שלום

עברו אי אלו שנים,עברתי עוד גלגול של חיים חדשים . אני מתורגלת במעבר בין עולמות חלופיים...
אני כמעט לא נוכחת באתר באופן טבעי ,אבל תוכלו לקרוא אותי ב שינוי תודעתי בעידן החדש
וליצור איתי קשר באתר שינוי תודעתי http://shinuytodaati.co.il/

אהבה
נעמה

מעניין מה שאת כותבת.
מעניין, כן ואמיץ.
בהצלחה!

תודה חברות,נשמות טובות,תודה

אוהבת,תמימה,כנה, ...כן

אבל גם עוורת, לפחות בעין אחת.
זו שאמורה להתבונן בסביבה שלי ולהתיחס ברגישות לזולת,למצוא איזון,להיטיב לתקשר, להתגמש ,לגשר על פערים: זו העין החלשה שכנראה מרוב פזילה פנימה התעייפה ונחלשה עד שאיבדה כל יכולת לראות אותו,את בן הזוג
העין השניה , זו שדרכה אני מתבוננת בעולם שלי,היתה מכוונת פנימה,לעולמי הפנימי, האישי ,מכוונת לבועה הפרטית. זו התחדדה,העמיקה ראות לתוך נבכי נפשי,למעמקי נשמתי המתפתחת.

חרשת,גם...
פעם הלכתי לעשות בדיקת שמיעה כי היה ברור לי שאינני מיטיבה לשמוע . הבדיקה היתה תקינה,אבל על גבול הנורמה,על הקצה.
כזו אני. תמיד הייתי. על הקצה...
לא הייתי זקוקה לאישור הרפואי שממילא לא היה מהיימן מבחינתי. ידעתי ועדיין אני יודעת שאינני שומעת היטב
לא מדובר כאן על לקות פיזית חסרת משמעות
יש כאן בחירה מודעת עמוקה ומהותית:
אני בוחרת להקשיב לקול הפנימי שלי יותר מאשר להיותי קשובה לאחרים בסביבתי.

מוצאת עצמי עכשיו בעל כורכי נדרשת לפתח מיומנויות תקשורת מקרבת וידידותית יותר לסביבה. אין לי ברירה
זו מתנת הפרידה שלי ממנו, ההכרח להחשף ללמידה הזו.
מצד שני,אולי אם אבין לגמרי את השיעור שעליי להפנים וללמוד,אולי יוותרו לי שם למעלה על שיעורי הבית והמבחנים ואוכל לקפוץ כיתה ישר לעידן החדש בו אדלג בקלילות מעל כל מכשולי יסוד המים- הרגש והרגישות לזולת
אולי, מי יודע
נסתרות הן דרכי האל
(עכשיו אני לומדת ומגלה חלק מהדרכים הנסתרות האלו . עיניי נפתחות להוויה תודעתית אחרת.
רק בגלל הרוח, בנפשי,בליבי,בנשמתי,רק בגלל הרוח...)

בוטחת, תמימה, אוהבת, ישרה, כנה, פתוחה.
יקרה, את אחת הנשים הכי נפלאות שהכרתי. לא עיוורת ולא חרשת. מלאה אהבה ומלאה אמונה. ועתה נפתחות כל הדלתות עבורך.

לא יודעת אם עיוורת. בוטחת, תמימה, אוהבת, ישרה, כנה, פתוחה.
לא מדמיינת תרמית, שקר, בגידה, חוסר אהבה, חוסר יושר והסתרה.

איזו עוורת הייתי כשכתבתי : אני כבר חיה את חלום חיי. קוראים לו נועם והוא אוהב אותי ואני אותו ואת ארבעת פלאי העולם שלי
הוא מעולם לא התעניין לקרוא מה שאני כותבת כאן
היה עסוק כבר אז בתהליך הפרידה ממני, כשאני לא העליתי בכלל בדעתי שמשהו אחר מתבשל לו בינתיים מאחורי גבי
היה לי ברור ומובן מאליו שלא משנה מה,תמיד נהיה ביחד.
בזמן שאני כתבתי כאן שהוא חלום חיי ואוהב אותי, הוא כבר היה נחוש בדעתו שלא להיות יותר מובן מאליו

ואז עוד החשבתי עצמי לבעלת מודעות גבוהה
חחחח
מודעות אלק.
עוורת
חרשת
אילמת

כמה שאני לומדת יותר,מבינה כמה אני עדיין לא מבינה

באתי לחפש רסיס מידע מעברי ונזכרתי
נחמד להתבונן אחורה ולומר לעצמי את האמירה הנדושה : "איך שהזמן עובר"...

איזה דף מגניב... בייחוד בסוף, השיחה בן שלומפרית ונעמה...
כמה מוזר, בעיקר הרצון (דרישה?) לחברים אמיתיים, כמונו. ולא רק זה, אלא הרבה ממה שכתבתן. הרגשתי כאילו אני כותב את זה.
הנה, מופיע לי כאן למעלה... "החסרונות הם היתרונות".

לאן נעלמתן?

שהצורך להתעמת כל הזמן מול החברה הנורמטיבית,הוא כנראה הכרחי עבורי כדי להבליט את המיוחדות שלי
גם אני חשבתי ככה על עצמי, אבל בתקופה מסויימת שלמען הילדים ניסיתי לשדר סוג של נורמליות וכמו כולם גיליתי שזה דורש ממני מאמץ נוראי, אני הייתי בטוחה שאני מצליחה ממש טוב, אבל אף אחד אחר לא חשב ככה, זה היה מדכא והוריד לי את שמחת החיים וההתלהבות התמימה, וכשחזרתי להיות מי שאני, בעצם גיליתי ש
הכרחי עבורי כדי להבליט את המיוחדות שלי כן זה הכרחי לי להבליט את המיוחדות שלי, זאת באמת המיוחדות שלי ואני רוצה להרגיש בנוח עם עצמי ולתת לעצמי ביטוי זה חלק מהשמחה שלי.

כתבת משהו על זה שאת מאוד אגואיסטית, בעלי אומר שאני הבנאדם הכי אגואיסטי שהוא מכיר ומשום מה זה מקסים אותו, למרות שגם מאוד מעצבן, הוא אומר שאני בול הדמות של הזמר מהסרט "לשכוח את שרה מרשל" אם את מכירה

עכשיו אני בדיוק בתהליך של להשתחרר מהניסיון הכושל לשדר נורמליות לסביבה [התהליך היה ארוך, שנתיים, והיו לי מטרות- הכל היה אמור להיות לטובתנו כמשפחה, אבל יצא בסוף ממש לרעתי, זה מה שקורה בפעם היחידה שאני מנסה להיות לא לגמרי אגואיסטית}










ועכשיו בתהליך ההפוך פתאום קשה לי, מרוב שניסיתי להשתלב, בכל דבר שאני רוצה לחזור לעצמי יש לי פתאום פחדים- מה יחשבו עלינו- זאת התוצאה "הבריאה" של ניסיון להיות כמו כולם- הפחד להיות עצמך ולחשוף את זה.

הי נעמה, באתי לאמר לך בוקר טוב @}

אגב,
כתבתי פעם כמה דברים שאולי יעניינו אותך בדף שונות באופן טבעי

שלומפרית שלום

מעניין הכינוי שבחרת לך... ממש מתלבש לי בול על ההתנהלות שלי בעולם.
השלומפריות מגבילה ומעצבנת הרבה פעמים. אין לה את הרווח בצידה כמו שיש לשונות:להישאר נאמן למי שאתה באמת. הייתי שמחה לוותר עליה,לו רק הייתי מצליחה. במקור יש לי שורשים ייקים,אז אמור להיות לי הבסיס. נדמה לי שזה בגלל העומס של החיים עם 5 ילדים (אופס,כתבתי 5. יש לי 4. פשוט הבת של בת האומנה שלנו אצלנו בשבוע האחרון,אז כבר התרגלתי ל 5...)
אתמול נסענו לים, פיקניק ואוהל - ערוכים לשינה על החוף. ומה? נו,מה? אמא נכנסת עם המפתחות לים (כי לא היה לי איפה לשים אותם קודם. אין לי כיסים,אז דחפתי בגופיה-בין הציצים, ושכחתי מזה,עד שבטעות הם נפלו לים.
זו רק אחת מני הדוגמאות הרבות . הקטע הוא שבמקום להתעצבן למדתי לחיות עם השלומפריות בשלום. מקבלת אותה בהשלמה שככה זה עכשיו ואולי פעם יהיה אחרת, ואולי לא. וזהו.

שלא כמו השלומפריות,הרי שנושא השונות הוא הרבה יותר מורכב

אני מתחילה לחשוב שאולי אצלי הוא מובנה כצורך באישיות-להיות שונה, בלי קשר לנסיבות או לסביבה. נדמה לי שגם בסביבה של חברים "כמוני",יהיה לי צורך להיות שונה.
אני לא יכולה לומר בוודאות, כי מעולם, מעולם לא מצאתי חברים כאלו. הכמיהה שלי ל מה שתיארת כל כך מושלם: חיי חברה הרמוניים,עמוקים, מלאי קירבה ואהבה אמיתיים, עזרה רוחנית, ושיקוף מתוך אהבה,אנשים שאוכל לסמוך עליהם, ולפתוח בפניהם את ההתמודדויות שלי עם עצמי
וואו, איזו כמיהה
בול, אבל בול מה שאני מרגישה

אולי פשוט תבואי לגור כאן לידינו?
את כבר רגילה למדבר ויש פה מלא מדבר עוצר נשימה ביופיו, ושקט
ואלוהים פה, זה בטוח, כי אני מרגישה שהוא מלווה אותי עם כל האהבה שחסרה לי מהסביבה האנושית הקרובה

אני מבינה היום, אחרי הרבה שנים של קושי לראות עצמי אחת מ... שהצורך להתעמת כל הזמן מול החברה הנורמטיבית,הוא כנראה הכרחי עבורי כדי להבליט את המיוחדות שלי. עובדה ש"לא יצא לי" לגור בנווה איתן או בהרדןף או נאות סמדר. החיים מביאים אותי תמיד אל המקום שבו אוכל להמשיך לעבוד את העבודה הקשה מכל עבורי - למצוא את מקומי בעולם.
וזהו כמובן המקום הפנימי,לא החיצוני. ביום שבו אהיה שלימה, שלמה באמת עם עצמי, לגמרי- שם מקומי
(מזכיר לי את "השחף" יונתן לווינגסטון : השחף החכם והזקן מסביר לו כשהוא מגיע לעולם הבא שבעצם גן העדן איננו מקום אלא מצב קיומי- כשאתה שלם עם עצמך ועם הבחירות והעשייה והתחושות - זהו גן העדן האמיתי. זו הוויה , לא מקום)

השנה אנחנו נהיה בפארק הירדן,במפגש השנתי של קהילת "באופן טבעי". זהו המקום שבו אני מרגישה הכי קרוב למה שתיארת בכמיהה שלך.
הבעיה היא שאני רגילה לתקשורת הוירטואלית עם הדמויות האלו, ופתאם שזה יהפוך לאמיתי- מעניין מה יהיה . איך ארגיש ביחד עם עוד הרבה אנשים "כמוני"
ובעצם הם לא באמת "כמוני". זו אשלייה. כי אני זו אני והם זה הם. חשוב להם להיות הם כפי שהם וחשוב לי להיות מי שאני
אני בטוחה שיהיה נחמד,אבל אולי גם קצת קשה. ככה זה תמיד אצלי. איכשהוא אני תמיד,אבל תמיד בוחרת בדרך הקשה. דבילי. דבילי? לא יודעת... הדרך הקלה לא מעניינת. אין בה אתגר וברור לי שהדרך למציאת המקום שלי צריכה לעבור קודם בכל המקומות שקשה לי איתם,צריכה לעבור את מסלול המכשולים בטרם אגיע למשוכה שמעבר לה- גן העדן הנכסף

כשהתלוננתי פעם בפני נועם (האיש "שלי") שאני עייפה מה"לבד" הזה כל הזמן,שאני כמהה לעוד אנשים שילכו איתי,לצידי, בדרך שלי, אז הוא ענה :
את לבד, כי את מתעקשת ללכת בדרך שלך, והיא רק שלך. את סוללת אותה לעצמך ומצפה מאנשים שילכו בעקבותייך. זה לא עובד ככה." כך אמר...

אילולוא הדברים שלך שכתבת מתוך הזדהות עמי, הייתי ממשיכה לחשוב שאני עוף זר ומוזר יחיד בעולם
אולי באמת תבואי לגור כאן, נהיה שכנות..
הנה שוב הפנטזיה, ובעקבותיה הציפיות ואז האכזבה
פתאם עוררת אצלי את הכמיהה הרדומה הזו. כל כך קשה עבדתי על עצמי כדי לשכנע עצמי שהיא בלתי ניתנת למימוש.


