יאללה בוא

שליחת תגובה

קירבה ללא הקרבה
קוד אישור
הזן את הקוד בדיוק כפי שהוא מופיע. כל האותיות הן אותיות גדולות.
סמיילים
|יד1| |תינוק| |בלונים| |אוף| ;-) :-] |U| |נורה| |עוגה| |גזר| |אפרוח| 8-) :'( {@ :-) |L| :-D |H| ((-)) (()) |יש| |רעיון| {} |#| |>| |שקרן| >:( <:) |N| :-0 |תמר| :-S |מתנה| |<| :-( ZZZ :-| |*| :-/ :-P |עץ| |!| |-0 |Y| :-9 V :D :) ;) :( :o :shock: :? 8-) :lol: :x :P :oops: :cry: :evil: :twisted: :roll: :!: :?: :idea: :arrow: :| :mrgreen: :geek: :ugeek:

BBCode פעיל
[img] פעיל
[url] פעיל
סמיילים פעילים

צפיה מקדימה של הנושא
   

הרחב תצוגה צפיה מקדימה של הנושא: יאללה בוא

יאללה בוא

על ידי מיכל_בז* » 04 פברואר 2018, 12:30

של אלמונית לרגע?

יאללה בוא

על ידי ביאנקה_מתחדשת* » 04 פברואר 2018, 03:05

+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+

באמת אין עדכון?

יאללה בוא

על ידי ביאנקה_מתחדשת* » 04 פברואר 2018, 03:05

+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+

באמת אין עדכון?

יאללה בוא

על ידי יולי_קו » 15 יולי 2016, 03:56

אז זה בא?!!!!?

תגידי תגידי תגידי שהבנתי נכון!
שיהיה בשעה טובה!

יאללה בוא

על ידי אלמונית_לרגע* » 11 נובמבר 2015, 09:50

ואולי זה הן שהבינו ?!?! (התאומות שייחלת להן)
הלוואי. הלוואי. אם זה יקרה, זה יהיה מדהים. אני לא יודעת איך אני אצליח לחכות בסבלנות עד שאדע מי מסתתר/ו/ת לי שם בבטן!

יאללה בוא

על ידי מיכל_בז* » 11 נובמבר 2015, 06:22

יש! איזה יופי!

יאללה בוא

על ידי רסיסים_של_אור* » 10 נובמבר 2015, 10:53

ואולי זה הן שהבינו ?!?! (התאומות שייחלת להן)

יאללה בוא

על ידי אלמונית_לרגע* » 10 נובמבר 2015, 09:28

+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+

היי, מיכל! היא הקשיבה. אתמול יצאו שני פסים.
מקווה מאוד שהיא הקשיבה כל כך טוב עד שהבינה שהיא בת. :-)

יאללה בוא

על ידי אלמוני* » 03 נובמבר 2015, 08:45

אולי לישון לילה שלם? זה יהיה ממש מגניב
וגם לגמרי יקרה. מסוג הדברים האלה, שמייחלים אליהם, והם אשכרה מתרחשים.

המרגיעון:
ההגיון תוחם אזור ללא תחום; הדמיון הוא הנדרש לקפיצת הדרך.

יאללה בוא

על ידי מיכל_בז* » 02 נובמבר 2015, 21:47

הכי אפשר להצטרף! אבל אני ביררתי עם עצמי והגעתי למסקנה שאני רוצה אח לעלמה, אבל לא עכשיו.
(כאילו, אם יבוא, נקבל אותו הכי בזרועות פתוחות, פשפש קטן אהוב.)

אני עייפה. עייפה מאוד ובא לי על איזו מנוחה לפני האתגר הבא. אולי לישון לילה שלם? זה יהיה ממש מגניב.
אז בינתיים אני משהה את התפילה והכמיהה, עד שאמא קצת קצת תתאושש.

יאללה בוא

על ידי אלמונית_לרגע* » 02 נובמבר 2015, 11:46

מיכל, איך הולך?
אפשר להצטרף אליך? אצלי זה יאללה בואי. בואי, בואי, בואי. ואם יש לכן אומץ, בואו תאומות.

יאללה בוא

על ידי פלוני_אלמונית* » 21 אוקטובר 2015, 09:09

מיכל
גם אני שולחת בקשות ותפילות

(())
אורי

יאללה בוא

על ידי אישה_במסע* » 15 אוקטובר 2015, 23:02

מקדישה לך את השיר-כישוף הזה, שמי שכתבה אותו כתבה על הרצון להרות, ומי ששרה אותו גם היא רצתה לזכות בפרי בטן, ובשנה שהשיר בוצע והושר שתיהן נכנסו להריון. כך שהכישוף עבד, לפחות בשבילן: https://www.youtube.com/watch?v=Zf3eaW8SuNg

יאללה בוא

על ידי אפרת* » 15 אוקטובר 2015, 22:57

מצטרפת לתפילות ולאיחולים.
כדאי לך, שווה להוולד לאמא הזאת ולהיות אח/ות של רבת הקסם.

יאללה בוא

על ידי פלונית_לרגע* » 15 אוקטובר 2015, 16:05

לא כותבת הרבה באתר, אבל בעניינים. מאחלת מכל הלב את הצאצא הבא שיבוא כבר (יאללה).

יאללה בוא

על ידי יעלפו_מהמושב* » 15 אוקטובר 2015, 07:34

ומיכל, מה לדעתך זה היה בפעם שעברה שעשה את הקסם בסופו של דבר?

יאללה בוא

על ידי יעלפו_מהמושב* » 15 אוקטובר 2015, 07:33

יאללה בוא

על ידי טלי_ב* » 14 אוקטובר 2015, 21:09

יאללה בואו (שיהיה גם לבן וגם לבת ואולי... לשניהם)

וככה בקטנה מוסיפה ש... גם אליי (-;

יאללה בוא

על ידי מיכל_בז* » 14 אוקטובר 2015, 21:05

תזכירי לי את השם של סבתא של עלמה ??

אירית. סבתא אירית החמודה בסבתות.

