לי זה נראה ממש מסובך לעבוד במקום שהפוך בעקרונות שלו. לא יודעת איך אנשים עושים את זה.

:-)
אבא שלי מסור לחלוטין לשיטת אלכסנדר, היא הדבר שמחזיק לו את הגב כי הסחוסים כבר מזמן נעלמו...

[u]ואיך את אף פעם לא חולה?? גם אני רוצה לדעת[/u]
שמרפי לא ישמע...
לא אף פעם, אבל באמת נדיר מאד. פעם בכמה שנים אולי.
אני עונה שהגעתי למסקנה שזה שילוב של אוכל טוב, שינה טובה ומצב רוח טוב. ואם חסר לי באחד מהם אני עוד יותר מקפידה באחרים. ומאז שהתחלתי לתרגל אלכסנדר אני גם מרגישה טוב רוב הזמן, לא רק "לא חולה".
על שיטת אלכסנדר אני מדברת כמו מסיונרית. זה עוד איכשהו במסגרת הדברים שאנשים מוכנים לשמוע.
[אשוב אחר כך. הולכת לישון].

[u]כשאחיות מהצוות שלי חולות בחורף בזו אחר זו ואני באה פעם אחר פעם בהתראה קצרה למלא את מקומן במשמרת, תמיד מישהו שואל בסוף "איך את אף פעם לא חולה"[/u]
איזה נפלא.
ואיך את אף פעם לא חולה?? גם אני רוצה לדעת :-)

[u]עד כמה זה מתאים לי לחיות ככה[/u]
באמת זו שאלה שאף אחד מלבדך לא יכול לענות עליה. ובכלל, האם יש תשובה אחת נכונה לשאלה הזאת? אם אנחנו שונים בכמה דברים מהותיים מסביבתנו, האם באופן בסיסי זה "רע" או "טוב"?
או פשוט "ככה זה" בלי רע-או-טוב?

לי יש מזל גדול, שכמה דברים מהותיים במקום העבודה שלי (ריפוי בעיסוק בהתפתחות הילד) משתלבים עם אורח החיים הפרטי, למשל גישת Floortime לעבודה עם הילדים אוטיסטים כל כך דומה להבנות שלי על למידה טבעית וחינוך חופשי. למשל גישת המשפחה-במרכז שגם משתלבת מאוד יפה. אז אין לי צורך בסיסי להיאבק.
אבל גם לי יש את הנקודות שלי, למשל עם גמילה מחיתולים :-\ שבכל מסמך רשמי שלנו כתוב שלא צריכה להתחיל לפני גיל שנתיים :-{.
בעבר ניסיתי להתווכח עם זה, ובדרך הלא-נכונה, ונכוויתי. עכשיו אני שומרת על פרופיל נמוך (ממילא זה לא חלק מאוד דומיננטי בעבודה שלי), ומגששת למצוא דרכים נכונות יותר לשתף במה שאני יודעת.

[u]אנטיביוטיקה כמו מים. התערבויות במקום שאינן נחוצות בהכרח. עמדה פטרנליסטית של רוב הצוות כלפי המטופלים, ועוד ועוד.[/u]
אם להמשיך עם הדוגמאות שהעלית, אני שואלת את עצמי מי פה יותר מבוסס-ראיות, את או השגרות האלה של בית החולים שלך.
כי לי נשמע, שלפחות בחלק מהמקרים, זו את.
ואז, במיוחד שכבר יש לך מעמד במחלקה, את עשויה למצוא דרכים לגיטימיות להנגיש את החלקים מבוססי-הראיות שאת מאמינה בהם, כך שהם יוכרו יותר על ידי שאר אנשי הצוות.
נניח הגישה הפטרנליסטית: הרי יש ראיות לכך שדווקא חולים "עקשנים", מעצבנים, שואלי-שאלות, הם בעלי סיכויי שרידה וריפוי טובים יותר. יש מידע על החשיבות של לרתום את המוטיבציה הפנימית של החולה לריפוי.
כנ"ל אנטיביוטיקה.
אולי גם כנ"ל התערבות ספציפית לא-הכרחית.

אילו מנגנוני למידה והפצת מידע יש בבית החולים שלך? האם יש סמינרים או התעדכנות צוותית במאמרים רלוונטיים? האם היה מנגנון כזה בעבר והופסק? האם היית רוצה או יכולה להיות יותר מעורבת בדבר כזה?

גם אם את לא בוחרת בדרך הציבורית יותר, עצם האפשרות שלך לגבות את הפרקטיקות הפרטיות שלך בשפה שמוכרת על ידי הממסד שאת עובדת בו - מחזקת אותך מאוד.