טוב, הילדים התעוררו
יום חדש

תודה לך שלומפרית

יום נעים
נעמה



ה

שלום נעמה, קראתי חלקים מהבלוג שלך והוא מקסים ומעניין בעיני.
אני מאוד מזדהה עם המון דברים שאת כותבת, גם אני תמיד הייתי האוטסיידרית והרגשתי שנסיון השתלבות בחברה הסביבתית [בית ספר, שכנים וכ"ו} שווה בהכרח התפשרות וסוג של ויתור על חלק לפחות, מהאני הפנימי האמיתי שלי, לעומת עם חברים קרובים שאיתם אני יכולה להיות לגמרי מי שאני, קודם כל עם כל המופלאות שבי ושנית עם כל הדפיקויות, אח איזו הרגשה נפלאה זאת.
בכל אופן, גם אני במדבר, בישוב רגיל, מגדלת עם בן זוגי את ילדנו המשותפים, תוהה לעיתים קרובות על הבחירה במקום קונבנציונלי לחיות את חיי, אז כמובן שמבחינה אישית חשוב לי הלבד מול ההרים והטבע, אני נפגשת עם אלוהים ומרגישה ממש שהוא חי איתי פה, שכנים אנחנו, וכן פוגשת את עצמי ולא יכולה לברוח ולהתחמק, אין ממש לאן, ואז נוצרת הרבה עבודה פנימית, עם זאת הכמיהה לחיי חברה הרמוניים, עמוקים, מלאי אהבה וקרבה אמיתית, עזרה רוחנית ושיקוף מתוך אהבה, אנשים שאוכל לסמוך עליהם ולפתוח בפניהם את ההתמודדויות שלי עם עצמי, כאמא, כבת זוג והם ישתפו אותי בחייהם זאת הכמיהה הכי הכי גדולה שלי, יש לנו זוג חברים כאלה, שפתחנו בפניהם הכל בלי טיפת בושה והם בפנינו והכל באהבה וקבלה, אבל הם לא גרים קרוב וגם עוזבים את הארץ לכמה שנים, בכל אופן מרגיש לי כמעט שזה אף פעם לא יקרה, למרות שאני בן אדם מאוד אופטימי בטבעי, אז אחת הסיבות שבכל זאת בחרתי לגור בכזה מקום היא- שאני רוצה בכל ליבי להצליח להגיע למצב שבו למרות שאני מרשה לעצמי להיות מי שאני לטוב ולרע ולמרות שאני שונה, מאוד שונה לפעמים, זאת אומרת כל הזמן בחברות קונוונציונליות (-: אני רוצה שדווקא במקום הזה יקבלו ויאהבו אותי כמו שאני, בלי שיפוט ועם קבלה גדולה, אני יודעת שזה נשמע אולי מטורף, אבל לא בא לי ללכת לחיות עם המוזרים שיקבלו אותי כאחת משלהם, אני רוצה בכל ליבי להרגיש שייכת באמת ושווה בכל העולם הזה, בכל מקום, במיוחד איפה שהכי קשה, אני כבר די מרגישה שייכות ושווה אבל ממש לא מקובלת ללא שיפוט או אהובה, וזה כואב....

מצאתי פה באתר דף שמתקיים בו דיון בסוגיית החיים בבועה,בשונות מהסביבה
היות ומאד הזדהייתי עם דבריה של בשמת א שכתבה שם,החלטתי לשים פה קישור לדף ההוא,להביא דברים שמדברים בשם עצמם,במקומי...

החינוך הביתי כהתבדלות חברתית

שלום חברותיי היקרות
אתן אכן יקרות לי

זוג עם ילדים בחינוך ביתי שקורא אותי פה יצרו איתי קשר ושאלו אם אפשר לבוא לבקר והוסיפו "נבין אם זה לא מסתדר (עם/בלי קשר לבלוג)"
השאלה שלהם ניערה אותי וגרמה לי להבין שהכתיבה שלי פה נתונה לפרשנות אישית של הקוראים , ומתוכה עלה צורך להבהיר:

אין לי שום כוונה לנתק קשר עם כל העולם (ואישתו...).
כולכם מוזמנים תמיד. יש לכם כרטיס כניסה חופשי שניתן אוטומטית למי שקרא את הבלוג שלי...
ושוב: ה"מחכימון" בראש הדף עוקב אחריי ממעל ומזכיר: "הסבר פנים על פני הסתר פנים" . איך קולע,הא?

כן יש לי מה שתמרול קראה לו "דיאלוג ביני ובין החיים בבועה" . וזה דיאלוג לגיטימי ,בלתי נמנע עבורי,כמי שבוחרת לשחות נגד הזרם.
הלוואי ואצליח יום אחד (בקרוב ,כן, שומע שם למעלה תפילותיי?) לשחות בצד הזרם,באפיק צדדי ושקט,ולהיות שלמה עם הזרימה הזו,
הלוואי ואצליח יום אחד לוותר על הדחף לשנות את זרימת הנחל כולו,או לנסות לנתב אותו לכוון אחר כך שיתאים למסלולי ואוכל להשתלב בו,אולי אפילו להוביל

הלוואי ותתבהר לי יום אחד התמונה הזו: של המקום שלי בעולם,לאן אני שייכת,לאיזה כוון אני רוצה לזרום?

מבינה שכדי שתתגשם משאלתי,אני צריכה קודם להבהיר לעצמי מה בדיוק בדיוק אני רוצה (למצוא ערוץ מקביל לזרם? למצוא פלג נפרד ולזרום לכוון שנכון בשבילי?להתנתק מהזרם לגמרי?לסלול עבור הזרם תוואי חדש ולהוביל אותו לכוון שאני מאמינה בו? להרפות ולאפשר לעצמי להסחף במערבולות הזרם? (ולקוות שאבני הדרך הייחודיות שלי לא יישחקו ויהפכו ל"סתם חלוקי נחל רגילים")

את הבירור הזה אני אמשיך לעשות עם/בלי קשר לבלוג.

לא מפריעה לי החשיפה
מפריעה לי אנרגיה שלילית שמשבשת את יציבתי
מפריע לי שהבלוג הזה משמש במה לאנשים אנונימיים מהמיינסטרים להטיח בפניי האשמות ודרישות ,כאלו שאני ממילא נתקלת בהם ביומיום,כאלו שאינני מעוניינת להכניס אליי הביתה פנימה (באותו אופן שאינני מכניסה הביתה עיתונים,אינני רואה טלווזיה,לא זבל שנכנס לתוך אריזות מזון מפתות,לא תרופות ושאר חומרים כימיים תעשייתיים,וכו"...)

וזה מה שהבלוג הזה היה עבורי:בית
פתחתי לכם חלון להתבונן בחיינו,פתחתי את ליבי לרוחות השינויים,איפשרתי לכם להיכנס לנבכי נפשי ולהיות איתי יחד ברגוע ובסערות
כשאני כותבת,אני כותבת כאילו לעצמי,מתעלמת מהעובדה שכל העולם קורא.לפעמים עולה בעיני רוחי דמות אחת או שתיים שאליהן אני מכוונת את דבריי,כגשר שמזמין להתקרב,להכיר,לא לפחד מהשונות שלי .
וגם את גברת "גברת" הזמנתי,כנראה, כדי שתנער אותי טוב טוב ותעזור לי לבחור מבעד לאפלה את הדרך המוארת עבורי
הכל לטובה. לכל דבר שקורה בייקום הזה יש סיבה. מקבלת את העובדה הזו בהכנעה מול בורא עולם (או איך שתקרו לו,לזה...)

מי שרוצה להמשיך להיות איתי בקשר,מוזמן בשמחה.
אפשר לכתוב לי בדף הבית נ ע מ ה

להתראות

נעמה

הי נעמה
מודה שלאחרונה בקושי נכנסת לאתר אבל כשכן תמיד קוראת אותך.
מבינה את ההחלטה שלך להפסיק את הבלוג אבל רק רציתי שתדעי שהכתיבה שלך מאד עוזרת לי.
בעיקר ההרהורים על הבדידות. אני עם ילדים יותר קטנים אומנם אבל ממש בבדידות.... (גרה בטוקיו ,לא מכירה אפילו משפחה אחת בגיל חמש בבית...)
ומאד מזדהה עם מה שאת כותבת!!!
לפעמים מרגישה שאני זאת הכתובת....
אבל אני מעדיפה לקרוא מאשר לכתוב והקריאה אותך תמיד מסדרת לי דברים בראש....
תודה על הכל

מחזקת את ראשך, ידייך ורגלייך שמבצבצים להם מהשריון...
ממליצה על שני דפים שמדברים על רגישות רבה והיופי שבה,
והמתנה שיש בה.

האומץ להיות חשוף
לחיות לאאאאאאט

רוצה להציע כיוון מחשבה, ואם לא יתאים לך אנא כתבי לי בדף בית שלא מתאים לך... באמת באמת תרגישי נוח ונעים וחופשי לעשות זאת.
מרגישה שיש איזה שהוא דיאלוג בינך לבועה, למהותה.
ואולי שווה לנסות לראות אם יש דרכים אחרות, שיש בהן צחוק, והנאה והרפתקה וכאב, ודמע וחיים, שיכולות להקל, לשחרר.
אם תרצי לחשוב על זה, אנא שילחי אלי מייל, יש בדף הבית שלי את הכתובת.

<מזכירה לעצמי את היופי שיש ברגישות הזאת, מזכירה לעצמי את היופי שיש ברגישות הזאת. מזכירה לעצמי את היופי שיש ברגישות הזאת>
<הייתי צריכה להזכיר לעצמי בגלל הקשיים שלי כעת, שבהם הרגישות שלי נתפשת לי כמו אנוכיות, כמו משהו שלא במקומו.>

בהצלחה ומקווה לחזור לקרוא אותך בעתיד @}

לא יודעת עם את עדין מציצה כאן, אם כן אז רציתי להגיד (-:
לא רק ביום כיפור נכון לעשות חשבון נפש,
לפעמים גם באמצע החיים טוב לעצור לנשום עמוק לעשות חשבון נפש להחליט החלטות לבחור דרכים לבדוק דברים ממרחק מסויים ואז בכוחות מחודשים להמשיך הלאה.
רק טוב לך כם לכולם
בטוחה שתבחרי/תמשיכי/תחדשי ממקום הכי טוב ונכון לכם.

מבינה אותך מאד.
רוצה לאחל לך המון המון טוב בדרכך

ובכל מקרה אני מאמינה שנמשיך להיות בקשר.
שמחה על שדרך הבלוג שלך הזדמן לנו להכיר, הזדמן לי להכיר אותך.

לאן שלא אלך,ביתי תמיד יהיה עמי
תודה רסיסים. אין צורך לדאוג.. את חלק מהשריון שלי...
אני רק סוגרת את דף הבלוג הזה

רגע, לא הבנתי, את הולכת מכאן ?????? אני מקווה שלא הבנתי נכון !

הצב אינו מתבייש לאכול פרחים על אף שמוזר הדבר
אבל גם אין לו בעיה לאכול דברים אחרים שיזדמנו בדרכו
הוא אינו ממהר לשום מקום
ביתו עמו,בכל מקום שיחפוץ
בעת סכנה מול טורפים,הוא מתכנס פנימה,עד שהטורף מאבד בו עניין ומניח לנפשו

הבנתם נכון:

אל מול סכנת טריפה,אני בוחרת להתכנס לי קצת פנימה,לבית החם והמוגן שלי.
אינני ממהרת לשום מקום, במדבר לזמן יש קצב משלו. הרחק הרחק מהכל
ואתן-רוב הכותבות והקוראות אותי, נשמות אחיות שלי,אתן כאן באתר של באופן טבעי ,אתן השיריון שלי.
ועם הבית הזה אני ממשיכה במסע,לאן שלא יהיה
מי מכן שתחפש אותי- תדע היכן למצוא...

דבריה של "גברת" משקפים רק חלק מהלכי הרוח הנושבת בפניי זה זמן מה
אני בוחרת להישאר נאמנה למי ומה שאני רוצה להיות. בוחרת להמשיך לחיות בבועה,עם כל היתרונות והחסרונות שלה.
ואם הבלוג הזה מזמן אליו אנשים שרוצים לפגוע בי- אז אני סוגרת ת'בסטה
כמו שאינני חפצה להכניס אליי הביתה "דברי תועבה" מסוגים שונים.

דף הבלוג הזה היה משך תקופה ארוכה הבית השני שלי
בית ששינה כל הזמן צורה,שחיפש לעצב גבולות בתוך מרחב החופש סביבו
בית שדלתו פתוחה לכל דכפין
בית חם

תודה לכל מי שהיה שותף ועטף את ביתי בכל כך הרבה חום ואהבה
תודה גם לרוחות הסוערות שטיטלו אותי לכאן ולשם.
תודה לחושך שבזכותו יכולתי להבחין באור
תודה לאלו שעזרו לי להתייצב אל מול הסערות

תודה

קטע מספר נהדר שמצאתי בספרייה העירונית באילת (המלאכון/זיו גלזמן)

מי אתה? שאל המלאכון
אני צב
לאן מועדות פנייך?
לכל מקום ובלבד שיהיו בו חרציות
ומה הן אותן חרציות שאתה מבקש?
הן פרחים,השיב הצב. אינני מתבייש,אני אוכל פרחים,הם טעימים מאד
ניתן להינות מיופים של הפרחים , אמר המלאכון. ניתן אף להתענג על ריחם.אוכל אפילו לקטוף לי פרח ולשאת אותו לדרכי. אבל לאכול פרחים?מה מוזר הדבר...זה כל מזונך?
לא,אם יזדמנו לי חיפושית או תולעת או אפילו פשפש,לא אמנע מלאכול אף את אלה
האם יודע אתה מהיכן אתה בא ולאן אתה הולך? שאל המלאכון
אפילו בני האדם אינם יודעים מהיכן באים ולהיכן הם הולכים. בכל מקרה,אינני ממהר לשום מקום
הציפור חוזרת לקן,השועל חוזר למאורתו,הנחש חוזר למחילתו... לאן אתה חוזר?
אין לי צורך לחזור לשום מקום,הרי נושא אני את ביתי על גבי. ביתי הוא בכל מקום שאחפוץ. ביתי הוא בעל חשיבות רבה. הוא משמש לי הגנה מפני טורפים, אמר הצב
טורפים?
בעת סכנה אני מכווץ את ידי,את ראשי,את רגלי ואת זנבי ומכניס אותם לתןך השיריון. הוא מגן עלי,וכך-הטורף- שועל או צבוע- מאבד בי עניין ומניח לי לנפשי
אם כך,בר תועלת הוא שיריונך. הוא גם נאה לעין,אמר המלאכון. הוא אפילו משובץ...
בני האדם חכמים. הם יודעים לקבוע את גילי לפי המשבצות הללו
מי חי יותר זמן? אתה או בני האדם?
יש לי קרובי משפחה שחיים בים או באגמים. אומרים שהםחיים מאתיים או שלוש מאות שנים. בני האדם מגיעים רק למחצית מכך
אהה. הרהר המלאכון בקול. אילו הייתי איטי כמוך,גם מיליון שנים לא היו מועילות לי להגיע לארץ שאליה אני מבקש להגיע: ארץ הקשת, אותה לא ידעתי
ואז אמר הצב: הראשון להגיע איננו הראשון למהר
עם מילים אלו ממש פנה המלאכון לדרכו והמשיך במסע

@} קוראת

מעניין המקומות השונים שאנחנו באים מהם אם אני מבינה נכון-
אני למשל לא מרגישה כל כך שלא מקבלים אותי, אני כן מרגישה שונה ולא מוצאת עניין ברב האנשים שגרים ביישוב שלנו אבל לא מרגישה שום צורך להגן על משהו.
לעומת זאת אני שלא כמוך (כך נדמה לי לפחות) כמעט לא יוצאת מבין כתלי ביתי.
לא עושה שום מאמץ להכיר או להיפגש עם אנשים כאן.

