על ידי פלונית* » 04 יולי 2013, 22:36
נשברתי לגמרי היום, דווקא אחרי שעשיתי מאמץ-על ללכת איתה לים
ולבלות אחה"צ כייפי, התיישבתי על המיטה
והתחלתי להתייפח בבכי תמרורים איום וחסר שליטה,
לעיניי הילדה. היא שאלה אמא, למה את בוכה, ומשלא עניתי, טמנה את הראש
בכרית והתכווצה לכדור מבוהל. זה היה נורא, כשראיתי את זה זה,
התעשתתי מייד וקראתי לה,
אמרתי לה, אני בסדר, אני מפסיקה לבכות, והיא הרימה את העיניים והיה לה
מבט כל-כך מפוחד ואומלל, כמו שלא ראיתי מעולם, זה היה רגע קשה מנשוא
חיבקתי אותה ואמרתי שוב ושוב שאני בסדר
אני בחודש תשיעי ואיתה, עם בתי בת הארבע בבית, גם עובדת בחצי משרה,
בעבודה תובענית ומאתגרת. התקופה האחרונה בעבודה אינטיסיבית במידה שאין לתאר,
אני במרוץ נגד הזמן לסגור את כל מה שצריך לפני הלידה, כדי שאוכל ללדת ולהיות פנויה
לגמרי, רגשית ומעשית, לתינוק החדש. בן זוגי גם הוא בתקופה מאוד מאוד עמוסה בעבודה,
אנחנו מג'נגלים חינוך ביתי עם משרות שתקופת השיא שלהן היא עכשיו, ואין מזה מנוס.
אנחנו בתחנת רכבת של בייביסטר, עזרה מהמשפחה (תובעני בפני עצמו), אכילה בחוץ,
בית מבורדק, נכנסתי לשבוע 37 היום ויש לי לפחות עוד שבוע של עבודה מאומצת-
בקיצור, קרסתי לגמרי
ואני יודעת שהבהלתי אותה במידה שאין לתאר, ראיתי את זה,
את הערעור שזה גרם, וכל-כך כואב לי עליה, היא כל-כך פיקחית
ורגישה, מרגישה אותי ומחוברת אלי כל-כך. היא אמרה לי:
"אמא, אני עושה לך טוב, אני עושה לך טוב", אמרתי לה נכון,
ושגם לאמהות מאוד חזקות וגיבורות קשה לפעמים והן בוכות.
היא שאלה למה קשה לי, הסברתי שהריון זה גם מרגש ונעים וכייף,
אבל גם מעייף וכבד, ושאני עייפה מהעבודה. הבטחתי לה שלא בכיתי בגללה, ושהיא נפלאה וטובה.
אבל חוששת שלא רק היום, אלא בכלל, אני יותר מידי חשופה עם הרגשות השליליים שלי,
שהיא רואה אותי המון בחולשותיי ושאולי יש לי איזו ציפייה שהיא תשא את זה,
או משאלה כמוסה שהיא איכשהו תעזור. מחשבה מעיקה מאוד.
אני מיוסרת
זה לא עוזר שהדבר הראשון שאמא שלי אומרת זה: לא לידה, למה את ככה ליד הילדה
עצוב לי כל-כך ואני מתחרטת שהרשתי לעצמי להתפרק ככה,
למה לא השתדלתי יותר
נשברתי לגמרי היום, דווקא אחרי שעשיתי מאמץ-על ללכת איתה לים
ולבלות אחה"צ כייפי, התיישבתי על המיטה
והתחלתי להתייפח בבכי תמרורים איום וחסר שליטה,
לעיניי הילדה. היא שאלה אמא, למה את בוכה, ומשלא עניתי, טמנה את הראש
בכרית והתכווצה לכדור מבוהל. זה היה נורא, כשראיתי את זה זה,
התעשתתי מייד וקראתי לה,
אמרתי לה, אני בסדר, אני מפסיקה לבכות, והיא הרימה את העיניים והיה לה
מבט כל-כך מפוחד ואומלל, כמו שלא ראיתי מעולם, זה היה רגע קשה מנשוא
חיבקתי אותה ואמרתי שוב ושוב שאני בסדר
אני בחודש תשיעי ואיתה, עם בתי בת הארבע בבית, גם עובדת בחצי משרה,
בעבודה תובענית ומאתגרת. התקופה האחרונה בעבודה אינטיסיבית במידה שאין לתאר,
אני במרוץ נגד הזמן לסגור את כל מה שצריך לפני הלידה, כדי שאוכל ללדת ולהיות פנויה
לגמרי, רגשית ומעשית, לתינוק החדש. בן זוגי גם הוא בתקופה מאוד מאוד עמוסה בעבודה,
אנחנו מג'נגלים חינוך ביתי עם משרות שתקופת השיא שלהן היא עכשיו, ואין מזה מנוס.
אנחנו בתחנת רכבת של בייביסטר, עזרה מהמשפחה (תובעני בפני עצמו), אכילה בחוץ,
בית מבורדק, נכנסתי לשבוע 37 היום ויש לי לפחות עוד שבוע של עבודה מאומצת-
בקיצור, קרסתי לגמרי
ואני יודעת שהבהלתי אותה במידה שאין לתאר, ראיתי את זה,
את הערעור שזה גרם, וכל-כך כואב לי עליה, היא כל-כך פיקחית
ורגישה, מרגישה אותי ומחוברת אלי כל-כך. היא אמרה לי:
"אמא, אני עושה לך טוב, אני עושה לך טוב", אמרתי לה נכון,
ושגם לאמהות מאוד חזקות וגיבורות קשה לפעמים והן בוכות.
היא שאלה למה קשה לי, הסברתי שהריון זה גם מרגש ונעים וכייף,
אבל גם מעייף וכבד, ושאני עייפה מהעבודה. הבטחתי לה שלא בכיתי בגללה, ושהיא נפלאה וטובה.
אבל חוששת שלא רק היום, אלא בכלל, אני יותר מידי חשופה עם הרגשות השליליים שלי,
שהיא רואה אותי המון בחולשותיי ושאולי יש לי איזו ציפייה שהיא תשא את זה,
או משאלה כמוסה שהיא איכשהו תעזור. מחשבה מעיקה מאוד.
אני מיוסרת
זה לא עוזר שהדבר הראשון שאמא שלי אומרת זה: לא לידה, למה את ככה ליד הילדה
עצוב לי כל-כך ואני מתחרטת שהרשתי לעצמי להתפרק ככה,
למה לא השתדלתי יותר