גם אם ל2 ברור לי שאת צודקת אבל במציאות זה יותר קשה האורח חיים של אמא שלה ושלנו הוא שונה לחלוטין מה גם שהאמא היא סופר בשליטה וחייבת לדעת הכל והרבה פעמים הסיטואציות משגעות אותי אני מרגישה במעקב ובמבחן תמידי
לפני שהיא מגיעה אני נינוחה ורגועה ואומרת לעצמי כל מיני דברים מקבלים , אבל בזמן אמת אני יכולה לאבד את זה

סליחה מראש אם אאריך..
דודה שלי התחתנה עם גרוש אב ל-2 בגיל יסודי. השנים הראשונות היו מאוד קשות, היא התייחסה לילדים כלא רצויים בביתה והיחסים היו גרועים.
עברו כמעט 20 שנה מאז. היא עברה תהליכים שונים עם עצמה ובין השאר היחסים עם הילדים החורגים הלכו והשתפרו.
היום הגדולה בת 30, אמא לתינוקת ודודה שלי היא סבתא של התינוקת לכל דבר. יש בין הדודה לבת החורגת יחסי אם ובת מקסימים.

מנסה לומר:
[b]את[/b] צריכה לקבל את הילדה למשפחה כשווה בין שווים ולא כבת שלאמא שלה. היא חלק בלתי נפרד מחיי אהובך.
שלא כמו חמות מרושעת, היא ילדה, שודאי לא קל לה בסיטואציה הזו. כמו כל ילד, היא זקוקה לאהבה ממך.
היא אחות גדולה לילדיך - דבר שיכול להיות ברכה נהדרת בחיים שלהם.

יחסים בין אחים משתנים עם השנים, ספציפית לגבי המצב שתיארת - הייתי נותנת להן לשחק בעצמן.
אם נראה לך שהקטנה סובלת - תציעי עזרה, אבל אל תתערבי יותר מדי - הגדולה תבין עם הזמן איך לשחק עם אחותה באופן שיהיה לשתיהן כיף.

היי אני רוצה להעיר את הדף הזה כי לא מצאתי מקום אחר לבעלי יש ילדה בת 11 מנישואים ראשונים ולנו יחד יש שני ילדים שנתיים ושלושה חודשים , היחסים עם גרושתו תמיד היו מאוד מתוחים ובעיתיים ולאחרונה עם ההתיצבות של המשפחה שלנו משהו נרגע שם ויש הרבה יותר תקשורת (רק ביניהם אני והיא לא מדברות בכלל) הילדה נמצאת אצלנו יום בשבוע וכל סופש שני . אני חייבת להודות שעם השנים והילדים שלי הקשר שלי איתה נהייה מורכב יותר זה נע בין הבנה והכלה לכעס ושנאה , קשה לי מאוד עם המצב כי כולם סובלים
לפני כמה חודשים היה משבר גדול שממש רציתי שהיא תצא מהחיים שלנו ובעלי היקר הבהיר לי שהיא לא הולכת לשום מקום ושאני חייבת לעבוד עם עצמי , זה מאוד עזר ועלינו עוד שלב בזוגיות וביחסים עם הילדה
היום אני רואה שאני מתחילה לאבד שוב את הסבלנות לעיתים קרובות ואני מזהה שההתנהגות שלה עם הילדה הגדולה שלנו בעיתית
היא מחקה אותי בהתנהגות מולה וכמו מנסה להיות אמא שלה מה שיוצר חיכוכים כי הקטנה לא מסכימה לסמכות החדשה ובעצם רוב התקשורת שלהן היא שהקטנה צורחת שהיא תניח לה
מסובך לי להסביר אם יש שאלות אולי זה יתן עוד אור לסיפור

אגב, הוא מעולם לא העלה את האפשרות שהיא [b]חצי[/b] אחות שלו.
להיפך. את ההורים שלי הוא אימץ כסבא וסבתא.

[u]הנקודה היא לא עצם הקיום של הריבים אלא הקושי שלי להתמודד איתם[/u]
עוד משפט מפתח בעיני.

חזרתי סוף סוף, אבל קשה לי לכתוב כי אני מסובכת בעניין הזה מאוד, כאמא וחצי בעצמי.
אנחנו עדיין בשלב האידיליה ביחסי האחים. האח הגדול, הבן של בן הזוג שלי, הוא אח נפלא. הוא בן 9 וסבלני להדהים, מצחיק את התינוקת, מטפל בה, מחכה לתורו ומכיל בצורה מפליאה את התסכול שכרוך שבהפיכתו מבן יחיד לאח גדול. לפעמים הוא מתוסכל וכועס - בעיקר על הזמן הפנוי שלי, שפעם הוקדש לו וכעת אבד לו מי יודע עד מתי. אבל זה ממש בגדר הנורמלי.

