שלום אמא וחצי,
לבעלי יש בן מנישואין קודמים שגר איתנו מספר שנים אבל לפני שנולדו ילדינו.
אחר כך עברנו לחו"ל. הוא גר איתנו בחופשים הארוכים שלנו בארץ ואצלנו כשבא לביקורים.
אני והבן נפגשנו לראשונה כשהייה בן שבע. היום הוא בן 27.
יש לו אח שמבוגר מבני הבכור בחצי שנה מנישואי אמו. מכיוון שגר עם האם, מרחוק הם אחים לכל דבר - הם גם דומים פיזית וגם נהנים מאותם עיסוקים. יש בינהם הפרש של 13 שנים.
כמו שאת רואה, רב בינינו השונה מהדומה. יש קצת בעיה ללמוד מנסיונם של אחרים מכיוון שהם נו, אחרים.
אצלי עלה חוסר בטחון במקומי אצל בנו של בעלי. מי אני בשבילו בעצם? מה זה "עושה" לו שאני מעקמת פרצוף, בן-של-גרושים-פגוע-שכמותו-אבל-זו-לא-אשמתי-ושיסגור-כבר-את-המקרר!
הרגשתי את זה במה שנגע לי ישירות:
לא הבנתי וגם התעצבנתי איייךךך ילד בן תשע, תשע ! משאיר הצפה במקלחת, מגבת על הרצפה ועיקבות בוץ בכל מקום במקום לגרף את המיים, לתלות את המגבת, לנגב את הרצפה ולהבריק את הראי
או היום למשל כשהוא מנסה לחנך את ילדי ומטיף להם מוסר ( אני שומעת ברקע את סבו שהייה מורה שלי והסגנון דומה).
לא הדיר שינה מעיני מצבו בלימודים, איזה חברה יש או אין לו, הסדרי לינה או דברים אחרים שכן עניינו את הוריו.
במה שקשור אלינו אני משתדלת להתנהג בפשטות, כאן ועכשיו, בלי להתבחבש במה עובר עליו מאחורי הקלעים - על זה אין לי השפעה ואין לי בטחון שההנחות שלי נכונות. ו
זה די קל - אין רגשות אשמה כאן. הוא לא שלי ולא באחריותי לשלם לפסיכולוג שלו...
המקומות שבאים לי טבעי להתייחס, לקחת עמדה הם:
- היחס שלי אליו - הקשר ביננו
- מידת האחריות שאני לוקחת לגבי יחסי ילדי איתו (מזערית בגילאיהם המתקדמים)
- דברים שקשורים לשגרת היום יום "אתה מוכן לקנות לחם בדרך הביתה?", פעם יצאנו יחד לשוק רמלוד למשל.
- אני עצמי - מצבי הרוח שלי, התפיסות שלי, השריטות שלי, האופי שלי.
אתם משפחה, אתם בני אדם, צוות של מבוגרים וילדים. נקודות החיכוך נראות גם לי כמו בין אחים במשפחות בלי "עבר". קטן שלמד ללכת ונדבק, מרכזי שמחפש את מקומו, לחץ של אחרי יום לימודים ואמא שרוצה שכולם יהיו שמחים.
מדגישה – ברגע של אמת/עימות לא יעיל להתעסק עם הרקע הפנימי העמוק שלו כי זו ספקולציה וזה לא בידיך – כולל אצל ילדך הפרטי לפעמים. רלוונטי בעיני לבדוק את הרקע הפנימי של עצמך. להפריד בין הסיפור שבראש לבין הכאן ועכשיו.
ולכן גם הפתרון הקל של לצאת לטייל עם הקטן או שהמרכזי יצא לחברים נראה לי יופי.
וביננו, במצב כזה, כשההורים שהתגרשו מתפקדים כמו שצריך, לנו החורגות יש תפקיד נוח ונעים – אנחנו יכולות להביא משב רוח רענן של התייחסות פשוטה וישירה, ללא רגשות אשם, ללא מטען חורג.
אנחנו יכולות להיות הורה מושלמת.
<ועוד ניסיתי לקצר>