עד כמה זה מתאים לי לחיות ככה
באמת זו שאלה שאף אחד מלבדך לא יכול לענות עליה. ובכלל, האם יש תשובה אחת נכונה לשאלה הזאת? אם אנחנו שונים בכמה דברים מהותיים מסביבתנו, האם באופן בסיסי זה "רע" או "טוב"?
או פשוט "ככה זה" בלי רע-או-טוב?
לי יש מזל גדול, שכמה דברים מהותיים במקום העבודה שלי (ריפוי בעיסוק בהתפתחות הילד) משתלבים עם אורח החיים הפרטי, למשל גישת Floortime לעבודה עם הילדים אוטיסטים כל כך דומה להבנות שלי על למידה טבעית וחינוך חופשי. למשל גישת המשפחה-במרכז שגם משתלבת מאוד יפה. אז אין לי צורך בסיסי להיאבק.
אבל גם לי יש את הנקודות שלי, למשל עם גמילה מחיתולים :-\ שבכל מסמך רשמי שלנו כתוב שלא צריכה להתחיל לפני גיל שנתיים :-{.
בעבר ניסיתי להתווכח עם זה, ובדרך הלא-נכונה, ונכוויתי. עכשיו אני שומרת על פרופיל נמוך (ממילא זה לא חלק מאוד דומיננטי בעבודה שלי), ומגששת למצוא דרכים נכונות יותר לשתף במה שאני יודעת.
אנטיביוטיקה כמו מים. התערבויות במקום שאינן נחוצות בהכרח. עמדה פטרנליסטית של רוב הצוות כלפי המטופלים, ועוד ועוד.
אם להמשיך עם הדוגמאות שהעלית, אני שואלת את עצמי מי פה יותר מבוסס-ראיות, את או השגרות האלה של בית החולים שלך.
כי לי נשמע, שלפחות בחלק מהמקרים, זו את.
ואז, במיוחד שכבר יש לך מעמד במחלקה, את עשויה למצוא דרכים לגיטימיות להנגיש את החלקים מבוססי-הראיות שאת מאמינה בהם, כך שהם יוכרו יותר על ידי שאר אנשי הצוות.
נניח הגישה הפטרנליסטית: הרי יש ראיות לכך שדווקא חולים "עקשנים", מעצבנים, שואלי-שאלות, הם בעלי סיכויי שרידה וריפוי טובים יותר. יש מידע על החשיבות של לרתום את המוטיבציה הפנימית של החולה לריפוי.
כנ"ל אנטיביוטיקה.
אולי גם כנ"ל התערבות ספציפית לא-הכרחית.
אילו מנגנוני למידה והפצת מידע יש בבית החולים שלך? האם יש סמינרים או התעדכנות צוותית במאמרים רלוונטיים? האם היה מנגנון כזה בעבר והופסק? האם היית רוצה או יכולה להיות יותר מעורבת בדבר כזה?
גם אם את לא בוחרת בדרך הציבורית יותר, עצם האפשרות שלך לגבות את הפרקטיקות הפרטיות שלך בשפה שמוכרת על ידי הממסד שאת עובדת בו - מחזקת אותך מאוד.
ממה שכתבת נשמע שאת עושה דברים באופן יפהפה ונבון. בשילוב מרשים של עמידה על שלך תוך מתן כבוד לכל מה ומי שמסביבך. אבל כן, המקום שלך שם הוא מאתגר, השאלות שלך ראויות להישאל, לפעמים שוב ושוב, וחופשה זה דבר טוב
מאוד מעניין אותי לשמוע עוד...