להבדיל ממך, אני דווקא לא תופסת את הנישה של "הורה מהאו"ם" - להיפך, יותר ויותר אני מנסה להשלים ולקבל את העובדה שאני [b]לא[/b] אמא שלו ולא אמורה להחליף את מקומה (זה היה קצת מתבקש מבחינתי, כי הוא גר איתנו חמישה ימים בשבוע). הניסיון להיות אמא בכל זאת עורר בי המון אשמה, והחיפוש אחר הדרך הנכונה עדיין בעיצומו. מה מצופה מהמישהו הזה, [u]שהוא לא בדיוק הורה ולא בדיוק חבר[/u]?
הניסיון שלי ושלו לנסח את מעמדנו זה ביחס לזה הוא שיעור חשוב.

בשבילי השאלה הגדולה היא שאלת הלב.
היא התעוררה אחרי שנעשיתי אמא באמת, ולמדתי מהי אהבת אם. הכרתי את הרגש שחשים כלפי ילד - שלא בוחרים אותו, אלא מקבלים אותו.
עם האח הגדול ואביו אני תמיד יכולה לבחור.
עם הבת שלי - לא.

ולצערי וכאבי - זה ניכר. לא רק כי היא תינוקת וזקוקה ליותר, וקל להעניק לה יותר. לא, זה בגלל שהיא שלי, עצמי ובשרי.
מביך אותי להודות בזה.

ומה תעשי עם כל הווידוי האישי הזה?
לי נראה שהפרדת הכוחות שעבדה יפה עד כה נעשתה קצת מלאכותית, והגיע הזמן לרענן אותה.
המציאות מחייבת אותך להיות באינטרקציה חדשה עם רוני, כי את מבוגרת וכי את אמא שמשגיחה על תינוקה.
אל תפחדי. לדעתי, ברגע שתעזי להעיר לו בלי להתנצל תגלי שנוצר מרחב שיאפשר גם את החיבוק והשיחה הרגועה שחסרים לך.

<קוראת בעניין>

[u]אם שני הילדים היו שלי, והייתי כועסת על הגדול שדחף, הייתי יכולה לתפוס איתו אחר כך שיחה רגועה, לחבק אותו חיבוק אוהב, לאזן את הכעס עם מסרים אוהבים.[/u]

למה את לא יכולה? אולי הגיע הזמן שתנסי?
מערכות יחסים הן דינמיות. אולי עכשיו הוא צריך ממך משהו אחר - לאו דווקא "הורי" יותר, אלא אוהב יותר.

גם עוד משהו שקפץ לי - הילד בן תשע וחצי, הוא ממש על סף גיל ההתבגרות, וקשה לו עכשיו. רוב הטינאייג'רים שאני מכירה אכן יידחפו ללא היסוס או מחשבה בן שנתיים שמפריע להם בדרכם...

גילוי נאות - אין לי שמץ במצבים המורכבים האלו, למעט מהניסיון של אימי, שלה ולאחותה נולדו שני חצאי אחים בגיל 6-7. אמא שלהם (סבתי) תמיד ניסתה לתת את התחושה שהם שווים ב"מעמדם", אבל דווקא ההורה החדש (הסבא החורג שלי) לא ניסה ליצור תחושה כזו, וחבל. דודתי תמיד אמרה שזה מוזר לגדול בבית עם מישהו שהוא לא בדיוק הורה ולא בדיוק חבר.

[po]ש י ר י[/po]

[u]אמא של התינוק הקטן שלא מצליח לשחק כדורגל כמו שצריך?[/u]
התינוק הקטן דווקא משחק כדורגל מעולה!

תודה על החידוד. אכן נקודות למחשבה.

[u]אם קודם הקפדתי לא לתפוס את תפקיד ההורה הנוזף, ובחרתי את ה"מלחמות" שלי בקפידה, והתוצאה היתה שכאשר כן הערתי התגובה תמיד היתה מכבדת, אז עכשיו המאזן הזה השתנה[/u]


הילד גדל ולכן יכול להעז יותר ולהתחצף יותר
הוא מכיר אותך כבר 3 שנים ולכן מתחיל להעז יותר (פחות צריך לעשות עלייך רושם טוב כבר....)
הוא מוקף בלגאנים מכל הכיוונים. אמא, אבא, אחים, בי"ס.

חוץ מזה. כלום לא השתנה
והשאלה היא אותה שאלה - מי את רוצה להיות בסיפור הזה?
האמא החורגת המגניבה שלוקחת אותו לשיחות נפש? האישה של אבא שמשום מה עדיין ישנה במיטה של אמא? אמא של התינוק הקטן שלא מצליח לשחק כדורגל כמו שצריך?

