^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

מקפיצה את הדף המעולה הזה

מאוד מעודד אותי לקרוא את מה שאת כותבת .
איזו תחושה נפלאה זו לחוש בבית במקום חדש.
שימשיך להיות לך טוב וחמים ומואר.

היום חיברו את הטלפון ואת האינטרנט (מהיר, איזה כיף) ואני מרגישה שאפשר להתחיל לחזור לחיים...
הבית והסידור שלו כל כך שואב. אף פעם לא הרגשתי ככה. תמיד עברתי במהירות ממצב למצב בלי שום בעיות ולא הבנתי למה לאנשים לקוח כל כך הרבה זמן להסתגל (אני כמובן בכלל לא הסתגלתי, זה רק הגוף שלי עבר למקום אחר, הנפש שלי בכלל לא טרחה לעשות את המאמץ). פעם ראשונה בחיי שאני מרגישה שאני בונה לעצמי בית. לאט לאט. כל פעם עוד צעד. יוצאת ממנו לגיחות קצרות וחוזרת. זה כל כך טוב ומתאים לקצב שלי. אני שמחה - תחושה של המעשה הנכון בזמן הנכון שזו השמחה הכי גדולה בעולם בשבילי.
כששאולים ואתי איך המעבר אני יכולה בשקט להגיד שטוב - גם אם יש הרבה רגעים "מוזרים" (כמו שהילדים מגיעים מבית הספר ברגל סמוקים מההליכה, חצי שעה לפני שהייתי רגילה לכך), או שהשכנים קופצים לביקורים בשעות אחרי הצהריים (מתי זה הזמן המתאים ללכת על ההליכון שלי? פעם זה היה בארבע חמש אחה"צ, אף אחד לא ביקר אותי...), גם מוזר באופן כללי, שלא נסעתי מכאן לשום מקום כבר חמישה ימים ובטח שהילדים שהתרגלו לנסוע כל יום פעמיים.
וכל כך טוב לראות במשך השבוע, בשעות הבוקר, את המקום הקטן הזה מתמלא חיים - סמנירסטים ואנשים שמגיעים ללמוד, גן ילדים בטיול, אנשים עובדים - רפת, שדה וכו' - כמו בקיבוץ של ילדותי. לא ידעתי שכל כך התגעגעתי...
ופתאום - אני כל כך רוצה שיבואו לבקר אותי, שיבואו אורחים ויתארחו. בא לי להזמין את כולכם.
אולי הגיע הזמן לשנות את שם הדף לשמחת המעבר שלי.

נועה, מזל טוב על המעבר (ומציאת החתול). אני מאמינה שאתם כבר מסתדרים שם טוב, תקחי את הזמן, ההתחלות תמיד קשות אבל היי הגעת סופסוף הביתה נכון?

איזה יופי על החתול!!!

נהדר, החתול חזר, גם לנו במעבר היה ארוע דומה עם החתול, ולבסוף הוא הופיע והתאקלם הכי מהר מכולנו בבית החדש.
קצת סבלנות, הכל מסתדר. @}

אחרי עשרה ימים, בשלוש בלילה, שמעתי יללה מוכרת. פתחנו את החלון והחתול שלנו הגיע. הוא היה אמנם רעב אבל לגמרי רגיל כאילו חזר מקייטנה של חתולים. צהלות האושר שלנו נשמעו למרחקים. ממש התרגשנו שהוא חזר.
חרדת המעבר שלנו נעלמה.
יש עוד בלבול והרבה חוסר בהירות, אבל אנחנו כאן להישאר.

ועוד משהו...בכיוון של להפוך לימון ללימונדה. בעניין הכיור- אני גיליתי שבסְוויץ' הנכון אפשר לעשות את זמן שטיפת הכלים למשהו מאוד משחרר. ב'עמדת הכיור' כמו גם ב'עמדת הגיהוץ' אפשר 'לתפוס ראש' ושכל העולם יחכה!

עוד חיבוק לך נועה,
אוטוטו ימים יותר טובים.
לא ידעתי ששרון לא נמצא, זה באמת עושה את הכל הרבה יותר קשה. אז תעשי לעצמך עוד כמה הנחות! לא חייבים לבשל ארוחות בזמנים כאלה, אפשר לאכול סנדוויצ'ים.
וצעידה עם שוטי הנבואה זה באמת אחלה. אולי תלכי גם להתפנק לך באיזו ארוחה בריאה אצל יודקה?...


