אני חושבת שזה מתחבר לסיבה שפתחתי את הדף. במשך כל השנים האלה, לא הרגשתי שלמה עם עצמי, מקבלת את עצמי, ובכלל לא היתה לי תחושה שמגיע לי משהו. הביקורת העצמית היתה תמידית. אני משתחררת מזה לאט לאט, ובכל זאת, כשזה קשור אליו - קשה לי לשחרר את זה.
אוקיי, מציעה כרגע לא לנסות לשחרר בכוח את הביקורת כלפיו,
כי זה יהיה להפעיל שרירים נגד עצמך.
זה יהיה לנסות לעצור באופן מכאני ושכלתני מנגנון שהוא אוטומטי לחלוטין, וזה יחזיק מעמד כל עוד תהיי בתשומת לב ותקפידי על "משמעת".
ההצעה שלי מכוונת לריכוך של המנגנון האוטומטי שמעלה בך את הביקורת כלפיו,
כלומר פיתרון שנוגע במקור ולא בסימפטום,
ולכן בואי נתמקד במנגנון (כלומר בך
) ולא בתוצרים שלו (כלומר בביקורת כלפיו).
יחד עם זאת - זה ממש לא אישור ממני לשחרר כל רסן ולהשתלח בו מעכשיו חופשי, אוקיי?
כל העניין הוא לא לנסות לעצור את הביקורת שלך כלפיו בכוח, כי זה לא אפקטיבי, וגם לא להיסחף לגינוי עצמי על זה שאת מבקרת אותו. כי כרגע זה אוטומטי ולא מכוונה רעה.
המנגנון שמייצר את הביקורת כלפיו, הוא בבסיסו חוסר הקבלה השלמה שלך את עצמך על כל חוסר מושלמותך.
ולכן, אם את בוחרת לגעת במנגנון עצמו,
יש לך פה הזדמנות לעשות קפיצה נוספת בשחרור של הביקורת העצמית, וביצירת קבלה עצמית גבוהה יותר.
ובאופן פרקטי,
ההצעה היא שבזמן הקרוב תשימי בצד את העיסוק בדרך שבה את מתייחסת אליו, ותתמקדי
בדרך שבה את מתייחסת לעצמך:
במשך יומיים שלושה שימי לב -
- לדרך שבה את חושבת על עצמך בכל מיני רגעים, כשאת מדברת עם מישהו, כשאת מביטה בעצמך במראה. מה עובר לך בראש כשאת חושבת עלייך, איך את רואה את עצמך.
- לדרך שבה את מדברת אל עצמך.
- לדרך שבה את מדברת על עצמך (בתוך הראש או בקול רם מול אחרים).
ותתחילי לעשות הבחנה בין -
- הרגעים שבהם עלתה בתוכך ביקורת עצמית בעקבות התנהלות שלך (משפט שאמרת, פעולה שעשית, מחשבה שחשבת, הרגשה שהרגשת), לבין -
- הרגעים שבהם היית "לא מושלמת" ובכל זאת קיבלת את זה, כלומר הבטת על עצמך בחיוך, או בחמלה, לא התעקבת על זה, ונתת לעצמך רשות להיות או לעשות את מה שעשית.
המטרה היא שתהיה בך בהירות, מודעות, ותשומת לב יתרה לגבי כל המקומות בהם יש קבלה וכל המקומות בהם היא עדיין חסרה.
ומשם נמשיך.
תרחיבי לגבי כשיהיה שקט בפנים יהיה יותר שקט גם בחוץ.
אני מאמינה שכאשר קשה לנו עם עצמנו קשה לנו עם אחרים.
מהכיוון השני של זה אפשר לומר שהקושי שלנו ביחס לאחרים יכול להוות אינדיקציה לקושי מסויים שלנו עם עצמנו.
למשל, לאדם "קמצן" ששונא בטירוף את התכונה הזו אצל עצמו קשה להימנע מלשפוט אנשים "קמצנים" אחרים (לפעמים זה קשה עד כדי הסתרת התכונה הזו שלו מעצמו).
זה "מדגדג" לו את הקושי המסויים שלו עם עצמו, בצורה בלתי נסבלת, בצורה שיוצרת חוסר שקט.
אין לו מקום להכיל בתוכו את כל מה שקשור לקמצנות, הוא נלחם בזה כל הזמן, ואם למשל הוא במקרה פוגש את זה בחוץ, אצל אדם אחר, אז כמובן שאין לו מקום לקמצנות של האחר. את עצמו הוא בקושי מצליח להכיל, אז את האדם האחר??