ההעלילה מסתבכת ומעמיקה. את חייבת לבחור איזשהו תפקיד בחיים שלו.

[u]איך אני יכולה להקל עליו?[/u]
[u]הרצון שלי להחזיר את המצב לקדמותו.[/u]
רוצה לעזור לך לעזור לו אבל לכיוון הזה, למעלה, אין לי רעיונות.
אני חושבת שהכוונה שלך, האמפטיה שאת מגלה, האהבה וההבנה כלפיו מאד נעימים לו גם אם הוא מעקם את הפרצוף ולא מקשיב לך.
מעניין שנתת דוגמא של בן בגיל דומה ונקיון - זו היתה גם דוגמא שלי.
אני חושבת שבמקרה שלי הציפייה היתה לא מציאותית.
אם הייה מאד אכפת לי אז, אולי במקום לרטון אצל אבא שלו, הייתי קוראת לילד לפני או אחרי המקלחת ומראה לו איך לייבש את הרצפה (או מניחה קערה לקליפות של הרימונים...?).
יכול להיות שעשית את זה.
בכל אופן קשה קצת לדעת מבחוץ מה בדיוק את יכולה לעשות מעבר לרגישות שאת מגלה.
אני חושבת שאת תגלי בעצמך.
אני לא מכירה את הספר שקראת אבל אולי אפשר פחות כעס? למשל הטיול - [u]מעט זמן של משחק משותף ומהנה על פני שעות של מתח?[/u]
לא שזה קל, מי כמוני יודעת אבל אם פה את רואה את עקב אכילס, איך את יכולה, בלי לוותר על מה שראוי בעיניך, לצמצם אותו?
{@

[u]אולי שווה לשוחח שלושתכם ("ההורים") ולהציע לה לא להילחם בילד בעניין הזה ולאפשר לו יותר זמן אבא אם לזה הוא זקוק כרגע?[/u]
חד משמעית, לא. אני לא מתערבת בענינים שבין בן זוגי וגרושתו. אם מישהו צריך לשוחח איתה זה בן זוגי בלבד, והוא עושה זאת, אבל זה נושא מאד רגיש וטעון אצלה.

[u]הקטן נדבק והגדול מתעצבן? נשמע כמו אחים לכל דבר לא?[/u]
כן, לא חושבת שיש לנו בבית מונופול על ריבים :-) הנקודה היא לא עצם הקיום של הריבים אלא הקושי שלי להתמודד איתם.

[u]ולכן גם הפתרון הקל של לצאת לטייל עם הקטן או שהמרכזי יצא לחברים נראה לי יופי.[/u]
המממ. זה מרגיש לי קצת כמו לברוח מהבעיה במקום להתמודד איתה. גם ככה יש להם פחות ופחות זמן ביחד עם כל העיסוקים של רוני והעיסוקים שלי (שלוקחים אותי ואת אילן מהבית). אבל אולי עדיף מעט זמן של משחק משותף ומהנה על פני שעות של מתח?

_וביננו, במצב כזה, כשההורים שהתגרשו מתפקדים כמו שצריך, לנו החורגות יש תפקיד נוח ונעים – אנחנו יכולות להביא משב רוח רענן של התייחסות פשוטה וישירה, ללא רגשות אשם, ללא מטען חורג.
אנחנו יכולות להיות הורה מושלמת._
אני כל כך מסכימה!!! אני חייבת לומר שהרגשתי בדיוק כך עד לאחרונה. אבל היום פחות. אני רוצה לספר על סיטואציה שגרמה לי להתחיל לפקפק האם אני באמת "הורה מושלמת". רוני היה בבית עם חבר, והם אכלו רימון במרפסת. בשלב מסוים יצאתי אליהם וראיתי שעשו לכלוך נוראי. בקשתי מרוני שינקה. הוא התעלם ועשה פרצוף של "אוף". אחר זמן מה בקשתי שוב, הוא שוב התעלם, ועזבתי את זה. חכיתי שבן זוגי יחזור, אמרתי לו שיבקש מרוני לנקות, ורק אחרי שהוא ביקש כמה פעמים רוני בסופו של דבר ניקה. זו היתה הפעם הראשונה שנאלצתי לערב את בן זוגי בסיטואציה מהסוג הזה.
מאז שהחלו המריבות כמובן יצא שהתחלתי להעיר לרוני ולנזוף בו בתדירות הרבה יותר גבוהה מקודם. אם קודם הקפדתי לא לתפוס את תפקיד ההורה הנוזף, ובחרתי את ה"מלחמות" שלי בקפידה, והתוצאה היתה שכאשר כן הערתי התגובה תמיד היתה מכבדת, אז עכשיו המאזן הזה השתנה, והסיטואציה הזאת המחישה לי את זה בצורה מאד ברורה. אחת הסיבות שפתחתי את הדף הזה היא הרצון שלי להחזיר את המצב לקדמותו.
אני מאד מסכימה, תיאורטית, עם מה שנכתב פה וגם בספר אחים ללא יריבות לגבי הצורך להתערב בלי שיפוטיות. אבל ראבק- כשילד בן תשע וחצי רב עם ילד בן שנתיים וחצי ודוחף אותו וגורם לו לבכות, איכשהו התיאוריה לא ממש מסתדרת עם המציאות. ושוב אני חוזרת לאותה נקודה- אם שני הילדים היו שלי, והייתי כועסת על הגדול שדחף, הייתי יכולה לתפוס איתו אחר כך שיחה רגועה, לחבק אותו חיבוק אוהב, לאזן את הכעס עם מסרים אוהבים. עם רוני, אני מרגישה שאין לי מספיק כלים לאזן את הכעס. והוא, מסכנון, סופג כעס מכל כיוון אפשרי- אמא שלו שמגבילה את הזמן שלו עם אבא, אבא שלו שגם כועס עליו כשהוא מציק לקטן, אחיו הבכור שמציק לו מתוקף תפקידו כאח הבכור (גם ביניהם יש ריבים כמובן), אני שנוזפת בו יותר מקודם וממה שאני מבינה, גם בבי"ס הוא מתחיל להיות "חביב" המורות ומקבל יותר ויותר הערות להורים על הפרעה בשיעורים. אני לגמרי מבינה למה כשהוא מגיע הביתה הוא כמו סיר לחץ. אבל איך [b]אני[/b] יכולה להקל עליו?