את לעומת זאת נשמעת לי כל כך פעילה ביישוב שלך, הרבה יותר אינטראקציה, נראית הרבה יותר ולמרות זאת מרגישה את עצמך חיה בבועה ויש לך צורך להגן באיזשהו אופן על הבועה שלך.

לפעמים אני אומרת לעצמי אולי להיכנס לפעולה, אולי לערב את עצמי יותר במה שקורה כאן בישוב, אולי לתת מעצמי משהו אבל אני לא מצליחה למצוא עניין אמיתי בזה,
האמת היא שזאת לא הרגשה ממש טובה ואולי כמוך אם הילדים שלי היו יותר גדולים אז הייתי מנסה, לא יודעת.

מעניין אותי מה זה הבועה הזאת שלך על מה את מרגישה צורך להגן.
שואלת ברצינות בלי שום ציניות, מתוך עניין להבין, רק אם את מעוניינת להרחיב כמובן.

ןןאן,
נכנסתי להגיד שעוד חודש וחצי אני אמורה להגיע לשבוע באילת ואשמח להעביר ערב לקבוצת הנשים.
ופתאום נתקלת בכל זה...
אז מצטרפת לכל המחזקות.
נעמה, שמרי על יחודיותך , ועל נפשך - ועל האומץ לבדוק מקומות חשוכים בה ש(טרם) הוארו
ותודה על כך שאת חולקת את זה איתנו. אני לא מצליחה לעקוב בקביעות. אבל כל פעם שאני נכנסת לכאן "במקרה", אני מתמלאת במחשבות ולמידה לשבועות...
תודה

טוב,בקריאה נוספת של מה שכתבתי,אני מרגישה צורך להבהיר:
הסיבה שאני עושה מאמצים להיפתח לסביבה הנורמטיבית (ולהזמין אנשים לתוך הבועה שלי),היא למען ילדיי.
זה המקום שבו אנו חיים. זו החברה שיש ושהם זקוקים לה.זה מה יש.אין לנו מי יודע מה אלטרנטיבות. זה או לחיות לבד בבועה,או להתעלות מעל הקשיים ולפלס דרכנו בגונגל האנושי פה

חברה שבאה מהמרכז לביקור סיפרה לי על מפגשי חינוך ביתי באזורם
איזה שפע.
לנו אין דבר כזה
אנחנו לבד,לבד...
שונים ומשונים,כמו חייזרים על הכדור הלא נכון
מה שמחדד את הייעוד שלנו פה- למצוא את שביל הזהב כך שנוכל לחיות בהרמוניה עם הסביבה
הרמוניה
מילה נשגבת מהישג ידיי

מקום

כבר שנים,הרבה שנים,מחפשת את המקום שלי בעולם
המקום שבו ארגיש נוח להרפות ,להיות מי ומה שאני רוצה להיות
המקום שיכיל ויקבל אותי כמו שאני
המקום שבו תהיה הרמוניה ביני ובין הסביבה שלי

איכשהוא,תמיד הוא בוחר אותי,המקום
גם אני בוחרת,ברור...
אבל לא במודע. הרי לא הגיוני שאדם יבחר במודע להיות במקום שלא מתאים לו
הכל הרי בתואם...
(וואי,לא יאומן ממש,רק אחרי שכתבתי את המשפט הזה,שמתי לב ל"מחכימון/מרגיעון" שמופיע בראש הדף- "הכל בתואם מושלם". כך כתוב. בחיי... המלאכים שנשלחים אליי מלמעלה עושים את מלאכתם נאמנה.הם שולחים לי סימנים,שאדע שאני לא לבד. כל כך מרגשים הקסמים הקטנים האלו...
אלוהים אוהב אותי. הוא מלווה אותי בחיפוש אחר המקום שמתאים לי להיות בו)
אז אולי זה כן מתאים לי ולא ידעתי?
אולי זה כן טוב,אפילו שנדמה שלא...

מתכוונת בדבריי רגע אחד למקום הפיזי שבו אני גרה,רגע למקום הרוחני שלי בעולם, ובאותו הרגע,באותה נשימה-למקום הפנימי שאני מחפשת בתוכי
הכל אחד,כן...

אז הנה,חזרתי.
אני פה
מעל גבי דף הבלוג הוירטואלי הזה
יש פה בקרב המשתתפים/ות באתר, עוצמה של אהבה וקבלה שאינני יכולה למצוא בשום מקום אחר
גם לא בתוכי פנימה
על אף שכמעט כל מה שכתבתם לי,הייתי יכולה לכתוב לעצמי בעצמי,או בסיטואציות אחרות-למישהוא/הוא אחר/ת
רובנו פה הרי נשמות שמחפשות,נשמות שיודעות כל כך הרבה,מלאות רצון טוב להפיץ את הידיעההזו למי שזקוק לה
גם אני,כן,גם אני. החיזוקים שלכן עובדים יופי.
איזה מזל שיש לי אתכן,אחרת הייתי עשויה לאבד את הבטחון העצמי שלי בעצמי וללכת לאיבוד בים הסוער מלא התהפוכות
במקום בו אני גרה,במקום בו אני קיימת,במקום בו אני מרגישה,נושמת,רוצה

ומה הוא המקום הזה?
איפה אני בוחרת לחיות?

יש דף כזה פה באתר,שבו אנשים מחפשים איפה לגור . והרי זה כל כך שקוף- המקום שאותו אנו מחפשים,הוא המקום שאליו היינו רוצים להגיע בתוכנו.
אם כך,אין באמת חשיבות לרקע
ואולי כן?

כל כך קשה לי לחיות ביישוב בו אני גרה .
למה?
הרי אם נשלחתי לכאן,יש לכך סיבה טובה. וגם אם היא עדיין לא ברורה לי, הרי שאני אמורה להשלים עם הרקע ולמצוא את הדרך להשתלב פה בנוף המקומי.
והכוונה לא להרים במדבר,כן...
הכוונה לחברה ה"נורמטיבית"

רגע. רגע. הופה. הבנתי משהו... קפצה לי התובנה מול העיניים,תוך כדי כתיבה ממש...
פתאם אני מבינה שמשום מה אני בוחרת כל פעם בכוח לדחוף עצמי לתוך "החברה הנורמטיבית",לקבל אישורים ממנה לשונות שלי,להשפיע עליה,לשנות אותה
אבל למה בעצם? כל כך מיותר...
הרי פה ,בבאופן,כל כך אוהבים ומעריכים אותי,אז למה שלא אהיה פה ודי?
הרי כן יש ביישוב כמה אנשים שאוהבים ומעריכים אותי,אז למה אני מתעקשת להתנגח דווקא עם הממסד,עם המיינסטרים,עם הוועד?
הרי יש לי מקום שבו טוב לי עם מי ומה שאני - זה הבית שלי,המשפחה הקרובה שלי,אז למה לי לחפש עימותים עם איזו "גברת"אלמונית מרירה
אם לא מתאים לך גבירתי-את יכולה לבחור לנתק איתי את הקשר. למה את קוראת אותי פה בכלל?
אולי לך "גברת" היה מתאים אם הייתי משתנה ומתאימה עצמי ל"נורמה", פוסעת כמו כולם,כמוך אולי,בתלם,עם הזרם
אבל אני לא!!!
לא רוצה!

אני רוצה להמשיך לחיות בבועה
כזו שקופה,מזכוכית, (כמו של השושנה של הנסיך הקטן , כבר אמרתי,לא?)
בועה שקופה
שאוכל לראות דרכה מה קורה בחוץ
שיוכלו לראות אותי
אבל לגעת ממש-
לגעת יוכלו רק אלו שלא מפחדים לקבל זרם,כשמניחים את הידיים על הזכוכית,היא כאילו נמסה ונפתח פתח סודי ודרכו אפשר להיכנס לבועה שלי
לגעת ממש יוכלו רק אלו שרוצים ומוכנים לעשות את המאמץ הזה,לקחת את הסיכון הזה
ומה באשר אליי?
הזכוכית שלי חסינה מפני כדורים פוגעים
אבל היא יכולה לראות חיצים שנשלחים לעברה,מבלי להיפגע
ואם אבחר,אוכל לצאת לעולם
הלוואי ואצליח להסיט ממני את סכנת החץ הפוגע מבלי לירות אותו בחזרה לעבר מי שירה אותו כלפי (איך עושים את זה?) (כמו סטיב אוסטין - שבמצב כזה היהתופס את החץ ביד ומעקם לו את הצורה...בהילוך איטי כמובן...)
ואולי אם הזכוכית שומרת עלי מחיצים מבחוץ, זה אומר שאין טעם לשלוח חיצים החוצה?
אולי הגיע הזמן לעזוב את החברה הנורמטיבית הזו לנפשה ולהפסיק לרצות לשנות אותה כדי שתתאים לי, להשפיע עליה במידה שתאפשר לי להשתלב בה


מקום
כמה אני כמהה למצוא את המקום הזה בתוכי
השקט,היודע,הבטוח,המוגן
זה שנותן מענה לכל צרכיי

מקום
אייכה?

אולי תוותרי עליה קצת, על הידיעה, ואולי תנסי להתנסות בהתבוננות, ונשימה. חקירה.
זה מקום נפלא להיות בו, מבחינת התובנות והשינויים שטמונים בו.

כותבת
מוחקת
כותבת
מוחקת

פתאם לא ברור לי
הידיעה ב "ה" הידיעה,כבר לא שם
משהו בי מתערער,משתבש, כעלה נידף אני מרחפת לי ממעל,נוגעת-לא נוגעת בעצמי,ברוחי,בנשמתי
לאן?

פשוט זה כל כך מזכיר לי את עצמי,שאני לא יכולה שלא להתבונן ולבחון את היתרונות מול החסרונות של צורת ההתבטאות הזו. האם היא עדיין משרתת אותי,או שאולי כבר לא. אולי היום יש לי כלים אחרים להתמודד עם הצורך לשמור על העצמאות המחשבתית שלי.
וממילא נעמה(-:
די שהוא חי בבית שיש בו אנשים שעושים שינויים
ויודעים לשמור על נפרדותם הם בתוך הביחד המשפחתי הרצוף
ללא אלימות והוא כבר ילמד
שפה אפשר לשכלל

וגם מידת אנוכיות צריך וגם את זה יש לך
זה לא דבר שפשוט ללמוד אותו, את מידת האנוכיות שתעזור לנו לבחור ללא מורא ו"התחשבות" - פעמים רבות באלו שאינם רואים אותנו ממטר.

נעמה יקרה, זאת פעם ראשונה שכנסתי אצלך וקראתי. התאהבתי בך. ויש לי דמעות בעיניים תוך כדי קריאה.
כמה אומץ צריך לו לבן אדם להיות נאמן לעצמו. וגם מידת אנוכיות צריך וגם את זה יש לך. הולכת עד הסוף.. זה וואוו גדול.
קראתי את "גברת" והרגשתי שם כאב מאד גדול,לאוו דווקא רישעות, לא ולא. יש שם דאגה ואפילו קצת פאניקה. ללא ספק משפחה. קחי גם את המילים שלה באהבה כי אני בטוחה שזה בא מאהבה ודאגה.
אם מותר לי להציע ,אז אני מציעה שתישארי כאן ,אל תעלמי. זה מקום שנותן פרספקטיבה וקשר עם הקהילה, ולא משנה שהיא ווירטואלית.
לא אמשיך להציע כי לא קיבלתי רשות ממך.. שבוע טוב מבורך ורך

שלום נעמה,
מאד מעורר השראה הדרך שבה את מתמודדת עם כל מה שנכתב לך כאן בדף בימים האחרונים.
אתמול נסיתי להתקשר אליך אבל לא עניתם.
רציתי לשאול לשלומך.

מחר אנחנו נוסעים לראות את באר מלכה, סוף סוף מקבלת את הגיחה שאני כמהה לה כל כך הרבה זמן למדבר.

(אגב, ראיתי שעבדת עם נערי רפול, אני שירתתי בחוות השומר)

רוצה לאחל לכם ימים טובים

וואו...

תודה
תודה

תודה לכל החברות שלי פה שתומכות ומעודדות ומחזקות
אין עליכן...

האמת שדי מעסיק אותי מי היא זו הגברת האלמונית הזו
עצוב לי לגלות שאני מביאה אנשים להוציא כלפיי כל כך הרבה זעם
ולמה היא (את,אם את קוראת) לא משתפת אותי בכעס הזה בתקשורת ישירה ?
כל כך לא בריא לשמור כזה זעם/טינה בפנים. שמחה שלפחות הבלוג שלי איפשר לך לשחרר קצת קיטור. ..

ולגבי ההתבטאות של בני:
אני גאה בו מאד על ההתבטאות הזו. אני רואה בכך ביטוי של בטחון עצמי ,גילוי של עצמאות בריא וחיובי.
פשוט זה כל כך מזכיר לי את עצמי,שאני לא יכולה שלא להתבונן ולבחון את הירונות מול החסרונות של צורת ההתבטאות הזו. האם היא עדיין משרתת אותי,או שאולי כבר לא. אולי היום יש לי כלים אחרים להתמודד עם הצורך לשמור על העצמאות המחשבתית שלי.

