על ידי נועה_ברקת* » 11 אוקטובר 2005, 21:59
אני מצרפת את הסיפור על החתול שלנו, בדיוק לפני שנה, שזה גם קצת סיפור הקליטה שלנו:
ביום השני בסביבות רבע לתשע הבחנתי שהוא נעלם. ישבתי בחדר השינה הקטנטן של בתי, הדלת סגורה כדי לא לשמוע את רעש המקדחה הרוטטת שקדחה בקירות הבטן המזוין. אולי שכחתי לסגור את דלת הבית. ביום הראשון הקפדתי על כך מאד ובכל זאת בלילה הוא יצא מחלון המטבח ונעמד ליד דלת ההזזה בסלון וילל. ביום השני בעלי אמר שהוא במילא לא רוצה לצאת ושזה בסדר. הוא צחק עליו שהוא חתול שמן ועצלן שלא יברח לשום מקום. חשבתי שהוא השאיר את הדלת פתוחה בכוונה, לא רעה, אלא תמימה. שהוא חשב שזה כלום בשבילו לעבור למקום חדש. שכל הדברים שאמרה דפנה הוטרינרית, בפגישת היעוץ שאליה הלכתי עם הילדים, הם אולי נכונים לחתולים אחרים אבל לא לשלנו.
אין סיכוי שהוא יצעד יותר מחמישה צעדים, אמר בעלי.
לא הצלחנו להחליט מי לא סגר את הדלת. הסתובבתי בפנים זעופות והאשמתי אותו. למה הוא צריך להיות תמיד כל כך חסר אחריות? הרי אמרו לנו בפירוש שהוא צריך להיות סגור בבית שבועיים. למה לזלזל? "תמיד אתה חושב שהכל צריך להיות בדרך שלך", כעסתי.
"את לא צריכה להסתכל עלי כאילו שאני רוצח", הוא אמר. "את אשמה בדיוק באותה מידה. אולי זו את שלא סגרת את הדלת?, החזיר אלי את האשמה, בדרכו הגברית..
"אולי", אמרתי, "אבל זה רק בגלל שאתה התנהגת כאילו כבר הכל כרגיל ושהוא התרגל כבר, איך אפשר להתרגל אחרי יומיים?".
התחלנו לעשות חיפושים מסביב. הלכנו בסיבובים ועשינו פססטט ארוך ונופפנו לו בקערית האוכל. בדרך כלל זה מספיק כדי להביא אותו מקילומטרים. הוא לא חזר.
בינתיים הגיעו עוד שכנים והביאו עוגיות ועצרו לשיחה קטנה של מה נשמע וגם להסתכל איך הבית ומה יש לנו ומה לא ואיזה מין אנשים אנחנו לפי הסלון והחדרים. ניסיתי לא להתבייש בבלאגן וגם לא במחשב ובטלוויזיה. אמרנו להם שהחתול שלנו נעלם והם אמרו שהוא בטח יחזור. הם נזכרו בחתול שלהם שברח ואחר כך הסתבר שהוא היה בשיחים. הם היו מאד אופטימיים והרשינו לעצמנו רגע של עידוד.
הבן שלי היה שבור. ראיתי את זה מיד, בגלל שאני מכירה את הדרך שבה הוא מחזיק את הרגשות שלו בפנים. אני יכולה לשמוע מרחוק איך הכל קורס בתוכו בצער נוראי ואיך הוא מצטער כל כך, אבל לא יכול להראות את זה. החברים שלו מהכיתה שגרים בישוב באו בדיוק לבקר אותו, אחד הגיע עם הכלב שלו. אז הוא הראה כאילו שזה לא הכי אכפת לו בעולם שהחתול שלו נעלם והם ישבו ביחד בסלון ושתקו. ראיתי שהוא מנסה להיות שמח בשבילם וזה הכאיב לי בטירוף.
"החתול הזה הוא כל מה שיש לילד הזה בעולם", אמרתי לבעלי, "לא יכולת לחשוב עליו קצת?" באותו רגע הייתי קרובה מאד לארוז את המזוודה שלי וללכת הכי רחוק שאפשר מהמקום הזה שיום קודם לכן חשבתי שהוא הבית שלי.