תודה על התגובות. אמשיך לכתוב מאוחר יותר :-)

שלום אמא וחצי,

לבעלי יש בן מנישואין קודמים שגר איתנו מספר שנים אבל לפני שנולדו ילדינו.
אחר כך עברנו לחו"ל. הוא גר איתנו בחופשים הארוכים שלנו בארץ ואצלנו כשבא לביקורים.
אני והבן נפגשנו לראשונה כשהייה בן שבע. היום הוא בן 27.
יש לו אח שמבוגר מבני הבכור בחצי שנה מנישואי אמו. מכיוון שגר עם האם, מרחוק הם אחים לכל דבר - הם גם דומים פיזית וגם נהנים מאותם עיסוקים. יש בינהם הפרש של 13 שנים.
כמו שאת רואה, רב בינינו השונה מהדומה. יש קצת בעיה ללמוד מנסיונם של אחרים מכיוון שהם נו, אחרים.

אצלי עלה חוסר בטחון במקומי אצל בנו של בעלי. מי אני בשבילו בעצם? מה זה "עושה" לו שאני מעקמת פרצוף, בן-של-גרושים-פגוע-שכמותו-אבל-זו-לא-אשמתי-ושיסגור-כבר-את-המקרר!
הרגשתי את זה במה שנגע לי ישירות:
לא הבנתי וגם התעצבנתי איייךךך ילד בן תשע, תשע ! משאיר הצפה במקלחת, מגבת על הרצפה ועיקבות בוץ בכל מקום במקום לגרף את המיים, לתלות את המגבת, לנגב את הרצפה ולהבריק את הראי ;-)
או היום למשל כשהוא מנסה לחנך את ילדי ומטיף להם מוסר ( אני שומעת ברקע את סבו שהייה מורה שלי והסגנון דומה).
לא הדיר שינה מעיני מצבו בלימודים, איזה חברה יש או אין לו, הסדרי לינה או דברים אחרים שכן עניינו את הוריו.

במה שקשור אלינו אני משתדלת להתנהג בפשטות, כאן ועכשיו, בלי להתבחבש במה עובר עליו מאחורי הקלעים - על זה אין לי השפעה ואין לי בטחון שההנחות שלי נכונות. ו [b]זה די קל[/b] - אין רגשות אשמה כאן. הוא לא שלי ולא באחריותי לשלם לפסיכולוג שלו...
המקומות שבאים לי טבעי להתייחס, לקחת עמדה הם:
[list]
[*] היחס שלי אליו - הקשר ביננו
[*] מידת האחריות שאני לוקחת לגבי יחסי ילדי איתו (מזערית בגילאיהם המתקדמים)
[*] דברים שקשורים לשגרת היום יום "אתה מוכן לקנות לחם בדרך הביתה?", פעם יצאנו יחד לשוק רמלוד למשל.
[*] אני עצמי - מצבי הרוח שלי, התפיסות שלי, השריטות שלי, האופי שלי.
[/list]
אתם משפחה, אתם בני אדם, צוות של מבוגרים וילדים. נקודות החיכוך נראות גם לי כמו בין אחים במשפחות בלי "עבר". קטן שלמד ללכת ונדבק, מרכזי שמחפש את מקומו, לחץ של אחרי יום לימודים ואמא שרוצה שכולם יהיו שמחים.
מדגישה – ברגע של אמת/עימות לא יעיל להתעסק עם הרקע הפנימי העמוק שלו כי זו ספקולציה וזה לא בידיך – כולל אצל ילדך הפרטי לפעמים. רלוונטי בעיני לבדוק את הרקע הפנימי של עצמך. להפריד בין הסיפור שבראש לבין הכאן ועכשיו.
ולכן גם הפתרון הקל של לצאת לטייל עם הקטן או שהמרכזי יצא לחברים נראה לי יופי.