ובעניין החיים בבועה:
אני עדיין בהתלבטות
טוב שיש לי אתכם פה יחד איתי,בבועה. זה מחזק ומעצים. אני מעריכה את תמיכתכם,את היותכם
אבל זה לא נותן מענה מיידי לקשיים יומיומיים שאני נתקלת בהם, בחיים ביישוב קטן שבו רוב התושבים אינם סבלניים לשונות שלנו. שלי..
מאמינה שיש לי שיעור חשוב עוד ללמוד מהמקום שבו אני חיה
אם אני פה-יש סיבה טובה לכך,ועד שלא אשכיל למצוא דרך לחיות בדרכי נועם עם הסביבה הקרובה שלי,אמשיך לחוות תסכול ולקבל שיעורים קשים.
מי אמר שבחינוך ביתי אין מבחנים?...
אבל מי קובע איזה תשובות נכונות?
רק לאל פתרונים...
ונסתרות הן דרכי האל...

שבת טובה

וחצמזה
זה אולי נראה לך כמו בועה
או אספמיה
אבל לא, כאן בדפים האלא מתהווה העתיד היחיד האפשרי לכדור הארץ
מי שמשחק את המשחק הכוחני, תחרותי,ובזבזני
הוא זה שטומן את ראשו בחול
הוא הבוחר לא לבחור ולהיות מובל אל אסון אקולוגי
חינוך ביתי הוא רק פן אחד
במערכת רחבה של שנויים שהחברה האנושית עוברת

ומי שנראה היום תמהוני
יוביל את העולם בעתיד
אין לאן לברוח

נעמה

יוצאת מאחורי הפרגוד
קראתי אותך והוקסמתי

קודם כל רוצה לתמוך בך מול הבקורת הנוקבת כאן
של גברת ,
את אמא לארבעה שעובדת יום יום כל היום
שלא מניחה לך הדחיפה הפנימית לחיות מתוך משמעות
שלא עושה הנחות לעצמך

הבן שלכם חכם ומפותח
הוא עובר לדעתי מוקדם
מה שכל ילד עובר בגיל ההתבגרות

אבל זה קורה מול שאלה שמאד מגרה את הנפרדות
ותשובתו היתה מדוייקת
כי מי אם לא הורינו היו אלה שהקשר הקרוב אליהם
הקרוב מאד
היה גם זה שאיים על עצמיותינו

ואת שאלת אותו על תחושת החירות וחופש שלו
ובעצם על האוטונומיה והנפרדות שלו

אפשר גם להסתכל על זה ככה
הקולות האחרים שעולים אינם בהכרח שלך
חוצפה, נבוט בראש אגרוף בבטן,????
אלה קולות שעושים, כמו הגברת, דלגיטימציה
להיות את,כמו שאת,
וגם לו להיות הוא כמו שהוא
וכמו שאת זה בסדר

בעיני זה אפילו יותר מבסדר

לא יודעת למה
אבל בא לי להזכיר לך איך ילדת בלידה האחרונה
איזו עצמיות
איזו ידיעה ברורה מה נכון לך
ממש מעורר קנאה

אז בנך למד כל חייו להקשיב לעצמו
העצמת את כוחותיו ועצמיותו
והוא אפילו אמר את דבריו בטון ראוי לא?(-:

נעמה, שמרי על יחודיותך , ועל נפשך - ועל האומץ לבדוק מקומות חשוכים בה ש(טרם) הוארו
תודה על האומץ שלך ללכת בדרכך, לתת השראה לילדייך וגם לנו, כאן באתר. אני מאוד אוהבת לקרוא אותך כאן. אלה תמיד דברים מעוררי מחשבה, דברים אמיתיים וכנים.
כולנו מרגישים לפעמים רצון להשתחרר מהאהובים שלנו. הבן שלך, אמיץ ומיוחד כמוך, סומך עלייך שהוא יכול להטיח בך גם מילים קשות ולשתף אותך גם ברגשות שליליים בלי שתפסיקי לאהוב אותו או שתפגעי מדי. אני רואה בכך קשר חזק ובטוח ביניכם.
וכמו שאמרה רסיסים: האם למישהו מאתנו שליטה או בטחון או ודאות לגבי האושר או העתיד של עצמו ועל אחת כמה וכמה אלה של ילדיו ?

נעמה, שמרי על יחודיותך , ועל נפשך - ועל האומץ לבדוק מקומות חשוכים בה ש(טרם) הוארו
אויש. איזה דברים קשים כתבו כאן.
חיזקי ואימצי.
אני לומדת ממך דברים חשובים ב"לחיות" (כנראה שיש מקצוע כזה.. (-: )

_בכנות- את ילדה קטנה ומפונקת
ילדה קטנה שרוצה כמו בנעוריך לשמור על היחודיות שלך
ילדה קטנה שחושבת שאת ורק את יודעת מה הכי נכון, ומה הכי טוב ,וכל השאר חבורת מטומטמים.
ילדה קטנה שנשבת בצעצוע ( אנטרופוסופי, חינוך ביתי, תזונה וכו...) מיד מתלהבת וזה הכי הכי וכל השאר מיותר.
בוקר טוב נעמה
את אמא
את אדם בוגר
עורי עור
ישבת וחשבת מה המחיר שילדיך משלמים על רצונך להיות כה מיוחדת?
כן ישבת, אבל המשכת במוטיב המרכזי שלך
את ואת ואת.
העולם לא סובב רק סביבך,_

מאיפה בא כל-כך הרבה רוע ? איך אפשר לכתוב משהו כזה למישהי שמתחבטת ומתלבטת ובסופו של דבר מחליטה לשפוך את הקישקע שלה כאן ??
איך בכלל אפשר להשתמש במילה מפונקת למישהי שהיא אמא של (ארבעה) ילדים, מטפלת בהם, טורחת סביבם, מזינה, על מה כל הקצף הזה ? על זה שהיא בודקת את עצמה ? שואלת את עצמה שאלות קשות ? מנסה למצוא את הנתיב שנכון לה בחיים ? ומי בכלל יכול לדעת מהו המחיר הזה שהילדים משלמים ? את גברת פלונית אלמונית שהרהבת עוז לכתוב כל-כך בוטה אך לא העזת להזדהות, האם לך יש מושג מה יהיה עם ילדייך ? האם למישהו מאתנו שליטה או בטחון או ודאות לגבי האושר או העתיד של עצמו ועל אחת כמה וכמה אלה של ילדיו ?

נעמה, שמרי על יחודיותך , ועל נפשך - ועל האומץ לבדוק מקומות חשוכים בה ש(טרם) הוארו

עדי ל, דברים יפים כתבת,
אכן, מילים בוטות לא מזמינות ולא מקרבות.

_מסתבר שהצלחת להבהיל , לפחות גברת אחת...
אל תיבהלי. וגם אם כן - אנחנו כאן._
אכן כך. שבת שלום ושבוע טוב@}

גברת,
את בוטה(ואין זה מתבקש)

יש משפחה מורחבת שנפגעת ממך ולא מגיע להם
אם את אחת מהמשפחה המורחבת, לא קשה להבין את התרחקותה ממנה ואת הבריחה לבועה.
את לא ממש "מזמינה". גם אם יש לך מה לומר לנעמה, לא מגיע לה לשמוע זאת כאן, ובסגנון הזה.

אבל אני מאמינה שיש לה עוד משפחה, חוץ ממך או שמכמותך,
והיא תוכל שלא להחזיר את המחוש שהעזה להוציא מהקונכיה, למשש, לגשש ולהעז,תוך ביטוי החשש והקושי
והרצון להיפתח.

מקווה עבורך ועבור ילדיך שתתעוררי ותקחי את כולכם לדרך חדשה
לדרך לא לוקחים... לדרך יוצאים.
בודקים, מגששים, תוהים, טועים, ושוב בודקים...
אין דרך אחת, נכונה, לכולנו.
אין דרך חדשה בעלת שם והגדרה.
יש את החולמים, המעזים, המחפשים באומץ את מה שמתאים להם, בהתאם לתקופה ולמקום.
בכל פעם קצת אחרת. כי החיים דינאמיים ואנו משתנים(ואת?)
ויש את אלו שקשה להם לקבל את זה.
רוצים שהחולמים יתיישרו, כי ככה הם עצמם יחושו בנוח עם "בחירתם" במה שתמיד היה שם, מותווה להם,
אלו שיתכן שהפחד הוא נר לרגלם. משינוי, מבדיקה, מגילוי והשתנות.
וגם זה בסדר. הכל בסדר, כל עוד לא משתמשים בפחד הזה כדי לנגח ולפגוע.
אני מציעה לך להשתמש בו, בפחד מהשונה,השונות וההשתנות, כמנוף ל... מה שתבחרי.
כולל התבוננות פנימה, אל מי שאת, בחירותייך, ובחירתך האומללה לכתוב את המילים הקשות הללו כאן.

נעמה, שמרי על יחודיותך , ועל נפשך - ועל האומץ לבדוק מקומות חשוכים בה ש(טרם) הוארו :
_אני שולחת לחמי על פני המים
אולי אבהל ואחליט לסיים את פרק הבלוגיה בחיי.
אל תיבהלו._
מסתבר שהצלחת להבהיל , לפחות גברת אחת...
אל תיבהלי. וגם אם כן - אנחנו כאן.
בבועה

נעמה
אכתוב לך קצת בבוטות אבל זה מתבקש
בכנות- את ילדה קטנה ומפונקת
ילדה קטנה שרוצה כמו בנעוריך לשמור על היחודיות שלך
ילדה קטנה שחושבת שאת ורק את יודעת מה הכי נכון, ומה הכי טוב ,וכל השאר חבורת מטומטמים.
ילדה קטנה שנשבת בצעצוע ( אנטרופוסופי, חינוך ביתי, תזונה וכו...) מיד מתלהבת וזה הכי הכי וכל השאר מיותר.
בוקר טוב נעמה
את אמא
את אדם בוגר
עורי עור
ישבת וחשבת מה המחיר שילדיך משלמים על רצונך להיות כה מיוחדת?
כן ישבת, אבל המשכת במוטיב המרכזי שלך
את ואת ואת.
העולם לא סובב רק סביבך,
יש משפחה מורחבת שנפגעת ממך ולא מגיע להם.
למה שלא תתיחסי ותגיעי לארועים , זה לא לכבודך? זה מיותר? זה טיפשי?
אגב לרצון שלך ליצור כזו בועה ולחיות בה יש גם שמות.
מקווה עבורך ועבור ילדיך שתתעוררי ותקחי את כולכם לדרך חדשה
הרבה בהצלחה.
הכתוב לא נכתב במטרה לרדת עליך , עשיתי זאת כי את בעצמך צועקת הצילו אז הרגשתי שאולי עכשיו זה הזמן.
את לא לבד את חיה ויש סביבך אנשים שנפגעים ומשלמים מחיר על דרך שאת בוחרת

אני קוראת את המילים שלך ויותר מהכל בא לי להגיד לעצמך - תעזבי אותך. הרי הנוקשות והרצון הזה לצאת צודקת למול העולם, יש בו גם משהו שבודק וחוקר ומייסר אותך, לא ? (כותבת כמובן גם מהמקום המזדהה והמכיר). ועוד רוצה להגיד לך שחשוב לא לשפוך את התינוק יחד עם המים.
מרגיש לי שיש בך כל-כך הרבה טובים, ואולי עכשו את בתקופה שיש דברים שאת רוצה להתנקות מהם, קצת לשנות, זה לא מחייב קצה כלשהו. זה לא שחור או לבן. או שאת בבועה או שאת עם ושל כולם. החיים הם כול הזמן בזרימה ולפני הכל חשוב שתאהבי את עצמך ותקבלי את עצמך. או. קי. ראית שיש תכונות שאת רוצה להתבונן עליהן, אולי לבדוק עוצמות שונות שלהן, נהדר, אל תלכי מכאן לערעור עצמי כל-כך גדול וחזק !

טוב יש לי המון לכתוב, הרבה רוצה להיכתב במושגים של "ימימה", אני לא בטוחה שזה מתאים לך ובכלל... בכל מקרה, את לא לבד, אני מכירה עוד לא מעט אנשים שתוהים ובודקים סביב סוגיות של שייכות וכו' (תינוקת משתלטת לי על המקלךדת... )(())

תודה על השיתןף@}
איך גם הבן שלי מרשה לעצמו להתבטא כלפיי בשיא הטבעיות,במלוא הכנות ולומר לי ישר בפנים: "ממך אני רוצה להשתחרר" . חצוף כזה. מניין קיבל את חוסר הרגישות הזה?
אני מהרהרת במשמעות של "חוצפה" ו"חוסר רגישות". המילה "חוצפה" נאמרת בהקשר שצד אחד מרגיש "תעוזה", "אומץ" בכך שהוא אומר את האמת, לעומת הצד השני שעלול להרגיש עלבון, חוסר כבוד, חוסר רגישות.

אני מהרהרת, מה הייתי אומרת לילדיי במצב כזה? - משתפת אותם ברצון שלי להשתחרר מכל מיני דברים שקשורים אליי וגם לדברים שקשורים אליהם, לאביהם ולשאר אנשים. שיחה כזאת מכילה את הביקורת והבקשות של כל הצדדים ומובילה לנושא של חובות וזכויות בתוך המשפחה, לא לקבל כמובן מאליו את מה שיש.

ואני חשבתי שאני חיה עם הראש באדמה...
הרי הכל כל כך יחסי, יש כל כך הרבה סוגים של בועות.....

שלום נעמה,
אני מרגישה שגדול עלי עדיין להגיב אבל רציתי להגיד שקראתי.
ורציתי להגיד לך שאני שמחה לפחות שיש לנו את הבועה הזאת (כעוד מישהי שמרגישה מבודדת את יודעת) ולכן אני מאד מקווה שתמשיכי לכתוב לנו פה.
לי לפחות זה חשוב.