יאללה בוא

על ידי אישה_במסע* » 14 אוקטובר 2015, 20:46

יאללה בוא

על ידי ניחוח אדמה אחרי הגשם » 14 אוקטובר 2015, 16:11

גם אני מצטרפת וקוראת לו/לה לבוא @}

יאללה בוא

על ידי פלוני_אלמונית* » 14 אוקטובר 2015, 13:32

פותח עכשיו :) אמן שיגיע

יאללה בוא

על ידי רסיסים_של_אור* » 14 אוקטובר 2015, 13:21

בשמחה {@ (לא יודעת למה אבל מרגיש לי שזו דווקא אחות שרוצה לבא... )

תזכירי לי את השם של סבתא של עלמה ??

יאללה בוא

על ידי מיכל_בז* » 14 אוקטובר 2015, 11:42

מסתבר שגם אח של עלמה רבת קסם (זה השם ואין בלתו) צריך כמה לבבות פתוחים של נשים טובות שיקראו לו חוץ מאמא ואבא.

יאללה בוא

על ידי אורי* » 17 אפריל 2015, 00:07

מיכל
טוב לקרוא אותך
איזה כיף שהיה לך כיף לחזור

וכמה שאני מבינה את מה שאתן כותבות, את ורקמה

יש איזה שלב בחיים שבו הכול נהיה מורכב. כאילו, בצד כל בחירה יש איזה הפסד משמעותי. אבל החיים גם בצבעים מאוד עזים עכשיו ואני מתה על זה.

_בכל תחום בערך 20% פחות ממה שאני מרגישה שצריך.
והבהרת לי שהמורכבות קשורה בצבעים העזים האלה. כל מה שמרכיב את חיי הוא כל כך עיקר ואין תפלות._

מאחלת המשך טוב בסך הכל הכללי של המורכבות

יאללה בוא

על ידי רק_מה* » 16 אפריל 2015, 21:27

יש איזה שלב בחיים שבו הכול נהיה מורכב. כאילו, בצד כל בחירה יש איזה הפסד משמעותי. אבל החיים גם בצבעים מאוד עזים עכשיו ואני מתה על זה.

תודה תודה. ניסחת לי משהו שישב על קצה הלשון (ואז מרוב עייפות שכחתי איפה שמתי אותו :-P )

היום אמרתי לאיש שאני קצת מדוכאת כי אני עושה כל כך הרבה דברים שונים במקביל (אפילו מעשה האימהות לשתי בנות יחד זה פיצול מטורף) ובכל תחום בערך 20% פחות ממה שאני מרגישה שצריך.
והבהרת לי שהמורכבות קשורה בצבעים העזים האלה. כל מה שמרכיב את חיי הוא כל כך עיקר ואין תפלות. כמעט
(חייבת למצוא זמן לראות תכניות טראש)

יאללה בוא

על ידי תפילה_לאם » 16 אפריל 2015, 21:07

זה הרגיש לי שמשהו בינינו היה חסר וזה העציב ומעציב אותי נורא.
ככה הרגשתי כשיצאתי ללימודים לראשונה מאז הלידה.
אבל בלימודים עצמם די שכחתי מכל דבר שמחוץ להם. תמיד זה כך אצלי: נזכרת בבית/ בילדים רק בהפסקות שרותים.
וב"ה היה לקטנה שלי בסדר גמור. והנה, גם עלמה קיבלה את זה סך הכול יפה .
נראה לי שבמאזן בין האבל על התחלת המרחק לבין השמחה על ההתפתחות ועל הצמיחה ועל העצמאות (של התינוקת ו... של האם), השמחה מטה את הכף!

ומן הצד השני: היה מאוד מאוד מאוד כיף לחזור ללמד.
אויש, ממש מעורר קנאה!
התבאסתי כשניסיתי לברר על לימוד התחום הזה וראיתי שאני מנועה מלהשתבץ לתכנית.
אבל בינתיים אני בעניינים אחרים שגם הם כיפיים לי. (רק שלא נראה שהם הולכים להתממש לכדי פרנסה...)

יש איזה שלב בחיים שבו הכול נהיה מורכב.
הה, אני מבינה שעד עכשיו לא נתקלת במורכבויות בחייך... D-:
וגם (אחרון), אני עייפה כל כך.
זה חדש לגמרי... P-:

יאללה בוא

על ידי רסיסים_של_אור* » 16 אפריל 2015, 20:50

מרגשת כתמיד !!!! (())

יאללה בוא

על ידי מיכל_בז* » 16 אפריל 2015, 20:49

_מיכל,
איך היה?_

את חמודה שאת שואלת! היה שבוע נורא מעייף ולא פשוט רגשית. עלמה קיבלה את זה סך הכול יפה אבל דווקא לי היה נורא נורא מוזר. לא להיות איתה יום שלם, אלא רק חצי. זה הרגיש לי שמשהו בינינו היה חסר וזה העציב ומעציב אותי נורא.
כאילו, התחלת המרחק בינינו. אוף והיא כל כך מתוקה. זה לא הגיוני בכלל כמה שהיא פשוט הדבר הכי מתוק שיש בעולם הזה.

ומן הצד השני: היה מאוד מאוד מאוד כיף לחזור ללמד. אני כאילו נולדתי לעבודה הזאת. גם אני מאוד אוהבת להסביר ויש בזה אתגר אינטלקטואלי תמידי ודינמי, גם יש קהל, אז אני רוחצת באור הזרקורים, גם מטרה ממש טובה ותחושה של שליחות (כי להקל על מהגרים נראה לי נורא חשוב, הם גם ככה מבולבלים נורא), גם לפגוש המון סיפורים מעניינים ואנשים מדליקים וגם, האמת, כיף עם לא-ישראלים, הם מאוד רגועים יחסית ומאוד נהנים מהאנרגיה הישראלית שלי.

אז מסקנתי מהשבוע: יש איזה שלב בחיים שבו הכול נהיה מורכב. כאילו, בצד כל בחירה יש איזה הפסד משמעותי. אבל החיים גם בצבעים מאוד עזים עכשיו ואני מתה על זה. וגם (אחרון), אני עייפה כל כך.

יאללה בוא

על ידי תפילה_לאם » 16 אפריל 2015, 20:41

כך שביום שני אני חוזרת לעבודה.

מיכל,
איך היה? @}

יאללה בוא

על ידי מאי* » 13 אפריל 2015, 09:44

איזה כיף לשמוע על החיים פוסט-ריפלוקס!