וביננו, במצב כזה, כשההורים שהתגרשו מתפקדים כמו שצריך, לנו החורגות יש תפקיד נוח ונעים – אנחנו יכולות להביא משב רוח רענן של התייחסות פשוטה וישירה, ללא רגשות אשם, ללא מטען חורג.
אנחנו יכולות להיות הורה מושלמת.

<ועוד ניסיתי לקצר>

[u]היה לי חשוב לכבד את הפרטיות שלהם. לא להתערב במריבות בינם לבין ההורים שלהם, לא לחנך אותם, להשאיר לאבא שלהם את תפקיד ההורה שמעיר וגוער במקרה הצורך[/u]
אני איתך לגמרי.
כמו שכתבתי במעלה הדף, מכירה את זה מצד הילדים.
לי אין חצאי אחים, יש לי שני אחים ביולוגיים לגמרי ויש לי מה שאני קוראת "אחים חורגים" שהם ילדיהם של בני הזוג של הורי (לכל אחד מהם 3)
אצלנו הכל קרה בגיל יחסית מבוגר (שלי בעיקר) ויתכן שאם אבא שלי למשל היה מוליד עוד ילד או לחילופין אמא שלי, התחושה היתה שונה כי אז היתה התערבבות גדולה יותר, היתרון במצב שלנו הוא שמאוד ברור מי ההורה של מי ואין ערבוב.
לי יש יחסית טובים מאוד עם בני הזוג של הורי אבל הם לחלוטין לא ההורים שלי, משום בחינה, יש לי אבא ואמא וזהו.
אני מאמינה שבמשפחות מורכבות כפי שקראת לזה, הדברים צריכים להיות כמה שיותר ברורים, לא צריך לנסות ליפות או ליצור אידיליה משפחתית.
אולי את ובן זוגך צריכים לישב ביניכם את אופי המשפחה המורכבת שלכם וברגע שהדברים יהיו טבעיים לכם, כך יהיה גם לילדים.
סתם מעלה נקודה למחשבה...

ורציתי להוסיף שבאמת נשמע שאולי יותר זמן אצלכם יכול לשפר את היחסים שהתערערו מעט בין האחים
(אף שחייבת לציין - הקטן נדבק והגדול מתעצבן? נשמע כמו אחים לכל דבר לא?)

[u]הוא היה רוצה להיות פה יותר ולבוא לפה כל פעם שמתחשק לו, ואמא שלו לא מוכנה שיהיה פה מעבר לימים הקבועים בהסכם.[/u]
הנה, נראה שבכל זאת לאמא יש כאן חלק משמעותי.
לא יודעת מה רמת הפתיחות וההסכמה על עניינים עקרוניים - אולי שווה לשוחח שלושתכם ("ההורים") ולהציע לה לא להילחם בילד בעניין הזה ולאפשר לו יותר זמן אבא אם לזה הוא זקוק כרגע?

יש לי יחסים נינוחים מאד עם אמא שלהם. היא לא חשה בנוח לבוא לפה הרבה, אבל כשהיא כן באה אנחנו משוחחות בידידות. לי בטח אין משקעים נגדה, והיא מקבלת אותי בצורה מאד נעימה, מדברת עם אילן, ובאופן כללי יש אוירה נינוחה מהבחינה הזאת. כל הגירושין עברו בצורה רגועה יחסית- לפחות מהשלב שאני הגעתי- ויש קשר טוב גם בינה לבין בן זוגי.


[u]למה בעצם אין קשר רגשי עמוק יותר בינך לבין הילדים של בעלך? עברתם כבר הרבה יחד, ובאופן טבעי היתה צריכה להיות קירבה רגשית די משמעותית. לא כמו לאמא, אבל כן חיבה ואמון משני הצדדים, לא?[/u]
חיבה ואמון הייתי אומרת שיש. בהחלט.
בתור מישהי שמאד לא אוהבת שחודרים לפרטיות שלה, היה לי חשוב לכבד את הפרטיות שלהם. לא להתערב במריבות בינם לבין ההורים שלהם, לא לחנך אותם, להשאיר לאבא שלהם את תפקיד ההורה שמעיר וגוער במקרה הצורך, להכנס לתמונה רק כשבקשו ממני. היחסים שנוצרו היו של כבוד הדדי, אבל לא של קירבה ואינטימיות.