בועה
כבר אמרתי,לא?
חיה בבועה

וכולנו כאן,בבאופן,חיים בסוג של בועה. קצת יותר גדולה,אבל עדיין בועה
מתנחמת בזה שגם אנשים מהמיינסטרים קוראים אותי. משפחה וכאלו שממש לא חושבים/חיים כמוני,אבל מתעניינים בשלומנו.

קיוויתי שאקום לבוקר אחר היום (אחרי הבחירות...)
קיוויתי לגלות שעוד הרבה אנשים מקווים כמוני.
לא עשיתי מאמצים לשווק את המפלגה הירוקה.לא רציתי להיות מזוהה עם שום דבר שקשור לפוליטיקה. לא אוהבת שחיתות ותאוות שלטון.
אבל מכירה חלק מהאנשים האלו באופן אישי. כל כך הייתי שמחה לראות אותם נושאים תפקיד ציבורי. אנשי אדמה,אנשי טבע ורוח,אנשי אקדמיה. אנשים מאמינים,אנשי מעשה מלאים אידיאולוגיה ותמימות.חדורי אמונה וכוונות טובות להשפיע על העולם שלנו שיהיה טוב יותר.
כל כך קיוויתי שיש היום במדינה שלנו יותר ויותר אנשים שמאסו במשחקי המלחמה ורוצים רק לחיות חיים פשוטים ושלווים.
יש,אבל לא מספיק.


אבל אני חיה בבועה . זה רק נדמה שיש עוד רבים כמוני. האתר הזה הוא בועה אחת גדולה שנותנת לנו תחושה של מציאות אחרת.
המפלגה הירוקה לא עברה את אחוז החסימה.
"כולם" אמרו. כל מי שהאזין לסקרים ועקב אחרי התקשורת אמר שאין להם סיכוי
אבל אני הרי לא שומעת חדשות ולא קוראת עיתונים. אני חיה בבועה
ואיפהשהוא נדמה היה לי ,מהלכי הרוח פה באתר באופן טבעי,שזו אכן המציאות,שיש סיכוי,שזה אמיתי,שבאמת יש לנו כח לשנות ולהשפיע
אבל לא.
לא.
רוב האנשים לא רוצים להשתנות
רוב האנשים לא רוצים להיות מודעים לעצמם ולסביבה
רוב האנשים לא מעוניינים לקבל את מה שיש לנו לתת
אז למה שאסכן את הבועה שלי "למענם"?
למעני?

בועה

חיה לי את חיי בבועה-מכונסת בתוך ביתי,בתוך ליבי. עסוקה בענייני האישיים,הזוגיים והמשפחתיים. לא פנויה כמעט לשום דבר אחר.כל מה שמתרחש סביבי מרגיש לא רלוונטי ,כאילו לא קיים. ניתוק. כך קוראים לזה בחברה שלנו. מנותקת מהמציאות. חיה את המציאות שאני מייצרת לעצמי,כאילו שאין שום דבר אחר שמשפיע,שמושפע מההתנהלות שלי בעולם.
הקטע הוא שיש,אני פשוט בוחרת להתעלם ממנו
הניתוק הזה משרת אותי יופי בטיפוח הבועה שלי. הוא מאפשר לי להתרכז בדברים החשובים לי ביותר.
הניתוק הזה שומר עליי מבזבוז אנרגיות על הבלי העולם הזה שמוצאים אותי מהאיזון הפנימי,שמשבשים את שווי המשקל העדין שאני מהלכת בו,כמו על חבל דק
הניתוק הזה הוא תנאי בסיסי קיומי עבורי כדי להישאר קשובה ונאמנה למי שאני רוצה להיות
מי אני רוצה להיות???

מוצאת עצמי הולכת ,כמו לאורך תוואי שסומן במיוחד עבורי,רק עבורי, במסלול סיבובי,חוזרת שוב ושוב על אותו מעגל,אותם דפוסים,אותן טעויות,אותם הישגים והצלחות
מחפשת את מקומי בעולם הזה
ואיך אוכל להתוודע למקום המיוחל הזה אם אני חוזרת שוב ושוב לאותו נתיב,סביב אותו מעגל שאין לו סוף?...

מאז שאני זוכרת עצמי,המפגש שלי עם/מול העולם היה כמו מתוך בועת זכוכית (דימוי מושאל מהשושנה של הנסיך הקטן...פרח נדיר ומוגן...)
מעולם לא הרגשתי שייכת
בתור ילדה- בחרתי מרצוני שלא להשתייך ל"מקובלים". סלדתי מההתנשאות ומההליכה בעדר,אבל גם לא נחשבתי ל "לא מקובלת". על אלו ריחמתי, עזרתי להם,אבל לא הייתי אחת מהם. היו לי כוחות שלהם לא היו-לעמוד מול כולם ולהיות שונה,לפלס לי את דרכי שלי שהייתי גאה בה. אלו היו ניצני האגו שטיפחתי משך השנים,כדי להצדיק את השונות שלי ולתת לה לגיטימציה
בתור נערה – בחרתי שלא להשתייך לקבוצת חברות הילדות שלי (שגדלתי איתן בשכונה). חיפשתי. תמיד חיפשתי. פעם החברה של חוג הסיור של החברה להגנת הטבע,פעם היו החברה מהשומר הצעיר שהמשיכו לגרעין נח"ל,אבל לא אני,הו,לא .. שאני אצטרף לקבוצה? הרי לקבוצה,לכל קבוצה, יש כללים,יש נורמות התנהגות שמקובל לנהוג לפיהן. ואני-מה אני צריכה כללים ונורמות מחייבות? לא מתאים לי,לא תודה...
אני הרי זקוקה לחופש להיות מי שאני,בדרכי,באמונותיי. אחרת לא אהיה אני. אחרת לא אהיה.
בתור חיילת- לא הרגשתי שייכת לצנחנים הסנובים בגדוד 50 . העיפו אותי בגין תלונות משטרה צבאית על תלבושת לא תקינה.
נשלחתי לחנך את נערי רפול. אהבתי את הפשטות והאמיתיות שלהם,אבל לא הרגשתי שייכת.
אחרי הצבא הדרכתי טיולים,אבל ללא הכשרה ותעודות של "מורה דרך מוסמך". אני הרי יודעת... קטן עליי,להוביל אנשים בשבילים שמעולם לא צעדתי בהם קודם לכן,בבטחון מלא, לחרבש איזה בליל עובדות מהול בהרבה סיפורי מעשיות. העיקר- ללכת בדרכי. ללמוד מהנסיון,מהעבודה,מהחיים.
ואז היתה תקופת העבודה עם נוער בסיכון. נוער עבריין. דווקא אליהם,יותר מכל האחרים-דווקא אליהם הרגשתי קירבה. למדתי עבודה סוציאלית ובמקום להזדהות עם הממסד שהייתי אמורה לייצג,הזדהייתי עם העבריינים. כמה צפוי,הא? למרוד,להתייחס בביטול לחוקי המדינה/תושביה ..מתאים לי... הבעיה שגם לעבריינים יש חוקים משלהם,ואליהם וודאי שלא רציתי להשתייך.
אצור לי משפחה,אבנה לי בית . שם,רק שם,אוכל למצוא את המקום שלי. אז אוכל להסתגר בבועה שייכנס אליה רק מה שאני ארצה שייכנס
אבל איך אביא ילדים לעולם הזה?
לאן?
וכך הפכתי להיות אמא. האימהות הפכה להיות לי אי של מהות .
נשאבתי כל כולי לבניית הקן,ליצירת המקום שבו ארגיש שייכת- לעצמי,לבן זוגי,לילדיי.
סוף סוף יש לי מקום.
האמנם?
מוצאת עצמי מתבוננת בכנות בנסיונותיי הנואשים לחפש לי קהילה.לא מספיק לי הבית. אני רוצה שבט. רוצה קהילה. רוצה להיות חלק מ,להרגיש שייכת.
האומנם?
ואולי לא באמת? הרי אני לא באמת מוכנה לשלם את מחיר השייכות לקהילה כזו או אחרת. לא מוכנה להיות צבועה או דיפלומטית כדי לשמור על יחסי שכנות טובים במקום בו אני גרה. יותר חשוב לי להיות נאמנה לעצמי ולדרכי. להיות כנה,לדבוק באמת שלי. להיות צודקת (דחיל רבקום, זה האגו המנופח שלי)
אז פעם היתה הקהילה האנתרופוסופית שהייתי חלק ממנה,אבל לא באמת הרגשתי שייכת.יותר מדי קרירות ונוקשות ו.. טוב,לא משנה מה. תמיד אמצא מה להגיד שיבטיח שאשאר חריגה,שונה.
הקמתי לי גן ילדים משלי,בביתי,מתוך אמונה ובטחון-שאני יודעת איך נכון לגדל ילדים.ניסיתי ליצור קהילת משפחות סביב הגן המושלם שלי (הכוונה להיותי שלמה איתו,לא למצב שבו אני נקייה מטעויות )

ועכשיו,עכשיו אני חלק מקהילת החינוך הביתי ו "באופן טבעי".
האם אני שייכת?
אני חיה לי בבועה שלי,הרחק הרחק מהכל. בקצה... קרוב לגבול...
לא מגיעה למפגשי חינוך ביתי שמתקיימים בצפון ,מדירה רגליי מארועים משפחתיים שאינם בחוג המשפחה הקרובה,לא קוראת עיתונים,לא שומעת חדשות, לא מעניין אותי מה אחרים חושבים עליי,לא רגישה מספיק להתנהלות שלי מול הזולת שפוגעת או מעליבה.
מנותקת
חיה לי בתוך בועה

עד כמה הבועה הזו משרתת אותי
ועד כמה היא כבר לא
ואיפה אני צריכה ללמוד לפתוח צוהר לעולם סביבי:
ואיך דרך הצוהר הזה אוכל לקבל מטובו של העולם,ולא רק להתבונן מבעד לבועה
איך דרך הצוהר הזה אוכל לתת ממה שיש לי,מבלי שארתיע אנשים וארחיק אותם מעליי עם "יציאות" חסרות טקט באמתלה שזו הכנות שאני כל כך אוהבת וגאה בה
האוכל לוותר על כל אלו,למען הסיכון שבפתיחת צוהר קטן?
היש סיכוי מול הסיכון?

ואיך הכל אחד. הכל מתחבר:
איך גם הבן שלי מרשה לעצמו להתבטא כלפיי בשיא הטבעיות,במלוא הכנות ולומר לי ישר בפנים: "ממך אני רוצה להשתחרר" . חצוף כזה. מניין קיבל את חוסר הרגישות הזה?
מראה,כבר אמרתי,לא?
הילדים הם רק מראה שלנו.
הם מלאכי אלוהים חיים שנשלחו במיוחד עבורנו,כדי שנלמד את השיעור שלנו,כדי שנתקן
כל כך הוא מרוכז בעצמו. מגייס את כולם למלות את צרכיו. מקבל כל מה שרוצה.הכל.
ואני מתבוננת בו,בי ורואה. אי אפשר שלא לראות.
האם זו מי שאני רוצה להיות?
האם כך אני רוצה לחנך את בני?
שזה טוב לחיות בבועה?
ויש כל כך הרבה יתרונות לחיים כאלו. כל כך הרבה.
הכנות,הישירות. הנאמנות לעצמי,הריכוז בעצמי ,ההתעלמות מהסביבה. היכולת להיות קשובה ומודעת ללב,לפנים שלי,להתעלם מכל השאר.
עד היום האמנתי שאלו יתרונות. גם אם היה להם מחיר גבוה,עדיין היה שווה לי לשמור עליהם
היתרונות האלו עזרו לי לפלס את דרכי בעולם. הם שהביאו אותי למקום הייחודי שאני נמצאת בו.
ואני גאה בדרך הזו. אני אוהבת ליצור נתיב,לפלס דרך ולהזמין ם אחרים להצטרף לדרך שלי.
הבעיה שלא תמיד יש שם מקום לעוד צועדים. זו הדרך רק שלי
והרי שום דבר בעולם הזה הוא לא שלנו באמת,את זה אני כבר יודעת...

נשמות טובות פה באתר הפנו את תשומת ליבי לכך שהדף שלי נמצא ברשימת הדפים הארוכים ביותר
איזו פלונית אלמונית הבהירה לי שגם הבלוג הזה - לא שלי. הוא כבר נחלת הכלל. ברגע שיצא לאוויר העולם,הוא כבר לא שלי,כך אמרה...
כמו שיר...

על החיים ועל המוות.
אני שולחת לחמי על פני המים
אולי אבהל ואחליט לסיים את פרק הבלוגיה בחיי.
אל תיבהלו.
אם אחזור-אהיה שלכם לתמיד
ואם לא,סימן שמעולם לא הייתי.
כמו האהבה...

בועה

מתחילה לחשוב ברצינות עלאפשרות לפתוח צוהר בבועה שבה אני חיה
חלון לעולם
חלון אמיתי. לא כזה שמאפשר לכם לקרוא אותי מבעד לזכוכית המשוריינת
חלון שאוכל להושיט ממנו ידי לאנשים סביבי.והם אליי
חלון שבו תוכל לזרום אנרגיה חיובית בחופשיות ממני לאנשים סביבי ובחזרה

מפחדת.
ומה אם יפגעו בי חיצים?. כי עד עכשיו הזכוכית איפשרה רק לי לשלוח חיצים שפגעו באנשים סביבי,מבלי שהרגשתי בכלל את הבומרנג שחזר.גם אם נשלחו אליי חצים כואבים בחזרה,הם לא פגעו בי. זה לא נגע לי. הרי לא אכפת לי באמת מה אחרים חושבים.ניתוק. הבועה שמרה עליי.שמרתי עליה.