<אצלי אין מיקרו ומדיח כל השנה...אולי זה יכול לנחם? >

שוב אצל ההורים שלי לרגעים. כל יום מביא איתו מבחן חדש ואני קולטת שאני פשוט לא עומדת בנטל. יום אחד מפסיקים את המים בלי להודיע (הודיעו דרך הטלפון, יש מין דבר כזה בישוב, אבל לי אין טלפון) יום אחד הפסקת חשמל, יום אחד טרקטורון עובד בחצר וצריך לפנות את העציצים ולסמן את המשטח שצריך לצקת שיהיה בדיוק במידות של המחסן. ובינתיים להכין ארוחות לילדים (וגם לחברים של הילדים) ולשטוף כלים בכיור המטבח הקטנטן כי המדיח לא מחחובר כי שכחו לסדר את החיבור לביוב. והמיקרו לא מחובר גם כי הארון בדיוק על נקודת החשמל ואי אפשר לשים מפצל. כל כך הרבה דברים שלא ידעתי שקיימים...
ואתמול לקחתי את המסוע ועשיתי לו מקום בחדר השינה שלי ושמתי שוטי הנבואה והלכתי 45 דקות וזה היה טוב.
קשה לי לבד. יש כל כך הרבה דברים ששרון עושה: סלט בבוקר, בישולים, סידורים, קניות (מה בעצם אני עושה? זו השאלה, נחה בצהריים?) ועכשיו הם נוספו לרשימה שלי. ומעבר לכל העומס הזה שאני יודעת שהוא יעבור, עולים המון רגשות ותחושות של קושי, כעס, אכזבה ודכדוך. תחושה אחת מאד ברורה - של קושי- אמיתי עם הדברים של החיים ומדומה - עם אנשים אחרים, עם הציפיות שלי מהם, עם הציפיות שלהם ממני, עם היכולת לבקש עזרה ועם הרצון הילדותי הזה שינחשו את הקשיים שלי ויראו אותם ושלא אצטרך לבקש והכאב שמתעורר בכל פעם שאני מבקשת עזרה והיא לא מגיעה, בבחינת אמרתי לכם - אי אפשר לסמוך עליכם בכלום.

עצוב גם לי על גילי
רק עכשיו ראיתי אז יהונתן עוד לא יודע.

נראה אם אספר לו... הוא בטח יבכה...

---

וחוץ מזה, קחי את הזמן להסתגלות.
מעברים הם שינו טראומטי גם כשהם קלים יחסית.

חושבת עליך גם אם לא כותבת
ותודה שבתוך כל האנדרלמוסיה של המעבר,
את (בניגוד אלי) מוצאת זמן לשלוח לי מילים נעימות

תחושה של בלאגן וגם שנקטע הרצף של החיים וצריך למצוא רצף חדש.

מזדהה מאוד עם התחושה שלך.
למדתי גם להנות מכך .
מקוה שבמהרה מאוד תחזרו לרתמוס, לקצב הטבעי שלכם.
וששוב תחושת הבית תהיה חלק מתחושת הקיום שלך.

אני אצל ההורים, גולשת לרגע ומעדכנת מאתר הבנייה:
עברנו, פרקנו, סדרנו. לא את הכל. בחוץ עדיין עובדים והכל מלא מלא אבק. אין טלפון עדיין. אין מחסן אין ארונות... תחושה של בלאגן וגם שנקטע הרצף של החיים וצריך למצוא רצף חדש. שרון איננו, בכנס ואני לבדי. רוב הזמן ממש ממש קשה לי. חלק מהזמן אני מתאוששת ומתפקדת. מזכירה לעצמי שאין דרך לעקוף את המעבר הזה ולוקח זמן להכות שורשים.
יש עוד הרבה מה להגיד אבל אולי ביום אחר.
החתול שלנו הלך לאיבוד ולא חזר (פרצוף עצוב עצוב עצוב) אני מרגישה כישלון ואיכסה שלא שמרתי עליו את הזמן שאמרה הוטרינרית. חשבתי שזה כבר בסדר. עכשיו הוא משוטט בהרים מסביב. אני חולמת עליו בלילות ומתעוררת בבעתה.
אבל כתבתי עליו סיפור שאני חושבת שהוא ממש נחמד ואולי אפרסם אותו בהמשך.
עכשיו החרדה היא יותר מאמץ ועצב ושמחה. אולי כמו ההרגשה של לבוא לעולם ולהתחיל להתרגל מחדש לגוף ולמגבלות שלו ולאט לאט לחדור לתוכו.

נועה,
שיהיה לכם מעבר קל וקליטה טובה!