קלמנטינה- מחכה שתחזרי... :-)

[hr]

ממשיכה לצייר את התמונה: אחת הסיבות לעימותים הגוברים בין רוני ואילן היא לדעתי הרצון של רוני להיות פה יותר. הוא מאד קשור לאבא שלו ומאד אוהב להיות אצלנו. הוא היה רוצה להיות פה יותר ולבוא לפה כל פעם שמתחשק לו, ואמא שלו לא מוכנה שיהיה פה מעבר לימים הקבועים בהסכם. יש ביניהם (רוני ואמא שלו) מאבק מתמשך שהולך ומחריף. אני חושבת- אבל לא יודעת בודאות- שמתסכל אותו לדעת שאילן נמצא פה תמיד ומקבל זמן אבא לא מוגבל, בניגוד אליו.

[u]העובדה שאני אמא רק של אחד מהם כן משמעותית[/u]
מסכימה, זה לב העניין.
אבל חייבת לרוץ...
חוזרת ובינתיים (())

[u]אין דבר כזה חצאי אחים[/u]
[u]גם אני חושבת שלהתיחס לזה כאל מצב רגיל של הורים, יכול לעזור[/u]
לא. זו בדיוק הנקודה. מאז שאילן נולד תמיד התיחסתי למשפחה שלנו כאל משפחה עם 3 ילדים. לא חצאים ולא רבעים. הילדים עצמם לגמרי מתיחסים לעצמם כאל אחים לכל דבר. עד כדי כך שרוני בן השש וחצי, אחרי ששמע על ההריון, שאל מתי האח החדש יבוא איתם לישון אצל אמא שלהם :-)
וכן, אני יודעת היטב שאחים תמיד רבים, לא משנה מי ילד אותם.

אבל מאז שהעימותים בין רוני ואילן התחילו להיות על בסיס יומיומי, הבנתי שהעובדה שאני אמא רק של אחד מהם [b]כן[/b] משמעותית. אני יכולה לשקף את הרגשות של הבן שלי ולהביע אמפטיה כלפיו בקלות ובטבעיות, אבל לא כשמדובר ברוני. וגם מצידו- אני לא פרטנרית לשיחות נפש ולא אלי הוא בא כשהוא עצוב וזקוק לחיבוק.
זו בעצם הנקודה המרכזית. הם אחים לכל דבר, אבל אני אמא רק של אחד מהם (אני לא כל כך מתיחסת לאורן כי איתו הענינים יותר פשוטים, הוא רב בעיקר עם רוני ולא עם אילן :-P) ומוקד הבעיה הוא הקשר ביני לבין הבן של בן זוגי, והעימותים בין הילדים בחודשים האחרונים חידדו לי את זה, כי לפני כן הרגשתי שהקשר בינינו על מי מנוחות.

מאד חשוב לי להדגיש את הנקודה הזאת: אני יודעת שבכל משפחה יש ריבים וקשיים. אני מעונינת לדבר בדף הזה על [b]הקשיים היחודיים למשפחות מורכבות[/b]. מי שיש לה משפחה מורכבת ולא מרגישה שיש קשיים כאלה- אשריה (גם אני הרגשתי ככה לפני חצי שנה, ובכל זאת הנה אני כאן).

[u]לגדולים יש חדר אצלכם? מקום משלהם? או שהם רק אורחים?[/u]
הגדולים גרים בחדרים שהיו שלהם גם לפני הגירושין. לכל אחד חדר משלו, מחשב אחד שמשמש את שניהם בחדר של הבכור, וכמובן משחקים וחפצים משלהם- אופניים, סקטבורד, משחקי קופסה וכן הלאה. לאילן אגב אין חדר- הוא ישן איתנו...

לא בטוחה שאמא שלהם היא המפתח. אשמח אם תפרטי.

סבא שגר קרוב דווקא יש. אבל שוב, לא הבנתי למה בדיוק הכוונה? סבא מבלה הרבה מאד עם אילן, אוהב מאד גם את הגדולים אבל הם פחות מעונינים לבלות איתו (אורן עמוק בגיל ההתבגרות ורוני גם בדרך, שניהם מעדיפים לבלות עם החברים שלהם). הוא גם נוטה לעשות השוואות מהסוג שלא מחזק קשר חיובי בין הילדים (כמו להתפעל בארוחות איך אילן יושב יפה ואוכל לעומת רוני שקם מהשולחן אחרי כמה דקות ובקושי אוכל משהו).