מפחדת
בתי כבר קוראת את הבלוג שלי חופשי
ואתם,כל העולם קורא אותי (שוקלת להפוך את הדף לדף מוצנע . ככה לא יוכלו להגיע אליי דרך גוגל וכאלו,נכון?)
עד היום זה לא הפריע לי. לא מנע ממני לחשוף רגשות והרהורים,לבטים אישיים בפני כל העולם ואישתו. התעלמתי. כאילו אני כותבת לעצמי,אולי גם שולחת מסרים סמויים לקרוביי ,ליקרים לי ,שקוראים אותי כאן
אז למה פתאם זה מפחיד אותי?
אולי בגלל שמה שאני עומדת לכתוב מאד,אבל מאד אישי ורגיש. חושפני.
אולי בגלל שהחלטתי לנסות לפתוח צוהר בבועה,לתת סיכוי מול הסיכון

מפחדת

ללחוץ על "שלח"?או שלא?
אולי פשוט אאפסן את התובנות החדשות ביומן הפרטי שלי,חרוט בנשמתי.
למה אני צריכה לפרסם את זה ברבים?
אולי בגלל שהחלון הזה הוא הזדמנות לא רק עבורי,אלא גם עבורכם,לנסות, להעיז,לבדוק, אם אכן המגע איתי דוקר כמו שהרגיש עבור חלק מכם עד היום?
אולי בגלל שזקוקה לכם כשפני ניסיון,לבדוק עם עצמי: האם אני מסוגלת לתקשר עם האנשים סביבי בדרך יותר ידידותית ורגישה?
האם אני מוכנה לעבודת התיקון המהותית שלי? (ללמוד להיות נעימה. נעמה-נעימה,כאילו דא...)
האם אצליח לכבד את מה שאקבל דרך הצוהר,באותו אופן שבו אני מצפה שיכבדו את השונות שלי?

אחת שתיים..חת...חת... ניסיון... שומעים?


על החיים ועל המוות.

למה אני עושה את זה?
למה לי לעלות לבמה ולחשוף עצמי ,לסכן עצמי מול אור הזרקורים?
בעצם,ממילא זה מה שעשיתי עד היום.
גם כל מה שכתבתי עד היום היה חשוף באותה מידה.
ההבדל הוא שמי שקרא והגיב ורצה לגעת בי בחזרה-לא היתה לו אפשרות אמיתית. הבועה שמרה עליי. הייתי חסינה. כדורים לא פוגעים. רק אור השמש נכנס. רק האנרגיות החיוביות.
אז למה לי לחשוף את הלחי,להתכונן לסטירה ?
מרגישה שאולי כבר אין לי ברירה. יש סדק בבועה
ואם לא אהיה אמיצה לפתוח חלון בעצמי,הסדק יגדל ויתפוצץ לי בפרצוף . ואפגע מהרסיסים.
לא . לא אני. אני אמיצה וחזקה. אעמוד בהכל.
ואולי,אולי בכלל אגלה ששום טיל לא יכוון כלפי,אם רק אצליח לעמוד בניסיון ולא אשלח טילים בעצמי כלפי הזולת.

אחת,שתיים,חת...חת... ניסיון. שומעים?

טוב,הנה זה בא...

תשמעי,
הייתי רוצה מאוד להיות מסוגלת להגיד לאמא שלי שהייתי רוצה להשתחרר ממנה. לא יכולה לדמיין אפילו כנות כזו מולה.
יותר מהכל אני לא חושבת שהיא הייתה מסוגלת לעמוד בזהץ
.

אני מנסה להגיד שיש לשמוח גם בעובדה שהוא חושב שאת מספיק חזקה בשביל לעמוד באמירה כזו שלו, ושהוא מספיק בטוח בקשר שלכם, כדי לחשוף רגש כזה לא קל.

וגם תודה שאת כותבת
קוראת אותך בשושו בדרך כלל

גיבוי, זה פלאי הטכנולוגיה.
נכון,
הקונפליקט הוא שהפלא הוא לעיתים גם כלא.
שבת שלום ושבוע טוב@}

אני צריכה לעשות את זה יותר...
אני גם תמיד אומרת את זה אחרי ימים נפלאים בחוץ, בסוף אני עושה את זה רק פעם ב....
אבל הפעמים האילו מטעינים אותנו בהרבה טוב למשך כמה זמן.
שואלת את עצמי למה אני לא עושה את זה יותר?
האם זה כי אנחנו לא זקוקים ליותר מזה או שמה זה בגלל ההשתעבדות לעבודות הבית או סתם הקושי שלי לצאת מהבית...?
אני מניחה שזה שילוב של כולם.

את מקסימה!
משמח אותי לשמוע על היום שלכם וכמובן עושה לי עוד יותר חשק לבוא!
מקווה להתקשר היום.

קלילות

אתמול היה לנו יום קליל.אז איך זה נראה?

יוצאים מהכבדות,יוצאים החוצה,לאוויר העולם,יוצאים לטיול,הרפתקאות

מתפלשים בדיונות,בחולות סמר,מתחרדנים בשמש האביבית תחת ים של גרגירי חול רכים,
הולכים לאכול גלידה ביוטבתה. (הילדים מופתעים מהרעיון שלי ועוד יותר מופתעים לראות אותי אוכלת גם מנה גדושה של גלידת שוקולד)
מבקרים חברים (בעלי חיים...) בחי בר ,מצטרפים לשי בהדרכה (ילדיי יודעים את כל התשובות לשאלות המדריך(והרבה יותר מזה),ואני נמלאת סיפוק וגאווה.
שנה של התנדבות בעבודה בשמורה בהחלט היתה משתלמת!
אוספים קש לחיפוי הגינה-שאריות מהרפת
אוספים קומפוסט אורגני מסמר (באישור,לא לדאוג...)
באים הביתה .הילדים נשפכים לראות סרט ב dvd ואני מכינה סלט.

כמה זה קל פתאם להיות קליל

הכל בראש שלנו.

אני צריכה לעשות את זה יותר...

מעמיד בסימן שאלה גדול את כל ההתנהלות שלנו מול הטכנולוגיה,הלא כן?

אני מגבה הכל. שולחת תוכניות עסקיות לאימייל שלי אפילו כמה פעמים ביום.
בכלל, העברתי את רוב הרשימות החשובות שלי ל google doc. בדיוק מהסיבה הזאת.
אם נופל לי המחשב נעלם לי הרבה חומר חשוב, אני לא אתן לזה לקרות.
את התוכנה של הניהול חשבונות אצלי במחשב אני מגבה עם הדבר הקטן הזה שמחברים למחשב (דיסק קון קי? משהו כזה?).
גיבוי, זה פלאי הטכנולוגיה.

אני קוראת מה שכתבת על אח שלך ונחרדת (ממש), איך הוא לא גיבה?
אבל אני חכמה גדולה, לא הייתי חושבת על דברים כאלה אם לא הייתי נשואה לאיש מחשבים.

אנחנו חושבים על נסיעה להודו לכמה חודשים.
בלי מכונת כביסה, בלי DVD, בלי חנויות וסופרים שהכל ארוז ומוכן בהם, בלי עגלה לתינוק- כי אין שבילים וכבישים נורמלים.
בלי ובלי ובלי...
כן עם מחשב ואינטרנט, זאת העבודה שלנו.

וואלה...

ואני חושבת שאני יודעת אולי את הסוד...

אם רק אצליח, בניגוד לאמא שלי, להראות לילדיי שאני מכבדת אותם כבני אדם, אינדיוידואלים, חכמים, עצמאיים בדרכם השונה משלי - זו הצלחה וזה הרבה פחות חוסר בעיניי מאיך שגידלו אותי ....

קראתי איזושהי אנקדוטה לא מזמן על ארכימדס:

שארכימדס נהג לומר שההישג הכי גדול שהוא הגיע אליו בימי חייו הוא בנו הבכור.
אז שאלו אותו בתמיהה: אחרי כל ההישגים שהגעת אליהם?
והבן שלך הבכור הוא אפילו לא מלומד ומשכיל כמוך הוא בסך הכל נגר...

אז ארכימדס היה אומר : כן, אבל זו בדיוק ההצלחה שלי.
ילדים שהולכים באותו תלם כמו הוריהם זה מובן מאליו.
אבל אני הצלחתי ליצור אדם עצמאי שיש לו דרך משלו שאינה קשורה אליי - ולקבל את זה...

נעמה יקרה - חושבת עלייך הרבה לאורך היום שלי. מזדהה עם הרבה מהחוויות שאת מתארת ויכולה לדמייןאת בני הבכור אומר לי בדיוק את הדברים שאמר לך בנך. האמת, הרבה פעמים מרגיש לי שהמבעים על פניו של בני משדרים לי: "רדי ממני !!".

מזהה המון אנרגיה של מאבק בתוכי ובאמת מגלה שעייפתי - יש איזה לופ פנימי כזה שלפעמים קשה לצאת ממנו אז התחלתי, בעזרת קריאה חוזרת של לואיז היי וקריאה כאן וכו' וכו' לנסות לדחוק את המחשבות המעצבנות, המחלישות, השליליות הביקורתיות שבתוכי באמצעות קולות אחרים, ואיך זה נשמע (בתוך הראש שלי אבל לפעמים גם בקול למול המראה עם תינוקת חייכנית ביד שתמיד מוכנה לתת לי חיוך נחמה ועידוד ) :
"את רואה, עוד פעם הגזמת / שוב התפרצת / מה את רוצה מהילדים כאילו שאצלך הכל מושלם וכו' וכו' - ואז הקול החיובי בתוכי אומר: "ובכל זאת אני מעריכה את עצמי" ולאט לאט אני מפתחת לי משפטים חיוביים שאני משננת וברגע שמתחילה לעלות בי מחשבת ביקורת - נניח על הבת של השכנים ששוב באה אלינו ומקרקרת סביבי, אני מזהה את המחשבה מתחילה לעלות בתוכי (מחשבה שיש בה הרבה שיפוט וכו' וכו' שאני לא רוצה בהם יותר בחיי) ואני אומרת לה: "אה, אה, צ'טערת (לא חייבים אבל אפשר בסגנון לובה...), אני מרפה מדפוסים ישנים שכבר אינם נחוצים לי ומתמלאת שמחה ואהבה" (זה ממש חדש וטרי מהיום !!) והופס, אני מצליחה באמת להתמלא אהבה מול הילדה הזו ולפגוש אותה מהמקום הזה של לב פתוח ואוהב ואיכשהו זה עוזר לי גם לשמור על עצמי וגם להיות באמת נעימה כלפיה !

(כותבת את הכל חם וטרי מהעכשו שלי, יודעת שהדרך ארוכה מורכבת ושיש לי הרבה הרבה עבודה אבל מתפללת שאמשיך להצליח ...)

_גם אני בדיעה שאי אפשר להכניע את עצמנו, התכונות מאפיינות אותנו.
אפשר להכיר בהן, להיות מודע לטוב ולרע שבהן, מיותר להיאבק בהן._
מיותר להיאבק בהן
מאד מסכימה איתך.
בשבת הזאת ניסיתי לזכור את מה שכתבתי כאן על הקלילות ומצאתי שיש מצבים בהם זה עזר לי ולאומת זאת במצבים אחרים לא היה על מה לדבר ביחס ל"קלילות" זה רק הגביר את תחושת חוסר האונים שלי והייתי חייבת לוותר על הנסיון להיות "קלילה".

ויחד עם זאת אני מוצאת שהחיים שלי מביאים אותי שוב ושוב למצב שבו אני חייבת להיכנע (כך אני קוראת לזה לפחות וזה ההיפך ממאבק)
כמו למשל המצב של לידה, זאת כמובן הדוגמא האולטימטיבית, אבל זה קורה גם יותר בקטן.

אני ממשיכה להקשיב, הדיון הזה מאד מעניין ורלוונטי לי.
תודה נעמה ולכל המתייחסות.

הכנעה מול הצורך שלנו להיות כל הזמן בשליטה
גם אני בדיעה שאי אפשר להכניע את עצמנו, התכונות מאפיינות אותנו.
אפשר להכיר בהן, להיות מודע לטוב ולרע שבהן, מיותר להיאבק בהן.
אפשר לשנות דפוסי התנהגות כמו למשל מילים שנאמרות, טון דיבור, אווירה.

_אבל מה?שאני אוותר לעצמי? שאוותר על השאיפה לשלמות?
איך?
איך אוכל לחיות עם עצמי בשלום אם אשלים עם קיומם של הדפקטים שאני מתקשה לשנות?_
על השאיפה לשלמות את לא חייבת לוותר, היא מאפיינת אותך,
את צריכה להיות מודעת לכך שאותה שלמות שאליה את שואפת היא לא בהכרח אותה שלמות ששואפים אליה בני ביתך, משפחתך.
ההכרה באינדיווידואליות היא המפתח.
את יכולה לבטא ולחיות על פי אני מאמין שלך במקביל (עם נקודות חיבור המשותפות גם לאחרים),
את מהווה דוגמא לדרך חיים בדיוק כמו כל אחד מבני ביתך,
בתהליך הלמידה הזה לומדים לקבל שלכל אחד יש מקום.

_וכשביקשתי ממנו הבהרה,אז גם זו הגיעה,בפשטות,בישירות:

• אני שונא שאת אומרת לי כל הזמן לסדר את הבית ולא מרשה לי לאכול ממתקים_

את יכולה לשתף איך נושא של כללים, חובות וזכויות מדובר אצלכם?

<אני זוכרת שקראתי פעם דברים שכתב נועם, היה מאוד מעניין לקרוא עוד נקודת מבט, יש סיכוי שהוא ישתתף בדיון?>

כתבתי לך לפני שקראתי את תגובתך האחרונה.