ממה שכתבת נשמע שאת עושה דברים באופן יפהפה ונבון. בשילוב מרשים של עמידה על שלך תוך מתן כבוד לכל מה ומי שמסביבך. אבל כן, המקום שלך שם הוא מאתגר, השאלות שלך ראויות להישאל, לפעמים שוב ושוב, וחופשה זה דבר טוב :-)

מאוד מעניין אותי לשמוע עוד...

[po]שלולית י[/po]
אני חושבת שיש לי מקום במערכת. אחרת לא הייתי נשארת בה.
התהיה שלי היא לא רק לגבי המקום שלי במערכת. היא בעיקר לגבי עד כמה זה נכון מבחינתי להיות כל הזמן במקום של "האחר" - כשהאחר הוא אני, כל הזמן במקום של זו שצריכה להסביר את עמדותיה.
נכון שלא צריך לומר כל דבר. למשל נדיר שאני מדברת על תזונה ובטח שלא מעבירה ביקורת על תזונה של אחרים.
אבל כששולחים את כל הצוות להתחסן לשפעת כל שנה, זה בולט שאני לא מתחסנת. זה דורש הסברים. זה מציב אותי בעמדה שונה משל המערכת, והרבה פעמים הפוכה.
כשאחיות מהצוות שלי חולות בחורף בזו אחר זו ואני באה פעם אחר פעם בהתראה קצרה למלא את מקומן במשמרת, תמיד מישהו שואל בסוף "איך את אף פעם לא חולה" או "מה את עושה שאת נראית תמיד שמחה".
וכשזה בא מתוך התעניינות אני לא רואה סיבה להסתיר, אני עונה בקצרה ומי שרוצה שואל עוד ובסופו של דבר זה מחזיר אותי תמיד לעמדה הזו של זו שעושה את הדברים אחרת ולרוב הפוך מהמלצות הממסד.

נראה לי שזה המיקוד של ההרהורים שגרם לי לכתוב.
עד כמה זה מתאים לי לחיות ככה - עד כמה השליחות היא המקום שבו אני מציבה את עצמי או מוצבת. או השונות. לא ברור לי איך לקרוא לזה. [ובהסתרה אני לא אחיה, לא רואה סיבה].

ויש גם את הענין של לעשות דברים שאני לא מאמינה בהם. כמו לתת אנטיביוטיקה לחולה שלא נראה לי שזקוק לה ואין לי תמיד יכולת לערער. אבל בהרגשה שלי זה לא העיקר.

אני חושבת בהקשר שלך על רופאים. רופאים שהיו במערכת אך חשבו נגדה, והצליחו לפעול מתוך המקצוע שלהם ועל פי אמונתם.
למשל, הרופאים שעובדים בלידות בית. או כאלה שמאמינים ביכולת האשה וממשיכים להסכים לילד עכוז.
או הרופא ההונגרי שהמציא את רעיון השימוש בסבון בבתי חולים (מאה 18 או 19, לא יודעת).
או הרופא ילדים שלנו, שמסכים לתת לנו אבחנות אבל סבלני כלפי הטיפולים האלטרנטיביים שאנחנו בוחרים בהם.
אולי גם לך באחות יש מקום כזה, להיות [b]את[/b], אבל [b]מתוך[/b] המערכת? את חושבת שיש אפשרות כזאת?

את יודעת, כשהתאשפזתי במחלקת נשים אחרי זיהום בעקבות ניתוח קיסרי, נעזרתי נורא באחיות. לא נתקלתי בכלל במצבים של איום וכדומה, אבל היה לי את זה בשפע מהרופאים....

האחיות הסבירו כל דבר בנעימות, עזרו ושמו לב, אחת מהן אפילו ויתרה על הפסקות שלה כי לא הייתי מוכנה לעבור טיפולים בלי שהיא תהיה שם ליידי להרגיע אותי....

בקיצור, לא תיארתי לעצמי שאפשר גם אחרת, שיש אחיות שהן לא כאלו, מרוב שהניסיון שלי היה נהדר.

תישארי במערכת, המטופלים זקוקים לאחות כמוך!

תודה למי שקורא.

