הדברים שאני לא אוהבת וחושבת שמזיקים לה
והרי אין טעם , הרי אמרנו ש "ברור" וגם ממילא היא אינה נוכחת בחיינו היוםיומיים וממילא אין לי כרגע אחריות ישירה (כי האומנה הסתיימה פורמלית מאז עברה לפנימיה)
אז למה?
ה"חכם" שבי שואל את השאלות הנכונות,אבל תשובות-אין
לו רק הייתי יכולה להגמל מהצורך להשפיע ולרצות לשנות אחרים ...
לו רק הייתי מצליחה ליישם את הכלל הזה על ילדיי הביולוגיים,אולי הייתי מצליחה יותר גם עם בת האומנה
איך עושים את זה לעזאזל?
איך מצליחים לעצב את דמות ילדייך ע"פ אמונתך,ע"פ דרכך,ובה בעת,לאפשר להם חופש לעצב עצמם בדרכם הם?
איך מצליחים להשתחרר מדפוס השליטה המעצבן הזה שלא מרפה ממני,שמונע ממני לאפשר לילדיי את החופש שאני כל כך זקוקה לו בעצמי
,החופש שברור לי שרק ייטיב איתם (כפי שהיטיב עם בת האומנה...)

דודתי, זכרונה לברכה,נפטרה לא מזמן והשאירה עבורי אתגר בעצם היותה דמות לחיקוי והערצה- היכולת המופלאה שלה לקבל כל אחד כפי שהוא,בלי לשפוט,בלי לנסות לשנות.פשוט לקבל.
ידעה להקשיב ולהכיל ולקבל ,כל אחד עם התסביכים שלו.
למה אני לא מסוגלת?...

לפעמים ה"חכם"שבי מתעייף מלשאול ולהבין
לפעמים ה"רשע" שבי מסית את תשומת הלב מהעיקר
לפעמים ה"תם" שבי מעדיף להיבלע בים המשימות והעבודה ולא לחשוב
ולפעמים,לפעמים זה "שאינו יודע לשאול",מתעלם,אדיש

מי יתן ו"החכם" שבי ימשיך לחפש אחר שאלות ותשובות

לשנה הבאה בירושלים

(מה זה קשור??? אולי לימות המשיח....)

חיים חדשים במדבר 2

על ידי שרית_אמיר* » 25 מרץ 2007, 01:25

כשהיינו ילדים ערכנו שוק כזה כל חודש. וזו הייתה חוויה כיפיית אמיתית.
הורינו ניהלו החלפות עם השכנים/הדודים/החברים לא מתוך חוסר וקושי כלכלי אלא מתוך ראית עולם הבגד טוב למה שלא נעביר הלאה.
הורינו לא הכירו מילים כמו רוחניות/מהות/פנג שואי וכו... הם פשוט חיו את חייהם על פי דרכם היום אנו עוטפים זאת במילים "רוחניות".
אני חיה בעיר ואנו מנהלים כאן החלפות כל הזמן מעבירים מהגדול לקטן בגדים. ספרים. משחקים צעצועים ועוד ועוד, אנו נמנעים מלהגדיר התנהלות זו בשם כזה או אחר, אנו פשוט חיים.
בעירינו יש מרכז מסירה וקבלה של מוצרים ולאו דוקא לנצרכים.
המודעות למסירה/קבלה/ונתינה היתה מאז ומתמיד וטוב שכך.
המשיכו להנות בשוק קח תן שלכם זו באמת דרך יפה וחברתית/אנושית לתת ולקבל.
חג שמח עם הרבה נתינה וקבלה.

חיים חדשים במדבר 2

על ידי בת_ההרים* » 24 מרץ 2007, 21:28

כל הכבוד!

חיים חדשים במדבר 2

על ידי נעמה...* » 24 מרץ 2007, 21:23

מצרפת כתבה שכתבתי לעיתון מקומי (של מועצה אזורית חבל איילות...)


כותרת:

גלגל השפע מתגלגל


משנה:

למה לזרוק אם אפשר לתת? למה לקנות אם אפשר לקבל? זוהי המהות הפשוטה והיפה עליה מתבסס שוק ה"קח-תן" בבאר אורה. השוק מתקיים במרחב פתוח ברחוב דקל הדום, כל יום שלישי האחרון בסוף כל חודש



טיזר:


כל כך הרבה טוב נמצא סביבנו. כל שעלינו לעשות הוא לפקוח עינינו ולראותו, לפתוח ליבנו ולהרגישו, לפתוח ידינו ולקבלו, ובו בזמן להעניק מטובנו אנו, מהשפע החומרי והרוחני שלנו - לזולת


שערו בנפשכם מצב בו כל מה שהייתם מבקשים - הייתם מקבלים. נשמע הזוי? דמיוני?

ובכן, נסו לרגע להשתחרר מכל המחשבות והדעות הקדומות שלכם בנוגע למחסור. נסו לדמיין שכל השפע שקיים בעולם (והוא קיים!) עומד לרשותכם, וכל שעליכם לעשות זה רק לרצות, להושיט ידכם ולקבל, בשמחה ואהבה, את מה שגלגל השפע בוחר להעניק לכם במתנה. ומי לא אוהב מתנות?

והרי ברור לכולנו שיש בכוחן של מחשבות ליצור מציאות. אנחנו יכולים לקנות את הסטיקר הנוצץ המשווק כיום בחנויות הספרים ולתלות על המקרר, אבל להאמין בלב שלם שאכן כך הוא, שבאמת באמת כל שנבקש לו יהי? ואולי זו סתם קלישאה?

לא תדעו לעולם, עד שלא תנסו. עד שלא תתנסו. או אז תיווכחו שאכן קיים בעולם יותר שפע ממה שאי פעם תוכלו להשתמש בו.

כל כך הרבה טוב נמצא סביבנו. כל שעלינו לעשות הוא לפקוח עינינו ולראותו, לפתוח ליבנו ולהרגישו, לפתוח ידינו ולקבלו, ובו בזמן להעניק מטובנו אנו, מהשפע החומרי והרוחני שלנו - לזולת.

אם כך, איך יתכן שאנשים רבים כל כך חשים מחסור?

מציאות החיים המודרנית משדרת לנו מסר שעלינו כל העת לעמול על מנת להשיג עוד ועוד: לקבל עוד תואר, לקנות עוד אוטו, לקנות עוד בגדים (ועדיף מהעונה האחרונה, שיהיו על פי צו האופנה), לבנות עוד מחסן (שיכיל את כל הדברים שאגרנו משך השנים ושאיננו באמת זקוקים להם), לאסוף עוד מתנות (שיהיה / כי בא לי), להגדיל את הבית (כדי שיהיה לנו עוד מה לנקות ולסדר), להשיג עוד הישגים יוקרתיים, לנצח בעוד תחרות, ועוד ועוד.

נפשנו אינה יודעת שובע. כך מחנכים אותנו משחר ילדותנו - לעמול כדי להשיג עוד. מה הפלא, אם כן, שאנו חשים מחסור? הרי לעולם לא נוכל להשיג הכל, תמיד יצוץ משהו חדש.

כמה חבל שאיננו עוצרים לרגע ממירוץ החיים המטורף הזה כדי להתבונן במה שיש לנו. אם רק נדע להעריך את מה שיש לנו, נופתע לגלות שזה כל כך הרבה, ולכמה מעט אנו באמת זקוקים כדי להרגיש שיש לנו כל כך הרבה.

כמה חבל ש"הסתפקות במועט" ו"להיות שמח בחלקך" הם ערכים שאבד עליהם הכלח. נעלמו כמעט כליל מנוף התרבות המודרנית החומרנית.

כמה אבסורדי הדבר שבמקום אחד יש רעבים ללחם, ובמקום אחר שפע מבוזבז. כמה דברים אנחנו זורקים מדי יום ביומו, שמישהו אחר יכול היה להפיק מהם תועלת? כמה רכוש אנו צוברים בביתנו, כמה אביזרים ומוצרים שאין לנו ממש שימוש בהם?

אם רק ניתן היה למדוד את כמויות האנרגיה השלילית המצטברת, יחד עם האבק, על הציוד הזה, אז הייתם לבטח נפטרים מהם עוד באותו היום. כל מומחה פאנג-שווי מתחיל יאמר לכם שחפצים מיותרים מושכים אליהם אנרגיה שלילית. כדי לחוש שפע עליכם לארגן את הבית כך שיכיל בדיוק את מה שנחוץ לכם, ולא יותר.

בחברות מסורתיות ישנו מנגנון טבעי בו כל אחד מעביר הלאה ממה שאינו זקוק לו. כך בהודו למשל, תראו איך כל גרגר מזון הכי קטן מוצא את יעודו, בסוף מסלול חלוקת השפע מהעשיר, לעני ולחיות. שום דבר לא מתבזבז.

ביסוד אורח חיים כזה מושרשת האמונה שכל מה שיש לנו אינו באמת שלנו, הוא רק ניתן לנו בהשאלה. אנחנו רק עוברים ושבים הזוכים ליהנות ממה שיש, לכבדו ולהעריכו, לשמור עליו כדי שנוכל להעבירו הלאה, לשימושו של מישהו אחר.

גם בארצנו הקטנטונת עדיין יש מקומות-קהילות (קיבוצים...) בהם חלוקת השפע מתבצעת באופן טבעי - בתוך המשפחה, בין שכנים ומכרים. יחד עם זאת, רובנו חשופים להשפעות התרבות המערבית המודרנית, שאחד מתוצרי הלוואי של הוא התנהגות רכושנית. אנו חפצים לשמור על חפצינו ומתקשים להיפרד: להעניק ולהעביר הלאה. אנחנו מגדילים את שטח המחסן כדי לשמור בו את הדברים שאיננו זקוקים להם. "שיהיה..."

דור ההורים שלנו גדל בצל תקופת הצנע, ואולי משום כך השתרש הצורך לשמור ולאגור לזמנים קשים. דור הילדים שלנו גדל לתוך שפע כל כך גדול, עד שאינו יודע להעריך את מה שיש ודורש כל העת לקנות עוד ועוד.

ואנחנו, דור שנות ה-60'-80', עלינו מוטלת החובה (שהיא בעצם זכות גדולה), לחזור לפשטות, להראות דוגמה שאפשר אחרת:

במקום לקנות - אפשר לקבל

במקום לשמור - אפשר להחליף

במקום לזרוק - אפשר לתת


כותרת ביניים:

גם לחפצים יש נשמה


שוק החליפין בבאר אורה מזמין אותנו להתנסות בחוויית הפשטות שבנתינה ובקבלה. אם יש באמתחתכם דבר מה שאינו נחוץ לכם, תוכלו להביאו.

לא חייבים לתת כדי לקבל. גלגל השפע לא עובד תמיד אחד על אחד. כלומר: פעם תוכלו לזכות בנתינה לזולת, ופעם אחרת תזכו לקבל. לערך החומרי של הדברים אין משמעות, משום שממילא הכל חינם.

גלגל הקסם פועל גם על מי שבא בידיים ריקות, ללא תמורה גשמית, אבל עם שפע שמחה ואהבה. תמיד כיף לשתף ולהשתתף במפגש חברתי עם עוד אנשים שבוחרים לחיות בפשטות מרצון. תמיד כיף לקבל הפתעות חדשות, כאלו מהסוג שלא תמצאו בחנויות. תמיד כיף לתת. משהו שבעיניכם חסר ערך יכול להתגלות כאוצר עבור הבן של השכן. הזכות להתחלק עם הזולת במה שיש לך היא מהנה ומלאת סיפוק, יותר מכפי שהייתם מאמינים.

העודפים של השוק ממויינים ונמסרים לגמ"ח נזקקים, מה שמזכה אתכם בעוד מצווה.

עם הזמן תופתעו לגלות איך כל מה שאתם זקוקים לו נמצא עבורכם. צריך רק סבלנות ואמונה בעולם שאכן הוא מתנהל בדיוק באופן בו אתם אמורים לחוות אותו.