אם במשפחתון יש אווירה נעימה ואת סומכת על המטפלת, לא נראה לי שאת צריכה לדאוג יותר מידי לעלמה. קודם כל, עד שנה הבאה היא תהיה כל כך ענקית שאת לא מתארת לעצמך. כמעט כמו פיצית בת ה-15 חודשים שלי, שלראות אותה אתמול חוזרת למשפחתון אחרי חופשה ארוכה ופשוט נוטשת אותי בדלת ואצה-רצה לחבריה על שטיח המשחקים היה מראה מחמם לב. בכלל, אחרי ינקות צמודה מאד לאימא, היא הולכת בשמחה לאנשים אחרים ואפילו מעדיפה אותם :-) בכל מקום שהתארחנו בחופש היא איתרה את הבנאדם שהכי נראה לה ורצה אליו בידיים מושטות וחיוכים ממיסים ונשארה איתו בערך עד שהלכנו הביתה. אימא זה בשביל הזמנים שהיא ממש עייפה או כשאין אלטרנטיבה יותר אקזוטית :-)

יאללה בוא

על ידי גוונים* » 12 אפריל 2015, 23:32

הבעיה היא שאני עדיין גמורה. עדיין שמנה, עדיין מרגישה שהגוף שלי, ובעיקר הגב מרוסק ממש וגם לרוח שלי היו רגעים טובים יותר.
האמת, לא בטוחה שזה קשור לריפלוקס... כי גם אני מרגישה ממש ככה (חוץ מהגב, הוא לא מרוסק, סתם כואב...) ולתינוקת שלי לא היה ריפלוקס... (אבל היו לנו צרות אחרות...)

אבל אני לא יכולה להתעלם מהקול המנדנד שאומר לי שלא ילדתי ילדה כדי להפוך אותה לנקניקיה על פס היצור. אתן יודעות, כמו בשיר של פינק פלויד. ולא הבאתי אותה לעולם כדי לבלות כל כך הרבה שעות שלא בחברתה. אבל לעבוד אני חייבת. והאמת? גם לנשום. גם זמן לעצמי. גם זמן לנו.
מזדהה.
אולי למצוא עבודה קרובה יותר?

בהצלחה בחזרה לעבודה!

יאללה בוא

על ידי תפילה_לאם » 12 אפריל 2015, 14:46

_כך שביום שני אני חוזרת לעבודה.
בהצלחה!!_
גם ממני.
נשמעת לי תכנית חביבה ביותר עד סוף השנה הזו בשביל עלמה
גם לדעתי.

ורק אחרי זה:
שגרה מורכבת מדי לבת שנה וזה יכול לחרפן אותה.
אני מניחה ברשותך סימן שאלה.
ומוסיפה ואומרת שגם במערכת יצירתית כזאת אפשר ליצור חצי יום או יום חופשי עבורך או יום שאת נשארת קצת בתל אביב אחרי העבודה או משהו.

יאללה בוא

על ידי אורי* » 12 אפריל 2015, 11:19

ומי שלא ראה אותה משחקת במשך עשרים דקות עם זוג גרביים, לא ראה דבר מתוק ומעורר גאווה מימיו.
אוך, מותק!! מחייך את הבפנים לקרוא


ממש ממש. החיים עם עלמה פוסט ריפלוקס אינם דומים במאום לחיים לפני. רק עכשיו אני מבינה איזה סיוט זה היה וכמה זאת לא הייתה התחלה אופיינית.
נכון כל כך. יום אחד היא פשוט ילדה רגילה, ועם כל הקשיים של תינוקת זה שהיא פשוט כמו כולם זה הקלה, ובעיקר הסקרנות והחייכנות, פשוט חיה. (בלא לישון אני כוללת את כל התינוקות. לדעתי נדירים התינוקות שהם תינוקת ישנה וזהו ואלו שכן הם יוצאי הדופן (למרות מה שחמותי תגיד...)
ורוב ההורים חובקים קירות (או נופלים מהצד השני) . לי הכי נוח 'לרדת' קצת למורדות המיטה ולהניח את הראש של הקטנה כמה שיותר למעלה בראש המיטה, אני מתקפלת לי כי ממילא אני ישנה לרוב על הצד ברגליים מקופלות, ומתכסה בשמיכה עד הצואר. דוקא נוח. אצלינו לרוב היא ישנה ביני לבין הקיר ואני זו שנדחפת יותר לכיוון אבא (דוקא נחמד:-))

כך שביום שני אני חוזרת לעבודה.
בהצלחה!!
נשמעת לי תכנית חביבה ביותר עד סוף השנה הזו בשביל עלמה
וגם נשמע לי נכון לא לשגע אותה בכל יום לעשות משהו אחר בשנה הבאה ושעדיפה שיגרה במשפחתון על פני בלאגן עם כל מיני.
זה שאת לא דואגת לה ובטוחה שיהיה לה כיף והיא תשמח זו התחלה מעולה, בעיקר מעולה שאת סומכת עליה ככה. נהדר בעיניי. ולגבי
לא הבאתי אותה לעולם כדי לבלות כל כך הרבה שעות שלא בחברתה האמת היא שממרום הורותי לילדים מעט גדולם יותר שכן הכנסתי אותם למסגרות הרבה יותר מוקדם, ולמרות שאני עם הקטנה בבית, (ואולי בגלל..) מובן לי מאוד מאוד הצורך שלך בקצת זמן לנשום. ודוקא אחרי קריאת הדף ההוא כבר אמרתי שלי עצמי הוקל, גם מזה שבעצם לא מחייב טיפול של אם דוקא ויש מה לחלוק עם הסביבה (מה שאצלי לא קורה עם הסביבה הטבעית של סבתות או אפילו של אבא), ושזה בלתי אפשרי לגדל לבד, ובלתי אפשרי מה שאני מצפה מעצמי כאמא בעולם הזה העכשוי פה בארץ.
את הבן שלי הכנסתי למטפלת, וסידרתי את זה כך שזה יהיה בדיוק השעות שאני עובדת ושיהיה איתי ביום החופשי, מה אומר לך, זה היה מאוד מאוד קשה, אחרי יום עבודה ישר להיות עם הילדים בלי שום מרחב נשימה לעצמי. כך שאני מבינה כל כך את זה שתשימי אותה וחלק מהזמן יהיה לך יום חופשי, אולי אפילו ממליצה למען שפיותך. (מצד שני,את הגדולה ישר שמתי לשבוע שלם, ובכל פעם ביום החופשי שלי מצאתי תירוצים להשאיר אותה איתי, וכשחזרתי מהעבודה מיד הלכתי לקחת אותה גם אם זה היה מוקדם. אז כנראה זה תלוי בסיטואציה ועד כמה את צריכה אויר לנשימה)

