על ידי טרנקילה* » 03 אוקטובר 2014, 00:08
בראש השנה נסעתי לבקר את עצמי
והיה טוב מאוד.
פעם אמרו לי, שאנשים מתרגשים מדברים שאנשים אחרים כתבו כי הם פוגשים שם את עצמם.
אחת הדרכים בנסיעת ראש השנה הובילה לבקר אדם שאני אוהבת מאוד, מאוד מאוד.
לא אהבת אשה, או אהבת אם, אפילו לא אהבת אדם באשר הוא טהורה שכזאת. אלא סתם באהבת עצמי. פעם זה היה קורה לי הרבה וכעת אני מבינה עד כמה זה יקר המציאות, לפגוש בתוך מישהו אחר את עצמך ולהגיד לו היי.
בקיצור, מה שאספר עכשיו על האדם הזה דווקא בכלל לא דומה לי.
הוא, האדם הזה, מתנסה בכל כפירה אפשרית מאז שאני מכירה אותו. כפירה באל שלנו כפירה באל שלהם, כפירה באושו כפירה בוואגאנים, ואפילו באין אלוהים של גרושתו האתאיסטית, כפירה.
ועכשיו, בצוק העתים כשכל האלים כבר מחוקים, וכל האמונות כבר נרצצו ונרמצו, יש תאוריה חדשה:
(עכשיו לא תגידו, הבנאדם איש משכיל, רחב יריעות דעת מאופק עד אופק, את רוב אוצרות התרבות המעודנים שרכשתי קירבה אליהן רכשתי ממנו, אנין מוסיקלי, טהרן וורבאלי, ובכלל, חמוד באמת, ),
והיא: אנחנו כלי שרידה לגנים. ותו לא.
שום דבר אחר לא היה לפני ולא יהיה אחרי.
הגבתי בביטול וחיוך מורגלים בשכאלה. ניסיתי קצת, מה עם רוחניות גבוהה, רמזתי, מה עם המקור העליון של מוסיקה, התחננתי, מה עם תפילה בין היחיד לעצמו, והוא בשלו, בחיוך ניצחון ובניפנוף באיזה ספר,
שום דבר, הוא אומר לי. אין כלום. אנחנו מיכלי שרידה של גנים, וכל השאר זה נסיונות שלנו להסביר את זה לעצמנו כדי שנוכל לחיות ולא למות מחוסר תוחלת.
טוב. מה תגיד?
וככל שאתה לא אומר כלום, כך מזדחלת לתוך שמחת החג שלך מין עגמומיות מאיימת, קצת כמו הכלום בסיפור שאינו נגמר אבל פחות נשמע ופחות נראה אם כי לא פחות מאיים. כי אני בנאדם רוחני אני. אני בנאדם מושפע. וכל דבר שיגידו, עם קצת רצון טוב ייראה לי בסוף הגיוני.
ואני קולטת שזה מפחיד. חיוך ההקלה שבו הוא מדבר על כך מלחיץ אותי. הקלת הגילוי אחרי שבעים שנה, או יותר נכון הקלת האישור, כי הרי ידע היטב כל העת, שאין שום טעם בכלום והכל הבל ואין סיבה נעלה או מקור עליון לדברים, כל זה , איך לומר, למרות בטחוני העצום בטעם החיים, לא בא לי טוב.
אז הלכתי להכין לי סנדביץ' והשקפתי אל הגינה ושם, מתחת לחלון, על האדמה, לאורך הגדר, הבחנתי בהם, מסודרים בשורה מוזרה, חבורת יצורים חומים אגרופיים בולבוסיים כאלה. חקרתי אותם בעיני ממרחק שוב ושוב ולא הצלחתי להבין מה הם.
"מה זה שם?" קראתי אליו לבסוף. מה זה איפה? ענה. שם ליד הגדר, על האדמה, החומים העגולים האלה.
אה, אלה גרעינים של אבוקדו. אני לא מסוגל לזרוק אותם.
כך ענה, ולבי הוצף בשמחה מוזרה והקלה גדולה . הוא לא מסוגל לזרוק אותם. כל הפלצף הזה והוא לא מסוגל לזרוק אותם. יראת עצי ענק אפשריים ניבטת אליו בתוך לבו.
זה כי אתה, בן האדם, דתי לגמרי. זה מה שאתה. מה זה דתי, דוס.