לפעמים אנחנו רצים, ממהרים לרכוש דבר מה שבא לנו לקנות, ולא קשובים מספיק למה שהעולם רוצה לתת לנו. תמיד עדיף לקבל ולא לקחת. אפילו מילולית זה נשמע יותר טוב, אז בוודאי כשמדובר על אנרגיות רוחניות.

לא רק בנו, בני האדם, פועמת נשמה אלוהית, כי אם גם בחומר, ברכוש "שלנו". וכמו לנו, גם לכל חפץ שברשותנו יש ייעוד, יש תפקיד בעולם הזה. הוא אמור להביא תועלת למישהו, שהרי אם לא כן - היה נשבר או מתכלה.

ההזדמנות להשתמש בשפע הקיים במקום לבזבז ולקנות חדש הופכת את חוויית ה"קח-תן" לבעלת ערך בשימור הסביבה.

שוק ה"קח-תן" בבאר אורה אומנם עוסק בעיקרו במיחזור ובחליפין, אך במהותו מהווה מקום מפגש חברתי של קהילה ההולכת ומתגבשת ובונה את עצמה, בעצמה, לעצמה. ולכם... כל מי שרואה עצמו מתחבר לרעיון מוזמן לשתף ולהשתתף.

בשוק תוכלו לתת ולקבל מכל מה שראוי: בגדים, ספרים, צעצועים, תיקים, תכשיטים, כלים, ריהוט לבית ולחצר, תמונות, קלטות (שמע ווידאו), אוכל... בקיצור, כל דבר (אפילו טייפ מקולקל עשוי לעניין ילד סקרן, שיפרק אותו לגורמים וילמד על חלקיו).

השוק מתקיים במרחב פתוח ברחוב דקל הדום בבאר אורה, כל יום שלישי האחרון בסוף כל חודש, ומפעילה אותו משפחת וייס (נועם, נעמה ושלושת ילדיהם).

חג הפסח, חג האביב וההתחדשות, חג הניקיונות והסדרים, צופן בחובו הזדמנות פז לעשות סדר גם בארונות, לשחרר את המיותר, לרוקן ולהתמלא מחדש.

לפרטים אפשר לפנות לחתומה מטה בטלפון: 077-7575848.


נעמה וייס


כיתוב תמונה:

"קונים" ללא תשלום וללא תיווך ההורים. ילדים ב"קח-תן" לפני שבוע

חיים חדשים במדבר 2

על ידי עדינה_ניפו* » 21 מרץ 2007, 20:48

נעמה
המייל שלי הוא [email protected]
את מוזמנת לכתוב לי ואתן לך דרך המייל את מס' הטל' שלי.

חיים חדשים במדבר 2

על ידי עדינה_ניפו* » 21 מרץ 2007, 06:50

נעמה שלום
נכנסתי לדף של אורנה וראיתי שאת מחפשת מידע על צמחי מרפה של המדבר.
אני מכירה מישהי עם ידע עצום.
כל פעם שאחד מילדי נחתך, נעקץ.... אני מתקשרת להתייעץ איתה.
אני יודעת שהיא עכשיו בעיצומו (או שכבר סיימה) של כתיבת ספר על צמחי ארץ ישראל (נדמה לי?).
בכל מקרה היא אולי תוכל לעזור לך או להפנות אותך בכיוון.
אם את מעוניינת תגידי לי.

חיים חדשים במדבר 2

על ידי נעמה...* » 19 מרץ 2007, 20:01

כן,סבבה . מבקרים זה אחלה.מוזמנים תמיד,בכייף!

חיים חדשים במדבר 2

על ידי אלופת_ישראל* » 19 מרץ 2007, 12:03

הי אני מתכננת לצאת למסע טיול בערבה
אני -דיוד (27) עם נוגה (4 חודשים)
רוצים מבקרים?
צרו עימי קשר

חיים חדשים במדבר 2

על ידי לוטם_מרווני* » 18 מרץ 2007, 12:17

נעמה, סבתא שלי תמיד אמרה שילדים ותינוקות צריכים לצאת המחלה כמו שנכנסו אליה- ז"א בלי צמחים ובלי תרופות. הטיפול בצמחי מרפא מיועד לנו, המבוגרים, שכבר שכחו איך לרפא את עצמם. אני רוב הזמן לא משתמשת בכלום ומאפשרת לגוף ולנשמה לצאת המחלה נקי ורק אם אני חשה שמשהו אינו כשורה- אני מתחילה לחזק את הגוף בתזונה וצמחי מרפא מתאימים. צמחי המרפא המדבריים יכולים לרפא או להרוג, תלוי במינון ובעונת הקטיף. כל מיני. ספר טוב הוא יופי של התחלה בתנאי אחד- שאת לא מנסה כלום על הילדים, ולא על עצמך באם את מניקה, אלא מתחילה לתשאל מקורות נוספים על טיב והשפעות. אגב, צפריר שפרון היה בסביבת הבקעה הרבה שנים, ואולי הוא יודע מספיק בשביל לתשאל?

חיים חדשים במדבר 2

על ידי נעמה...* » 17 מרץ 2007, 04:15

מהו חופש?

אורח חיינו מאפשר טווח חופש מאד גדול ,עבור כולנו,לחיות את הבחירות שלנו.
ומה אנו בוחרים?
בוחרים לקחת אחריות על חיינו,בוחרים לחוות את ההווה כפי שהכי מתאים לנו,משוחררים מכל מחוייבות כלפי הממסד/החברה
אבל מחוייבים בצורה בלתי מתפשרת ושאינה יודעת גבולות למשימות בחיינו,אלו שאנחנו מציבים לעצמנו.
האם חיי החופש הללו באמת משאירים לנו "זמן חופשי"? לא!טעות!מילכוד! אוייש,זה קשה.

כל פעם שאנו בוחרים לפנות בדרך זו ולא באחרת,הרי שאנו מוותרים מראש על היתרונות הנלווים שהיינו עשויים להרוויח בדרך שבה לא פנינו.
מפסידים משהו,אך מרוויחים משהו אחר.
אין דרך נטולת קשיים. גם הדרך שנראיית קלה יותר,צופנת בחובה אתגרים וחסרונות,ויתורים,מכשולים.
תמצית החופש עבורי הוא חופש הבחירה.מכאן והלאה,אני נדרשת לעבוד קשה כדי לחיות את הבחירות שלי באופן הכי ממצא שאוכל.
ברור לי שאין 100% ,כי תמיד אפשר יהיה לעשות יותר טוב,אילו רק... (היה לי יותר זמן....). מה שכן אפשר זה לעשות תמיד כמיטב יכולתך ולהסתפק בזאת. אח,כמה קל לכתוב את המילים האלו וכמה קשה לבצע,באמת לחוש שלמים עם כל מה שהוא פחות מה 100% הזה.
כמה קשה להשלים עם המגבלות של עצמך,כשאין את מי להאשים... כשאני האחראית הבלעדית על מעשיי. כל כך קשה...
כמה קשה לחיות עם רגשות האשמה וייסורי המצפון,אחרי כל בחירה.כי כל בחירה במשהו היא בהכרח וויתור על משהו אחר.וכמה זה קשה לוותר ולהרפות,להיות סלחני כלפי עצמך.(ולגרום לבן הזוג לנהוג גם בסלחנות ובהבנה...)
כמה קשה להתמסר להווית ההורות בלי להזניח את הזוגיות,את עצמך.
קשה מנשוא המחשבה שאם אני רוצה ובוחרת לחיות את אורח החיים שאנו חיים בו כעת,עלי להיות מוכנה מראש להסכים על קיצוץ משמעותי בפניות לנהל חיי זוגיות מספקים,כאלו המלאים אהבה ונתינה הדדית.
איכשהו,אני מוצאת עצמי נותנת ונותנת לילדיי,אבל לעצמי ולאישי,כבר לא נותר הרבה מה לתת. כל שנותר לנו בסוף יום עמוס הוא חיבוק,אנחת רווחה (שהגיע הרגע הזה,השקט,בלי הילדים...),קצת סידורים אחרונים בבית,קצת מחשב,ו...הופ-למיטה,נמרחים לפניי שנידרש לקום.
אין צורך בשעון מעורר.אני מעירה את עצמי.הגוף מרגיש במה הוא רוצה לבחור,ואין לזה סוף. כל כך הרבה דברים אני רוצה לעשות והזמן כל כך מוגבל,מגביל.

החופש שאני בוחרת לחיות גורם לי לתחושת שיכרון-שאני יכולה הכל,ואני צריכה רק להושיט יד ולגעת,והנה...
זו לא אשלייה. זה נכון. זה אמיתי,חי וקיים.אבל תוצר לוואי בלתי נמנע הוא התסכול,שאני לא יכולה לעשות את הכל ועכשיו.
דחיית סיפוקים אף פעם לא היה הצד החזק שלי.
פעם הייתי משתוקקת לגמוע בשקיקה חפיסת שוקולד שלימה בביס אחד. היום (כשאני כבר גמולה מההתמכרות הזו)אני רוצה להספיק לעשות כל כך הרבה דברים,כל העולם, עם שפע האפשרויות שהוא מציע,פרוש לפניי,מציע מטובו וכל שעלי לעשות הוא לבחור ולקבל
והחופש הזה,לבחור,לא קל !
רק לבחור.
רק...
וזה כל כך הרבה

חופש.
אני זקוקה לחופש מהחופש.

הסתחררתי די. רוצה קצת מרגוע.לשכב בזרועותיו החמימות של נועם שלי ולא לזוז לשום מקום.
כמהה לחדש חיי זוגיות פוריים יותר
מילים ומחשבות יוצרות מציאות,כבר אמרתי?
מי יתן ואצליח לאזן קצת את זמן ההורות שלי ולקזז אותו במעט זמן זוגיות.

כל שנבקש לו יהי...
.

חיים חדשים במדבר 2

על ידי נעמה...* » 16 מרץ 2007, 01:24

שבת קסומה... אהבתי. אמן שתהיה קסומה.

נועם מפנה לנו חצי יום בשישי ושלושתרבעי יום בשבת.(שזה הרבה בהתחשב בעובדה שכל המי ומי בענייני צפרות מבקש לגזול את זמנו בעונת שיא האביב) כן,מה?לא שמעתם שאביב? הציפורים שמעו ואתם לא? איי איי איי מקשיבים יותר מדי לתחזית.
אצלנו נעים למרות שמישהו דיווח לנו על גשמים וסופות בכל הארץ. אח...תקנאו...