ולגבי קנינו לנו בית
תתחדשו. איזה כיף!!
כנראה כל אחד מדבר מתוך הקשיים שלו, את לא רוצה להעביר את הילדים דירה כל הזמן כי את לא אהבת את זה. והאמת היא שאני עושה את זה עם הילדים שלי, לא מבחירה, אבל אנחנו עוברים דירות, וזה לא קל בכלל (לי זה לא קל, הם כנראה מסתדרים בינתים).
אבל כשאני חושבת על עצמי כשהייתי קטנה,שעברנו פעם אחת דירה בתוך אותו איזור (וגם פעם אחת עוד לפני שאני זוכרת,אז לא כל כך נחשב). דוקא בשבילי זה היה לא טוב כל כך, לגדול באותו מקום בלי שינויים, זה מיסגר וקיבע אותי ולא פתח אותי לשינויים בכלל בכלל. וכשגדלתי אחרי שהייתי רגילה לאותה סביבה ואותה חברה היה לי מאוד קשה, במיוחד שבבסיסי אני כזאת, אז אם היו יותר 'מכריחים' אותי לשנות סביבה לפעמים כבר כשהייתי קטנה, אולי זה היה פותח אותי קצת, ובעיקר כי הראש שלי לא היה נעול על דרך חיים מסויימת וחברה מסויימת, אלא היה נפתח לעוד דרכי חיים וחברים מסוגים שונים.
מה שאני מנסה לומר זה שהסיבות שאנחנו נותנים לדברים כדי להגן על הילדים שלנו, ולא עושים או כן עושים למענם בגלל החוויה שלנו,יכול להיות שיתפסו בכלל אחרת על ידם.


וחוץ מזה
הרי כבר אמרתי, שהזדהיתי עד עמקי נשמתי עם מה שאת מעלה. רגשית.


רסיסים
אהבתי את מה שכתבת
תמיד המילים שלך עושות לי קצת קל יותר בלב

יאללה בוא

על ידי אורי* » 11 אפריל 2015, 21:47

מיכל
קראתי אותך
ומקווה עוד לכתוב לך
למרות ששקעתי עד צואר ברגשי הזדהות, אז תוהה מה כבר יש לי לומר

יאללה בוא

על ידי רק_מה* » 10 אפריל 2015, 15:59

אהבתי לקרוא את החיוך האימהי הזה
בכלל לאור כותרת הדף...

לגבי סימביוזה, היא טבעית (ונחוצה) עכשיו, ומתמוססת לאיטה עם הזמן. אני מרגישה עם בכורתי איך התקופה הצמודה עד מאוד שלנו קשורה בביטחון ובפתיחות שלה עכשיו (במשך כמה ימים בילינו עם המשפחה המורחבת והיא בילתה עם כולם חוץ ממני :-0 אולי רק כשנרשמה ביקשה מפורשות אותי לדקותיים. איך שגלגל מתגלגל לו).
גם הנמרצות והיכולת של עלמה לחקור את העולם עד תום כיום מעידה על האל-פחד הזה שיש לילד אהוב ועטוף

יאללה בוא

על ידי פלוני_אלמונית* » 09 אפריל 2015, 08:47

(())
איזה כיף שאתן אחרי הריפלוקס ונהנות כל כך ואוהבות, נפלא לשמוע עידכון כזה!

לגבי החזרה לעבודה והמשפחתון, נראה לי שכדי לחיות אחרת מהרוב המוחץ, כלומר חיים באופנים, הורות מקרבת וכו, צריך לרדת מהמסלול, לעשות שינוי תפיסתי וכמובן סדר עדיפויות.
מה חשוב לנו ? מה אנחנו צריכים ? על מה אנחנו מוכנים לוותר ? מה אנחנו מוכנים לדחות לזמן אחר ?

אחרי שאנחנו עונים על השאלות צריך למצוא דרך לבנות את החיים סביב הבחירות.

אבל קודם כל צריך להאמין שיש בחירה :-)

בהצלחה בכל שתבחרי {@

יאללה בוא

על ידי רסיסים_של_אור* » 09 אפריל 2015, 08:32

וגם, להבנתי הדף ההוא לא שולח אמהות לחינוך ביתי. ממה שהספקתי לקרוא (אולי שליש?!) מדובר על משהו יותר מערכתי. אם היתה לך תמיכה להמשיך ו להישאר בבית עם עלמה (כלכלית, נפשית, חברתית) אולי היה לך קל יותר באמת לעשות את זה, מבינה?

ולפרוטוקול הבכור שלי היה איתי 8 חודשים ואז נכנס למעון (!!!) של נעמ"ת . אחיו הוכנס כבר בגיל חצי שנה!!! רק אחר כך עברנו לחינוך ביתי...

יאללה בוא

על ידי רסיסים_של_אור* » 09 אפריל 2015, 08:07

הי, בשנה הבאה היא תהיה יותר גדול ה ממה שהיא כרגע!!

אני נזהרת מהדפים האלה, למרות שגם התחלתי לקרוא אותו. קצת מעייף, קצת מטלטל. תנשמי ותמצאי את האיזון שנכון לך ולכם!!

ואיזה כיףשהרפלוקס מאחוריכם טבחולפו גיליתם עלמה הרבה יותר נעימה ( איך שלא יהיה השנה הראשונה הזו מתישה ומאתגרת, אפילו בפעם השביעית ;-) )

יאללה בוא

על ידי מיכל_בז* » 09 אפריל 2015, 07:48

_כל זכר לריפלוקס נעלם
אוי, ברוך ה'!_

ממש ממש. החיים עם עלמה פוסט ריפלוקס אינם דומים במאום לחיים לפני. רק עכשיו אני מבינה איזה סיוט זה היה וכמה זאת לא הייתה התחלה אופיינית.
הבעיה היא שאני עדיין גמורה. עדיין שמנה, עדיין מרגישה שהגוף שלי, ובעיקר הגב מרוסק ממש וגם לרוח שלי היו רגעים טובים יותר.

(בנז מנסה להרדים אותה ואני שומעת אותה מקשקשת. היא עדיין לא תינוקת ישנה וזהו. הלילה היא ישנה בין שנינו במיטה ואני חבקתי קיר. היה לי פחות כיף.)