שלחתי אותם הביתה. הבן שלי נכנס למיטה ובכה. בעלי ניגש אליו אבל הוא לא רצה לדבר אתו. 'רוצח', שמעתי אותו צועק בפנים. חיכיתי קצת וניגשתי אליו. לא היה צריך הרבה כדי להוציא ממנו את הדמעות שכמעט חנקו אותו. לא רציתי להגיד את זה בקול רם, ידעתי ששנינו מדמיינים אותו הולך בהרים במקום שהוא לא מכיר בלי מים ובלי אוכל מוקף חיות רעות וכלבים טורפים. התאבלנו עליו. הרגשתי אשמה שעברנו. וכל הסבב הזה של למה לא שמתי לב, השגחתי יותר, הקפדתי על ההוראות, התחיל להסתובב בתוכי. בינתיים הגיעו עוד כמה מבקרים, שלחתי כביסה לחברה, הכנתי משהו לאכול ופרקתי עוד ארגז. החיים ממשיכים.
אחרי כמה שעות היה שיפור קטן באווירה. שמענו יללה וליד הדלת עמד גור אפור קטן. התלבטנו עם אנחנו בשלים למחליף או מעוצבנים שהוא מילל וגורם לנו לחשוב שהחתול שלנו חזר.
לקראת ערב הבנים שמעו יללות מוכרות. רק החתול שלנו מילל ככה הם אמרו. חיפשנו אותו שוב ואז לרגע היתה לי הארה. נזכרתי שפתחתי את ארגזי המצעים מתחת למיטה כדי להכניס אליהם את בגדי החורף לאחסון ואחר כך סגרתי אותם.
הוא היה שם.
בבת אחת חזרה אלינו כל השמחה של הבית החדש. ויכולנו לשכוח את השכנה מהישוב הישן שרגע אחרי שנסענו עם המשאית לקחה לנו עשרים כדים ענקיים שהשארנו לאחר כך ורוקנה מהם את האדמה לגינה שלהם.
יכולנו גם לשכוח את האבק שמילא את כל הבית מהבנייה ואת זה שהמטבח שהזמנו לא היה לפי המידות שלנו והדלתות שלו לא הגיעו ושהרצפה של הבית אלכסונית מה שגרם לנו להרגיש סחרחורת.
הוא לא הבין על מה ההתרגשות. יצא לו בשלווה כזו מארגז המצעים, התמתח, חרבן בקופסא ואכל קצת. כולנו התנפלנו עליו בחיבוקים ונשיקות שהוא לא הכי סובל, מעכנו אותו וחיבקנו אותו ואפילו אני, ששונאת חיות, אהבתי אותו מאד. ליטפתי אותו אולי בפעם הראשונה בחיים והסתכלתי לו בעיניים והוא נראה לי כל כך שלו ונחמד וזה הרגיע אותי. אם החתול שלי לא ברח ובסך הכל הסתתר מתחת למיטה, סימן שהכל יהיה בסדר ושהוא אוהב את הבית הזה. ישבתי איתו על הכורסא האדומה, שהרגליים שלה נשברו ובהיתי כל הבוקר שלמחרת. היו עדיין המון ארגזים ומכונת הכביסה לא היתה מחוברת, אבל הייתי עייפה מהאבל ומהשמחה והבלבול ולא ידעתי מה לעשות קודם אז לא עשיתי כלום. ישבתי ובהיתי עד שנהיה דחוף להכין צהריים ואחר כך נחתי עד שנהיה דחוף לשים לב לבת שלי.
אחרי הצהריים הילדים הלכו לחברים ואחרי שעה בערך יצאתי לראות מה שלומם. הנשים ישבו והכינו קישוטים לסוכה. הכרתי את רובן אבל זה היה מוזר, הרגשתי מבולבלת לגמרי. בכל זאת ישבתי והשחלתי עלי בוגנוויליה כתומים וחרובים והתבדחתי עם מי שהיה שם. היה נחמד. כמה נשים התנצלו שהן לא הביאו לנו עוגה. ככה זה תמיד. יש את אלו שמביאים ואת אלו שמתנצלים. הטעם של ההתנצלות הוא גרוע כי ישר צריך להגיד לא נורא ושטויות, אבל זה מין מסר כזה שההגעה שלנו הוא לא העניין הכי חשוב בחיים שלהן ושכל המקום שיש להן תפוס כבר בחברות ישנות ובחיים שלהן. נהיה לי צפוף אחרי איזה זמן והחשיך והלכנו הביתה. שמחתי לראות שם את החתול שלנו ואפילו לא הפריע לי שבלילה הוא ילל ורצה לצאת מהבית. חשבתי שזה סימן טוב שהוא כבר מוכן להעיז ולנסות, אבל לא פתחתי לו. יש גבול.