כתבתי מפנה "לנו",כלומר-למשפחה,זמן איכות וכאלו,קבלת שבת ופרשת השבוע וכייפים כייפים
אבל האמת,האמת-זה לכבודי!
מצאתי עצמי מקטרת יותר מדי לאחרונה,רוטנת באוזניו טרונויות על כך שאין לי דקת זמן פנוי ושקשה לי עם הקטנטונת -"היא לא נותנת לי לעבוד"אני מלשינה. מנסה כבר שבוע לעבוד בערוגת גן הירק,בחממה האורגנית,שתצמח,בעזרת השם,מתישהוא...
אני עודרת והיא מכסה,אני מוציאה אדמה,נאנחת עם כל מכת טוריה נמרצת המפלחת את האדמה היבשה והיא בוחשת בבוץ וממלאה את התעלות שחפרתי בעמל רב. מנסה עם המנשא,אך זה נהיה רק יותר גרוע כי הראש שלה מתנגח במוטות הברזל של דפנות חממת הצל.איזה צרחות. נו... תעשי טובה,קחי ציצי ותירדמי. לא רוצה לישון.רוצה להשתגע.. ובינתיים אני משתגעת,מאבדת סבלנות.
לעזאזל.קצת חופש,מה כבר ביקשתי,רק קצת חופש,לעבוד,לא לנוח חלילה,לא פינוקי ספא יוקרתיים (שאיני יכולה לסבול,כל המותרות וה"שפע" הזה לא נעים לי בכלל) ,רק קצת,שעה-שעתיים לעבוד,עבודת כפיים-לעבוד את האדמה,אין כייף גדול מזה,אני מפנטזת
ואז...אחרי שאני פורצת בבכי עצבני מול הבוס שלו וכל צוות הצפרים (כי החממה בפארק הצפרות), כי אני הרי לא עושה חשבון לאף אחד
וממש לא מזיז לי שרואים אותי בוכה ומתעצבנת. להיפך. זו דרך טובה לגייס קצת אמפטיה ,אז...
אז נועם לא מסוגל לראות אותי יוצאת מדעתי (כי הוא יודע שאם אני עצבנית,כל הבית הופך עצבני ,וזה לא טוב,כן?)
אז הוא נותן לי אחרה"צ חופשי,מ-14:00 עד 17:00 לצאת לעבוד בחממה.
אני נוסעת
תארו לכם אותי,ממש נוסעת,לבד באוטו
בלי הילדים!
מסתכלת במראה האחורית כלא מאמינה-לא,הם לא מאחור וגם לא בצדדים ולא מעלי...לא, הם לא פה. אני לבד,באוטו,נוסעת...
אני מניחה שכל מי שקורא אותי ומכיר אותי מקרוב,מבין שלא נועם הוא זה ש"נתן לי חופש" אלא אני לעצמי
סוף סוף הגעתי לתחתית של התחתית כדי שאוכל להרים ראש ולצרוח-אני רוצה קצת זמן,קצת,לא הרבה,רק לעבוד בגן הירק,להכין את הערוגות לשתילת זרעי הירקות האורגניים שלי. הקטנטנים החמודים האלו מחכים בשקיות כבר שבועיים...
סוף סוף הגיע הרגע בו הייתי מסוגלת לשחרר ולהרפות ולהעיז,כי מה כבר יכול לקרות? היא (הקטנטונת שיונקת)כבר ישנה וכבר אכלה והכל מוכן ומזומן ומאורגן,סוף היום...(השעה 14:00,כן?).
שתבינו: מדובר באמא שפעם ראשונה שהשאירה את בתה הבכורה ללילה בלעדיה,היתה כשהלכה ללדת את האח השני.
אני נוסעת
החלונות פתוחים והרוח מכה בפנים. אאההה בא לי לצרוח שכל העולם ישמע: אני נוסעת,בלי הילדים

אני נוסעת

לבד

בלי הילדים

מה שאתם קוראים עכשיו זהו חלקיק מהווי חיי האמא המתוסכלת עמוסת המשימות בחינוך הביתי
אם עד עכשיו קראתם בהנאה על כל ההיבטים הטובים המרגשים והמלאי סיפוק של חיינו,הרי שכעת אני מנסה קצת לאזן את התמונה.
לכל המתפעלות והמעריצות-שימו לב,גם לי יש רגעי חולשה. אין טוב בלי רע.
בחרתי ואני בוחרת כל רגע נתון מחיי,בכל אחת ואחת מהמשימות שלקחתי על עצמי. לא מוותרת על שום דבר
ובו בזמן,מרשה לעצמי גם להודות:כמה זה מתסכל ,שאיני יכולה לקבל שעות עבודה "חופשיות",ללא הקטנטונת.

בבית,בינתיים שישו ושימחו.אין בעיות . הכל סבבה.
לא דאגתי האמת. ידעתי שיהיה בסדר (טוב,מה החוכמה..אחרי שאני דאגתי שהקטנטונת תישן טוב ותאכל טוב וסיימתי עם הכביסה והכלים וכל שאר המשימות...)קלי קלות. אם כך איך זה שזה לא קרה עד היום? ואיך זה שאני לא רצה לקנות יומן ולמלא אותו בפעילויות פנאי למיניהם?!...

כמו פרפר לפרח. אני מכורה.לא יכולה שלא לחזור למקום הכל כך נעים וטוב -לבית,למקום שלי בבית,לאימהות האינטנסיבית שלי.
רק 3 שעות נעדרתי (כולל נסיעה הלוך וחזור) וכשחזרתי הילדים התנפלו עלי בכאלו חיבוקים ונישוקים,שממש רעדתי מהתרגשות.
כמה התגעגענו זה לזה,כמה אהבה ואיזה קשר חזק נרקם בנינו בחיינו המשותפים יחד.

היה טוב,אבל לא סיימתי את העבודה בחממה כך שקצת מוקדם לפצוח בצהלות אושר.
בעצם,למה לא? מלמדת את הילדים כל הזמן כמה חשוב לשמוח בחלקך,ואיפה אני בכל המסר הזה?
נדמה שיש לי חסכים כל כך עמוקים של זמן פנוי,שכל כמה שאקבל-זה לא יהיה מספיק,בור בלי תחתית?

מאמינה שככל שאדם מקבל יותר-יש לו גם יותר ממה לתת
איכשהו,עם כל השמחה והאושר בחיינו החדשים,מרגישה שמאגרי הנתינה שלי מדלדלים. זקוקה לקבל כעת.
עזרה.
צריכה עזרה
מכירים איזו בחורה צעירה שתרצה לעזור לאמא עמוסת משימות ונטולת זמן פנוי,בחינוך ביתי עם 3 ילדים ?
תעשו טובה,שלחו אותה אליי

זה שאני מצליחה לבטא את המילה הזו-"עזרה" ועוד לכתוב אותה כאן בפומבי לעיני כל-זה ממש,אבל ממש יוצא דופן
אני הרי יכולה להסתדר בעצמי,אוהבת לעשות הכל לבד,חייבת לנסות הכל בעצמי,ללכת בדרך הקשה וללמוד מהטעויות של עצמי
אני?שאני אבקש עזרה? מי היה מאמין...
ובכן,החוויה שחוויתי אתמול (כשנסעתי עם הרוח שמכה בפניי ואיפשרתי לעצמי 3 שעות חופש לעבוד בהם את האדמה),די היה בה כדי לגרום לי לרצות עוד. רוצה עוד זמן פנוי. קצת. לא הרבה,באמת שלא זקוקה להרבה.
מכירים מישהי כזו?שרוצה לחסוך קצת כסף ורוצה לחיות באילת/בערבה,ורוצה משפחה חמה שתאמץ אותה לחיקה בתמורה לעזרה בבית עם הילדים (עבודות הבית כלולות בעסקת החבילה)
מכירים מישהי שעשויה להתחבר לייצור כזה אנטיסוציאלי כמוני,ואפילו לשמוח בכך? תעשו טובה,שלחו אותה אליי...
ויפה שעה אחת קודם...

יום העצמאות
כך קראנו ליום שעבר עלינו היום
נסעתי לאילת עם הקטנטונת ושני הגדולים רצו להישאר לבד בבית (בת 8 ובן 6)
נכון שאני בסדר?
בערב הלכו לישון לבד במיטות (בלי סיפור וכאלו ..)

אולי יש לכל זה קשר לעובדה שאני על רמדי הומיאופטי.לקחתי משהו,"חומר טוב"... חומר שממנו אני עשויה בעצמי ושאמור לעזור לי לעזור לעצמי. הכיצד?משהו באנרגיות שברמדי מעורר את הגוף לפעול למען עצמו,וכך,אני בוחנת את השינויים שעוברים עליי אחד אחד,
חצי מבחוץ-חצי בבפנים,(הכי בפנים שיכול להיות).
משהו מעורר את החלקים הישנים שבי ומפגיש אותם עם חלקיי האחרים
מחזק את הגוף הפיזי בעבודתו השוטפת ,כאחראי על תיפקוד תקין של כל המערכות,אחראי על האיזון בין חומר ורוח.

יאללה,חדל פטפטת
כמה אפשר לקשקש ביום(לילה)אחד...

לילה טוב

נעמה

חיים חדשים במדבר 2

על ידי הקוסמת_מארץ_עוץ* » 15 מרץ 2007, 12:10

הי נעמה
שלחתי לך מייל ארוך....ומשום מה הוא חזר אלי ומחקתי אותו בטעות....
אני פשוט גם גרועה בכל הטכנולוגיות האלו...
אנסה לשלוח שוב
שבת קסומה
אני

חיים חדשים במדבר 2

על ידי נעמה...* » 14 מרץ 2007, 21:10

היי אילת
קיבלתי מייל כתוב בגיבריש וכעת אני מבינה שזה ממך.נסי שוב כי אני לא יודעת איך לסדר תקלות מהסוג הזה.
הייה סלחנית/סבלנית כלפיי בעניין זה . העובדה שאני יודעת לפתוח מייל זה כבר התקדמות עצומה מבחינתי.אשמח לשמוע ממך!

חיים חדשים במדבר 2

על ידי אילת* » 14 מרץ 2007, 16:32

הי נעמה

שלחתי לך אתמול מייל, האם קיבלת?
תודה ויום נעים
אילת (eilat)

חיים חדשים במדבר 2

על ידי פלוני_אלמונית* » 12 מרץ 2007, 08:30

בתור אחת שחיה "בבועה" (אבל לא בטוחה שחיים "נורמליים") אני מאוד מזדהה עם דבריך שתמיד מעוררים בי התפעלות וקנאה.
מיכל

חיים חדשים במדבר 2

על ידי נעמה...* » 12 מרץ 2007, 05:57

תודה לך,"נורמלית",על שהבהרת את העניין שבחרת להבהיר,(ולו רק עבור אותם "נורמליים"שקוראים את דבריי ועשויים להפגע/להעלב)
לא בציניות.באמת. תודה!
אני מודעת היטב לבעייתיות של הגישה המתנשאת שלי. לא מנסה להתחבא או להסתיר אותה.היא נמצאת ,חיה ונושמת בתוכי.
האם אני גאה בה?לא ממש. אולי באמת יגיע היום בו אלמד יותר לכבד/לקבל את האחר.
והאחר,עשוי להיות גם חלק ממני,מהעבר שלי,חלק שניסה כל העת לשרוד ולהיות "נורמלית" בעולם ה"נורמלי"שבו חייתי
אף פעם לא אהבתי את החלק הזה שבי.העדפתי תמיד לבחור בנתיב ה"לא נורמלי".
אל החלק המסתגל שמתייחס בנימוס לסביבה נהגתי לקרוא צביעות,כי לא באמת באמת הצלחתי לכבד.איפהשהוא בתוכי תמיד חשתי סלידה מגינוני נימוס שאינם תואמים את תחושותיי האמיתיים.תמיד בחרתי לומר בכנות,ישר בפנים, את אשר על ליבי
המחיר לכך היה ועודנו גבוה.תוך זמן קצר (מהרגע בו הכירו אותי) מצאתי נתח אוכלוסייה גדול שהתרחק ממני,פגוע ונעלב מיחסי/גישתי.
גם היום,כשאני מודעת היטב לחסרונות הגישה שלי,עדיין בוחרת להישאר נאמנה לעצמי ולאמת שלי.
מה שהשתנה , ("מה נשתנה",פסח מגיע....)
מה שנשתנה הוא שהיום אני חיה רחוק,במדבר,בבועה משלי,משתדלת לא לצאת מכאן,לא להעיק ולפגוע באנשים "נורמליים"
מתרחקת מכל מי שמרגישה רחוקה ממנו.
מותר לי עכשיו.בחרתי בחיי חופש,לא רוצה יותר להיות כבולה לאותם גינוני נימוס צבועים ומיותרים.
מי יתן ויגיע הרגע בו אצליח באמת באמת לכבד,ממקום של ענווה .שהרי "איזהו מכובד המכבד את הבריות".
ומן הסתם,לא ממש מגיע לי תואר כבוד כולשהו.
בינתיים,לא אכפת לי.לא זקוקה לתארים ואישורים מהעולם ה"נורמלי"
אני חי לי רחוק,בבועה משלי,לא מזיקה לאף אחד.
מה שאני יכולה לתת ממקום של שמחה ואהבה,אני נותנת למי שחי סביבי. ומה שלא-אז לא!