צריך כפר שלם וגו'.....
אני הייתי רותמת את האמא לעניין. היא חלק משמעותי בסיפור וכל מילה או תחושה שלה יכולים להפוך את הילדים לגמרי. נראה לי שלתת לה מקום בסיפור הזה ישפיע לטובה על כל החבילה. יש אולי גם איזה סבא שגר קרוב?

ושאלה - לגדולים יש חדר אצלכם? מקום משלהם? או שהם רק אורחים?

יש לי שתי בנות (5 וחצי ושנתיים ועשר,) אחיות והן רבות... חבל על הזמן.. אבל גם אוהבות ! אני משתדלת לא להתערב זה היחסים שלהן , ולא עסק שלי. (לא תמיד אני מצליחה, ואז זה כישלון שלי) היום לדוגמא באו לאבא שלהן רבו על צעצוע או משהוא.. האדון ענה שזה לא עסק שלו ושיפתרו את זה בעצמן. וראו פלא אכן הצליחו להגיע לפיתרון.
השבוע היתי עסוקה במיטבח והיה ריב.. הלכו מכות. נגשתי אליהן ועשיתי הפרדת כוחות . כל אחת מהן הושבתי על ספה אחרת ואמרתי בצורה רגועה כשתרגישו שאתן יכולות לשחק שוב בשלום אתן יכולות לרדת. הגדולה שתקה אך הקטנה נעלבה ובכתה. נישקתי אותם ושוב חזרתי על המשפט והלכתי למטבח,בזוית עיין ראיתי שהקטנה ירדה מהספה. הגדולה קראה לי אבל ירדה גם , שיחקו יפה ואני הצלחתי לסיים לבשל. לא תמיד אני כזאת קוסמת וכשאני מתערבת אני רק מחמירה את המצב.
העצה פשוטה אך קשה ליישם... לא להתערב! זה היחסים שלהם. אם יש מכות או מצב שניראה לך לא סביר. להפריד אבל מבלי לשפוט או לקחת צד. (אפילו לא לצד של הגדול).

גם אני חושבת שלהתיחס לזה כאל מצב רגיל של הורים, יכול לעזור. כעסים כלפי הבכורים יש גם לאמא. ולי למשל עזר מאוד לעבוד על כעסי הילדות שלי, בטכניקות שונות שלמדתי. פשוט עבדתי על עצמי ובאופן טבעי כל הכעסים שלי על בכורתי שככו.

פשוט לעשות איזו עבודה עם עצמך, איזה סוג שאת רוצה. זה יהיה מועיל לכולם והכי טוב מאשר פתרונות נקודתיים שלא ממש מטפלים בדברים העמוקים.

אין דבר כזה חצאי אחים אגב עם הייתם מוסלמים אז הם היו ע"פ האיסלם אחיו אז....בואי נשנה את התפיסה שאולי תביא למציאות שונה.
חצי זה לא שלם
חצי זה ישר מהווה איזה חוסר.
ברגע שאנחנו אומרים אנו יוצרים מציאות מסוימת.
אם נתיחס אחרת ונחליט שרוני ואילן אחים.
אז ננטרל בעיה מיותרת ונתחיל לפתור את הבעיה האמתית לדעתי.
את כל הנלווה לחצאי אחים נטרלי רוני לא אורח רוני גר כאן חלק מהשבוע, זה לא מילים זו התיחסות למצב.
כמה מפתיע (-: אחים גם רבים גם מקנאים וגם אוהבים.
(לי בן מנישואין קודמים ועבור ילדי הוא אח. מאביו יש לו 2 אחיות שגם הן אחיותיו ולא חצאי אחיותיו.)
בהצלחה

העימותים מתרחשים בדרך כלל ברגע שרוני מגיע. לשעות הראשונות האלה מתנקזת כמות עצומה של מתח.
כשנסענו ביחד עם רוני ואילן לחופשה משפחתית, המצב השתפר פלאים. דווקא כשהם מבלים ביחד לאורך זמן בלי הפרעות, יש פחות מתח.
אבל ביום יום, רוני נמצא פה רק בימים "של אבא", וגם אז הוא עסוק חלק ניכר מהזמן בבי"ס, חברים וחוגים. כשהם סוף סוף נפגשים- לא תמיד אנחנו מצליחים לצלוח את המתח של הפגישה. אנחנו מוצאים את עצמנו מגיבים בכעס וחוסר סבלנות (כמה מפתיע). לפעמים אנחנו בוחרים בדרך הקלה ואני לוקחת את אילן לסיבוב, או שרוני הולך לבקר חבר. רק שיהיה שקט.