זהו. אני כל כך רסטינג מיי קייס.
בראש השנה נסעתי לבקר את עצמי
והיה טוב מאוד.
פעם אמרו לי, שאנשים מתרגשים מדברים שאנשים אחרים כתבו כי הם פוגשים שם את עצמם.
אחת הדרכים בנסיעת ראש השנה הובילה לבקר אדם שאני אוהבת מאוד, מאוד מאוד.
לא אהבת אשה, או אהבת אם, אפילו לא אהבת אדם באשר הוא טהורה שכזאת. אלא סתם באהבת עצמי. פעם זה היה קורה לי הרבה וכעת אני מבינה עד כמה זה יקר המציאות, לפגוש בתוך מישהו אחר את עצמך ולהגיד לו היי.
בקיצור, מה שאספר עכשיו על האדם הזה דווקא בכלל לא דומה לי.
הוא, האדם הזה, מתנסה בכל כפירה אפשרית מאז שאני מכירה אותו. כפירה באל שלנו כפירה באל שלהם, כפירה באושו כפירה בוואגאנים, ואפילו באין אלוהים של גרושתו האתאיסטית, כפירה.
ועכשיו, בצוק העתים כשכל האלים כבר מחוקים, וכל האמונות כבר נרצצו ונרמצו, יש תאוריה חדשה:
(עכשיו לא תגידו, הבנאדם איש משכיל, רחב יריעות דעת מאופק עד אופק, את רוב אוצרות התרבות המעודנים שרכשתי קירבה אליהן רכשתי ממנו, אנין מוסיקלי, טהרן וורבאלי, ובכלל, חמוד באמת, ),
והיא: אנחנו כלי שרידה לגנים. ותו לא.
שום דבר אחר לא היה לפני ולא יהיה אחרי.
הגבתי בביטול וחיוך מורגלים בשכאלה. ניסיתי קצת, מה עם רוחניות גבוהה, רמזתי, מה עם המקור העליון של מוסיקה, התחננתי, מה עם תפילה בין היחיד לעצמו, והוא בשלו, בחיוך ניצחון ובניפנוף באיזה ספר,
שום דבר, הוא אומר לי. אין כלום. אנחנו מיכלי שרידה של גנים, וכל השאר זה נסיונות שלנו להסביר את זה לעצמנו כדי שנוכל לחיות ולא למות מחוסר תוחלת.
טוב. מה תגיד?
וככל שאתה לא אומר כלום, כך מזדחלת לתוך שמחת החג שלך מין עגמומיות מאיימת, קצת כמו הכלום בסיפור שאינו נגמר אבל פחות נשמע ופחות נראה אם כי לא פחות מאיים. כי אני בנאדם רוחני אני. אני בנאדם מושפע. וכל דבר שיגידו, עם קצת רצון טוב ייראה לי בסוף הגיוני.
ואני קולטת שזה מפחיד. חיוך ההקלה שבו הוא מדבר על כך מלחיץ אותי. הקלת הגילוי אחרי שבעים שנה, או יותר נכון הקלת האישור, כי הרי ידע היטב כל העת, שאין שום טעם בכלום והכל הבל ואין סיבה נעלה או מקור עליון לדברים, כל זה , איך לומר, למרות בטחוני העצום בטעם החיים, לא בא לי טוב.
אז הלכתי להכין לי סנדביץ' והשקפתי אל הגינה ושם, מתחת לחלון, על האדמה, לאורך הגדר, הבחנתי בהם, מסודרים בשורה מוזרה, חבורת יצורים חומים אגרופיים בולבוסיים כאלה. חקרתי אותם בעיני ממרחק שוב ושוב ולא הצלחתי להבין מה הם.
"מה זה שם?" קראתי אליו לבסוף. מה זה איפה? ענה. שם ליד הגדר, על האדמה, החומים העגולים האלה.
אה, אלה גרעינים של אבוקדו. אני לא מסוגל לזרוק אותם.
כך ענה, ולבי הוצף בשמחה מוזרה והקלה גדולה . הוא לא מסוגל לזרוק אותם. כל הפלצף הזה והוא לא מסוגל לזרוק אותם. יראת עצי ענק אפשריים ניבטת אליו בתוך לבו.
זה כי אתה, בן האדם, דתי לגמרי. זה מה שאתה. מה זה דתי, דוס.
זהו. אני כל כך רסטינג מיי קייס.