אולי משום כך התחברתי כל כך מהר למדיום הוירטואלי של המחשב.זה מאפשר רק למי שרוצה להיות איתי-להתחבר.
מי שלא מתאים לו לסבול את ההתנשאות שלי יכול תוך קליק אחד לעבור לדף אחר,ויותר לא לחזור ולא להפגע
מי שלא מתאים לו,מראש לא יבחר להתקרב,או שבטעות יכווה פעם אחת (זה לא כזה נורא...)
ובכלל,
במסגרת חיי החופש שלי,אני מרשה לעצמי להוריד מעל עצמי אחריות לבחירות של אחרים.
מי שבוחר ברצון ובשמחה להיות קרוב אליי-סבבה . מי שלא,לא חייב. אני מבינה. ממש לא נעלבת.
לוקחת אחריות על הבחירות שלי בחיים,אז תקחו גם אתם.לא מתאים לכם?פוגע?מעליב? בעיה שלכם.תקחו אחריות על החלק שלכם שנעלב.מה כל כך מעליב במה שאני חושבת עליכם? מה שחשוב זה מה שאתם חושבים על עצמכם.
מה אכפת לכם מעמדתי המתנשאת?

לאמא שלי אכפת. היא לא אוהבת את היחס "הפוגע " שלי כלפי אנשים מסויימים.
ואמא שלי היא בערך האדם האחרון שבוחר להיות איתנו,למרות שזה לא פשוט או נעים לפעמים.
אמא שלי,היא אמא שלי.תמיד מקבלת אותי,עם הטוב ועם הרע .והרי זו מהות ההורות,לא?
מי יתן ויגיע היום בו אצליח לכבד באמת באמת,לא ממקום של צביעות אלא מענווה.
עד אז,אני פה,במדבר,בבועה שלי,משתדלת לא להזיק ובה בעת לא להינזק.

חיים חדשים במדבר 2

על ידי קר_שינדו* » 12 מרץ 2007, 01:05

לנעמה,
טעמנו מעט מן המדבר לפני שבועיים
וחשנו את הפער עליו כתבת כששבנו הביתה.
אני מזדהה עם תחושותייך.

חיים חדשים במדבר 2

על ידי נורמלית* » 12 מרץ 2007, 00:54

לבקר את דרך חייו של האחר מאוד קל.
אחד ממשפחתך אביך או אחיך הרי כתבו שאת פנטית. (לא אני אמרתי זאת) והם סיפרו ש...
שלשום היה זה האנטרופוסופי הדבר הכי הכי והיום...
ונפלא שהאדם משתנה ובודק לו ועבורו את הנכון ביותר.
אך צר לי ועצוב לי אך בדבריך את מתשאת עלינו אילו שקונים בסופרים וחיים בעיר.
ואולי בחיים במדבר תלמדי קצת ענווה קצת קבלת האחר/שונה, קצת צניעות, לשפוט אחרים מאוד קל/לבטל דרך חיים של אר מאוד קל.
לקבל...שיעור חשוב ועדאי שתלמדי אותו ואולי אפילו מהר.
אולי?
להקים גינה אקולוגית זה לא הכל בחיים, לחיות במדבר זה נפלא אך למה לבטל דרך חיים של אחרים.
בזה בהתנשאות לעומס הגירויים החיצוניים המיותרים שמעסיקים את האנשים ה"נורמליים"
עצוב עצוב
לא אני זו שאומרת שאת מתנשאת את בעצמך כותבת זאת.

חיים חדשים במדבר 2

על ידי נעמה...* » 11 מרץ 2007, 23:14

שפע


סופשבוע במרכז, העתיר בשפע גירויים ,מנער ומעיר אותי מהחלום המדברי שלנו,הרחק בערבה.
יוצאים מהבועה שלנו,לביקור אצל סבא וסבתא,מרחק 4 שעות נסיעה,מרחק שנות דור...
האנשים הקרובים אלינו ביותר,הוריי היקרים והאהובים,האוהבים,כל כך קרוב,ובו בזמן-כל כך רחוק...
נוכחת-לא נוכחת.
נהניית מהחום המשפחתי,מהקבלה,מהאהבה,מהחופש,מהקשר החם עם הנכדים,מכל מה שהוריי יודעים לתת
ובו בזמן,כאילו משקיפה מבחוץ על הבלי העולם הזה,על מה שנחשב בעיני רבים כל כך ל"נורמלי",
חשה כמי שנחתה זה עתה מכוכב אחר,
בזה בהתנשאות לעומס הגירויים החיצוניים המיותרים שמעסיקים את האנשים ה"נורמליים" סביבי בלי הרף,ללא דקה מנוחה
ללא רחם,מפריעות ידיעות חדשות את חייהם,ואין שקט.אין רגע שקט.
הטלוויזיה ממטירה מתוך הקופסא השחורה מטר ידיעות מהחזית,ומייד אח"כ,כדי להרגע,תוכנית בידור שמנחיה מתמחים בלעשות מעצמם צחוק,כאילו כל ייעודם לשעשע את הצופה.טוב,זה לא כאילו,זה ממש אמיתי. יש אנשים שאשכרה נהנים מהשטויות האלו.
אני תוהה לרגע,האם באמת אנשים זקוקים לזבל הזה כדי להרגע,כדי להעלות חיוך על פניהם?
רואה את פניה המוארות של סבתא המאושרת כשהקטנטונת שלנו מניחה עליה את ראשה. לא די בכך?מה עוד צריך כדי להרגע???
רואה את עיניו הנרגשות של בני תולות בסבא מבט נפעם מכל סיפור נוסף שסבא ממציא על קופיקו.משהו חסר?אני מפספסת משהו?
כל כך הרבה יש בכל כך קצת
כמה שפע יש בפשטות
כמה "יש" יש ב "אין".
ומנגד-כמה העולם שלנו,זה שמתייחס לעצמו כ "נורמלי",עמוס בגירויים חיצוניים חסרי כל ערך ומשמעות.

רק הלילה
כל כך אוהבת את דממת הלילה
ולחשוב שרוב האנשים ה"נורמליים" מבזבזים את זמן איכות הלילה שלהם בשינה.
מפסידים את ההזדמנות להתייחד במודע אל עצמם,שוקעים בתרדמה ומאפשרים ללא מודע לחדור לחלומותיהם.רק לחלומות...
ואז מגיע הבוקר ועמו מטר הידיעות החדשות,טרי טרי,היישר מעיתון הבוקר היומי הנזרק מול פתח הדלת.
מי רצח ומי נרצח,מי גנב ומי בזז ומה אומר זה על ההוא ואיך התקשורת הגיבה להיא ,אשתו של ההוא,שגר פעם ליד הבן של ההיא,
ומה צפוי בתחזית,חשוב מאד,כי איך נדע איזה יום יהיה לנו אם לא נקשיב למה שאומרים לנו? (לפתוח דלת/חלון,כאילו דא...)
כל כך הרבה זמן מבוזבז על קליטת גירויים מבחוץ,התייחסות אליהם ובחירת תגובה הולמת ראויה.
האנטנות מכוונות דרך קבע כלפי חוץ,כדי לא לפספס אף שביב ידע "חיוני".ומה בעצם באמת חיוני לנו?
ממה אנחנו נבנים?ממה אנו עשויים? מה עושה אותנו מי שאנחנו? האם אלו ההתרשמויות של האחרים מאיתנו?האם איך שאנחנו נראים ונשמעים בעיני האחר,או שמה יש לנו משהו ייחודי משלנו,חומר שנוצר בתוכנו מחומרים פנימיים ?

אם יש דבר שמסיר אצלי כל ספק מהדרך בה בחרנו לחיות,זוהי ההזדמנות שאני נותנת לעצמי ולילדיי לחוות את עולמם דרך עצמם,בלי קיצורי דרך,בלי להתעסק כל הזמן במה שאחרים יגידו או במה שאחרים אומרים/עושים/חושבים
אם יש משהו שאני שמחה שנעדר מחיינו,הרי זה הצורך להשווות עצמך כל הזמן ביחס לזולת,להיבחן ולקבל ציונים והערכות על פועלך.
אם יש דבר שאני גאה בו זו היכולת שסיגלנו לעצמנו למצוא את העניין שלנו בעצמנו. לא לקבל אותו לעוס דרך המסנן המוגבל של עורך העיתון או עורך תוכנית הטלוויזיה,עורכת תוכניות הלימוד בביה"ס.לא לקבל הוראות הפעלה שבאות bild in עם אריזת כל משחק-קופסא,
לא לחכות בשקיקה למישהו שיבדר אותך,שילמד אותך,שיראה לך,שיעסיק אותך,
לא התעסק כל היום בדעתו של פלוני על האשה של השכן של החברה של פלונית

את כל שעות הבוקר של יום שישי מואר ואביבי בזבזנו אמי ואני בנסיעות הלוך ושוב לסופרים ענקיים עמוסים בשפע כזה עצום של מוצרים שממש סנוורו את עיניי עד שחשכו.
מתהלכת בין ה"שדרות"כמו גמד בתוך ארמון מלכים ענק עשוי כולו זהב,מצופה... כאילו באמת זהב טהור,אבל זה לא אמיתי
עגלות עמוסות כל טוב.
האמנם?האמנם כל טוב?מה כבר טוב יש שם בכל אלפי מוצרי המזון המעובדים והמתועשים שכל קשר בינם ובין משהו חי קלוש ביותר.טרי טרי כתוב בלוחית. כתוב! הכבוד וההערכה שרוחשת החברה ה"נורמלית" למילה הכתובה מוציא אותי מדעתי.
איזו עצימת עיניים, לקנות מיץ שכתוב עליו "עשוי מחומרים טבעיים" ולהאמין שזה טבעי. הרי מהרגע שסחטו את הקיווי עד שנכנס לאריזתו בבקבוק על המדף בסופר,עבר כל כך הרבה...

בסוף,בכל הסופר העצום הזה (שהיה בעצם גם חנות נעליים וגם חנות בגדים ומוצרי יצירה וספרים ודיסקים ומוצרי חשמל ו... ועוד...)
לא מצאנו את מה שחיפשנו. כולה שקית שבבי סויה. מה כבר ביקשנו

אח"כ עושים סיבוב גם בשתי חנויות טבע כדי לרכוש לנו מוצרים אורגניים.גם שם לא מצאתי את משחת השיניים החביבה עלינו.
ואני הגעתי לפה מאילת,כן?מהחור הנידח ההוא,הרחק הרחק,ומסתבר שדווקא שם,יש את כל מה שאני זקוקה לו

שקט

מרחבים

אוויר נקי

אין רעש מכוניות בכביש סואן. (בחיי שבזמן שנסענו בת"א,רחוב הירקון,מיפו לשדה דב,דרך פקקים מעיקים,יכולנו כבר להגיע לאילת...)
אין טלוויזיה ורדיו שמזמזמים לך ברקע מכל פינה,אין פרסומות רעשניות
אין
ויש
וואי כמה יש...
כמה "יש" יש ב"אין" שלנו.

שפע

חיים חדשים במדבר 2

על ידי ורדה_בן_ארי* » 04 מרץ 2007, 22:49

תענוג !!!
תענוג לקרוא את מה שאת כותבת פה. כל כך מרגש. כל כך יפה. כל כך כל כך נכון. שלושה ילדים מקסימים ולא פלא שכך הם !!!
אני פותחת מחשב לעיתים רחוקות. עייפה נורא. והדף שלך מדביק אותי. לא מצליחה להינתק. רוצה לקרוא עוד. הכתיבה שלך מרתקת אותי. צורת החיים שלכם מרתקת אותי. איזו משפחה יפה אתם. איזו משפחה נהדרת !!!