במצב כזה אי השקט הופך לסירנה צועקת.
אם היה לו שקט בפנים ביחס לתכונה הזאת, אם הוא היה עושה שלום עם החלק הזה שבו, אז כשהוא היה פוגש את זה בחוץ זה לא היה מעורר כזו סערה בתוכו, ובהתאם, היה מתאפשר מפגש שקט עם האדם האחר.
כשמישהו אחר יוצר בתוכנו כזו סערה אין לנו דרך לפגוש אותו באופן שקט וענייני.
אנחנו לא שלווים ולא שווי-נפש במפגש איתו,
ואנחנו נוטים לחשוב שזה בגללו.
האמת היא שזה בגלל מה שהמטען שהוא מביא מעורר בתוכנו.
לא תמיד יש צורך לעשות עבודה של אחד לאחד: כלומר לא ממש צריך "לעשות שלום" עם תכונה ספציפית שלי כדי שאוכל לקבל את התכונה הזאת באדם האחר.
מתוך ההתנסות שלי ראיתי שברוב המקרים, התקדמות לקראת קבלה שלי את עצמי יוצרת יכולת קבלה כללית ופחות שופטת את האחר.
ככל שתהייה בך היכולת לשפוט פחות את עצמך, כך תהיה בך היכולת פחות לשפוט אחרים. לא בהכרח ספציפית תכונה מול תכונה.
ובתוך השקט הזה של קצת יותר קבלה עצמית וקצת יותר קבלה של האחר אפשר להתחיל לדבר על הקירבה, ועל האינטימיות שאת כמהה להן .
ברעש הנוכחי זה מאוד מאוד קשה.
האם זה הבהיר את הכוונה ביחס למה שביקשת שארחיב?
(ערכתי קודם את התשובה שלי מאתמול כי ראיתי שעשיתי בה כמה שינויים רגע לפני הקפאת האתר אבל הם לא נשמרו, אז את יכולה להציץ בה שוב. לא כאלה שינויים דרמטיים, כמה שינויים שיוצרים בהירות).
[u]אני חושבת שזה מתחבר לסיבה שפתחתי את הדף. במשך כל השנים האלה, לא הרגשתי שלמה עם עצמי, מקבלת את עצמי, ובכלל לא היתה לי תחושה שמגיע לי משהו. הביקורת העצמית היתה תמידית. אני משתחררת מזה לאט לאט, ובכל זאת, כשזה קשור אליו - קשה לי לשחרר את זה.[/u]
אוקיי, מציעה כרגע לא לנסות לשחרר בכוח את הביקורת כלפיו,
כי זה יהיה להפעיל שרירים נגד עצמך.
זה יהיה לנסות לעצור באופן מכאני ושכלתני מנגנון שהוא אוטומטי לחלוטין, וזה יחזיק מעמד כל עוד תהיי בתשומת לב ותקפידי על "משמעת".
ההצעה שלי מכוונת לריכוך של המנגנון האוטומטי שמעלה בך את הביקורת כלפיו,
כלומר פיתרון שנוגע במקור ולא בסימפטום,
ולכן בואי נתמקד במנגנון (כלומר בך :-)) ולא בתוצרים שלו (כלומר בביקורת כלפיו).
יחד עם זאת - זה ממש לא אישור ממני לשחרר כל רסן ולהשתלח בו מעכשיו חופשי, אוקיי? :-D
כל העניין הוא לא לנסות לעצור את הביקורת שלך כלפיו בכוח, כי זה לא אפקטיבי, וגם לא להיסחף לגינוי עצמי על זה שאת מבקרת אותו. כי כרגע זה אוטומטי ולא מכוונה רעה.
המנגנון שמייצר את הביקורת כלפיו, הוא בבסיסו חוסר הקבלה השלמה שלך את עצמך על כל חוסר מושלמותך.
ולכן, אם את בוחרת לגעת במנגנון עצמו,
יש לך פה הזדמנות לעשות קפיצה נוספת בשחרור של הביקורת העצמית, וביצירת קבלה עצמית גבוהה יותר.
ובאופן פרקטי,
ההצעה היא שבזמן הקרוב תשימי בצד את העיסוק בדרך שבה את מתייחסת אליו, ותתמקדי [b]בדרך שבה את מתייחסת לעצמך:[/b]
במשך יומיים שלושה שימי לב -
[list]
[*] לדרך שבה את חושבת על עצמך בכל מיני רגעים, כשאת מדברת עם מישהו, כשאת מביטה בעצמך במראה. מה עובר לך בראש כשאת חושבת עלייך, איך את רואה את עצמך.