בלילה הרביעי נתתי לו לצאת החוצה. הוא חזר בבוקר, שמח ורעב וישן כל הבוקר. בלילה החמישי הוא יצא בדיוק כשהתחלנו לראות את גיבור, בסרט שקנינו לדידוידי החדש שלנו. היו ערפילים בחוץ וידעתי שיהיה חם נורא מחר והמזגן שלי לא עובד והמחשבה הזו הכניסה אותי ללחץ. אני שונאת להזיע והתחיל להימאס לי מהאבק האינסופי שמסביב ולמרות שכבר היתה לי מכונת כביסה מאולתרת בחוץ, הבנתי שהארגזים ישארו עוד איזה זמן.
בבוקר השישי הוא לא חזר. בלילה התעוררתי בשלוש לפנות בוקר ויצאתי החוצה לחפש אותו. הלכתי מסביב ועשיתי פסססט וקראתי לו בשקט. הוא לא ענה. עשיתי את זה כל שעה עגולה. לא יכולתי יותר להרדם. כשהשמש גרשה את ערפילי הבוקר והפועלים הגיעו והתחילו לבשל בחביות שלהם זפת רותחת הבנתי שהוא לא יחזור כבר. כל הבוקר בילינו בחיפושים עד שנהיה חם מאד ואי אפשר היה לזוז יותר. חשבתי עליו צמא ולא יודע למצוא מים או אוכל ונהיה לי עצוב נורא, אבל לא יכולתי לבכות. במקום זה כעסתי נורא על עצמי שחשבתי שכבר הכל בסדר ועל כולם וגם זה היה קשה כי לכעוס זה מסוכן והעדפתי לספוג את כל הכעס שוב בפנים ביחד עם בקלוואה מתוקה שישר עשתה לי להרגיש שמנה וזה רק הכעיס אותי יותר.
חופש סוכות כבר התחיל והחברים של בני שיחקו והסתובבו ביחד והפעם לא הרגשתי את הר הכאב המתרסק הזה בתוכו. התחלתי לחשוב שחברים זה יותר טוב מחתול ושאולי כולנו היינו צריכים לוותר על משהו כדי לבוא לכאן. התבדחנו שהחתול שלנו לא עבר ועדת קליטה.
אולי הוא בהרים או בעמקים, תהיתי אם הוא הולך לאיטו ומרחרח כל פיסה חדשה, מוצף באלף ריחות חדשים של מרווה וזעתר וברושים וגידולים אורגניים, או שהוא רץ ורץ בכל כוחו מבוהל לעבר ריחות מוכרים.
תהיתי אם הוא מרגיש זר ובודד, אם הוא מחפש אחרי הבית שהיה לו ושאבד לו. אם הוא מרגיש בהלה או מצוקה או בדידות או כיסופים למקום שאליו הוא מרגיש שייך.
הצטערתי שהוא ברח. חלמתי עליו בלילות. איך הוא חוזר וקופץ עלי ואני מרגישה שמחה שלמה וענקית שהוא החליט לחזור אלינו ולבית הזה שעכשיו הוא שלנו. אבל הבנתי את הצורך שלו למצוא את הבית שלו. הבנתי את הכמיהה הזו שמושכת קדימה כל הזמן, שמכוונת ומכריחה לקום וללכת, צמא ורעב, עייף ובודד לעבר המקום שבו תרגיש שייך.
יכול להיות שהיה צריך לסיים את הסיפור הזה כאן. אבל זה לא מה שקרה.
בלילה העשירי, שמענו אותו מילל ליד החלון הגדול. מתוך שינה רצתי ופתחתי לו. הצלחת שלו וגם שקית האוכל היו במקום והוא הלך באיטיות לעבר הקערית וגמר שתיים כאלו.
הוא היה שמנמן כתמיד, נקי ורגוע.
הערנו את הילדים וביחד בכינו מאושר ושמחה.
מאז הוא כאן איתנו. כל הזמן. כאילו לא נעלם. אותו חתול מתפנק ועצלן שהיה. יושב בית ואוהב נוחות.
אנחנו כבר מבינים שלעולם לא נדע היכן הוא היה ומה הוא עשה. אולי הוא הלך בחזרה לבית הישן, גילה שזה כבר לא הבית וחזר, אולי כל הזמן הזה הוא שכב מתחת לבית ואולי הוא עשה סבב הכרות עם השכנים. אין לנו מושג. האמת שאנחנו די גאים בו ובהרפתקה שהוא פרגון לעצמו.