זה מוזר להיות אמא. מצד אחד, הרגשות שלי והפעולות שלי מרגישים לי יותר תכליתיים. אין לי יותר מדי זמן, אז אין לי הרבה זמן להתבחבש עם עצמי. מצד שני, הכול הפך עוד יותר מורכב, רגשית. אוף! כה קשה להסביר!
לפעמים אני מרגישה שכל קבי האושר שירדו לעולם בשבילי והיו מפוזרים בכל מיני מקומות, כמעט כולם הלכו והתרכזו להם בעלמה בת ירח, ילדתי הלבנה. ואני לא בטוחה כמה זה בריא בכלל אבל זה לא משנה, כי זה מה שיש. זה פשוט ככה.
מה שכן, לצפיפות בינינו אני כן מנסה להכניס רווח. בשבילי, אבל גם בשבילה, בעתיד. אני גדלתי בסימביוזה עם אמא והייתי צריכה שנים ארוכות של טיפול כדי להפוך את היחסים בינינו למשהו אחר.

אבל בכלל נכנסתי כי אתמול הייתי פקעת של רגשות קשים אחרי קריאה בדף המדכא טבע ותרבות באהבת אם. עד עכשיו לושי הייתה איתי בבית והיה לנו גם נחמד וגם משעמם לעיתים בצורה בלתי סבירה. גם היה לנו מאוד קרוב ונקשרנו לנו היטב היטב.
כל פעם שהייתי צריכה לחזור לעבודה, דחיתי את זה עוד קצת. עד שיום אחד בנז ואני, המעופפים והנאהבים, גילינו שאנחנו בגירעון כרוני כי אין מצב שנחיה רק מהמשכורת שלו ובנוסף על זה, הלכנו וקנינו לנו בית.

כך שביום שני אני חוזרת לעבודה. כל עוד נחיה בתל אביב אני לא כל כך מודאגת. באחת כבר אהיה בבית ושלוש פעמים בשבוע היא תהיה עם בייביסיטר שהיא מכירה מגיל חודשיים ופעם אחת עם חמותי ועם אבא שלה שהצליח לקמבן יום עבודה מהבית.
אבל בשנה הבאה אני אסע מכרכור תל אביבה, כך שאני לא אצליח לחזור לפני שתיים וחצי - שלוש הביתה ולשלם למטפלת לכל כך הרבה שעות זה הון שפשוט אין לנו כרגע, כך שרשמנו אותה למשפחתון.

ואני מיוסרת עד צוואר. המחשבה שארבע פעמים בשבוע, היא, על קטנותה הבלתי נתפסת, תהיה בגן משמונה עד שלוש, זה נראה לי אבסורד. חשבתי אולי להפעיל סבתות ולהשתמש במשפחתון צילי - סטייל (יענו, בייביסיטר זול במיוחד) רק פעמיים בשבוע, אבל אנשים שהתייעצתי איתם אמרו לי שזאת שגרה מורכבת מדי לבת שנה וזה יכול לחרפן אותה. אני מודה גם שאני קצת מפנטזת על הזמן הארוך, המדהים, הבלתי נתפס שיהיה לי ביום שאני לא עובדת והיא תהיה בגן. וימי שישי עם בנז! תענוג.

אני לא כל כך דואגת לה, לא ברמת היומיום, היא תהיה בסדר. היא חובבת חברה ומטורפת על כלבים ובמשפחתון הזה יהיו גם ילדים בגילה וגם כלבים וחתולים. יכול להיות, שכמו שמבטיחים לי רבים, היא דווקא תפרח. יכול להיות, קשה לי לחזות את העתיד. אבל אני לא יכולה להתעלם מהקול המנדנד שאומר לי שלא ילדתי ילדה כדי להפוך אותה לנקניקיה על פס היצור. אתן יודעות, כמו בשיר של פינק פלויד. ולא הבאתי אותה לעולם כדי לבלות כל כך הרבה שעות שלא בחברתה. אבל לעבוד אני חייבת. והאמת? גם לנשום. גם זמן לעצמי. גם זמן לנו.

ארררררר! הנני משתגעת! עזרה. בבקשה.

יאללה בוא

על ידי תפילה_לאם » 08 אפריל 2015, 23:57

כל זכר לריפלוקס נעלם
אוי, ברוך ה'!

נהניתי לקרוא. @}

יאללה בוא

על ידי מיכל_בז* » 08 אפריל 2015, 23:52

שלום!!!

ואוו כמה זמן לא כתבתי. עלמה-פלא-עולם שלי כבר עוד מעט בת 8 חודשים. היא משגעת ללא עוררין, מדען קטן וחקרן, תינוקת יפה יפה, שמחה ונמרצת, תקשורתית להפליא, משהו משהו כפרה עליה. כל זכר לריפלוקס נעלם והוא השאיר אחריו תינוקת אחרת לחלוטין.
כמה מוזר זה. ידעתי שזה יקרה, אבל עד שלא ראיתי אותה בעצם לא יכולתי להאמין.
היום פגשתי בים אמא לעוד עלמה שהייתה ממש לא דומה לעלמה שלי פיזית אבל כמו שכפול התנהגותי ממש וכשאמרתי את זה לאותה אמא, היא אמרה לי שנראה לה שיש מין קבוצות של תינוקות. עד כה זיהיתי את התינוק הצוחק תדיר, החייכן ואת קבוצת התינוק הנמרץ-חקרן. עלמה שייכת לסוג השני ומי שלא ראה אותה משחקת במשך עשרים דקות עם זוג גרביים, לא ראה דבר מתוק ומעורר גאווה מימיו.

(איך משחקים עם זוג גרביים במשך 20 דקות? מכניסים אחד לפה ואז את השני. ואז את שניהם. אחר כך מרימים אחד ומסתכלים עליו ואז את השני ואז ביחד. אחר כך מתחילים לזרוק אותם למרחקים ולזחול אליהם במאמץ רב כי זאת מיומנות שאנחנו עדיין מפתחים וכשמגיעים אליהם שמים אותם על העיניים, סימן בדוק לעייפות בדרך כלל אך לא הפעם. ואז לוקחים אותם ושמים מתחת לשידה האדומה, מוציאים מתחת לשידה האדומה, אחד אחד ואז ביחד. ושוב ושוב. ואז מסתובבים ונתקעים מתחת לשידה האדומה. ואז אמא מחלצת ונגמר המשחק.)