חיים חדשים במדבר 2

על ידי נעמה...* » 01 מרץ 2007, 22:33

פורים
יום ההפך היום
אם כל השנה אוכלים בריא,ביום ההפך אוכלים רק ממתקים וחטיפים.רק!

6 בבוקר. הילדים מתעוררים לסלסלות ענק עמוסות כל טוב.מכל הבא ליד:
חלבה,שוקולד חרובים,סוכריות דבש על מקל,שומשומיות,קורנפלקס קינמונים,אזני המן (קמח מלא/כוסמין כמובן...
מיובשים:בננות,קוקוס,צימוקים,חמוציות,תפוחים,אננס,
אגודי פקאן,אגוזי מלך,חומוס גרגירים,שקדים,בוטנים,
תפוציפס תפו"א,בטטות,תפוחים

מפתיע לגלות כמה סוגי ממתקים וחטיפים "בריאים" יש...

בקיצור,כמו שאמרתי,כבר ב-6 בבוקר חלה הפשיטה על משלוח המנות
ב-8,הבן כבר מגיע מתפתל עם כאבי בטן:
"אמא,אם אני אמשיך לאכול עוד ממתקים,אני אכחד לעד "

חיים חדשים במדבר 2

על ידי נעמה...* » 01 מרץ 2007, 09:32

ניגשתי למחשב לכתוב משהו והופיע לי "מרגיעון" :

אתה מלמד הכי טוב את מה שאתה צריך ללמוד בעצמך

קבלו ביטול. כבר אין לי יותר צורך לכתוב שום דבר אחרי כזה מרגיעון

חיים חדשים במדבר 2

על ידי אמא_בבית* » 28 פברואר 2007, 09:11

הי נעמה, תודה על מה שכתבת לי. אני עוקבת אחרי הבלוג שלך בעניין אבל לא מספיק כותבת לך כמה מרגש ומקסים מה שאתם מנסים לעשות שם. אולי נפגש בקיץ בחופשה השנתית שלנו באילת...

חיים חדשים במדבר 2

על ידי נעמה...* » 23 פברואר 2007, 23:25

צחוקים בבית:
  • אנחנו לומדים מילים באיטלקית שנשמעות מזה מצחיק,שכולנו מתפוצצים מצחוק.
http://www.languageguide.org/ תוכנה מדהימה ביותר!
נחשו מה זה "לוסטורה לבנדיני"? פומפה! אח גדול!
מעניין איך המפקחת ממשרד החינוך תתרשם כשתגלה מה הילדים לומדים בחינוך הביתי שלנו...להגיד פומפה באיטלקית...
  • הקטנטונת שלנו משעשעת בביצועים ייחודיים ומקוריים:
צובטת לנו בלחי כמי שעושה "זיסלה" (אין לי מושג איפה וממי למדה את זה. בחיי. אין לנו דודות כאלו...)
מלקקת את האצבע לפני שהופכת דף בספר
רודפת אחרינו בבית עם יאה ומברשת,רוצה לנקות...
אחרי שמפליצה,מתפקעת מצחוק ועושה צליל של פלוץ מהפה(מוציאה אוויר מהשפתיים במיומנות חיקוי מרשימה)
אם מקריאים סיפור לגדולים ומלוא תשומת הלב לא אצלה לרגע,היא פשוט דוחפת לי את הפרצוף שלה מול הפנים שלי וצוחקת.(באופן
כזה,כך למדה,היא גם מקבלת שוב את תשומת הלב וגם צוחקים ממנה ולא כועסים עליה או מרחיקים אותה מהמקום "כי מפריעה")
נהניית לראות את הפיפי יוצא כשהיא עומדת עירומה וצוחקת בהנאה. תוך שניות הופך הצחוק לבכי,כשהיא מחליקה על הרצפה הרטובה
  • הלהיטי המשפחתי החדש:שירים של מוש בן ארי בקולי קולות בסלון,כשכולנו מקפצים בפרץ שמחה ואהבה
("ממריאים" ו" נו , איך קוראים לשיר הזה?מתחיל ב "טו-טו-טו-טו-ואיך שלא מס... נו... ברחו לי המילים...)
  • בת השמונה מודדת את תחפושת הליצן שתפרתי לה, מתאמנת בפוזות ופרצופים מצחיקים ושואלת "אני מצחיקה ככה?"

חג פורים שמח ומבדח


אה,נזכרתי במשהו משעשע מפורים בשנה שעברה: כשהבן קם בבוקר יום החג ורואה מולו סלסלה עמוסה ממתקים ושוקולד,יוצאת מפיו קריאה נרגשת: "הללויה" (כחצי שנה אחרי המהפך התזונתי בבית,המעבר לבריא ואורגני וכאלו...תקופה בה שוקולד הוגדר כמוקצה).

חיים חדשים במדבר 2

על ידי נעמה...* » 07 פברואר 2007, 14:58

משהו שכתבה _אמא בבית באחד הדפים ומצא חן בעיני :

כדי לאפשר לילדים חינוך ביתי חופשי,עלי לאפשר זאת קודם כל לעצמי,כלומר-להשתדל לעשות רק דברים שאני נהניית מהם. כשמתחילים לחיות כך,יורדת אבן גדולה מהלב.לא אבן אלא הר!
ואז עולה הר אחר,של תגובות הסביבה,אבל את כבר נושמת אוויר פסגות ולא כל כך מתרשמת מעוד איזה גבעונת שצמחה לה בדרך. את פשוט נותנת לילדים מעדר וכף ומעודדת אותם להחריב אותה...

חיים חדשים במדבר 2

על ידי הגמד_חיוכון* » 30 ינואר 2007, 22:33

נעמונת!
קראתי את המכתב המפורט וממש התחלתי לזלוג. כמה זה מרגש ההשקעה הזו!
לראות את הכל, את כל היומיום האמיתי הזה, ולדעת שזו לא פנטזיה. ככה אתם, וזאת המציאות המרתקת שלכם.
אני חושבת שדמעתי כי רציתי להיות שם... הייתי כל כך רוצה לגדול בבית שכזה.
|L|

חיים חדשים במדבר 2

על ידי נעמה...* » 30 ינואר 2007, 21:26

יש לי תחושה שאזדקק לאיחוליי ההצלחה דווקא בקרב התושבים,יותר מאשר עם הממסד.במועצה שלנו יש מודעות רבה לנושאי חינוך ואיכות הסביבה.
בכל מקרה,טוב שיהיו באמתחתי לכשיידרש....

חיים חדשים במדבר 2

על ידי מיה* » 30 ינואר 2007, 20:19

וואי, וואי, וואי
איזה כיף לכם...

ספרים
יצירה
טבע וידיעת הארץ
משחק
מוזיקה

והכל, הכל....
<רוצה גם...>

לזרום עם הממסד משום שפה,בדרום הערבה,הוא ידידותי למדי
אשריכם! מאד משמח. שיעבור בקלות, ובהצלחה עם ה
הבטחה ל-3 דונם,שטחי ציבור,שיוקצו לצורך העניין.

חיים חדשים במדבר 2

על ידי נעמה...* » 30 ינואר 2007, 01:07

הגיע תורנו,

קיבלנו הזמנה מרכזת החינוך במועצה להסדיר את עניין החינוך הביתי שלנו.
נפגשנו לראשונה,בוקר אחד,בבואנו לרשום את הבת לחוג קרמיקה.היות והיא גם מנהלת המתנ"ס,הזמינה אותנו למשרדה בלבביות ודרשה בשלום הילדים.(כי הם מן הסתם חולים אם הם לא בביהס ובגן בשעת בוקר שכזו...)
הסברנו שאנחנו בחינוך ביתי (למרות שלא ידענו עדיין מי היא...)
היא התעניינה בהתלהבות ובבואנו לצאת,מלמלה משהו כמו "טוב,אנחנו עוד נפגש"...)
אחרי חודש,קיבלנו את הוראות מנכל ובהם הזמנה ידידותית משהו,להסדיר את כל נושא החינוך הביתי,
"כדי שנהיה מכוסים" היא אמרה...
החלטנו לזרום עם הממסד משום שפה,בדרום הערבה,הוא ידידותי למדי.
אין לנו מילה רעה לומר על ביה"ס,אלא שעבורנו,באורח החיים שבחרנו לחיות,חינוך ביתי מתאים יותר.
היות ואנו נהנים משיתוף פעולה עם ביה"ס (כמו שימוש בספרייה למשל),יוצא לנו לבקר בו אחת לשבוע.
מלבד זאת,נועם מלמד שם שיעור של שעתיים שבועיות לכיתות ד-ו בנושא צפרות.
וכך,כתבנו את מכתב הבקשה לאישור החינוך הביתי שלנו,וגילינו שאותה אחת,ההיא,היא גם הקבסי"ת (קצינת ביקור סדיר),כלומר,היא זו שתבוא לבקר ותרשום דוח המלצה לועדה המחליטה במשרד החינוך,מחוז דרום.
יאללה,סבבה. הילדים מקבלים שיעור חשוב באזרחות:איך המדינה אוכפת חוקים,ואיך לנו בתור אנשים חופשיים,יש זכות לקבל אישור מיוחד לחינוך אחר,כי אנחנו מיוחדים.

אני בוחרת לשתף אתכם,קוראיי היקרים,כדי שייראו וייראו,איך אפשר ,אפילו במדינה שלנו,להשפיע על גורלך
וליצור לעצמנו את המציאות בה אנחנו רוצים לחיות.

אגב,קיבלתי היום אישור שגישתי זו לחיים "עובדת",ניגשתי לראש המועצה עם בקשה להקים גינה קהילתית
ויצאתי עם הבטחה ל-3 דונם,שטחי ציבור,שיוקצו לצורך העניין.
אבל זה לא קשור לעניינינו,אז בהזדמנות,תוכלו להתעדכן ב _מקום טוב לגור עם שכנים בחינוך ביתי

מצ"ב נוסח הבקשה,כפי שהגשנו למשרד החינוך:


הנידון: בקשה להסדרת חינוך ביתי

אנו, הורים: נועם
נעמה
מבקשים להסדיר את החינוך הביתי עבור ילדינו:
x
y

בחירתנו לחנך את ילדינו בבית הינה אידיאולוגית ונובעת מתפיסתנו את טובתם.
אנו מאמינים בסקרנות הטבעית של ילדינו וביכולתם לחקור וללמוד את עולמם.
סביבת חיינו מגוונת ומלאת גירויים, פעילויות, התנסויות ומפגשים חברתיים המגרים למידה. ילדינו חשופים לשפע הזדמנויות לימוד ולמידע זמין ובאופן טבעי הם בוחרים את תחומי העניין הקרובים לליבם ומעמיקים בהם.
אנו סבורים כי הבית והתא המשפחתי התומך הוא המקום המתאים ביותר עבורם לגדול ולהתחנך בו, ורואים את עצמנו אחראים לטפח את יצר הסקרנות הטבעי ואת חדוות הלמידה, באופן שיכבד את נטיתם האישית וכישוריהם הייחודיים.
אנו מקפידים להיות זמינים עבורם וללוותם בתהליך הלמידה תוך מתן כלים, ידע ומיומנות שיסייעו בידיהם לגדול ולהיות בוגרים העומדים ברשות עצמם ותורמים לחברה.
אנו מעודדים אותם לשאול, לחקור, לנסות ולהתנסות, ובכך מפתחים אצלם חשיבה עצמאית ויצירתית.
אנו מאמינים כי אין זו רק זכותנו לחנך את ילדינו על פי אמונתנו, אלא חובה המוטלת עלינו כהורים לדאוג ולשמור על בריאותם הפיזית והנפשית (כמו גם על התפתחותם האינטלקטואלית, על מצבם הרגשי, רווחתם החברתית, וכו'...).
כל אחד מילדינו הוא עולם מיוחד בפני עצמו וראוי שיקבל מהוריו את תשומת הלב והמענים הייחודיים התואמים את צרכיו.