אני מצרפת את הסיפור על החתול שלנו, בדיוק לפני שנה, שזה גם קצת סיפור הקליטה שלנו:
ביום השני בסביבות רבע לתשע הבחנתי שהוא נעלם. ישבתי בחדר השינה הקטנטן של בתי, הדלת סגורה כדי לא לשמוע את רעש המקדחה הרוטטת שקדחה בקירות הבטן המזוין. אולי שכחתי לסגור את דלת הבית. ביום הראשון הקפדתי על כך מאד ובכל זאת בלילה הוא יצא מחלון המטבח ונעמד ליד דלת ההזזה בסלון וילל. ביום השני בעלי אמר שהוא במילא לא רוצה לצאת ושזה בסדר. הוא צחק עליו שהוא חתול שמן ועצלן שלא יברח לשום מקום. חשבתי שהוא השאיר את הדלת פתוחה בכוונה, לא רעה, אלא תמימה. שהוא חשב שזה כלום בשבילו לעבור למקום חדש. שכל הדברים שאמרה דפנה הוטרינרית, בפגישת היעוץ שאליה הלכתי עם הילדים, הם אולי נכונים לחתולים אחרים אבל לא לשלנו.
אין סיכוי שהוא יצעד יותר מחמישה צעדים, אמר בעלי.
לא הצלחנו להחליט מי לא סגר את הדלת. הסתובבתי בפנים זעופות והאשמתי אותו. למה הוא צריך להיות תמיד כל כך חסר אחריות? הרי אמרו לנו בפירוש שהוא צריך להיות סגור בבית שבועיים. למה לזלזל? "תמיד אתה חושב שהכל צריך להיות בדרך שלך", כעסתי.
"את לא צריכה להסתכל עלי כאילו שאני רוצח", הוא אמר. "את אשמה בדיוק באותה מידה. אולי זו את שלא סגרת את הדלת?, החזיר אלי את האשמה, בדרכו הגברית..
"אולי", אמרתי, "אבל זה רק בגלל שאתה התנהגת כאילו כבר הכל כרגיל ושהוא התרגל כבר, איך אפשר להתרגל אחרי יומיים?".
התחלנו לעשות חיפושים מסביב. הלכנו בסיבובים ועשינו פססטט ארוך ונופפנו לו בקערית האוכל. בדרך כלל זה מספיק כדי להביא אותו מקילומטרים. הוא לא חזר.
בינתיים הגיעו עוד שכנים והביאו עוגיות ועצרו לשיחה קטנה של מה נשמע וגם להסתכל איך הבית ומה יש לנו ומה לא ואיזה מין אנשים אנחנו לפי הסלון והחדרים. ניסיתי לא להתבייש בבלאגן וגם לא במחשב ובטלוויזיה. אמרנו להם שהחתול שלנו נעלם והם אמרו שהוא בטח יחזור. הם נזכרו בחתול שלהם שברח ואחר כך הסתבר שהוא היה בשיחים. הם היו מאד אופטימיים והרשינו לעצמנו רגע של עידוד.
הבן שלי היה שבור. ראיתי את זה מיד, בגלל שאני מכירה את הדרך שבה הוא מחזיק את הרגשות שלו בפנים. אני יכולה לשמוע מרחוק איך הכל קורס בתוכו בצער נוראי ואיך הוא מצטער כל כך, אבל לא יכול להראות את זה. החברים שלו מהכיתה שגרים בישוב באו בדיוק לבקר אותו, אחד הגיע עם הכלב שלו. אז הוא הראה כאילו שזה לא הכי אכפת לו בעולם שהחתול שלו נעלם והם ישבו ביחד בסלון ושתקו. ראיתי שהוא מנסה להיות שמח בשבילם וזה הכאיב לי בטירוף.
"החתול הזה הוא כל מה שיש לילד הזה בעולם", אמרתי לבעלי, "לא יכולת לחשוב עליו קצת?" באותו רגע הייתי קרובה מאד לארוז את המזוודה שלי וללכת הכי רחוק שאפשר מהמקום הזה שיום קודם לכן חשבתי שהוא הבית שלי.