יאללה בוא

על ידי תפילה_לאם » 25 דצמבר 2014, 23:28

מיכל!!!!!!!!!!
זה... ממש מרגש-עד-מדמיע לקרוא. ומעורר הזדהות כנה.
איזה כיף שהיא גדלה לכם ככה וממשיכה לגדול ולהתפתח. הגב אמנם יצטער עוד יותר (שלי יודע מקרוב בדיוק על מה את מדברת), אבל כל עצמותייך תאמרנה שירה. :-)

יאללה בוא

על ידי רק_מה* » 25 דצמבר 2014, 23:26

והיא כזאת נס. פשוט נס.

כל הדלקת נרות חנוכה אני מנשקת את הקודקודים שלהן וחשבת לעצמי אותו דבר בדיוק

יאללה בוא

על ידי מיכל_בז* » 25 דצמבר 2014, 23:00

לולו שלי קטנה. את כזאת נס.

כשמסתכלים על לולו דבר ראשון רואים לחיים. יש לה לחיים של סנאי שאוגר אגוזים לחורף, רק שהן לבנות מאוד ורכות מאוד מאוד והיא סובלת את אלפי הנשיקות שמוטבעות בהן בסטואיות מעוררת הערצה.
חוץ מזה, יש לה עיניים יפות יפות. כחולות. חצאי סהר, מלוכסנות מעט, כנראה נדחפות מעלה על ידי הלחיים.

היא אוהבת להוציא לשון. זה שלב כזה, שהלשון נשלחת קדימה לטעום כלללל דבר שהיא מצליחה להניח את ידה עליו. והיא מאוד עסוקה בלהניח את הידיים הקטנות שלה על דברים. היא מאוד חזקה באחזקות, ולדחוף לפה, ולחייך ואז להוציא לשון. ולהסתכל על העולם מתוך מנשאים, פחות מתוך עגלה, למרבה צער גבם של הוריה הרצוצים.

והיא כל כך מתוקה עד שאני במין מצב מתמיד כזה של התמוגגות. ואולי חכמה, אני לא באמת יודעת להגיד, אבל בהחלט מתפתחת היטב! ויפה, בלי עין הרע. והיא כזאת נס. פשוט נס.

יאללה בוא

על ידי תפילה_לאם » 23 נובמבר 2014, 08:43

רגעים הקשים שאכן הולכים ומתמעטים.
ב"ה!
חודש של אור שיהיה.

יאללה בוא

על ידי מיכל_בז* » 23 נובמבר 2014, 06:36

אוי, רסיסים, צריך לייצר ממך כמוסות של אור או טבליות של אור, שאפשר יהיה להכניס למערכת ברגעים קשים.

ממש ככה. אבל אתן כולכן עוזרות לי פה ברגעים הקשים שאכן הולכים ומתמעטים. (הכי אני אוהבת לראות את גברת לחיים מציצה מאחורי הכתף של אבא שלה, לועסת אגרופים ומסתכלת על העולם כמו ציפור קטנה.)

יאללה בוא

על ידי אורי* » 23 נובמבר 2014, 01:57

אני שמחה כל-כך בשביל שתיכן שהחלטת להאריך את השהייה שלך עם עלמה.
גם אני

והחיוכים יהפכו לצחוק קולני ותינוקת נישת או מוחזקת היא תהפוך לכזו שמתהפכת ולאט לאט זוחלת ומתרוממת ועוד ועוד ועוד
נכון, וכאשר היא כבר תנוע יותר בעצמה הריפוקס ישתפר לעין ערוך וגם שמחת החיים שלה
ובכלל, ככל שהיא מתעניינת יותר בעולם יש כל כך הרבה יותר אפשרויות להסיח את דעתה מהקושי והכאב.

יאללה בוא

על ידי תפילה_לאם » 22 נובמבר 2014, 22:32

אוי, רסיסים, צריך לייצר ממך כמוסות של אור או טבליות של אור, שאפשר יהיה להכניס למערכת ברגעים קשים.
(())

יאללה בוא

על ידי רסיסים_של_אור* » 22 נובמבר 2014, 22:04

משמח מאד לקרוא אותך. את מרגשת וכנה ומדהימה ועוד כל-כך הרבה ואני רוצה להגיד לך שלא תפחדי. אני שמחה כל-כך בשביל שתיכן שהחלטת להאריך את השהייה שלך עם עלמה. עם כל יום שעובר אתן תגלו טוב יותר זו את זו. היא גדלה ותוכלי יותר לצאת איתה מהבית (עכשיו קצת פחות חם ואפשר לצאת איתה במנשא ולעשו סידורים ועוד כל מיני) היציאה החוצה מד מאווררת ולפעמים דווקא דרך משבטים של אנשים אחרים אנחנו נזכרים שוב כמה ברות מזל אנחנו ואת התחושה הזו אפשר אחר כך לנסות לשחזר ברגעים קשים בהמשך היום...
והחיוכים יהפכו לצחוק קולני ותינוקת נישת או מוחזקת היא תהפוך לכזו שמתהפכת ולאט לאט זוחלת ומתרוממת ועוד ועוד ועוד... (())

יאללה בוא

על ידי תפילה_לאם » 22 נובמבר 2014, 19:16

טוטאליות שלפעמים מאוד הולמת את אופיי המעט אובססיבי ולפעמים מוציאה מדעתה את נפשי השואפת אלי דרור.__
איזו חמודה את!

שבוע טוב וחודש טוב!

יאללה בוא

על ידי מיכל_בז* » 22 נובמבר 2014, 07:01

אגב, את מרגישה שמשהו באמת השתפר מאז ההתחלה? או שזה קו ישר מבחינתך?