תוכנית לימודים



היות ואנו נוטים לאפשר לילדינו לכוון את הלמידה לתחומי העניין שמעסיקים אותם, הרי שרוב הנושאים הנלמדים לא נקבעים מראש על ידינו, אלא משתנים על פי צרכי הילדים בהתאם לזמן, למקום ולדמות המבוגר המלווה את תהליך הלמידה.
נושאים אשר אנו רואים בהם כנושאי יסוד, כקריאה, כתיבה, חשבון בסיסי, חגי ומועדי ישראל, תורה ואנגלית, נלמדים עם יותר יוזמה ויד מכוונת שלנו
להלן חלק ממגוון הזדמנויות הלמידה אשר הילדים חשופים אליהם ביום יום.

ספרים
בבית קיימת תרבות קריאה עשירה החושפת את הילדים לעולם הספר ולמעלותיו. יש פינת קריאה שהיא חלק בלתי נפרד ממרחב הסלון = מרכז הבית, בה שפע ספרי קריאה ועיון: אטלסים אנציקלופדיות, מגדירים, חוברות נשיונל ג'אוגפיק וכו'... אנו כמבוגרים פונים אל הספרים כמקור ידע ראשוני ובכך מהווים מודל לחיקוי עבורם. כמו כן, לכל אחד בחדרו, כוננית עם ספרי קריאה שמהם בוחרים את הסיפור שלפני השינה. בנוסף אנו מבקרים תדיר בספרית בית הספר האזורי ומחליפים ספרים (כל יום שלישי).

יצירה
בבית יש חדר נפרד הנקרא "חדר יצירה" ובו ארון מלא בחומרי יצירה: צבעים, פלסטלינה, דפים בצבעים ובגדלים שונים, בדים, חימר, כלי כתיבה, שלל אביזרי תפירה, צמר, ספוגים, שעווה, חרוזים, מוצרי קש למיניהם וכו'... כל החומרים נגישים לילדים בכל עת והילדים בוחרים מה וממה ליצור. כמן כן אנו יוצרים ביצירה מחומרים טבעיים ומחומרים ממוחזרים (למשל:בניה בבוץ או הכנת תיאטרון בובות מגללי נייר טואלט).

טבע וידיעת הארץ
כמעט כל בוקר מתחיל בסיור רגלי – טיול בסביבה הטבעית הקרובה אל הבית. מטיילים הרבה עם רכב שטח בהרים, יוצאים לטיולים רגליים, לנים בשטח, מתנדבים באופן קבוע בחי בר יוטבתה, מבקרים בשמורות טבע ובמוזיאונים, בפארק הצפרות, בחוף הים, חוקרים מערות, נעזרים במפות ובעזרי למידה ותצפית.

חגים ומסורת
כל החגים נחגגים בבית בקרב משפחה וחברים, מקפידים על סמלי החג המסורתיים. לפני כל חג אנו לומדים את מהותו ועוסקים בהכנות לו (לימוד עיוני וחוויתי של משמעויות החג, פעילויות משחק ויצירה, שירים וסיפורים והשתתפות באירועים הקהילתיים).
בבית קיימת פינת טבע ובה תצוגת המאפיינים של החג או עונת השנה, שהילדים הכינו.

לימודי תורה
בכל יום שישי אנו קוראים, לומדים ומנתחים את פרשת השבוע ומשמעויותיה.

חשבון
אנו מתרגלים חישובים פשוטים בהזדמנויות שנקרות בדרכנו (חיבור, חיסור, כפל וחילוק, שברים פשוטים וכו'..), למשל ספירת עודף, מנית המספרים בכל הזדמנות, חישוב כמויות בבישול ואפיה, שימוש בכלי מדידה, הערכת כמויות ומרחקים, חישוב זמנים וכו'...

שימוש במחשב
המחשב נגיש וזמין לילדים משך רוב שעות היום (בהשגחת וליווי מבוגר). הם יודעים להעלות בעצמם אתרי לומדה ותוכניות חינוכיות שונות באינטרנט, יודעים לחפש ערך מסוים בגוגל ולאתר מקורות ידע (ויקיפדיה, בריין פופ).

משחק
הילדים מעסיקים את עצמם, ביחד ולחוד, במשחקי דמיון עשירים ונעזרים באביזרים פשוטים ולא מעובדים (עץ, בד וכו'..). לרשותם בחצר ארגז חול,מגרש גרוטאות, נדנדות, חבל טיפוס, אוהל טיפי, איזור בניה בבוץ, גינת צמחי מרפא ובוסתן עצי פרי.
בבית יש משחקי קופסא וקלפים, בובות, תחפושות וכו'...
הילדים מרבים לשחק עם ילדי השכונה במשחקי חברה. כמו כן הקימו "מחנה".

עבודות בית
הילדים שותפים למגוון עבודות הבית והכנת האוכל. עבודתם זו נעשית תוך כדי למידה, הבנת תהליכי בישול ואפיה, ניסוי וטעיה וכו'...בעיקר אנו עוסקים בהכנת מזון – כל יום מכינים את לחמנו בעצמנו, ממציאים מאפים ותבשילים, לומדים ומפתחים אמצעים לעיבוד המזון, ואוכלים. הילדים משותפים בשיקולים טכניים של הכנת המזון ובשיקולים תזונתיים ובריאותיים.

מוזיקה
בבית אנו שומעים מוזיקה מגוונת מסגנונות ומקצבים שונים, רוקדים ושרים, ממצאים מילים ולחנים חדשים, מנגנים בכלי נגינה : מפוחית, קסילופון, חליל וגיטרה. אנו לומדים לנגן בדרבוקה אצל מורה מקצועי אחת לשבוע.

שיעור נושא
אחת לחודש אנו בוחרים נושא, לומדים אותו ומעמיקים בו, ברובד אינטלקטואלי וחוויתי. למשל, בראש השנה למדנו את נושא הדואר, קראנו ספרים ודפי עבודה מהספריה, התבוננו באוסף בולים, שלחנו שנות טובות, ביקרנו בדואר, ראינו איך ממינים, עקבנו אחר הדוור בעבודתו וקיבלנו הסבר מעובדי הדואר.
נושא נוסף אותו למדנו הוא מכבי האש: למדנו בבית על עבודתם, חשיבות עבודתם, הסיכונים להם הם חשופים והציוד הנדרש ויצאנו לסיור בתחנת הכיבוי, שם זכינו להסברים ולסיפורי הצלה מפי הכבאים.

פרוייקט אישי שנתי
כל ילד בוחר תחום שמעניין אותו ומעמיק בו במיוחד, באופן עצמאי ו/או מודרך. x למשל מכינה הצגת תיאטרון בובות מגלילי נייר טואלט ועובדת על הכנתה לאורך כל השנה – בנית תפאורה, תכנון החומרים, עיצוב הבובות והתלבושות והמצאת העלילה וכתיבתה.

פעילות גופנית
כל יום מתחיל בהליכת בוקר (או התעמלות בוקר בבית,במידה ומזג האוויר לא מאפשר...).
כמו כן הילדים מרבים לרכב על אופניים,רולרבלייטס,קורקינט, ריצה, טיפוס הרים, ומשחקי כדור.

חקלאות וגינון
במקום מגורנו הקודם, היתה לנו חצר גן ירק, חממה ושפע עצי פרי.שעות רבות עבדנו בגינה והכנו מטעמים משפע הפירות והירקות שגידלנו. בביתנו החדש אנו עוסקים בבנית גינה חדשה – חפירה, שתילה, הכנת ערוגות, בניה בבוץ והכנת קומפוסט. כל זה תוך דגש על התבוננות והבנת תהליכים (הכנת קומפוסט למשל).
הילדים מצטרפים דרך קבע לגננית הנוי של הישוב ועוזרים לה בעבודתה. בסיורינו באזור אנו מתבוננים בחקלאיים בשדותיהם ,ופעם גם הצטרפנו לעובדים בקטיף עגבניות..
בטווח הארוך אנו פועלים להקמת גינה קהילתית לגידול ירקות אורגניים בישוב.

שפות
ילדינו חשופים באופן תדיר לשמיעת שפות זרות, אם תוך כדי סרט וידאו שאינו מתורגם, קלטות מוסיקה ממקומות שונים בעולם,או במפגשים עם דוברי שפות זרות. כמו כן אנו מלמדים אותם מילות מפתח ומשפטים קצרים באנגלית ובערבית, כשהנסיבות וסקרנות הילדים יוצרים לכך הזדמנות.


מדעים וטכנולוגיה
נושא המדעים מרכזי מאוד בהוויית הלמידה שלנו. אנו חוקרים כל בעל חי או צמח שניקרה בדרכנו וניגשים לספרות מקצועית בכל עניין. אנו משתדלים גם לערוך ניסויים שעולים מהתכנים שהילדים מביאים. כמו כן הילדים לוקחים חלק פעיל ומבין בניסויים מדעיים ומחקרים שנערכים במרכז הצפרות.



פירוט תוצרי הלמידה ומדידתם



אנו מחנכים את ילדינו באופן, שעל פי אמונתנו, ממצא את מירב הפוטנציאל הטמון בהם. אנו מחנכים אותם לפעול כמיטב יכולתם, ובאופן טבעי יכולת זו משתנה מילד לילד. אנו מעודדים את ילדינו להתמודד עם קשיים ובעיות באופן עצמאי ומשתדלים להקנות להם ערכים בסיסיים החשובים לדעתנו ככישורי חיים לעתידם. ביניהם:
  • כבוד עצמי וכבוד לאחרים.
  • מודעות עצמית ונאמנות למי שאנו.
  • חשיבה עצמאית ויצירתית.
  • יוזמה, ארגון וביצוע.
  • עזרה ואהבת הזולת.
  • תרגול חקירה, שאילת שאלות, איתור מידע ומציאת פתרונות.
  • פיתוח יכולת קבלת החלטות תוך שיקול דעת.
  • אחריות לבחירות ולמעשים.
  • ניהול זמן ויעילות.
  • מיומנות מוטורית (גסה ועדינה).
  • חידוד ותרגול החושים.
  • יכולת גיוס יכולות למען השגת מטרות.
  • רכישת מיומנויות למידה.
  • פיתוח שמחת וחדוות למידה.
  • הקנית ידיעות בסיסיות בקריאה, כתיבה, חשבון מדעים ושאר הנושאים המפורטים בתוכנית הלימודים.

לשם מדידת התוצרים אין אנו משתמשים במבחנים או בציונים. לדעתנו אין לאלו כל רלוונטיות כאשר אין צורך להשוות את תוצרי למידתם לקנה מידה "נורמטיבי" אחר, הן משום השוני בתכני הלימוד,והן משום שאנו מודעים לתוצרי הלמידה ולתוצאות הלמידה משיחה פשוטה, מחזרה על החומר ומהתבוננות. שימוש של הילדים בתוצרי למידה במשחק, הצגה, עשייה או בלימוד מאוחר יותר, מעידים על הפנמת החומר.
הדרך הטובה ביותר לעמוד על אופן ואיכות הלמידה המתרחשת היא התבוננות. אנו מזמינים כל גורם רלוונטי במשרד החינוך לבקר ולהתבונן במציאות חיינו ובשפע הזדמנויות הלמידה שהיא מאפשרת לילדינו.



האחראים להוראה



עבורנו ההורים, חינוך ביתי משמעו לא רק "הוראה בבית", אלא תפיסת עולם שלימה המעצבת אורח חיים בו אנו בוחרים לקחת אחריות על חינוך וגידול ילדינו. לכן, בטרם נפרט את ההשקעה שלנו ב"לימוד הביתי", אנו רואים לנכון לספר קצת על עצמנו ועל כישורינו האישיים וההוריים.

מלבד היותנו הורים ל-3 ילדים ביולוגיים, יש לנו גם שתי בנות אומנה (בנות 22 ו-15). כחלק מתהליך אישור האומנה ולאורך תקופת קיומה, נבדקה והוערכה איכות ההורות שלנו בקפידה רבה על יד משרד הרווחה. נועם הוא יו"ר ארגון משפחות אומנה.