שלחתי אותם הביתה. הבן שלי נכנס למיטה ובכה. בעלי ניגש אליו אבל הוא לא רצה לדבר אתו. 'רוצח', שמעתי אותו צועק בפנים. חיכיתי קצת וניגשתי אליו. לא היה צריך הרבה כדי להוציא ממנו את הדמעות שכמעט חנקו אותו. לא רציתי להגיד את זה בקול רם, ידעתי ששנינו מדמיינים אותו הולך בהרים במקום שהוא לא מכיר בלי מים ובלי אוכל מוקף חיות רעות וכלבים טורפים. התאבלנו עליו. הרגשתי אשמה שעברנו. וכל הסבב הזה של למה לא שמתי לב, השגחתי יותר, הקפדתי על ההוראות, התחיל להסתובב בתוכי. בינתיים הגיעו עוד כמה מבקרים, שלחתי כביסה לחברה, הכנתי משהו לאכול ופרקתי עוד ארגז. החיים ממשיכים.
אחרי כמה שעות היה שיפור קטן באווירה. שמענו יללה וליד הדלת עמד גור אפור קטן. התלבטנו עם אנחנו בשלים למחליף או מעוצבנים שהוא מילל וגורם לנו לחשוב שהחתול שלנו חזר.
לקראת ערב הבנים שמעו יללות מוכרות. רק החתול שלנו מילל ככה הם אמרו. חיפשנו אותו שוב ואז לרגע היתה לי הארה. נזכרתי שפתחתי את ארגזי המצעים מתחת למיטה כדי להכניס אליהם את בגדי החורף לאחסון ואחר כך סגרתי אותם.
הוא היה שם.
בבת אחת חזרה אלינו כל השמחה של הבית החדש. ויכולנו לשכוח את השכנה מהישוב הישן שרגע אחרי שנסענו עם המשאית לקחה לנו עשרים כדים ענקיים שהשארנו לאחר כך ורוקנה מהם את האדמה לגינה שלהם.
יכולנו גם לשכוח את האבק שמילא את כל הבית מהבנייה ואת זה שהמטבח שהזמנו לא היה לפי המידות שלנו והדלתות שלו לא הגיעו ושהרצפה של הבית אלכסונית מה שגרם לנו להרגיש סחרחורת.
הוא לא הבין על מה ההתרגשות. יצא לו בשלווה כזו מארגז המצעים, התמתח, חרבן בקופסא ואכל קצת. כולנו התנפלנו עליו בחיבוקים ונשיקות שהוא לא הכי סובל, מעכנו אותו וחיבקנו אותו ואפילו אני, ששונאת חיות, אהבתי אותו מאד. ליטפתי אותו אולי בפעם הראשונה בחיים והסתכלתי לו בעיניים והוא נראה לי כל כך שלו ונחמד וזה הרגיע אותי. אם החתול שלי לא ברח ובסך הכל הסתתר מתחת למיטה, סימן שהכל יהיה בסדר ושהוא אוהב את הבית הזה. ישבתי איתו על הכורסא האדומה, שהרגליים שלה נשברו ובהיתי כל הבוקר שלמחרת. היו עדיין המון ארגזים ומכונת הכביסה לא היתה מחוברת, אבל הייתי עייפה מהאבל ומהשמחה והבלבול ולא ידעתי מה לעשות קודם אז לא עשיתי כלום. ישבתי ובהיתי עד שנהיה דחוף להכין צהריים ואחר כך נחתי עד שנהיה דחוף לשים לב לבת שלי.
אחרי הצהריים הילדים הלכו לחברים ואחרי שעה בערך יצאתי לראות מה שלומם. הנשים ישבו והכינו קישוטים לסוכה. הכרתי את רובן אבל זה היה מוזר, הרגשתי מבולבלת לגמרי. בכל זאת ישבתי והשחלתי עלי בוגנוויליה כתומים וחרובים והתבדחתי עם מי שהיה שם. היה נחמד. כמה נשים התנצלו שהן לא הביאו לנו עוגה. ככה זה תמיד. יש את אלו שמביאים ואת אלו שמתנצלים. הטעם של ההתנצלות הוא גרוע כי ישר צריך להגיד לא נורא ושטויות, אבל זה מין מסר כזה שההגעה שלנו הוא לא העניין הכי חשוב בחיים שלהן ושכל המקום שיש להן תפוס כבר בחברות ישנות ובחיים שלהן. נהיה לי צפוף אחרי איזה זמן והחשיך והלכנו הביתה. שמחתי לראות שם את החתול שלנו ואפילו לא הפריע לי שבלילה הוא ילל ורצה לצאת מהבית. חשבתי שזה סימן טוב שהוא כבר מוכן להעיז ולנסות, אבל לא פתחתי לו. יש גבול.