קראתי את "אחים ללא יריבות". מאד התחברתי. אבל לא מצאתי שם תשובות לשאלות שמטרידות אותי:

[list]
[*] איך מתמודדים עם הקנאה של רוני שהיום הוא אורח בבית שפעם היה שלו?
[/list]

[list]
[*] איך מתמודדים עם התסכול של רוני כשהוא קם בבוקר ונאלץ ללכת לבי"ס, והוא יודע שאחיו הקטן נשאר בבית?
[/list]

[list]
[*] ושאלת השאלות, שאלת מליון הדולר- איך מתמודדים עם העובדה שאני לא אמא של רוני? חשוב לי להבהיר, שאמא של רוני ואורן היא אמא נוכחת ומתפקדת ואוהבת. אני בסך הכל החברה של אבא. לא אלי הם באים כשהם מתמודדים עם בעיות, לא אני הכתף שהם באים לבכות עליה. יש להם אבא ואמא והם לא זקוקים להורה שלישי. הקשר בינינו היה תמיד נטול מתחים- אני לא מתערבת בחינוך שלהם, לא נוזפת, בטח לא מענישה. אבא הוא זה שמקבל את ההחלטות שנוגעות אליהם בבית ואני לא עושה שום דבר בלי לתאם איתו (כשזה נוגע אליהם).
[/list]
עכשיו, ככל שגוברים העימותים בין אילן ורוני, נוצר גם יותר מתח ביני לבין רוני. אני מוצאת את עצמי גוערת בו לעתים קרובות מדי.

<המשך יבוא>

מחכה להמשך,
אני בעצמי סוג של חצי אחות להרבה אחים, אבל לא באופן ביולוגי אלא מתוך קשרים של הורי אחרי הגירושים שהביאו איתם "אחים" חדשים.
פתאום בגיל 20 נולדה לי אחות בת גילי למשל.

הדף הזה מיועד לאמהות (או אבות, אבל מנחשת שכרגיל יהיו פה בעיקר אמהות :-)) שמתמודדות עם [b]יחסים בין חצאי אחים- הילדים שלהן ו [po]ילדים מנישואים קודמים[/po][/b].
כדי לשמור על פרטיות הנפשות הפועלות אני כותבת בעילום שם. מי שמכיר, מתבקש לא לעשות אאוטינג.

קראתי לדף [po]חצאי אחים ללא יריבות[/po] מפני שאהבתי מאד את הספר [po]אחים ללא יריבות[/po], והצלחתי לקחת משם כמה רעיונות וליישם אותם- מאד בקטן. אבל לא מצאתי שם תשובות לשאלות הכי בוערות: איך מתמודדים עם שני אחים שרבים- כאשר רק אחד מהם הוא הילד שלך? איך מתמודדים עם קונפליקטים שנובעים מאורח החיים השונה של שני אחים?

יש לנו בבית 3 ילדים. נקרא להם אורן (15), רוני (10) ואילן (2.8).
אורן ורוני הם בניו של בן זוגי. הם גרים עם אמם בישוב סמוך לשלנו ונמצאים בביתינו בין 2-4 ימים בשבוע. שניהם הולכים לבי"ס. שניהם לא אוהבים את זה במיוחד.
אילן הוא הבן המשותף של שנינו. בן זוגי התגרש מאשתו לשעבר לפני קרוב ל 4 שנים והכרנו כשהיה בהליכי גירושין. אילן נולד זמן קצר אחרי שהגירושין הסתימו והוא גדל בבית. אנחנו גרים בבית בו התגוררה המשפחה לפני הגירושין.
אורן ורוני שמחו מאד לשמוע שעומד להוולד להם אח קטן. מרגע שהכירו אותי לא היתה להם בעיה לקבל אותי לחייהם ואני מצדי הקפדתי לא להפריע לקשר בינם לבין אבא שלהם ולראות בהם בני בית שווי זכויות לכל דבר.

עד לפני כחצי שנה אפשר היה לומר ששררה בבית אידיליה בין שלושת האחים. רוני בעיקר היה קשור מאד לאילן מרגע שנולד, שיחק איתו המון ונהנה מאד מתפקיד האח הגדול. לאחרונה המצב השתנה. אילן כבר לא תינוק אלא ילד קטן שלפעמים מפריע ונדבק לרוני. אילן התחיל להפריע לרוני, לרצות כל דבר שרוני לוקח, לעקוב אחריו בבית מרגע שרוני נכנס. רוני, מצידו, התחיל להקניט את אילן, לנזוף בו, לדחוף אותו ולצעוק עליו כשהוא מרגיז אותו. אילן מתעקש להצמד לרוני כשהוא משחק פה עם חבריו ורוני מצידו נהנה להקניט את אילן ולעצבן אותו עד בכי.

<המשך יבוא>