על ידי אמא_ללי* » 16 דצמבר 2007, 23:14
מעוררים הרבה מחשבה הדברים שאת כותבת. אני גמלתי את שירה בגיל כמעט שנתיים, כשהייתי בתחילת ההריון הנוכחי וכאב לי וגם כבר לא כל כך היה חלב. היה ברור לי מראש שאני לא רוצה להניק טנדם. הגמילה לא היתה קשה במובן של הרבה בכי או משהו כזה, אבל כן הרגשתי בפירוש שבשונה מהרבה דברים במהלך החיים שלה, כאן אני הכתבתי את הקצב. ושאם זה היה תלוי בה היא היתה ממשיכה בהחלט, זה עוד לא היה קרוב למצב שבו שהיא תגמול את עצמה. הגמילה היתה הדרגתית ואחרי שזה נפסק סופית היא לא המשיכה לבקש. במהלך ההריון זה חזר שוב בהקשר של שיחות על התינוקת העתידית, של תינוקות שיונקים מאמא שלהם וכו'.
תראי - בנוגע לטראומה, אני מרגישה שזאת שאלה שנורא קשה לתת עליה תשובה חד משמעית, ויכול להיות שבכלל לא קיימת תשובה כזאת. זאת סוג של פרידה שקורית בתוך הקשר, כחלק מתהליך ההתבגרות והגדילה של הילד. כמו שילד שזוחל לבד או הולך לבד כבר נמצא פחות על הידיים באופן טבעי (גם אם לגמרי נענים לו והוא נמצא על הידיים כמה שהוא רוצה, מן הסתם ככל שהוא גדל יותר הוא רוצה פחות), ואז אנחנו מחפשים דרכים אחרות לתת את המגע הפיסי הזה בתוך הקשר. וצריך יותר להתאמץ כדי שהוא יקרה, בגלל שהוא כבר לא פונקציונלי.
זה נראה לי משהו דומה - כל עוד הילד יונק, אז יש כל מיני "עוגנים" שמתקיימים באופן קבוע - מגע, אינטימיות בלעדית שלו ושל האמא, סוג של נונשלנטיות מאד בריאה של הילד בקשר לגוף של האם, ועוד. כשהוא לא יונק יותר, העוגנים האלה יכולים בקלות להתמסמס, וייתכן שהטראומה היא יותר סביב האובדן שלהם מאשר ההפסקה של ההנקה עצמה. כלומר, ההנקה היא מין סל כזה שמספק המון דברים בו זמנית, וכשהיא מסתיימת פתאום צריך לשים לב ליצור זמן והזדמנויות במיוחד לכל הדברים שנלווים אליה ומפיסיקים ביחד איתה - המגע, הזמן הזוגי של האמא עם הילד, וכו'.
והמעברים האלה, האובדנים האלה, לא נראים לי ייחודיים להפסקת הנקה, אלא כמו שכתבתי לכל מיני דברים שקורים במהלך החיים שלנו, לכל מיני מגבלות שהמציאות מכתיבה, לנו כהורים יש אתגר להתמודד איתם, להכיל אותם ולראות איך אפשר לצמצם את הקושי עד כמה שאפשר.
אצלנו למשל, ככל שההריון מתקדם אני פחות ופחות יכולה להרים אותה על הידיים, ולאחרונה גם הצטרף לחגיגה בקע במפשעה ואסור לי להרים אותה בכלל. והיא ילדה שצריכה המון המון מגע. גיליתי שאני ממש צריכה לשים לב ליצור את ההזדמנויות האלה למגע וחיבוקים במיוחד, כי הנסיבות השתנו. אז אנחנו הרבה יותר מתחבקות בזמן סיפור או משחק, היא יותר נצמדת פיסית בלילה (וגם מבלה במיטה שלנו יותר מאשר פעם) ואני מאמינה שזה איך שהוא מאזן את עצמו, ביחד עם ההתמודדות שלה עם הקשיים והשינויים שהמציאות מכתיבה.
את מתארת המון דברים שקורים אצלכם (ועוד בלי שהתייחסת ישירות לאח החדש שהוא קיבל, לעובדה שההנקה היתה רק שלו, אחר כך משותפת, ועכשיו היא רק של התינוק.... זה מוסיף המון מורכבות ואולי גם כעס לסיטואציה).
אני הייתי מציעה, בהנחה שאת לא מתכוונת לחזור להניק אותו עכשיו, לנסות להתמקד במה שיש עכשיו. יכול להיות שהניסיון להבין אם זה קשור לגמילה או לא מפריע להבין מה הדבר שהוא מנסה להגיד לך עכשיו - מה הקושי שלו, מה הצורך ומה את יכולה להעשות כדי להקל עליו, עליכם.
וברמה היותר תיאורטית - אני חושבת שכשלא מדובר בתינוקות קטנים קטנים שמתקיימים מהנקה וממגע של אם, נורא קשה לענות על השאלות האלה, כי הנקה היא כמו ראי של כל הקשר הרגשי בין האמא לילד. ויכולים להתקיים בה אינסוף דפוסים שונים, כמו שאין שני קשרי אם-ילד זהים בעולם. כך שגם לא יכולה להיות תשובה חד משמעית האם הגמילה היא טראומה שמותירה צלקות או לא, זה תלוי באינספור גורמים שונים.