כמעט גמרנו לארוז. זה לא נגמר....
גמרו לרצף את הבית. מחר עוד צריך לעבוד קצת על המטבח... אולי בכלל הגז יגיע רק מחר.
חשבנו על עניין הבגדים/מצעים/כלי רחצה/כלי ניקוי. וכבר יגיע מחר לארוחת צהריים מרק ולחם תוצרת בית (איזה כיף, עומדים בתור להכין לנו משהו לאכול, נורא מרגש אותי הקטע הזה)
הניקיון קצת מטריד - נראה לי שזה בעיקר יהיה ניקיון רצפה שאני אעשה לפני המובילים. חלונות אין טעם לנקות כל עוד עבודות העפר לא הסתיימו.
ימים מעייפים צפויים, אבל אני ממש מתרגשת.
ממחר בבוקר אני בלי טלפון ואינטרנט לשבועיים בערך. אבל אנסה לעדכן מהמשרד.
להתראות אלון הגליל. אני נוסעת הביתה.

ואאו. נועה איזה מצב מלחיץ. אפילו בית עם קירות חיכה לרגע האחרון.בית כזה נורמלי עם חדרים ומטבח.
ככה זה ישראלים תמיד ברגע האחרון. סתם . ממש לא כך.
איך אפשר לא להלחץ. אבל כשדברים צריכים לקרות אם יקרו.הבית יהיה פחות או יותר מוכן. המשאית תגיע. הילדים ימשכו לבית הספר ואתם תעברו.
ויהיה לכם את כל הזמן שבעולם לסדר.
טיפ קטן:
כדאי לכם (אם לא מאוחר מדי) להכין תיק שבו המצעים וכלי המיטה שעליהם אתם עומדים לישון . תיק ובו כלי רחצה, מגבות, 2 סטים מלאים של בגדים להחלפה, בגדי שינה.ותיק של כלי אוכל (סיר קטן, קומקום, פאקל קפה, דברים מהירים להכנה (פסטה, אורז, מעט תבלינים , כמעט סכום וצלחות, וסקוטץ')
וכלי ניקוי (מגב , מטאטא, סמרטוטים וכ'.)
את כל אלו תובילו בנפרד אתכם .
כדי שתגיעו לפחות תוכלו להתארגן באופן ראשוני לאוכל, שינה וניקיון הדירה.
ולמקרה שתחליטו בסוף כן לישון במקום אחר.

אז את הקופסאות שלנו אני מבינה שכבר נוכל לשלוח מחר למחזור.
בכל אופן שילך לכם הכי חלק שאפשר.
ואמא שלי תמיד אומרת לי לקנות לבית בק' שמן,קמח, סוכר (או סוכריות)ומלח.
לברכה והצלחה.

איך נכנסים לבית שלכם בהעדרכם? אין דלתות? אין מנעולים?

איזה זמן חשוף זה! כזה שבו לרגע אין לך בית פתאום, אתה לא פה ולא שם.
תאור הפלישה עם הצבעי נשמע קשה.
שולחת לכם גלימת קטיפה רכה (בצבע שתבחרו) ומחשבות טובות לעטוף אתכם ולהבטיח הגנה מפני רוחות המעבר.

שיעבור מהר ובקלות- בהצלחה!

סוף העולם שמאלה
את עם הווסט והמכנסים בלבן ?

בוקר יום רביעי. אכן, המבנים הגיעו בלילה. איזו הרגשה מוזרה לראות אותם: הנה המטבח שלי, הנה חדר השינה שלי...
רק ראיתי אותם וההרגשה התחילה להשתנות. מחוסר שקט מתוח למשהו עמוק יותר - הנה אנחנו עוברים באמת. התרגשות ולא סבל. היה שקט במכונית וכולנו חשבנו על יום האריזה שמחכה לנו היום. הקטנה נרדמה באוטו.
הגענו הביתה קרוב לתשע ונחרדנו - פלישה.
הדיירים שמגיעים אחרינו הגיעו עם הצבעי ועברו איתו קיר קיר בקולי קולות. זה היה ממש פולשני. התכווצנו כל אחד במקום שלו וחיכינו. לקח להם שעה וחצי.
בסוף הלכנו לישון והיום מהרגע שהילדים מתעופפים לבית הספר אורזים

אז אפשר כבר לומר מברוק?

<חסרת סבלנות...>

נאה.

בתור מחזיק תיק הרוגע במשפחה בעיתות שכאלה, נתבקשתי לדווח: בשעה 20.00 המשאיות והמנוף הגיעו. ברגעים אלו, לאור זרקורים, המבנים נפרקים ומורכבים. לא נורא, יש להם שעה בונוס הלילה, באדיבות שעון החורף. מחר משלימים ריצוף, תיקוני צבע, הרכבת דלתות במטבח, התקנת גז. דברים כאלה. בחמישי בבוקר עוברים.