מעמיד בסימן שאלה גדול את כל ההתנהלות שלנו מול הטכנולוגיה,הלא כן?
גם לפני עידן הטכנולוגיה בני האדם היו צריכים לנהוג באחריות.
הטכנולוגיה היא כבר חלק בלתי נפרד מהחיים שלנו לטוב ולרע,
גם אלה שיסתדרו לחיות בלעדיה, בביתם, הם ימשיכו להתנהל איתה ולהיעזר בה מחוץ לביתם (קבלת שירותים שונים: בנק, משטרה, מכבי אש, קופת חולים/בית חולים,מרכז מסחרי, משרדים שונים,תחבורה,.......צבא).
האדם רוצה לחיות עד גיל שיבה ארוך מאוד,
האדם בונה בתים גבוהים עד השמים כי יש המון אנשים ואין מספיק אדמה,
בונה כבישים, גשרים, מנהרות כדי להגיע למקום העבודה (כי אין על יד ביתו),
האדם אוכל לרוב אוכל מעובד כי אין לו מספיק זמן להכינו בעצמו,
מה שטוב לאחד רע לאחר, מה שקל לאחד קשה לאחר,
יש מכול וכול...
החיים מורכבים עם הרבה קונפליקטים (ולדעתי, ממש ממש לא הוגנים...),
לפעמים כדי להגיע לאיזה שקט פנימי צריך לקחת חופש מלנתח אותם, את האחרים, להשתחרר מהלופ, להשתחרר מהאחריות הקולקטיבית,
להיכנס פנימה למצוא את נקודות החיבור, קודם כל של אלה הקרובים, היקרים מכל, ולאט לאט להרחיב את המעגל.
נעמה, מההתרשמות שלי מקריאתך, את יודעת כל כך הרבה דברים, הגעת להרבה תובנות,
לעיתים הקושי מהסוג שאת משתפת בא בעקבות עייפות (עייפות שמצטברת מהריונות, לידות, טיפול בילדים, במבוגרים, דאגה לסביבה...לא חסר ממה להתעייף...).
אני ממליצה - לנוח, לנוח, לנוח.....
כאן ועכשיו.
@}

תודה


הכנעה מול הצורך שלנו להיות כל הזמן בשליטה

איך?
איך זה מסתדר עם תכונת העקשנות/הנחישות המשפחתית שסיפרתי אודותיה רק בשבוע שעבר?
לא מסתדר.
משמע- צריך לעשות עבודה. צריך מודעות,כדי לתקן
לתקן משמע להתמודד עם הקושי להתבונן במראה ולעשות שינוי ,להכיל
להכיל,משמע השתדלות,מאמץ
ומאמץ לא מסתדר לי עם קלילות

מכירה,מכירה את הססמאות נוסח:
"אלוהים,תן לי את הכוח לשנות את אשר ביכולתי לשנות,ולהשלים עם מה שאין בכוחי לשנות..."
אבל מה?שאני אוותר לעצמי? שאוותר על השאיפה לשלמות?
איך?
איך אוכל לחיות עם עצמי בשלום אם אשלים עם קיומם של הדפקטים שאני מתקשה לשנות?

נשימה

אמונה

אוי יקירתי, קודם כל
מחבקת אותך חיבוק גדול
אין לי מילים חכמות להגיד, כשקראתי את מה שכתבת הרגשתי כאילו מישהו נתן לי אגרוף בבטן גם כן.
מה שעלה לי זה מאד דומה למה ששרית כתבה לך

_קמים נעמדים מול המראה מביטים לעצמנו בעינים ואומרים לעצמנו,
שמענו
הפנמו
מה לוקחים מזה הלאה.
אצלי הלקחת בקלות זה לותר לעצמי, לפעמים לעגל פינות, ולהיות קלה לעצמי._

את זה אני אומרת באהבה ובעדינות-
אני חושבת שמה שנוגע בנו כנראה שם יש לנו עבודה ואז אפשר אולי להגיד תודה על שהאדם שמולינו האיר/העיר אותנו.
ומה שלא שלנו, לא נוגע בנו ואת הדברים האילו אפשר לשחרר לרוח...

לפעמים המלל מכביד ומסבך , צריך פשוט לדעת לפעמים לזרום עם החיים כמו שהם ולא לדון ולדוש בהם.
מילים טובות.
אני רואה את זה כהכנעה, הכנעה חיובית, הכנעה מול הצורך שלנו להיות כל הזמן בשליטה, לחשוב שיש לנו את הכוחות לשנות הכל, בתוכינו ומסביבינו.
הכנעה מול בורא עולם.
במקום לשבור את הראש, מה אנחנו עושים עכשיו?
להשאיר את השאלה הזאת פתוחה.
לשחרר את הזעקה לאלוהים או ליקום...(כל אחד לפני אמונו)
ולהאמין שהתשובות לא יאחרו להגיע והכל יבוא אל מקומו בשלום ובטוב.

אני מקווה שהבקר הביא איתו הקלה ואור חדש כמו שרסיסים אמרה.
באהבה גדולה

עכשיו,תגידו לי אתן,איך לוקחים את החיים האלו בקלות?
קמים נעמדים מול המראה מביטים לעצמנו בעינים ואומרים לעצמנו,
שמענו
הפנמו
מה לוקחים מזה הלאה.
אצלי הלקחת בקלות זה לותר לעצמי, לפעמים לעגל פינות, ולהיות קלה לעצמי.
לפעמים המלל מכביד ומסבך , צריך פשוט לדעת לפעמים לזרום עם החיים כמו שהם ולא לדון ולדוש בהם.
פשוט לחיות ולהנות.
שבוע טוב

נעמה יקרה מחבקת אותך חיבוק גדול - מכירה את רגעי השבר האלה מקרוב קרוב, תנשמי עמוק ומחר תקומי לבוקר הרבה יותר מאיר וטוב

לקחת בקלות
אוי,כמה שאתן צודקות...

אבל כמה קשה

ב דיון בפרשת השבוע שלנו היום(פרשת בא,ספר שמות,יציאת מצריים),פתחתי פתח לכל בני המשפחה להגיד מהי היציאה שלהם מעבדות לחירות
נועם: "את בטוחה שאת רוצה לשמוע?"
כן,הייתי מוכנה. בעקבות מה ששמעתי אמנם התחילו לי כאבי אוזניים,אבל רציתי לשמוע. איך אני אקום ואתרומם מעלה בלי הנגחה בראש שתפיל אותי?
כן,הייתי מוכנה. כבר מספיק זמן אני מתבשלת עם עצמי ועם כל התסביכים שלי. הגיע הזמן להעלות את הכל אל פני השטח.
והנגחה לא איחרה לבוא:
הבן החמוד,האמיץ והאמיתי שלי מצהיר בבהירות את תשובתו לשאלה:

• ממה הית רוצה להשתחרר?
• "ממך"

טוב,זו לא נגחה בראש. זה נבוט ישר ללב.

וכשביקשתי ממנו הבהרה,אז גם זו הגיעה,בפשטות,בישירות:

• אני שונא שאת אומרת לי כל הזמן לסדר את הבית ולא מרשה לי לאכול ממתקים

הגיע תורי.מהי העבדות עבורי?

• הייתי רוצה להשתחרר מהעבדות למשימות הבית
• והחירות?
• החירות זה להיות בטבע ושיסופקו כל צרכיי (הכוונה לצרכי המשפחה שאני אמונה על סיפוקם - אוכל,כביסה וכו"...)

ונועם מחדד את המשמעות של מה שאמרתי,לדעתו:

• זאת אומרת שכדי שאת תיהיי בחירות,מישהו אחר צריך לספק את צרכייך...

עכשיו,תגידו לי אתן,איך לוקחים את החיים האלו בקלות?
ואל תנגחו אותי עכשיו,כי אני ממילא שבר כלי.
ברגישות בבקשה

_אז לי יש "טענות" כלפי חסכים שירשתי מאמא שלי
ולילדיי יהיו "טענות" כלפי החסכים שאני מורישה להם_
אני מאד מבינה את תחושת התסכול שזה מעורר אבל דווקא כאן נראה לי שנעוצה האפשרות שעדינה כתבה עליה:
שזה ממש יכול להיות משחק מרתק אם אנחנו (אני) היינו יכולים לקחת את החיים יותר בקלות כי אם אחנו באמת מצליחים להבין את המוגבלות שלנו - "שלא הכל בגללנו ולא הכל בזכותנו" (ימימה) ושיש דברים נשגבים מאתנו לגבי הדרך והמסע של כל אחד ואחד - וזה כולל את הילדים שלנו, אפשר אולי לנשום קצת יותר בקלות ולהבין שאנחנו יכולות רק להשתדל לעשות את מה שנכון וראוי בעיננו וזה לא מעט בכלל !
(לפעמים כשגלעד מבלה את הבוקר בבכי שעובר מרצון כזה לרצון אחר אני מסתכלת עליו וויוצרת את ההפרדה ביננו - אני אומרת לעצמי: "לכי תדעי איזה דברים הוא הביא איתו לחיים האלה ומה התיקון שעליו לעשות" - כמובן שכל זה בא אחרי שביררתי עד כמה שאפשר שאני לא באמת יכולה לעזור לו, אז אני מאפשרת לו את המקום הזה של הבכי, אני לידו, מנסה לראות מה הוא באמת צריך מאחורי הצרחות, לפעמים מצליחה ולפעמים לא... )
שבת שלום

"אמא אף פעם לא אמרה לנו מה לעשות. תמיד היתה איתנו ונתנה לנו לעשות מה שאנחנו חושבים. לפעמים היתה אומרת את דעתה,אבל לא יותר מזה"
אגב, ככה הייתי מגדירה את אמא שלי בדיוק ואנחנו שבעת ילדיה פזורים בכל רחבי תבל!

אני חושבת שזה משהו עמוק יותר אבל יישאר סוד לעולמי עד כי המסע הייחודי שעל כל אחד מאיתנו לעבור הוא תמיד נסתר מעינינו.
והשאיפה היא מה שמתניעה אותנו קדימה...
וכאשר אני כותבת את זה אני חושבת שזה ממש יכול להיות משחק מרתק אם אנחנו (אני) היינו יכולים לקחת את החיים יותר בקלות.
טוב, את זה ממש כתבתי עבור עצמי!
(זה קורה לי כל הזמן באתר הזה, אני כותבת למישהו אחר ומבינה שדרכו התחברתי למה שאני צריכה, אז תודה לך )

תודה ,רסיסים...

ההבנה הזו,שכולנו אימהות,וכולנו מעבירות את החוסרים שלנו לדור שאחרינו,יש בה מטען כבד של אחריות הורית.
מטען שלא פשוט להודות בו ועוד יותר לא פשוט זה לסחוב אותו על הכתפיים.
הרב יותר נוח לרובנו (ומחשיבה גם עצמי כאמא כזו...) להאמין שעשינו ככל יכולתנו כדי לגדל ילדים שלמים יותר. קשה לשאת את המחשבה שכל מה שלא נעשה-תמיד דרכנו תהה רצופת טעויות ותיצור חסכים לילדינו,כאלו או אחרים.
אז לי יש "טענות" כלפי חסכים שירשתי מאמא שלי
ולילדיי יהיו "טענות" כלפי החסכים שאני מורישה להם
ואיה הסוף?
מאד אופטימי לקוות שאכן יגיע הסוף,בסוף...
אולי בימות המשיח, כמו שאומרים ...
חייבים להאמין
כ אחרת לשם מה נעבוד כל היום על תיקון המידות?
הרי כולנו שואפים להיות אנשים טובים יותר. לשם כך ירדה הנשמה שלנו לעולם,לעשות עבודה
הבעיה שהגדרת העבודה מתעתעת ומהתלת בנו
הכיצד נדע שהטעויות שאני עושה כאמא "טובות" יותר מהטעויות שעשתה אמא שלי?
המדד שלי הוא תחושת השלמות. אם אני מרגישה שלמה עם עצמי ועם הבחירות שלי,דייני
אבל מניחה שגם אמא שלי האמינה שהיא עושה את הדבר הכי נכון לעשותו,בזמנו...

_אני אמרתי שאסור לי להיות אמא?
לא אמרתי ולא אומר דבר כזה.
אני כן אמרתי שאנחנו, הדפוקים, הפגועים, הניזוקים, החסרים, חייבים לעצמנו ולילדים שלנו לפחות לנסות ולהשתדל ולהתאמץ לשפר ולרפא את עצמנו.
והצעד הראשון הוא להודות בפגיעה שנפגענו.
והצעד השני הוא להודות בפגיעות שפגענו.
והצעד השלישי הוא להגביר את האהבה שלנו.
והמטרה היא להיות הורים פחות חסרים מהורינו, כדי שילדינו יוכלו להיות פחות חסרים מאיתנו, וכך הלאה, עד שיקום דור שלם עם עצמו ולא חסר (שלם, לא מושלם! וכבר נכתב על זה באתר, שכחתי את השם המדוייק של הדף).
וחלק מההשתדלות הזאת להיות הורים פחות חסרים ולגדל ילדים פחות פגועים הוא להיניק. השתדלות אחרת היא לקבל את עצמנו ואת הילדים שלנו כמו שאנחנו. השתדלות נוספת היא להימנע מהתנהגויות אלימות.
אני אומרת השתדלות ולא הצלחה ואני מבקשת להדגיש את זה._

מצאתי את זה (ציטוט של בשמת) בדף אמא שאוהבת יותר ואיכשהו זה מתחבר לי למה שכתבת את ולמה שכתבתי לך בתגובה... לילה טוב.

אז למה לי זה לא פשוט?
כי הדודה האהובה הזו לא היתה האמא והאבא שלך... אני בטח לא מחדשת לך כלום אבל כותבת גם מהמקום האישי שלי - זה משהו שאנחנו אולי מאד חושקות בו להצליח להיות כאלה מין אמהות אבל אי אפשר לעשות "קפיצת דרך" יש לנו הרבה קולות אחרים להתנקות מתוכם - והם הקולות שעוברים אצלנו בשרשת הדורות מאבא ומאמא לבן ולבת ... אני לפעמים מרגישה כאילו אנחנו "דור המדבר", הדור שיוצא ממצרים (בלי לצבוע א ההורים שלנו בשחור חס וחלילה אבל רק מבחינה רעיונית של גודל השינוי) וצריך לתהות ולתעות ולטעות ארבעים שנה במדבר, תחת השמש הקופחת ולהיתקל בקושי גדול במציאת מים חיים ועוד ועוד על מנת שנוכל בסופו של דבר להגיע אל הארץ המובטחת...