נועם – בוגר 18 שנות לימוד, בעל תואר ראשון בהצטיינות בלימודי המזרח התיכון ויחסים בינלאומיים, ולקראת סיום התואר השני באסלאם (אונ' עברית).
עובד במרכז הבינלאומי לצפרות באילת, כאחראי על תיירות, חינוך, קהילה, צפרות וטיבוע ציפורים. עבודה זו גמישה יחסית ומאפשרת שהות רבה בבית. נועם נוהג לקחת את הילדים הרבה לעבודה, שם הם שומעים את הרצאותיו, מסייעים בשיקום ציפורים פצועות ובעבודות גינון ולוקחים חלק פעיל בפעילות המחקרית הנעשית במקום.
נועם גם מלמד בבית הספר האזורי "מעלה שחרות" שני שיעורים שבועיים בנושא "הזואולוג הצעיר" לכיתות ד'-ו'.
לנועם "ידיים טובות" והוא מרבה לעבוד בבית ובחצר בבנייה ותיקונים שונים.

נעמה – בוגרת 16 שנות לימוד, בעלת תואר ראשון בעבודה סוציאלית (אונ' עברית), גננת (אנטרופוסופית), מדריכת טיולים לשעבר, חובבת אומנות ויצירה מחומרים טבעיים.
נוכחת עם הילדים 24 שעות ביממה, זמינה להתבוננות ולווי תהליך הלמידה ועוקבת בדאגה ואהבה אחר התפתחותם.

השתלמות והתמחות ההורים כמחנכים
אנו רואים לעצמנו חובה וזכות להעשיר את ידיעותינו וכישורנו כמודל לחיקוי,ולכן מקפידים ללמוד הן למידה עצמאית (באמצעות ספרים, אינטרנט), והן בהתייעצות (עם גורמים מקצועיים מומחים בנושאים שונים, על פי הצורך).
כמו כן,מקבלים לווי ותמיכה ממשפחות אחרות המיישמות חינוך ביתי (יש אתר אינטרנט אינטראקטיבי תומך למידה נהדר בנושא).

חיים חדשים במדבר 2

על ידי טליה_טקאוקה* » 09 ינואר 2007, 12:47

תודה
אז לפי היהדות יוקה עקרב כי היא נולדה ממש בתחילת ה-22?
בהריון היה לי ברור שיש לי בת ושהיא עקרבית..

חיים חדשים במדבר 2

על ידי נעמה...* » 07 ינואר 2007, 20:38

וואו... טליה,
קראתי את _סיפור הלידה טליה טקאוקה
התמלאתי קנאה. סחתיין על האומץ והבטחון בעצמך ובגוף שלך...
הלוואי,הלוואי ...
אולי בלידה הבאה...

אגב,אני שוב בהלם מהקסם האלקטרוני הזה,שאת קוראת אותי מיפן... באיזה עולם קטן אנו חיים...

חיים חדשים במדבר 2

על ידי נעמה...* » 07 ינואר 2007, 18:01

באמת היום גבולי ע"פ מקורות שונים. בעיקרון,תלוי באיזו שעה של היום היא נולדה.אני חשבתי משך שנים שאני עקרב,למרות שזה ממש ממש לא הסתדר לי עם עצמי. אחרי שבדקתי בספר המשלב אסטרולוגיה עם יהדות,הבנתי שאני קשת. (ביהדות מתחיל יום חדש אחרי שקיעת החמה,ולא ב:12:00 )

חיים חדשים במדבר 2

על ידי טליה_טקאוקה* » 07 ינואר 2007, 16:00

(-: הבת שלי נולדה לפני חודש וחצי ביום הולדת שלך..עקרב או קשת? כל אחד אומר משהו אחר..

חיים חדשים במדבר 2

על ידי גבעה_ירוקה* » 06 ינואר 2007, 21:18

קצת באיחור:
עוגת חרובים לפיצקי(ככה כתוב על המתכון)-
כוס קוואקר
כוס קמח מלא
אפיון אחד
2 כפות גדושות אבקת חרובים
לערבב ולהוסיף-
ביצה (לא חובה)
רסק תפוחים/תפוח מרוסק/בננה מרוסקת/כל פרי מרוסק בהתאם למה שיש (גם גזר מרוסק הולך פה)
כמה תמרים חתוכים
להמתיק כמה שרוצים עם דבש/סילאן/תרכיז תפוחים טבעי/סוכר חום וכ'ו
שמן זית עד שנהיה מספיק נוזלי-כמו בצק של עוגה בחושה.
אפשר להוסיף כל תוספת אחרת כמו אגוזים שקדים נבט חיטה זירעוני פישתן וכד' העיקר שיהיה בריא...
הכמויות זה דבר די גמיש פה
אני אוהבת לאפות את זה בתבנית של מאפינס יותר נוח לי לתת לו ביד אחד כזה שלם,מעולה כאוחת בוקר מוקדמת וגם לי לדרך לפעמים..
טעים! לפחות לפיצקי ולי,לא לגדולות /-: מה לעשות,הן בגיל כזה שחייבות את השוקולד ..
תהנו!

חיים חדשים במדבר 2

על ידי הגמד_חיוכון* » 02 ינואר 2007, 21:09

נעמונת אהובה!
ממשיכה לקרוא ולהתמוגג ממך.
כל כך הזדהיתי עם הקטע הקודם שכתבת על הענישה, על החרטה, על התובנות הרבות יחד עם הדמעות.. ודמעתי גם בעצמי.
נגעה לליבי הדרך בה הגעת אל ההבנה וגם התודה שנאמרה. על כל מצב קצה שמגיע אלינו אנחנו חיבים תודה. מיד הצטרפתי בלחישה.

ובקשר לציפורים, בסדנא שפעם עשיתי עם מורה זן אהוב, הוא סיפר על "המחשב" שיש לכל בעלי החיים בעולם כולל אנחנו בני האדם.
לנו יש גם מחשב גדול וגם את המחשב הקטן. המחשב הגדול- הוא עונה ב"כן" או "לא",ובו גם משתמשים בעלי החיים. לפנות לכאן? כן, לאכול את זה? לא.. וכו.
ואילו המחשב שלנו, המחשב הקטן, לא עונה ממש ויותר שואל: לפנות לשם?- מי יהיה שם? הדרך קצרה? וכו וכו..
הבעיה היא שאנחנו בוחרים להשתמש יותר במחשב הקטן והקטנוני הזה... ולא באינסטינקטים שלנו. במחשב העל הגדול והיודע.
אני זוכרת שמאז ניסיתי יותר להקשיב לעצמי ולעשות לפני כל שאלה-"רגע-מרגישים".. הידיעה היתה חצי דרך לפתרון.
אז תודה לך על התזכורת! ובכלל תודה שאת שם. והמון אהבה.

חיים חדשים במדבר 2

על ידי אסנת_ש* » 02 ינואר 2007, 08:10

נעמה. נכנסתי לבלוג שלך כי ראיתי אותך בטיול במדבר ומאוד התרשמתי מהבן שלך שמפזז לו בהרים גבוה, לא יצא לנו כ''כ לדבר נראה לי שמבישנות של שנינו.
רציתי לומר שאני קוראת (אני בדר"כ לא קוראת בלוגים אין לי כ'כ סבלנות לקרא במחשב) ומאוד נהנת מהדרך שאת חושבת וכותבת.
תודה @}
אני מקווה שפעם הבאה שנפגש גם נדבר מעבר לכמה מילים...

חיים חדשים במדבר 2

על ידי נעמה...* » 02 ינואר 2007, 03:24

הציפורים

לציפורים יש חוש מיוחד שמכוון אותן בנדידתן,חוש שמאפשר להם בכל שנה לנדוד עשרות אלפי קילומטרים ולחזור לאותו שיח ספציפי בדיוק במקום שבו קיננו בשנה שעברה .חוש מיומן ומשומן היטב שכל ייעודו הוא לחוש את הדרך,להרגיש את המקום שאליו הן עפות.
אף אחד לא לימד אותן,הן לא צריכות "לדעת" כי הן חשות.

נועם מסביר בהרצאותיו בפארק הצפרות,שגם בנו,בני האדם,קיים איבר החישה הזה,אי שם בחלק האחורי של המוח שלנו,אלא שאנו בוחרים יותר מדי לסמוך על מכשירים חשמליים דוגמת gps ,על מדריך טיולים שיוביל אותנו אל היעד,כזה שמכיר את המפה על בוריה ולבטח ינווט כהלכה,יראה לנו את הדרך.
נועם מרגיש את הצפון.אני נדהמת כל פעם מחדש לראות איך במיומנות ובדיוק הוא בוחר לפנות בדרך עפר אחת ולא בשניה. איך הוא יודע??? באמצע המדבר,באמצע שום מקום,בלי מצפן ובלי שום מכשיר חיצוני, הוא יודע,בלי לדעת! הוא מרגיש!!!

נזכרת בעברי כמדריכת טיולים.10 שנים הדרכתי טיולים. מעולם לא "למדתי" בצורה שיטתית את ה"מקצוע".מעולם לא היתה לי תעודת מורה דרך מוסמך.
מעולם לא הייתי ידענית גדולה (בכל הקשור לעובדות היסטוריות או להגדרת צמחים) ובכל זאת,משך 10 שנים מחיי,אנשים הלכו אחרי.אני הראיתי להם את הדרך אל מקומות שפעמים רבות לא הייתי בהם קודם לכן בעצמי. (מקווה שהם לא קוראים אותי עכשיו...)
ולחשוב שכולנו היינו יכולים לעשות זאת,אם רק היינו מאמנים את החוש הזה ומתאמנים שוב ושוב על להרגיש באיזו דרך עלינו לבחור.
חישבו על זה, הרי עוור מסוגל לחוש את המציאות טוב יותר מבני אדם רואים. זה ידוע. למה? כי הוא מתאמן בלהרגיש ,כי אין לו ברירה.
ולנו,מה איתנו? יש לנו ברירה? למה רוב בני האדם מאמינים שאין להם ברירה? למה רוב בני האדם בוחרים לנוון את החוש הזה ומעדיפים לסמוך על מישהו/משהו אחר שירגיש עבורם. יותר קל לעקוב אחרי הוראות ה"מומחה" (רופא,פסיכולוג,מורה...),אחד שמסתמך על ידע רב שצבר משך שנות מומחיותו ,אבל הוא לא יכול להרגיש עבורנו!
למעשה גם הוא לא ממש מרגיש את עצמו.הוא עסוק מדי בחשיבה-איזה פתרון הכי חכם ומלומד אפשר למצוא לבעיה שמציג המטופל.איך אפשר לטפל בו.
רובנו בוחרים מקצועות טיפוליים כדי "לטפל" בבעיות. (בדרך כלל של אחרים,כך זה מרחיק אותנו מהצורך להתעסק עם הבעיות שלנו.)
בכוונה כתבתי "לטפל" במרכאות , כי אנחנו לא יכולים באמת באמת לרפא או לתקן משהו אצל מישהו אחר.רק את עצמנו!!!
כל עוד נפקיר את היכולת לחוש מה טוב עבורנו בידי מישהו אחר,לעולם לא נדע מי אנחנו באמת ואיך היו יכולים חיינו להיות.
כל עוד נסתמך על ידע חיצוני שנצבר על ידי אחרים,במקום לחפש אותו בעצמנו,לגלות ולהתרגש מכל גילוי,אזי נישאר באותו המקום.
כמה אבסורד בעיני שכל תכלית החיים המודרניים המערביים הוא "להתקדם בחיים". להתקדם לאן??? איך אנחנו יודעים לאן אם בוחרים לא לחוש?
איך רוב בני האדם נותנים לחיים לחלוף על פניהם ביעף,מבלי שניסו ולו פעם אחת להרגיש איך זה מרגיש-להרגיש...
איך אנשים בוחרים לקחת תרופות,כדי לא להרגיש את עצמם,את מה שהם מפחדים ממנו כל כך, ואיך הם מוותרים על הזכות הזו של לרפא את עצמם,
איך הם מוותרים על המתנה היקרה מפז הזו שקיבלנו עם הוולדנו-את היכולת לחוש,את היכולת לדעת מה טוב עבורנו.
ואיך אנו,ההורים,גוזלים את הזכות הזו מילדינו,לאט,לאט,בלי שישימו לב,יום אחר יום,באיצטלה של "ידע". כי אנחנו מבוגרים. אנחנו יודעים ואתם לא.
וואי... איזו טעות ענקית זו . אין לכם מושג איזה נזק אנחנו גורמים לילדים שלנו,בכך שלא נותנים להם את הזכות שנולדו עמה.ובאיזו זכות?
ואז,אז אנחנו מתפלאים איך הילד יוצא החוצה עם חולצה קצרה כשבחוץ קרררר. נו,איך? אולי משום שאמא שלו יותר מדי פעמים שללה ממנו את הזכות לחוש את האוויר בעצמו ולהרגיש האם חם או קר לו?...אולי יותר מדי פעמים היא העבירה לו את המסר (הגלוי והסמוי)שהיא יודעת מה טוב בשבילו ועליו לשמוע לה?