בלילה הרביעי נתתי לו לצאת החוצה. הוא חזר בבוקר, שמח ורעב וישן כל הבוקר. בלילה החמישי הוא יצא בדיוק כשהתחלנו לראות את גיבור, בסרט שקנינו לדידוידי החדש שלנו. היו ערפילים בחוץ וידעתי שיהיה חם נורא מחר והמזגן שלי לא עובד והמחשבה הזו הכניסה אותי ללחץ. אני שונאת להזיע והתחיל להימאס לי מהאבק האינסופי שמסביב ולמרות שכבר היתה לי מכונת כביסה מאולתרת בחוץ, הבנתי שהארגזים ישארו עוד איזה זמן.
בבוקר השישי הוא לא חזר. בלילה התעוררתי בשלוש לפנות בוקר ויצאתי החוצה לחפש אותו. הלכתי מסביב ועשיתי פסססט וקראתי לו בשקט. הוא לא ענה. עשיתי את זה כל שעה עגולה. לא יכולתי יותר להרדם. כשהשמש גרשה את ערפילי הבוקר והפועלים הגיעו והתחילו לבשל בחביות שלהם זפת רותחת הבנתי שהוא לא יחזור כבר. כל הבוקר בילינו בחיפושים עד שנהיה חם מאד ואי אפשר היה לזוז יותר. חשבתי עליו צמא ולא יודע למצוא מים או אוכל ונהיה לי עצוב נורא, אבל לא יכולתי לבכות. במקום זה כעסתי נורא על עצמי שחשבתי שכבר הכל בסדר ועל כולם וגם זה היה קשה כי לכעוס זה מסוכן והעדפתי לספוג את כל הכעס שוב בפנים ביחד עם בקלוואה מתוקה שישר עשתה לי להרגיש שמנה וזה רק הכעיס אותי יותר.
חופש סוכות כבר התחיל והחברים של בני שיחקו והסתובבו ביחד והפעם לא הרגשתי את הר הכאב המתרסק הזה בתוכו. התחלתי לחשוב שחברים זה יותר טוב מחתול ושאולי כולנו היינו צריכים לוותר על משהו כדי לבוא לכאן. התבדחנו שהחתול שלנו לא עבר ועדת קליטה.
אולי הוא בהרים או בעמקים, תהיתי אם הוא הולך לאיטו ומרחרח כל פיסה חדשה, מוצף באלף ריחות חדשים של מרווה וזעתר וברושים וגידולים אורגניים, או שהוא רץ ורץ בכל כוחו מבוהל לעבר ריחות מוכרים.
תהיתי אם הוא מרגיש זר ובודד, אם הוא מחפש אחרי הבית שהיה לו ושאבד לו. אם הוא מרגיש בהלה או מצוקה או בדידות או כיסופים למקום שאליו הוא מרגיש שייך.
הצטערתי שהוא ברח. חלמתי עליו בלילות. איך הוא חוזר וקופץ עלי ואני מרגישה שמחה שלמה וענקית שהוא החליט לחזור אלינו ולבית הזה שעכשיו הוא שלנו. אבל הבנתי את הצורך שלו למצוא את הבית שלו. הבנתי את הכמיהה הזו שמושכת קדימה כל הזמן, שמכוונת ומכריחה לקום וללכת, צמא ורעב, עייף ובודד לעבר המקום שבו תרגיש שייך.
יכול להיות שהיה צריך לסיים את הסיפור הזה כאן. אבל זה לא מה שקרה.
בלילה העשירי, שמענו אותו מילל ליד החלון הגדול. מתוך שינה רצתי ופתחתי לו. הצלחת שלו וגם שקית האוכל היו במקום והוא הלך באיטיות לעבר הקערית וגמר שתיים כאלו.
הוא היה שמנמן כתמיד, נקי ורגוע.
הערנו את הילדים וביחד בכינו מאושר ושמחה.
מאז הוא כאן איתנו. כל הזמן. כאילו לא נעלם. אותו חתול מתפנק ועצלן שהיה. יושב בית ואוהב נוחות.
אנחנו כבר מבינים שלעולם לא נדע היכן הוא היה ומה הוא עשה. אולי הוא הלך בחזרה לבית הישן, גילה שזה כבר לא הבית וחזר, אולי כל הזמן הזה הוא שכב מתחת לבית ואולי הוא עשה סבב הכרות עם השכנים. אין לנו מושג. האמת שאנחנו די גאים בו ובהרפתקה שהוא פרגון לעצמו.