נו...
מה המשפט שעולה לי איך שאני פותחת את המחשב הבוקר?

"כאשר נפסיק לחפש אחר החופש מעתה ועד עולם - נוכל לבחור בחירות - כאן ועכשיו"

אז מה? יש מלאכים או מה?
כאילו מישהוא שם למעלה מתבונן בי ושולח לי בדיוק,אבל בדיוק את מה שאני צריכה
מתה על המסרים האלו שנשלחים כל פעם שהמחשב נפתח. נסתרות הן דרכי האל...

אז מה? שוב דיון בסוגיית החופש? מיציתי,לא? הרי שחררתי... אז למה זה חוזר אליי שוב?

(מעתיקה קטע שציטטתי רק לפני שבועיים:
אם את אוהבת מישהו - שחררי אותו.
אם הוא חוזר, הוא שלך לתמיד;
אם לא, הוא מעולם לא היה...

אז מה זה אומר אם זה חוזר שוב? האם זה סימן שהוא שלי לתמיד ולכן אפשר לשחרר?...

הנה עוד אפיזודה...

השבוע היינו באזכרה לדודתי. אשה שנודעה ברבים ככזו שמאפשרת, שמכילה,שיודעת להקשיב,לכבד,
וכמילות השיר המרגש שנכתב אודותיה: "להראות,להזכיר,כף זכותם של בני אדם... וטוב ליבם..."
אני מוצאת עצמי משוחחת עם בת דודתי ותוהה יחד איתה: מהו ה"סוד" ששמר על ילדיה כל כך קרוב אליה? 4 ילדים וכולם חיים כל כך קרוב לבית ההורים. משולבים בחיים המשפחתיים באופן יומיומי בתדירות גבוהה וקבועה.
ואיך אצלנו במשפחה כולם התפזרו לקצוות רחוקים כל כך: אחות אחת חזרה בתשובה-חרדית,בעיר הקודש, אח אחד באמריקה ואני עם החינוך הביתי החופשי שלי אי שם בקצה המדבר,פעם אנתרופוסופי,היום אורגני,מחר אקולוגי... כל פעם שגעון חדש... העיקר להיות מיוחדת בדרכי,להישאר נאמנה למי שאני רוצה להיות,בחיפוש מתמיד אחרי המקום שלי בעולם הזה...
איך?איך כל ילדיה של דודתי יודעים,פשוט יודעים שמקומם קרוב לבית ההורים? מה הם עשו(ההורים)?,איך הם חינכו את ילדיהם כך שנוצרה הקירבה הטבעית הזו?
בת דודתי עונה בפשטות: "אמא אף פעם לא אמרה לנו מה לעשות. תמיד היתה איתנו ונתנה לנו לעשות מה שאנחנו חושבים. לפעמים היתה אומרת את דעתה,אבל לא יותר מזה"
ככה.פשוט. ממש פשוט... אז למה לי זה לא פשוט?

ואם כבר,אז עוד מילה...
השאלה איננה "מה עושים" אלא "מה אתה היית עושה".
הורי קיוו שייראה בכך סימן לעזוב קצת את הלימודים באקדמיה,להתחתן ולהקים משפחה
אחותי הדתיה קיוותה שייראה בכך סימן שעליו לעזוב הכל ולחזור לארץ הקודש (חי בארה"ב...)
ואני,טוב נו... גם אני מאמינה שזה היה סימן עבורו לראות את ההזדמנות לעשות שינוי.
אבל מה זה משנה למה אנחנו מייחלים? הרי אלו החיים שלו ועליו לבחור את הבחירות שלו,כבר ילד גדול...
כבן זקונים למשפחה כמו שלי ,הוא הוכיח נחישות ודבקות במטרה, ואכן-התחיל להרכיב ,לאט לאט,מהתחלה,פאזל חדש. אותה עבודת דוקטורט,אבל בטח עלו כמה כווני חשיבה חדשים שלא חשב עליהן קודם לכן. אולי זו הסיבה שהכל אבד.אולי היה משהו שגוי מהייסוד והיה עליו לשים בצד את כל הנחות הייסוד ולהניח הנחות חדשות. לכי תדעי, הרי לכל דבר יש סיבה.

אז כן,העקשנות היא נטייה תורשתית אצלנו במשפחה
אבל יותר מעודן לקרוא לזה נחישות ,דבקות במטרה. נשמע יותר טוב,לא?

כן,זה אמיתי לגמרי,והוא עוד מומחה לא קטן במחשבים...
מה עושים במצב כזה? מתחילים מהתחלה!
הוא ניסה לשחזר את המידע שאבד,שילם 2000 דולר לחברה מקצועית בתחום,אבל שום דבר לא עזר. הלך!

מעמיד בסימן שאלה גדול את כל ההתנהלות שלנו מול הטכנולוגיה,הלא כן?

אחי עבד 7 שנים על דוקטורט ואיבד הכל בשנייה,משום ששכח לעשות הגהה לעבודה שלו והמחשב התקלקל.
זה אמיתי? איזה פחד ! מאז קראתי את המשפט הזה אני נזכרת בו שוב ושוב ולא יכולה לדמיין מה עושים במצב כזה...?
מה הוא עשה?
(אולי התייחסתי למשפט שפחות רלוונטי לחיים שלך, שעליהם את מדברת כאן, אבל הפרט הזה לא נותן לי מנוח:-P)

מפניניה המשובחות של איילת:

• ...אמא,בא לי ללכת לטיול,אבל עד שאת תגמרי עם הגינה זה הרבה זמן
• עכשיו לא עובדים בגינה,בבוקר עבדנו
• לא נכון,לא עבדנו
• אז מה זה מה שעשינו בבוקר?

עשינו מה שעושים...

• זו עבודה
• לא,זו לא עבודה,זה משחק!

גם אני מהגגת בנושא הזה של חברה ואינדיבידואליזם (אייתתי נכון ?!?!). עד לא מזמן הייתי נורא תקועה בקטע הזה של למה אין לידי חברה קרובה ועוד ועוד. בתקופה הממש אחרונה נחתה עליי איזה תובנה שבעצם, אני לא בטוחה שזו לא סתם מנטרה שאני משננת, כיוון שכרגע, במידת ההקשבה שאני מפנה לבני הבית ולבית ולבן הזוג ולעצמי, אני לא בטוחה שבאמת יש בי את הפניות לקשר חברי קרוב כל-כך, שבטוח יבוא על חשבון משהו אחר. אולי בעוד אי אלו שנים, כשהילדים יהיו יותר גדולים ואני יותר פנויה, הצורך הזה ישוב ויתפוס מקום. לא יודעת,רק משתפת אותך בהגיגים שלי בנושא
שבוע טוב

כמה מרגש זה לחשוב שיש לי כל כך הרבה חברות שמתיניינות בשלומנו
תודה לכן
כמה חבל שאין לכן חלק בחיינו האמיתיים.
כל כך חבל,שאני שוב מהרהרת בכך שכל השיח הזה באתר הוא פיקציה. כל עוד הקשר נשאר ברמה הוירטואלית,הוא מנותק מה"מציאות".
אבל ממילא אני "מנותקת מהמציאות",כך כולם אומרים לי... (לא שומעת חדשות,לא קוראת עיתונים,ממעטת להגיע למפגשים חברתיים או משפחתיים)
חיה לי בבועה של עצמי ומשפחתי.
והנה,אתן נוגעות בבועה,מרחוק... מלטפות,אוחזות איתי יחד בידית
כמה חבל שאין לי פה איזו חברה-שתיים,יחד בבועה האמיתית. זו שלעולם לא תתנפץ,כי היא פרי דמיוני הרי...

עולה לי מחשבה לגבי איך נוצר הזרם האינדיווידואליסטי בחיים המודרניים שלנו:כי אם אני יכולה לפתח קשרים בין אישיים דרך מסך המחשב וכך לקבל חיזוקים לחיים המיוחדים שלי,אז הפן החברתי מקבל מענה מספק ואין לי צורך להשקיע בקשרים עם השכנים הקרובים אליי פיזית (אך רחוקים מכל בחינה אחרת...)
אם המשבר בעולם יחריף ויותר לא יהיה לנו חשמל ומחשב וכאלו,אז לא תהיה לנו ברירה אלא לפתח קשרים של עזרה הדדית עם הקרובים אלינו פיזית,אלו ששותפים לרגעים הקטנים של החיים,פה,לידינו.
ההרהורים האלו קיבלו משנה תוקף אחרי שבאר הפיל את הטלפון הנייד של נועם לאסלה בשרותים ואחרי שהמחשב שלנו איים להתפגר. ההסתמכות שלנו על הטכנולוגיה המודרנית היא מסוכנת. אחי עבד 7 שנים על דוקטורט ואיבד הכל בשנייה,משום ששכח לעשות הגהה לעבודה שלו והמחשב התקלקל.
אנשים צוחקים עלי שאני עוד מסדרת תמונות באלבומים. הרי יש את הכל במחשב היום...
אנשים לא מבינים למה אני כותבת בעיפרון בספר טלפונים ולא פשוט מכניסה לזיכרון של הנייד
למה?
כי אולי יום אחד הכל ישתבש. זו הרי פיקציה... ואז,אז מה יהיה על הקשר שלנו? גם הוא ייעלם?
ואז לא יהיה לי ממי לקבל תמיכה והבנה לבחירות הכל כך יוצאות דופן שלי
האנשים האמיתיים סביבי הם שישפיעו בסופו של דבר על חיי

וואו נעמה, אני כל כמה זמן נכנסת לדף הזה ובחודשים האחרונים אני המומה מאיך את כותבת אותי ומדייקת כל-כך ועוזרת לי לעשות סדר בים המחשבות וכמובן כמה הקלה ונחמה יש בזה שעוד מישהו בעולם חווה אותם דברים כמוני (והנה גם אצלי מתעוררת קטנטונת בבכי ...) מאחלת לנו הרבה בריאות ולילות שקטים וימים מלאים סיפוק ושמחה יומיומית ופשוטה

איך אתם? האם יש התחלה של עלייה, או אולי אפילו בריאות שלמה במעונכם, יום נפלא שיהיה לכם.

הי,
אני קניתי טיפות מיוחדות לתינוקות בבית מרקחת {רכיבים: מים ומלח}.
כך שאני לא יודעת מה הם היחסים שמכינים בבית...
בכל מקרה זה לא יקר ופשוט מציל!
חוץ מזה עוזר להניח כרית מתחת לראש הגוזל כל שהאף פחות נסתם...
איחולי בריאות מהמרחק.

וואי,נורית,איך הלוונדר הרגיע,תוך שניות...ינק,נרדם

מרווח נשימה

לא יותר

הקטנה מתעוררת בצווחות א...מ...א.................

אחרי בלק אווט בילד השלישי המצונן....
אפשר חלב אם ישר לנחיריים או מי מלח (קנוי במינון נכון הרוקח אמר לי להזהר ממינון לא מדוייק יכול לפגוע בריריות )
אמבטיה חמה אדים
או טיפת אקליפטוס לימוני על הכרית
בהצלחה

לגבי התנזללות.
אני לא סובלת התערבות פנימית, וכך - לרוב - גם ילדיי.
מה שעובד אצלנו מצויין זה בצל חתוך בקופסא קטנה למראשותיו של התינוק.
אצלי זה גם למראשותי.
עוזר מהר מאוד לינוק, ואח"כ כל השינה יותר שקטה ופחות סתומה, ואפילו קמים פחות שתומים.

לפעמים, כשנורא סתום, וצורח, וצריך שמיד יפתח לו האף כדי שהציצי ירגיע אותו, אני שמה טיפה של לוונדר בעין השלישית (לשים לב שזה לא קרוב מידי לעיניים, כמובן), וזה עובד מ-י-ד!

רוב בריאות @}

תודה לכן חברות יקרות
אני מודה לאל ששלח אותי אל האתר המדהים הזה
איזה מדהים זה בעיניי שאני יכולה לכתוב שאלה/בקשת עזרה ותוך דקות תהיינה מי שתיתן לי מענה ברגעי מצוקה
פשוט קסם.
כמה זה מקל על התחושה שאת לא לבד.
וכמה אני מרגישה נוח פה לשתף בבלק אאוט שפקד אותי כשלתינוק שלי קשה לינוק בגלל הנזלת. במקום לפתוח ספרים ולחפש עצות ,אני יכולה פשוט לכתוב בככר השוק משפט אחד ולא משנה באיזו יום (ערב שבת היום...)או שעה (אחרי חצות...),תמיד תהיה מי שתהיה שם-פה בשבילי.
וזה לא שאני לא יודעת... הרי ילד רביעי,והאינסטינקט האימהי הרי יודע גם את מה שנשכח...
כבר הגבהתי לו את המיטה וכבר שאבתי ידנית קצת חלב מהציצי לבקבוק (רגיל,של מי עדן,כי אין לי אחר...) וכבר העמסתי על עצמי טונה ויטמין c ושתיתי תה עם פקעות ורדים וזוטה מהגינה,הפעלתי מכשיר אדים עם טיפות אקליפטוס
וזה לא שאני ישר מאמצת כל עצה שנתתן,אבל היחס,האכפתיות. זה כל כך מרגיע ומנחם,הידיעה שיש עוד מי שחולקות איתך את הרגע הזה.
אגב,זו ה"מחלה" הראשונה של באר. בן 11 חודשים ופעם ראשונה עם נזלת ושיעולים וחום. ומתי זה הגיע? יום למחרת שגמלתי אותו מהנקות הלילה.
איך ישר הגוף שלו מגיב לחוסר
והנה-הופ,מתארגנת לה בבית איזו מגפה משפחתית שמשבשת את כל העסק.
אוף...
לחיי הירידות שבסופן מגיעה תמיד העלייה.
עלייה?עלייה? איפה את? קו-קו? איפה את? חמקמקה...

טיפה או שתיים של מי מלח בכל נחיר, האף נפתח וההנקה זורמת.