המון המון המון השתפר! אין ספר שהאבחנה של ריפלוקס סמוי עזרה פלאים. וכנראה גם זה שהיא גדלה.
קודם כל הלילות הרבה יותר טובים, אבל אני לא רוצה לדבר על זה מחשש שהכול יתהפך. היא ישנה במשך היום לפעמים אפילו שעה בכל פעם. אמנם רק עלי, אבל זה משפר את מצב העצבנות והסיבולת לכאב פלאים.
היא נפתחה לעולם וזה נורא מתוק ומשמח. יש לה שפע של חיוכים ולפעמים היא אפילו צוחקת או מתחילה לצחוק. והיא כבר לא ישר בוכה, יש לה שפע של תלונות ורטינות מתוקות להפליא קודם. (זה כל כך לא הוגן שהיא מתלוננת מעמק הלב ובגלל שזה חמוד כל כך אנחנו צוחקים לה ממש בפרצוף.)
יש ימים שהיא מוכנה להישאר קצת לא עלי ואז אני יכולה ללכת לשירותים ואולי אפילו להכין לעצמי משהו לאכול. לפעמים היא מסכימה להיות בעגלה, אם כי לרוב עדיין רוב הטיולים מסתיימים בהכתפת התינוקת.
גם זה שהיא נקשרה אלי ככה עוזר. כי אני יכולה להרגיע אותה כמעט מיד וזה כוח קסם שחשבתי ששמור לאמהות מניקות.
מה עוד? היא אוכלת הרבה יותר טוב. זה כנראה בזכות התרופה ובזכות זה שאנחנו מסמיכים את האוכל עם קורנפלור. היא כבר לא צורחת על הבקבוק והאמת שזאת הקלה עצומה.

מילה על זה: הייתי בטוחה שאני לא מצליחה להניק, גם כשכמויות החלב שלי השתפרו, בגלל שעלמה התרגלה לזרימה המהירה של הבקבוק. היום אני ממש לא בטוחה בקשר לזה... מה שקרה זה שביום השלישי לחיי עלמה פגשתי את עדי יותם והיא הנחתה אותי להאכיל מבקבוק כשעלמה בתנוחה כמעט מאונכת כדי שהזרימה תהיה איטית יותר. הנקתי אותה, לעומת זאת, כשהיא מאוזנת. בשביל תינוקות מרופלקסים הבדלי התנוחה הם שמיים וארץ כי כשהיא מאוזנת עולה לה ממש בקלות והיא צורחת. זה פשוט כאבי תופת.
אני חשבתי שהילדה שלי גאונה שאין לתאר, בגיל שלושה שבועות היא כבר יודעת שהיא הולכת לקבל ציצי כשאני משכיבה אותה וצורחת לאות מחאה. גאונה, מלאת אופי, כאלה שטויות. אז נכון שעלמה גאונה אבל היום אני יודעת משהו ממש חשוב שלא הבנתי קודם: אין טעם לדבר על אופי בגיל שלושה שבועות. תינוק צורח כשהוא סובל. היא צרחה על משטח ההחתלה כי הוא מאוזן, צרחה על הציצי כי התנוחה כאבה לה והיא צורחת על אנשים אחרים כי כשהיא סובלת היא צריכה את המקום הבטוח שלה.

אוח, כמה שאני עדיין חמוצה ועצובה על ההנקה כי זה בכל זאת, עדיין, נראה לי אמהות אחרת. הרבה יותר טוטאלית איכשהו. אבל גם להיות אמא לתינוקת ריפלוקס זאת אמהות מאוד טוטאלית. טוטאליות שלפעמים מאוד הולמת את אופיי המעט אובססיבי ולפעמים מוציאה מדעתה את נפשי השואפת אלי דרור. החלטתי לא לחזור לעבודה עד שעלמה תתחזק. אבל אני עדיין חוששת מעט שאשתגע. הייתי כל כך ממוזלת בחודשים האלה! עם אחותי הקטנה שהייתה מובטלת ועוד אחות קטנה שנמנע ממנה ללכת לבית הספר (עושים פה גם עקרון הרצף וגם חינוך ביתי בעל כורחנו) אבל זה לא יכול להימשך לעד. כולם יחזרו לשגרה ובסוף זה יהיה רק שתינו לבד עד שאבא חוזר מהעבודה אי שם בשעות הערב. ויש ימים... אלוהים ישמור, יעזור, יחזק, ירד מטה לתת יד אם לא אכפת לו כי אני קורסת. ימים כאלה.

אני חופרת וחופרת וחופרת מהסיבה הפשוטה שעלמה ושחף ישנים להם שנת ישרים. ואני לא הצלחתי. פשוט התעוררתי כאחרונת הפראייריות ופתאום יש לי המון זמן לכתוב ואני ממהרת למלא את כל השפע הזה במילים. אבל די. אני אלך לעשות משהו מעשי ומיד.

יאללה בוא

על ידי רסיסים_של_אור* » 20 נובמבר 2014, 19:16

(()) השנה הראשונה הזו היא מאד מאד מאתגרת ומטלטלת, משהו חולף ומשהו אחר מגי במקומו, ד שחשבנו שכבר גילנו את השיטה הכל שוב משתנה ומחליף צורה אבל יש תקווה או כמו שאמרו כבר לפני "עוד לא נולד זה שיעצור את הזמן" (ורסיה מצונזרת לדוסים;-) )

יאללה בוא

על ידי מצ'רה* » 20 נובמבר 2014, 08:28

חזקי ואמצי מיכל
ובאמת ש זה משתפר

יאללה בוא

על ידי גוונים* » 20 נובמבר 2014, 08:07

יש כל מיני התפתחויות שהן גם בעצם אתגר חדש
גם לנו. נורא מזדהה.
וגם אצלנו התחילו צרחות אם מישהו אחר לוקח אותה, אפילו לכמה דקות. להשאיר אותה עכשיו לבד עם מישהו אחר זה כבר חלום רחוק.
חזקי ואמצי מיכל, אומרים שזה משתפר (אגב, את מרגישה שמשהו באמת השתפר מאז ההתחלה? או שזה קו ישר מבחינתך?)

יאללה בוא

על ידי מיכל_בז* » 20 נובמבר 2014, 06:35

אני מודה שאי שם בחמש בבוקר הייתה לי פנטזיה שאני אשתה קפה עם הבלוג ואכתוב פוסט ממש ממש ממש ארוך. אבל עכשיו נשארו לי רק חמש דקות עד שאני מחליפה את שחף בתור המיטה החמה והמתנדנדת של עלמה אז אני פשוט אכתוב כשד משחת.
לולו כבר בת שלושה חודשים ושבוע. (אולי? מה בכלל התאריך היום?) היא מתוקה באופן קיצוני וקשה לה ואיתה גם באופן לא מתון כלל וכלל. הריפלוקס רודף אותה, מסכנושה. יש ימים קלים יותר ויש ימים קלים פחות ויש ימים של סבל טהור. יש כל מיני התפתחויות שהן גם בעצם אתגר חדש. למשל, אני מרדימה אותה די בקלות על כסא נדנדה במשך היום. אבל היא מצליחה לישון רק עלי ואם אנחנו לא בבית מאוד קשה לי להרדים אותה. או, היא נרגעת די בקלות עלי או על שחף, אבל אם מישהו אחר שומר עליה, אפילו לשעתיים כדי שאמא תלך לטיפול, יש צרחות עד לב השמיים.