> שרון חושב שיום השיוויון הסתווי הוא יום מצויין להתקין בו בתים חדשים <

@} @} @}
בהצלחה עם הזמן

שש בערב.
לפני שלוש שעות אמרו לנו שהמשאיות יצאו מהמפעל. אני לא יודעת אם הם כבר הגיעו. כבר לא נעים לנו לנדנד לקבלן.
מסתמן שיהיה מעבר ביום חמישי. אלא אם כן תקרה קטסטורפה. ארזתי כבר חמישה ארגזים ונראה שהמרץ שלי חזר.
עדיף לחץ שגורם לי לעשות משהו מלחץ משתק.

ואולי הבית יגיע היום?

תשמעי. אחרי שהבית יגיע (היום. בטח שהיום.) תתקשרי לנאוה. יש לה עוזרת ששוה שלוש אחרות.
כל מה שצריך זה שמישהו יעבור על הבית וימחוק את האבק והליכלוך. את כל השאר אפשר כבר להשלים אחר כך.

<בקי נזכרת במעבר ליובלים בילדותה. קוביות קטנות בתוך אזור בניה ענק. אבק וטינופת - בסוף זה ניגמר. אבל עד היום כשאני ניזכרת יש לי טעם של אבק לבן של מסלע גיר בפה>

בוקר. הלילה ישנתי טוב, אחרי שקבלתי את הצעתה של בקי והלכתי לראות את "סוף העולם שמאלה", בקלונוע השכונתי בטבעון. סרט מומלץ ביותר. קצת פרופרציות. אהבתי את האמא שמתה במיטה (עם הסדינים הרקומים והחלוק המהודר, קום איל פו, לדבריה).
הבוקר קמתי עם המועקה. אולי היום יביאו את הבית. אולי לא. מה שבטוח שנדע מה המצב לאשורו. כי מזכיר הישוב נוסע בכבודו ובעצמו לראות מה המצב. האמת שזה נותן הרגשה טובה שלמישהו אכפת ממש, חוץ מאיתנו כמובן. זו הרגשה חדשה בשבילי והיא יותר חשובה לי מתאריך ההגעה המדוייק. כל המעבר הזה הוא בדיוק בשביל ללמוד את השפה הזו - שבה אכפת לך על אנשים אחרים ושלהם אכפת ממך. שפה ממש קשה.
לבית לא יהיה אפשר להעיבר כלום בלי התוספת. כרגע הוא בלי קירות. אין מצב שאני אשאיר שם את הדברים שלי (כולל החתול) ואלך למקום אחר. כך שאין לי מושג מה יהיה. אני בעצם מבינה שאני אגיע לבית הזה במקרה הטוב כשהוא לא גמור בכלל. בסדר. רק שיהיו קירות.
בא לי לעשות ריסטרט לכל התהליך. לפרוק את הארגזים (במיוחד את אלו עם הספרים והבגדים הארוכים, ממש קר בבוקר), להודיע לשרשרת הדיור שחל עיכוב ולעבור אחרי סוכות. שאז גם שרון ברקת יהיה פנוי לעניין, הבתים יהיו מוכנים וגם האבק מסביב ישקע.
אולי זה מה שבאמת צריך לקרות. ואולי צריך לעבור בלחץ.

קודם שכבתי ודמיינתי לעצמי חודש מהיום, כשכבר הכל יהיה מוכן וניסיתי להרגע ולראות שהזמן הזה יעבור. זה עזר קצת.

תצאו מנקודת הנחה שהכל לא יגיע בזמן. תמצאו פתרון לתקופת הביניים.
אני אוהבת את המילים המעשיות האלה.

חרדות אני מכירה מקרוב אם כי לא מהשנים האחרונות וזו תחושה באמת פיזית וממש לא נעימה.
יש לי הרגשה שתדעי לזרום עם המצב ואחרי הערכות לקראת האפשרות שלא הכל יסתדר תרגישי יותר טוב

(זה בהמשך למעשיות של טרה רוסה )

זה רק כאבי לידה, נכון? אח"כ יהיה תינוק-בית חדש...

גם אנחנו עוברים בשבוע הבא. ואני לא מפסיקה לזרוק דברים, לסדר, ולחלום על הבית החדש שאליו אני אכניס רק דברים שאני אוהבת.

