על ידי בשמת_א* » 14 אוקטובר 2004, 10:30
יש רצף שלם בין תכנון מראש של השיעור ושל מה שאמור להכנס לראשם של הילדים, ובין למידה חופשית לחלוטין לפי נטיות לבו של כל ילד
אכן! ואיזה כיף, יונת, שנכנסת סוף סוף לדיון! חסרת לנו!
אני, למשל, גיליתי שהבת שלי מאוד אוהבת פעילויות "לימודיות". היא מאוד נהנית מהן. היא אוהבת לעשות אותן בחברותא - לאו דווקא עם אמא, אבל לא כל כך לבד. היא אוהבת שמקריאים לה ספרים, או להקריא למישהו או לקרוא ביחד, היא אוהבת לעשות חוברות מכל מיני סוגים (גם כאלה שמחלקים בעיתוני ילדים, שקיבלנו מכל מיני) - אבל ביחד, היא אוהבת שאני קוראת איתה תנ"ך ומסבירה ומפרשת ויש לנו שיחות היסטוריות ופילוסופיות ובלשניות על כל מיני דברים שעולים, תלוי בפרק, וכן הלאה.
אבל לי אין תוצאה שחשובה לי, אין מבחן, יש התבוננות (כלומר, אני שמה לב מה קל לה, במה היא מתקשה, מה היא אוהבת, מה היא יודעת) אבל היא נובעת מתוך עניין בה ובתהליך הלימוד ולא מתוך חרדה לאיזה תוצאות (מה שיש לאבא שלה ולכל שאר המשפחה, שכל הזמן מנסים לבדוק אם היא "כבר יודעת" או אם היא "עומדת בקצב של בני גילה" ולא "מפסידה חומר").
אני רואה, למשל, שבמקרה של בתי, היא אוהבת וזקוקה לפעילויות האלה, והיא אוהבת וזקוקה לא לעשות אותן לבד, והיא אוהבת וזקוקה להנחיה והדרכה - אבל קשובה, כזאת שתדריך אותה בדיוק כמו שהיא רוצה, כמה שהיא רוצה ואיך שהיא רוצה (בניגוד לנשמות טובות אחרות, שמנסות לדחוף אותה לאיזה הישג, או להכריח אותה ללמוד משהו שלא מעניין אותה באותו רגע). ואני גם רואה, שהיא זקוקה לי שאלמד אותה בהדרגה לזהות מתי היא בעצם איבדה את הריכוז וצריך להפסיק (לזה הטיימר עוזר).
אני רואה, למשל, שכאשר אמא שלי עושה איתה פעילות כזאת (אפילו יושבת להתאמן איתה בפסנתר), היא מאוד שמחה בהתחלה - אבל מהר מאוד נוצר מצב שבו היא נעשית עצבנית ומאבדת כל עניין וריכוז, ואמא שלי חושבת שהילדה "לא יודעת כלום".
אני רואה איך הלחץ העצום של הציפיות שאמא שלי משדרת ("תביני, תשיגי, תצליחי, תעשי ה-כ-ל, תסיימי את כל המשימה, בהצטיינות, תוכיחי את עצמך") "מכבה" את הבת שלי במהירות אדירה, וכל הסקרנות והיצירתיות וההנאה שלה מהלימוד נעלמים ומתנדפים כאילו לא היו מעולם.
כלומר, "החינוך הביתי החופשי" מורכב משני צדדים -
מצד אחד הורה קשוב (הוא השני, אבל התחלתי בו כי הוא הקל) - ומצד שני הילד, שהרבה פעמים קובע לנו בעצמו איזה סוג של "חינוך" הוא רוצה. זה לא משהו שאני קובעת. אני גם יודעת שהבן שלי שונה מאחותו הגדולה. הוא טיפוס אחר, והוא לומד בצורה אחרת. החוכמה היא, כרגיל, להקשיב לילד.
אני אתן עוד דוגמא:
אמא שלי ישבה והקריאה לילדה סיפור. בסיפור צץ משהו, שפתאום גירה את דמיונה של בתי והיא התחילה לנהל עליו דיון שלם עם שאלות חכמות, רצה לצייר אותו, ותיכף רצתה לעשות הצגה בריקוד על הדבר הזה. אמא שלי לא היתה מסוגלת ליהנות מההעשרה הזאת ומההתלהבות הזאת ואפילו (לשיטתה) "לנצל" אותה למטרות לימודיות - מפני שהיא היתה כל כך "מכוונת למטרה" ותקועה בקטע ש"אבל צריך לגמור את הסיפור, בואי, אנחנו קוראות סיפור". אז קראנו סיפור! ועכשיו עברנו לנושא "עונות השנה" או "השעון" או "דגלים של מדינות מסביב לעולם" או לא חשוב מה!
"לגמור את השיעור" ו"להתרכז בנושא של השיעור" - אלה לא ערכים ב"חינוך ביתי חופשי".
החינוך הביתי החופשי הוא כמו הנקה: הילד קובע ומודיע מתי, איך, כמה, מתי מפסיקים, ואחרי כמה זמן ממשיכים. והרי זו אחריותו! זו הקיבה שלו שקובעת! זה המוח שלו שמנווט!
