על ידי נועה_ברקת* » 20 ספטמבר 2004, 12:04
ביום חמישי אנחנו עוברים בית. המשאית זומנה לשמונה בבוקר. יש הרי ארגזים בסלון ובחדרים, אבל לא הכל ארוז עדיין. הבית שאליו אנחנו עוברים עדיין לא מוכן. אומרים לנו שמקווים שהוא יהיה מוכן, אבל אני שומעת בין הדברים חוסר ודאות. האמת, שבשביל שהוא יהיה בכלל אפשרי למגורים, צריך להביא מהמפעל שני חלקים בנויים שאותם מוסיפים לבית. מטבח וחדר שינה. עד אז, יש קיר אחד פשוט פתוח. היו צריכים להביא היום. לא יביאו. כל הלילה התהפכתי. כנראה היתה לי הרגשה שהדברים מתעכבים.
בעצם עד שלא יביאו את הבית, הוא לא יהיה.
המון דברים תלויים וקשורים אחד בשני. אי אפשר לגמור את הבית עד שלא מביאים את החלקים, אי אפשר לנקות עד שלא מחברים. טלפון, גז, מכונת כביסה...
אמרתי לעצמי הבוקר - אז נדחה את הכניסה שלנו. נחכה. השכירות שלנו כאן עד סוף אוקטובר. אבל השוכרים שנכנסים אחרינו עוברים בשבוע הבא וגם להם יש שוכרים שצריכים להיכנס לבית ובטח השרשרת ממשיכה...
כל העומס הזה פועל עלי כך שאני נכנסת לשיתוק ולא מסוגלת לעשות הרבה. מעין עמדת המתנה כזו, לכופף את הראש לא לנשום ולעבור ואז להתחיל לחיות. אז הכל עומד - העבודה, הרעיונות, החשק, הנשימה. וכבר אני מרגישה בלי אוויר, חנוקה. רוצה להתמתח מזה, להתחיל לחיות. כמה זמן אפשר לעצור את הנשימה?
שלא לדבר על החרדה, שגורמת ללב שלי ולבטן שלי טלטלות עזות. ואני יודעת שזה לא יכול להיות שזה קשור באמת רק למעבר הזה. הרי אנשים מסתדרים, הרי יהיו פתרונות. אפשר לחיות על ארגזים ובלי טלפון ואפילו בלי כביסה. (אבל בלי מזגן?)
מקסימום נברח לאיזה צימר/חברים/הורים....
אז על מה ולמה החרדה? משהו ברמה תאית, בלתי הגיונית, רגשית, כמו תגובה לרעש חזק או לרעידת אדמה, או לכמעט תאונה.
ועכשיו אני רואה שהכתיבה דווקא עוזרת לי. אז אולי אכתוב באמת את הימים הבאים.
קודם שכבתי ודמיינתי לעצמי חודש מהיום, כשכבר הכל יהיה מוכן וניסיתי להרגע ולראות שהזמן הזה יעבור. זה עזר קצת.
ביום חמישי אנחנו עוברים בית. המשאית זומנה לשמונה בבוקר. יש הרי ארגזים בסלון ובחדרים, אבל לא הכל ארוז עדיין. הבית שאליו אנחנו עוברים עדיין לא מוכן. אומרים לנו שמקווים שהוא יהיה מוכן, אבל אני שומעת בין הדברים חוסר ודאות. האמת, שבשביל שהוא יהיה בכלל אפשרי למגורים, צריך להביא מהמפעל שני חלקים בנויים שאותם מוסיפים לבית. מטבח וחדר שינה. עד אז, יש קיר אחד פשוט פתוח. היו צריכים להביא היום. לא יביאו. כל הלילה התהפכתי. כנראה היתה לי הרגשה שהדברים מתעכבים.
בעצם עד שלא יביאו את הבית, הוא לא יהיה.
המון דברים תלויים וקשורים אחד בשני. אי אפשר לגמור את הבית עד שלא מביאים את החלקים, אי אפשר לנקות עד שלא מחברים. טלפון, גז, מכונת כביסה...
אמרתי לעצמי הבוקר - אז נדחה את הכניסה שלנו. נחכה. השכירות שלנו כאן עד סוף אוקטובר. אבל השוכרים שנכנסים אחרינו עוברים בשבוע הבא וגם להם יש שוכרים שצריכים להיכנס לבית ובטח השרשרת ממשיכה...
כל העומס הזה פועל עלי כך שאני נכנסת לשיתוק ולא מסוגלת לעשות הרבה. מעין עמדת המתנה כזו, לכופף את הראש לא לנשום ולעבור ואז להתחיל לחיות. אז הכל עומד - העבודה, הרעיונות, החשק, הנשימה. וכבר אני מרגישה בלי אוויר, חנוקה. רוצה להתמתח מזה, להתחיל לחיות. כמה זמן אפשר לעצור את הנשימה?
שלא לדבר על החרדה, שגורמת ללב שלי ולבטן שלי טלטלות עזות. ואני יודעת שזה לא יכול להיות שזה קשור באמת רק למעבר הזה. הרי אנשים מסתדרים, הרי יהיו פתרונות. אפשר לחיות על ארגזים ובלי טלפון ואפילו בלי כביסה. (אבל בלי מזגן?)
מקסימום נברח לאיזה צימר/חברים/הורים....
אז על מה ולמה החרדה? משהו ברמה תאית, בלתי הגיונית, רגשית, כמו תגובה לרעש חזק או לרעידת אדמה, או לכמעט תאונה.
ועכשיו אני רואה שהכתיבה דווקא עוזרת לי. אז אולי אכתוב באמת את הימים הבאים.
קודם שכבתי ודמיינתי לעצמי חודש מהיום, כשכבר הכל יהיה מוכן וניסיתי להרגע ולראות שהזמן הזה יעבור. זה עזר קצת.