ואנחנו אפילו לא עוברים לבית משלנו. ועוד למעונות סטודנטים נשואים...

בכל אופן, מחזיקה לך

בתור מי שעברה ממש לאחרונה, אני מזדהה...

אתם חייבים להפוך את האי-ודאות לודאות.
תצאו מנקודת הנחה שהכל לא יגיע בזמן. תמצאו פתרון לתקופת הביניים.
את החפצים יובילו לבית הלא גמור, ואתם צריכים למצוא ולהחליט סופית על מקום בו תשהו עד שהכל יסתדר. התוכנית חייבת להיות סגורה, אחרת תמשיכו להרגיש את ההרגשה המעיקה הזו.
@}

השכירות שלנו כאן עד סוף אוקטובר
סוף ספטמבר, כמובן...

> שרון מעמיד פנים כאילו הוא לא קשור לכל העניין ורק מתקן טעות קטנה בלוח הזמנים <

נועה
משפט אחד שכתבת גורם לכל התמונה להיות לא מובנת : "... השכירות שלנו כאן עד סוף אוקטובר. אבל השוכרים שנכנסים אחרינו עוברים בשבוע הבא ... "

חוץ מזה מזדהה עם כל מלה שלך לגבי התחושות שמעורר בה המצב הזה.

מדהים לאיזו רמה של חרדות יכולים מצבים כאלו של אי ודאות להביא אותנו.
הקרביים מתהפכים, הראש מסתחרר. תחושת הקבס מציפה.
הכי טוב להיות עסוקים במשהו אחר. ללכת. לא להיות במקום בו הלחץ מרקיע שחקים.
לנסוע למקום בו הרעש בחוץ גובר על המהומה שבפנים.

אני איתך.

ביום חמישי אנחנו עוברים בית. המשאית זומנה לשמונה בבוקר. יש הרי ארגזים בסלון ובחדרים, אבל לא הכל ארוז עדיין. הבית שאליו אנחנו עוברים עדיין לא מוכן. אומרים לנו שמקווים שהוא יהיה מוכן, אבל אני שומעת בין הדברים חוסר ודאות. האמת, שבשביל שהוא יהיה בכלל אפשרי למגורים, צריך להביא מהמפעל שני חלקים בנויים שאותם מוסיפים לבית. מטבח וחדר שינה. עד אז, יש קיר אחד פשוט פתוח. היו צריכים להביא היום. לא יביאו. כל הלילה התהפכתי. כנראה היתה לי הרגשה שהדברים מתעכבים.
בעצם עד שלא יביאו את הבית, הוא לא יהיה.
המון דברים תלויים וקשורים אחד בשני. אי אפשר לגמור את הבית עד שלא מביאים את החלקים, אי אפשר לנקות עד שלא מחברים. טלפון, גז, מכונת כביסה...
אמרתי לעצמי הבוקר - אז נדחה את הכניסה שלנו. נחכה. השכירות שלנו כאן עד סוף אוקטובר. אבל השוכרים שנכנסים אחרינו עוברים בשבוע הבא וגם להם יש שוכרים שצריכים להיכנס לבית ובטח השרשרת ממשיכה...
כל העומס הזה פועל עלי כך שאני נכנסת לשיתוק ולא מסוגלת לעשות הרבה. מעין עמדת המתנה כזו, לכופף את הראש לא לנשום ולעבור ואז להתחיל לחיות. אז הכל עומד - העבודה, הרעיונות, החשק, הנשימה. וכבר אני מרגישה בלי אוויר, חנוקה. רוצה להתמתח מזה, להתחיל לחיות. כמה זמן אפשר לעצור את הנשימה?
שלא לדבר על החרדה, שגורמת ללב שלי ולבטן שלי טלטלות עזות. ואני יודעת שזה לא יכול להיות שזה קשור באמת רק למעבר הזה. הרי אנשים מסתדרים, הרי יהיו פתרונות. אפשר לחיות על ארגזים ובלי טלפון ואפילו בלי כביסה. (אבל בלי מזגן?)
מקסימום נברח לאיזה צימר/חברים/הורים....
אז על מה ולמה החרדה? משהו ברמה תאית, בלתי הגיונית, רגשית, כמו תגובה לרעש חזק או לרעידת אדמה, או לכמעט תאונה.
ועכשיו אני רואה שהכתיבה דווקא עוזרת לי. אז אולי אכתוב באמת את הימים הבאים.
קודם שכבתי ודמיינתי לעצמי חודש מהיום, כשכבר הכל יהיה מוכן וניסיתי להרגע ולראות שהזמן הזה יעבור. זה עזר קצת.