[*] לדרך שבה את מדברת אל עצמך.
[*] לדרך שבה את מדברת על עצמך (בתוך הראש או בקול רם מול אחרים).
[/list]
ותתחילי לעשות הבחנה בין -
[list=1]
[*] הרגעים שבהם עלתה בתוכך ביקורת עצמית בעקבות התנהלות שלך (משפט שאמרת, פעולה שעשית, מחשבה שחשבת, הרגשה שהרגשת), לבין -
[*] הרגעים שבהם היית "לא מושלמת" ובכל זאת קיבלת את זה, כלומר הבטת על עצמך בחיוך, או בחמלה, לא התעקבת על זה, ונתת לעצמך רשות להיות או לעשות את מה שעשית.
[/list]
המטרה היא שתהיה בך בהירות, מודעות, ותשומת לב יתרה לגבי כל המקומות בהם יש קבלה וכל המקומות בהם היא עדיין חסרה.
ומשם נמשיך.
[u]תרחיבי לגבי כשיהיה שקט בפנים יהיה יותר שקט גם בחוץ.[/u]
אני מאמינה שכאשר קשה לנו עם עצמנו קשה לנו עם אחרים.
מהכיוון השני של זה אפשר לומר שהקושי שלנו ביחס לאחרים יכול להוות אינדיקציה לקושי מסויים שלנו עם עצמנו.
למשל, לאדם "קמצן" ששונא בטירוף את התכונה הזו אצל עצמו קשה להימנע מלשפוט אנשים "קמצנים" אחרים (לפעמים זה קשה עד כדי הסתרת התכונה הזו שלו מעצמו).
זה "מדגדג" לו את הקושי המסויים שלו עם עצמו, בצורה בלתי נסבלת, בצורה שיוצרת חוסר שקט.
אין לו מקום להכיל בתוכו את כל מה שקשור לקמצנות, הוא נלחם בזה כל הזמן, ואם למשל הוא במקרה פוגש את זה בחוץ, אצל אדם אחר, אז כמובן שאין לו מקום לקמצנות של האחר. את עצמו הוא בקושי מצליח להכיל, אז את האדם האחר?? :-) במצב כזה אי השקט הופך לסירנה צועקת.
אם היה לו שקט בפנים ביחס לתכונה הזאת, אם הוא היה עושה שלום עם החלק הזה שבו, אז כשהוא היה פוגש את זה בחוץ זה לא היה מעורר כזו סערה בתוכו, ובהתאם, היה מתאפשר מפגש שקט עם האדם האחר.
כשמישהו אחר יוצר בתוכנו כזו סערה אין לנו דרך לפגוש אותו באופן שקט וענייני.
אנחנו לא שלווים ולא שווי-נפש במפגש איתו,
ואנחנו נוטים לחשוב שזה בגללו.
האמת היא שזה בגלל מה שהמטען שהוא מביא מעורר בתוכנו.
לא תמיד יש צורך לעשות עבודה של אחד לאחד: כלומר לא ממש צריך "לעשות שלום" עם תכונה ספציפית שלי כדי שאוכל לקבל את התכונה הזאת באדם האחר.
מתוך ההתנסות שלי ראיתי שברוב המקרים, התקדמות לקראת קבלה שלי את עצמי יוצרת יכולת קבלה כללית ופחות שופטת את האחר.
ככל שתהייה בך היכולת לשפוט פחות את עצמך, כך תהיה בך היכולת פחות לשפוט אחרים. לא בהכרח ספציפית תכונה מול תכונה.
ובתוך השקט הזה של קצת יותר קבלה עצמית וקצת יותר קבלה של האחר אפשר להתחיל לדבר על הקירבה, ועל האינטימיות שאת כמהה להן .
ברעש הנוכחי זה מאוד מאוד קשה.
האם זה הבהיר את הכוונה ביחס למה שביקשת שארחיב?
(ערכתי קודם את התשובה שלי מאתמול כי ראיתי שעשיתי בה כמה שינויים רגע לפני הקפאת האתר אבל הם לא נשמרו, אז את יכולה להציץ בה שוב. לא כאלה שינויים דרמטיים, כמה שינויים שיוצרים בהירות).