בלילה חשבתי על נגד ובעד.
פעם היה לנו איזה חולה עקשן. היינו צריכים לשכנע אותו לקום מהמיטה אחרי ניתוח. הוא לא רצה. האחות שעבדה איתי התחילה להפחיד אותו ולתאר לו מה יכול לקרות לו אם הוא יישאר במיטה [כל מיני סיבוכים של שכיבה]. ואני חשבתי למה ככה? הרי אפשר להסביר לו, הוא הרי לא מבין למה לו לקום מהמיטה. הרי אפשר לתאר לו מה קורה בגוף כשהוא שוכב ומה קורה בגוף כשהוא קם, ואיך התנועה, הישיבה וההליכה עוזרות לגוף לרפא את עצמו, ואז הוא יסתכל על הדברים אחרת.
אז אמרתי לה את זה. והיא אמרה עזבי, אין לנו זמן להסברים.
חשבתי על זה בלילה והתעצבתי. הרי הזמן שהיא השקיעה בלאיים עליו, את אותו הזמן היה אפשר להשקיע בלהסביר לו [ובאמת כך עשיתי אח"כ]. נדמה שלאנשים יש פחות זמן או רצון לדברים חיוביים. מעדיפים להתנגש במקום ללכת עם.
אני מרגישה טוב כשזה עובד. אנשים אומרים לי תודה שהסברת, באמת לא חשבנו שככה, ובאמת לא קורה לי כמעט שמטופל מסרב לעשות משהו אחרי שאני מסבירה לו מדוע זה יועיל לו. הרבה פעמים אנשים אומרים למשפחות שלהם "זאת האחות שהסבירה לי איך לעזור לעצמי" ואז יש לי נחת.
אבל מסביב יש כל כך הרבה נגד. כל כך הרבה לחץ, כאב לא מטופל, זלזול בתחושות. לא כולם, אבל זה קיים. זה מובנה במערכת. לא להאמין לאדם לגבי הידע האישי שלו על גופו כי הוא לא למד. וממול לא להאמין לאיש המקצוע כי זה לא הגוף שלו.

קוראת וחושבת.
את מעניינת אותי :)

מזל שקיימים במערכת אנשים כמוך שמוכנים לדבר לחשוב אחרת להגיד

אחות אחת,
תורמת את השנקל שלי:
אמא שלי היתה אחות בחסד ובעלת דעות שלא תמיד עלו בקנה אחד עם אלה המקובלות במקום העבודה שלה. היא זו שלימדה אותי להטיל ספק ולשאול שאלות. בזכותה אני ממשיכה לתהות ולשאול גם היום ובדיעבד אני יכולה לומר שמצאתי כמה מלאכיות כמוה שעזרו לי בשעת מצוקה בתוך המערכת.
אם את מסופקת ואהובה בעבודה ומצליחה להאיר את הדרך לאחרים, הייתי משלבת במערכת השיקולים. בהצלחה.

גם אני קוראת וגם חושבת על זה...

קוראת. המשיכי נא לכתוב.

האם יש כאן עוד אנשים כמוני, שמקום עבודתם הפוך לדרך חייהם?

בבית - אוכלים אורגני, כמעט ללא קמח, ללא סוכר, מבשלים בבית.
חיתולי בד ואחר כך קשב.
הנקה כמה שהצלחתי [יצא שנה עם כל ילד, בערך].
הולכים הרבה ברגל, למרות שיש רכב. הרכב משמש לנסיעות ארוכות כאשר אין תחבורה ציבורית זמינה.
שקלנו חינוך ביתי עם כל ילד מחדש, לא הסתדר בסוף אבל אנחנו בעד בגישה.
לא מחסנים. נמנעים מאנטיביוטיקה כמה שאפשר [עד עתה בהצלחה].
גם צדדים אחרים שלא מימשנו בפועל היו בגלל אילוצים [למשל לא יכולתי ללדת בבית בגלל סיבוכים בהריונות, אבל הייתי רוצה לו יכולתי].
זה מהצד הטכני, אבל כמובן שזה לא רק טכני.

בעבודה - אני אחות בבית חולים כבר שנים לא מעטות. הייתי אחות לפני שאורח חיי היה כזה.
אני אוהבת את העבודה שלי ומרגישה שליחות בה.
אבל כמובן שהכל הפוך, לגמרי הפוך ממה שאני מאמינה בו.
אבל כמובן שהכל הפוך. אנטיביוטיקה כמו מים. התערבויות במקום שאינן נחוצות בהכרח. עמדה פטרנליסטית של רוב הצוות כלפי המטופלים, ועוד ועוד.
כעת אני בחופשה ואני מהרהרת.
מצד אחד יש לי הרבה סיפוק בעבודה. גם הצוות וגם המטופלים אוהבים אותי. אני מרגישה שאני באמת עוזרת לאנשים להתרפא, דווקא בזכות הגישה שלי לחיים, וגם הם אומרים את זה. אני מרגישה שליחות כי בגלל שיש לי כבר מעמד וותק קורה לא מעט שיש לי השפעה על החלטות טיפוליות, לטובת המטופלים.
מצד שני, זה הפוך. אני חלק ממערכת שמתנהגת במקרים רבים הפוך מהעקרונות שלפיהם אני חיה.

וזה עוד לפני שנכנסים לעניין המשכורת, זה לא העניין. אני תוהה לגבי עצם העניין. אם זה נכון לחיות ככה. אם זה נכון לי.