[u]יש רצף שלם בין תכנון מראש של השיעור ושל מה שאמור להכנס לראשם של הילדים, ובין למידה חופשית לחלוטין לפי נטיות לבו של כל ילד[/u]
אכן! ואיזה כיף, יונת, שנכנסת סוף סוף לדיון! חסרת לנו!
אני, למשל, גיליתי שהבת שלי מאוד אוהבת פעילויות "לימודיות". היא מאוד נהנית מהן. היא אוהבת לעשות אותן בחברותא - לאו דווקא עם אמא, אבל לא כל כך לבד. היא אוהבת שמקריאים לה ספרים, או להקריא למישהו או לקרוא ביחד, היא אוהבת לעשות חוברות מכל מיני סוגים (גם כאלה שמחלקים בעיתוני ילדים, שקיבלנו מכל מיני) - אבל ביחד, היא אוהבת שאני קוראת איתה תנ"ך ומסבירה ומפרשת ויש לנו שיחות היסטוריות ופילוסופיות ובלשניות על כל מיני דברים שעולים, תלוי בפרק, וכן הלאה.
אבל [b]לי[/b] אין תוצאה שחשובה לי, אין מבחן, יש התבוננות (כלומר, אני שמה לב מה קל לה, במה היא מתקשה, מה היא אוהבת, מה היא יודעת) אבל היא נובעת מתוך עניין בה ובתהליך הלימוד ולא מתוך חרדה לאיזה תוצאות (מה שיש לאבא שלה ולכל שאר המשפחה, שכל הזמן מנסים לבדוק אם היא "כבר יודעת" או אם היא "עומדת בקצב של בני גילה" ולא "מפסידה חומר").
אני רואה, למשל, שבמקרה של בתי, היא אוהבת וזקוקה לפעילויות האלה, והיא אוהבת וזקוקה לא לעשות אותן לבד, והיא אוהבת וזקוקה להנחיה והדרכה - אבל קשובה, כזאת שתדריך אותה בדיוק כמו שהיא רוצה, כמה שהיא רוצה ואיך שהיא רוצה (בניגוד לנשמות טובות אחרות, שמנסות לדחוף אותה לאיזה הישג, או להכריח אותה ללמוד משהו שלא מעניין אותה באותו רגע). ואני גם רואה, שהיא זקוקה לי שאלמד אותה בהדרגה לזהות מתי היא בעצם איבדה את הריכוז וצריך להפסיק (לזה הטיימר עוזר).
אני רואה, למשל, שכאשר אמא שלי עושה איתה פעילות כזאת (אפילו יושבת להתאמן איתה בפסנתר), היא מאוד שמחה בהתחלה - אבל מהר מאוד נוצר מצב שבו היא נעשית עצבנית ומאבדת כל עניין וריכוז, ואמא שלי חושבת שהילדה "לא יודעת כלום".
אני רואה איך הלחץ העצום של הציפיות שאמא שלי משדרת ("תביני, תשיגי, תצליחי, תעשי ה-כ-ל, תסיימי את כל המשימה, בהצטיינות, תוכיחי את עצמך") "מכבה" את הבת שלי במהירות אדירה, וכל הסקרנות והיצירתיות וההנאה שלה מהלימוד נעלמים ומתנדפים כאילו לא היו מעולם.
כלומר, "החינוך הביתי החופשי" מורכב משני צדדים -
מצד אחד הורה קשוב (הוא השני, אבל התחלתי בו כי הוא הקל) - ומצד שני הילד, שהרבה פעמים קובע לנו בעצמו איזה סוג של "חינוך" הוא רוצה. זה לא משהו שאני קובעת. אני גם יודעת שהבן שלי שונה מאחותו הגדולה. הוא טיפוס אחר, והוא לומד בצורה אחרת. החוכמה היא, כרגיל, להקשיב לילד.
אני אתן עוד דוגמא:
אמא שלי ישבה והקריאה לילדה סיפור. בסיפור צץ משהו, שפתאום גירה את דמיונה של בתי והיא התחילה לנהל עליו דיון שלם עם שאלות חכמות, רצה לצייר אותו, ותיכף רצתה לעשות הצגה בריקוד על הדבר הזה. אמא שלי לא היתה מסוגלת ליהנות מההעשרה הזאת ומההתלהבות הזאת ואפילו (לשיטתה) "לנצל" אותה למטרות לימודיות - מפני שהיא היתה כל כך "מכוונת למטרה" ותקועה בקטע ש"אבל צריך לגמור את הסיפור, בואי, אנחנו קוראות סיפור". אז קראנו סיפור! ועכשיו עברנו לנושא "עונות השנה" או "השעון" או "דגלים של מדינות מסביב לעולם" או לא חשוב מה!
"לגמור את השיעור" ו"להתרכז בנושא של השיעור" - אלה לא ערכים ב"חינוך ביתי חופשי".
החינוך הביתי החופשי הוא כמו הנקה: הילד קובע ומודיע מתי, איך, כמה, מתי מפסיקים, ואחרי כמה זמן ממשיכים. והרי זו אחריותו! זו הקיבה שלו שקובעת! זה המוח שלו שמנווט!