יודעים מתי נפל לי האסימון? כששכן,אדם מבוגר,נכנס אלינו הביתה יחף,בערב,בחוץ קור כלבים,ממש קר,ממש ממש,והוא יחף.
רבק-מה הקטע? מה,אתה דפוק?
"ככה אני" אמר ולא הוסיף.
איך לדעתכם התייחסה אמו לתופעה כשהיה ילד?
האם הבחירה שלו לחוש מה נעים לו נובעת ממודל הורי שאיפשר את זה? או אולי דווקא ההיפך,שלא איפשר,ואז הוא "דווקא"עד היום הולך יחף בקור מקפיא?
אין לי תשובה
ואולי כל ההשקעה שלי בלעשות תמיד את הדבר ה"נכון" עבור ילדיי,אין לה משמעות,כי ממילא הם יבחרו כבוגרים לעשות את מה שיהיה "נכון" להם.
ואולי לא...
אין לי תשובה
הרי אני,גם אני תוצר של תרבות חינוכית מ"הדור ההוא".וכמה שאני מתמרדת בכל הגישות החינוכיות האלו , הרי יצאתי די בסדר בעצמי,לא?
אין לי תשובה
ואולי הייתי יוצאת אותה דבר כמו שיצאתי,בלי קשר לאיך שהורי חינכו אותי,כי זה מה שצריך להיות?
כי בסופו של דבר אנחנו כן משתמשים ביכולת המולדת שלנו לחוש מה נכון עבורנו?

אין לי תשובה


הציפורים.

זוכרים את הציפורים?

הן עפות לאן שנכון להן.

אולי כי יש להן את החופש לחוש.אותו חופש שיכול להיות לכולנו,אם רק נבחר בו...

החופש שם. מעבר לפינה . מחכה למי שיבחר לעוף איתו...

חיים חדשים במדבר 2

על ידי אילת* » 01 ינואר 2007, 15:19

תודה גם ממני.
כל כך מזדהה.

חיים חדשים במדבר 2

על ידי מיה* » 31 דצמבר 2006, 13:00

תודה לך, נעמה.
איזו תזכורת חשובה.

חיים חדשים במדבר 2

על ידי בלה_שנדמה_לה* » 31 דצמבר 2006, 06:20

תודה לך, נעמה. {@

חיים חדשים במדבר 2

על ידי נעמה...* » 29 דצמבר 2006, 05:09

עברנו יום לא קל עם הבן.הגענו למצב שהצליח להוציא אותנו משווי משקל.לגמרי.
מוצאים עצמנו מגיבים בתקיפות על גבול התוקפנות.מאיימים,מענישים,משהו שמעולם מעולם,מעולם, לא עשינו.המילה עונש בכלל מחוץ ללכסיכון המילים הקיים!
משהו באופן שבו התנהג הוציא מאיתנו את החלקים הפחות סבלניים והפחות מכבדים שלנו. ומה היתה הטענה כלפיו? שהוא לא מכבד אחרים!
מה בעצם קרה היום שהיה שונה וקיצוני במיוחד? מה כבר קרה שם?כאילו כלום...סתם ויכוח קולני בסופר

דפוס ה"לא-מכבד" נמצא שם,בתוכו,מזה זמן רב,זרוע באופיו המרדני משהו (כמה שאנחנו דומים!).שקוע כל כולו בעולמו האגוצנטרי.לא מעניין אותו מאף אחד.
כך לפחות נהגתי לחשוב עד היום.כך היה לי נח להאמין,שזה משהו בו.שהוא "לא בסדר" . שקשה לו והוא צריך עזרה
תודה לאל שהגיעה החוויה הקשה והקיצונית הזו היום,משום שבזכותה הצלחתי סוף סוף להבין את מה שהוא משדר לנו כבר כל כך הרבה זמן.
הצלחתי להבין סוף סוף שההתנהגות שלו היא רק מראה של היחס שלנו אליו.
הצלחתי להבין איך האגו שלי פוגש את האגו שלו. איך הרצונות שלי פוגשים את הרצונות שלו. ודווקא בגלל שאנחנו כל כך כל כך דומים,המפגש בנינו מגיע יותר מדי פעמים למצב בו אני כופה עליו את דעתי,להתנגשות חזיתית של רצון ברצון,של צורך בצורך.הצלחתי לראות את האחריות שלי למצב הזה.
הצלחתי לראות את אין ספור הדוגמאות החיות שנעלמו מתודעתי,באותם רגעים בהם כפיתי את רצוני על רצונו.
הצלחתי לראות איך אני משתמשת במה שמכונה "סמכות הורית מיטיבה שמציבה גבולות חיוניים" כדי לשלול ממנו את חופש הבחירה שלו על גופו,על חייו.
(אתה לא יוצא החוצה בלי סוודר,אבל לא קר לי... , סיים את מה שלקחת בצלחת,אבל לא טעים לי.אני לא חייב/אני שבע... ,אל תצא מהחדר לפניי שהכביסה שלך מקופלת,היא כבר שבוע זרוקה על הרצפה,תכף נצטרך לכבס אותה שוב...לא רוצה,אני שונא לקפל כביסה... ועוד... ועוד...)
הצלחתי להבין כמה אחריות יש לי בדפוס הזה שהשתרש בו. עד כמה מה ש"לא בסדר" שייך קודם כל אליי ולא רק אליו.
הצלחתי להתוודע לכך שאילולא הייתי משתלטת על החופש שלו לשלוט בחייו,אם רק אכיר בזה כצורך לגיטימי(בדיוק כמו שלי),אם רק אשקיע קצת יותר סבלנות ויצירתיות בלמצוא את האפשרות השנייה והשלישית ו,כמה שצריך,כדי שנוכל להגיע להסכמה שמכבדת את שנינו,לפתרון חילוקי הדעות בדרך שבה רצון האחד לא בא על חשבון רצון השני,אזי לא צריך היה לפתח את דפוס המרדנות . אותו דפוס שאני השתמשתי בו משך שנים. שנים.למה? משום שלא כיבדו אותי? משום שהרגשתי שאם לא אקח את המקום שלי לעצמי,הוא לא יהיה שם בשבילי ?.משום שתמיד היתה אמא שידעה יותר טוב ממני מה טוב בשבילי,בשבילה ובשביל כולם...(והיא באמת ידעה,ויודעת!אני יודעת,כי גם אני רואה עצמי בדר"כ ככזו שיודעת תמיד הכי טוב מה טוב...)
היום אני אמא,ומוצאת עצמי עושה אותה טעות.

דמעות
חונקות את גרוני
מציפות את לחיי
דמעות
דמעות של התרגשות בעקבות הגילוי הזה שאני מגלה כעת,בעודי מקלידה אות אחר אות על המסך.

דמעות של הקלה.בכי של שחרור. סוף סוף הצלחתי לראות מה שנסתר מעיני כל השנים.

דמעות ורודות (ספר חובה,אגב,של חנה גולדברג)-ספר ילדים . והנה,אני פוגשת את הילדה שבי...

דמעות שמביאות אותי רגע לעצור את הכתיבה,להרגע,להרגיש,לחשוב...

דמעות שבזכותן אני יכולה לראות את עצמי באור קצת יותר סלחני,כי כשאתה מחובר לעצמך,אתה יכול גם להתחבר לאחרים ממקום נקי יותר

יותר מהכל הייתי רוצה להתחבר לבן שלי עכשיו ממקום כזה,נקי,מכבד,מאפשר
איזה מזל שאפשר יהיה להתעורר מחר בבוקר לבוקר חדש. הבן שלי יתעורר משנתו,ואני כעת מתעוררת מתרדמת המודעות שלי שפרצה לחיי הלילה.
ותכף יגיע יום חדש...

תודה על חיי החופש שבחרנו לחיות,אלו שמאפשרים לי ללמוד מבני חופש אמיתי מהו.
תודה לחיים שזימנו לי את הרגע הזה,ואת קודמו,ואת הרגע הבא...
תודה ללילה הזה שמאפשר לי להתחבר לחושך שבי ולראות את האור בקצה
תודה לנועם שהעונש שנתן לבננו כל כך זיעזע אותי,מספיק כדי לנער אותי מהאשלייה שחיינו בה: לצפות לכבוד מילד שהוריו לא מכבדים אותו
תודה לאמא שלי,בתקווה שתבין,ולא תעלב
תודה לדמעות שניקו מבפנים
תודה על הזדמנות לתקן,לשפר וללמוד מכל רגע.
תודה


אסיים בציטוט ממשהו שכתב עודד המחפש,כשציטט את דני לסרי : (בדף: _חינוך ללא כפיה )

"החירות הבוטה של ילדינו מרגיזה אותנו כי אנחנו חיים בשבי וקשה לנו לראות שהם לא. ואז, באופן בלתי מודע, אחנו מנסים להכניס אותם לשבי שלנו. בכאן הכפיה. ואילו הילדים - רוצים להוציא אותנו לחופשי. ולכן הם יתעקשו הרבה פעמים, ולא יסכימו לפתרונות שמבוססים על השבי שלנו, כגון "האפשרויות הקיימות במציאות". האם יש רק מציאות אחת? או שמה אנחנו מייצרים את המציאות..."


.

חיים חדשים במדבר 2

על ידי נעמה...* » 25 דצמבר 2006, 22:20

אם היתה איזו שהיא נימה ביקורתית בדבריי,הרי שהיא היתה מכוונת כלפי עצמי
נדמה לי שפיתחתי ציפיות,משום שפה באתר נוצרת איזו שהיא אינטימיות .אני חשה קירבה לאנשים שקוראים אותי ומכירים מקרוב את חיינו,
ואילו במפגש חשתי תחושת זרות וריחוק. אולי משום שמרבית האנשים שהגיעו למפגש לא קוראים/כותבים פה באתר.(כך אמרה לי אורנה שפרון...)
ואולי לא...

חיים חדשים במדבר 2

על ידי גבעה_ירוקה* » 25 דצמבר 2006, 16:27

מענין אם ראיתי אותך שם במפגש המדברי בכלל....כל כך לא הספקתי כלום היה קצר מידי,ובכל זאת נהניתי מכל רגע! תודה ששאלת! @}
באתי בלי ציפיות,רק מאושרת להעיז לעשות משהו שונה כלכך מהרגיל בלי להיות תלויה באף אחד,ואולי לכן גם לא היתה לי שום ביקורת,ראיתי רק נעימות ונינוחות,שהקסימו אותי.

חיים חדשים במדבר 2

על ידי בלה_שנדמה_לה* » 24 דצמבר 2006, 05:31

תענוג לקרוא אותך
גם אני: (-:

חזרה למעלה