מעוררים הרבה מחשבה הדברים שאת כותבת. אני גמלתי את שירה בגיל כמעט שנתיים, כשהייתי בתחילת ההריון הנוכחי וכאב לי וגם כבר לא כל כך היה חלב. היה ברור לי מראש שאני לא רוצה להניק טנדם. הגמילה לא היתה קשה במובן של הרבה בכי או משהו כזה, אבל כן הרגשתי בפירוש שבשונה מהרבה דברים במהלך החיים שלה, כאן אני הכתבתי את הקצב. ושאם זה היה תלוי בה היא היתה ממשיכה בהחלט, זה עוד לא היה קרוב למצב שבו שהיא תגמול את עצמה. הגמילה היתה הדרגתית ואחרי שזה נפסק סופית היא לא המשיכה לבקש. במהלך ההריון זה חזר שוב בהקשר של שיחות על התינוקת העתידית, של תינוקות שיונקים מאמא שלהם וכו'.
תראי - בנוגע לטראומה, אני מרגישה שזאת שאלה שנורא קשה לתת עליה תשובה חד משמעית, ויכול להיות שבכלל לא קיימת תשובה כזאת. זאת סוג של פרידה שקורית בתוך הקשר, כחלק מתהליך ההתבגרות והגדילה של הילד. כמו שילד שזוחל לבד או הולך לבד כבר נמצא פחות על הידיים באופן טבעי (גם אם לגמרי נענים לו והוא נמצא על הידיים כמה שהוא רוצה, מן הסתם ככל שהוא גדל יותר הוא רוצה פחות), ואז אנחנו מחפשים דרכים אחרות לתת את המגע הפיסי הזה בתוך הקשר. וצריך יותר להתאמץ כדי שהוא יקרה, בגלל שהוא כבר לא פונקציונלי.
זה נראה לי משהו דומה - כל עוד הילד יונק, אז יש כל מיני "עוגנים" שמתקיימים באופן קבוע - מגע, אינטימיות בלעדית שלו ושל האמא, סוג של נונשלנטיות מאד בריאה של הילד בקשר לגוף של האם, ועוד. כשהוא לא יונק יותר, העוגנים האלה יכולים בקלות להתמסמס, וייתכן שהטראומה היא יותר סביב האובדן שלהם מאשר ההפסקה של ההנקה עצמה. כלומר, ההנקה היא מין סל כזה שמספק המון דברים בו זמנית, וכשהיא מסתיימת פתאום צריך לשים לב ליצור זמן והזדמנויות במיוחד לכל הדברים שנלווים אליה ומפיסיקים ביחד איתה - המגע, הזמן הזוגי של האמא עם הילד, וכו'.
והמעברים האלה, האובדנים האלה, לא נראים לי ייחודיים להפסקת הנקה, אלא כמו שכתבתי לכל מיני דברים שקורים במהלך החיים שלנו, לכל מיני מגבלות שהמציאות מכתיבה, לנו כהורים יש אתגר להתמודד איתם, להכיל אותם ולראות איך אפשר לצמצם את הקושי עד כמה שאפשר.
אצלנו למשל, ככל שההריון מתקדם אני פחות ופחות יכולה להרים אותה על הידיים, ולאחרונה גם הצטרף לחגיגה בקע במפשעה ואסור לי להרים אותה בכלל. והיא ילדה שצריכה המון המון מגע. גיליתי שאני ממש צריכה לשים לב ליצור את ההזדמנויות האלה למגע וחיבוקים במיוחד, כי הנסיבות השתנו. אז אנחנו הרבה יותר מתחבקות בזמן סיפור או משחק, היא יותר נצמדת פיסית בלילה (וגם מבלה במיטה שלנו יותר מאשר פעם) ואני מאמינה שזה איך שהוא מאזן את עצמו, ביחד עם ההתמודדות שלה עם הקשיים והשינויים שהמציאות מכתיבה.
את מתארת המון דברים שקורים אצלכם (ועוד בלי שהתייחסת ישירות לאח החדש שהוא קיבל, לעובדה שההנקה היתה רק שלו, אחר כך משותפת, ועכשיו היא רק של התינוק.... זה מוסיף המון מורכבות ואולי גם כעס לסיטואציה).
אני הייתי מציעה, בהנחה שאת לא מתכוונת לחזור להניק אותו עכשיו, לנסות להתמקד במה שיש עכשיו. יכול להיות שהניסיון להבין אם זה קשור לגמילה או לא מפריע להבין מה הדבר שהוא מנסה להגיד לך עכשיו - מה הקושי שלו, מה הצורך ומה את יכולה להעשות כדי להקל עליו, עליכם.
וברמה היותר תיאורטית - אני חושבת שכשלא מדובר בתינוקות קטנים קטנים שמתקיימים מהנקה וממגע של אם, נורא קשה לענות על השאלות האלה, כי הנקה היא כמו ראי של כל הקשר הרגשי בין האמא לילד. ויכולים להתקיים בה אינסוף דפוסים שונים, כמו שאין שני קשרי אם-ילד זהים בעולם. כך שגם לא יכולה להיות תשובה חד משמעית האם הגמילה היא טראומה שמותירה צלקות או לא, זה תלוי באינספור גורמים שונים.