נגמר לי הזמן! מה שרציתי זה לכתוב שזאת תקופה של ניגודים: אני שחוקה עד העצם, אבל לא רוצה לחזור לעבודה. החיים קשים מנשוא, אבל הלב מתרחב וכאילו מתמלא בשמש. אני אוהבת ממש וגם די שונאת, לפעמים, להיות אמא. אבל בחיי שיותר מכל דבר אחר אני פשוט נורא נורא עייפה.

יאללה בוא

על ידי הקוסמת_מארץ_עוץ* » 09 נובמבר 2014, 14:03

מיכל, הבנים שלי שניהם היו על הידיים בלי סוף חמישה חודשים רצופים. מה שמאוד עזר ושיפר את המצב של בכי אינסופי היה טיפול קרניו סקראל שהם קיבלו באותו יום וזה היה היום הראשון שהצלחתי להניח אותם ליותר מחמש דקות...שווה לנסות.

יאללה בוא

על ידי אורי* » 09 נובמבר 2014, 10:54

אני מאמינה שאין טיפת אהבה שהולכת לאיבוד.
נוודית כתבה מקסים
מגריינת

יאללה בוא

על ידי אורי* » 09 נובמבר 2014, 10:53

מיכל
שולחת לך חיבוק
זה נורא נורא קשה
במיוחד כשזו ילדה ראשונה וזה מה שאת פוגשת בתור ראשית האמהות, אינטנסיביות בלתי נגמרת, ובעיקר תינוקת שלא טוב לה ואת לא מצליחה להקל. זה נורא קשה.
ואת כל כך מקסימה ומשתדלת.
את באמת בסדר
אני בטוחה שבין כל הבכיות ההענקה הזו שלך נספרת, ועוד איך.

יאללה בוא

על ידי מצ'רה* » 09 נובמבר 2014, 09:35

מסכימה מאד עם נוודית.
מיכל, חיבוק. את גיבורה.

יאללה בוא

על ידי אינדי_אנית* » 09 נובמבר 2014, 09:17

אני גם זוכרת את המחשבה הזאת שאם אני רק אשתדל מספיק התינוקת שלי אף פעם לא תצטרך לבכות כי אני אבין את כל הצרכים שלה מיד.
כמה קשה היה לשחרר את התפיסה הזאת.
מקווה שהיום את יותר בטוב @}

יאללה בוא

על ידי רק_מה* » 09 נובמבר 2014, 09:10

אוי נוודית... זה נהדר

יאללה בוא

על ידי נוודית* » 09 נובמבר 2014, 08:45

תחושה שהכל תלוי במשהו שאני עושה נכון או לא נכון והמציאות מוכיחה שוב ושוב אחרת

אני חושבת שלגמרי יכול להיות שמה שעושים "נכון" מאד משפיע וקובע, אבל לא בהכרח בקצב ובהקשר שמצפים לו.
אלה אבני בניין במהות, באישיות, ובבריאות של הילד, והן יראו את פניהן מתי שהוא. בגידול ילדים הקשר של סיבה - תוצאה הרבה פעמים מאד לא גלוי לעין, במיוחד לא בפרספקטיבה של ההווה.
אני מאמינה שאין טיפת אהבה שהולכת לאיבוד.
הרהור כזה אמנם לא ממש עוזר לקושי של עכשיו, היום ומחר. אבל אולי כן משחרר קצת מהתסכול ש "ההשקעה לא משתלמת".
@}

יאללה בוא

על ידי רסיסים_של_אור* » 09 נובמבר 2014, 08:01

כל האגרסיה והאכזבה מופנית בעצם כלפי עצמך.

לגמרי. זה לא רק בגלל ציפיות שלנו נטו, יש שדר מאד כללי בתרבות שלנו לגבי כמה זה ורוד ומלא מתיקות וגם גלישה באתר הספציפי הזה עשויה לעורר לא מעט את האשליה הזו: אם אני רק אשא אותו כל היום, אניק אותו בכל הזדמנות, אשן איתו במיטה וכו' וכו' כשבסופו של דבר זה חוזר לתחושה שהכל תלוי במשהו שאני עושה נכון או לא נכון והמציאות מוכיחה שוב ושוב אחרת...

יאללה בוא

על ידי אחת* » 09 נובמבר 2014, 08:00

נזכרתי שפגשתי לפני המון שנים אם לתינוק בן שנה וקצת שהיה מקסים ממש ומפותח מאוד מבחינה מוטורית ושפתית ומאוד הרשים אותי,
שאלתי את האם איך הוא כל כך מפותח והיא לא ידעה לענות לי, אבל סיפרה שבחודשים הראשונים הוא צרח כל כך הרבה ,שהיא נזקקה לאומי אוזניים כדי לטפל בו בצורה רגועה.
אולי זה יכול לעזור גם אצלכם?

יאללה בוא

על ידי רסיסים_של_אור* » 09 נובמבר 2014, 07:59

גם אני יכולה להתפקד בתחושת ה"סיוט" - אצלנו זה היה עם התאומים. חוסר האונים שלי היה עצום. כמובן שבדיעבד אני יכולה לתת מלא עצות אבל בפועל באותם חודשם ארוכים (מפחדת לכתוב שנתיים ראשונות...) לא הייתי מסוגלת להשתמש בכל אותן עצות.
מחבקת אותך חיבוק גדול גדול שמנסה להכיל ולתת מקום לכל תחושות הקושי (בחוויה שלי האישית הרבה פעמים כל מה שהייתי צריכה זה בדיוק את זה , שיתנו לי לפרוק את הקושי, יבינו אותי, לא ישפטו אותי, לא ישיאו לי עצות, יגידו לי שאנ צודקת ושזה באמת נורא קשה וכל הכבוד לי שאני ממשיכה להשתדל וכו'...) וכמובן להגיד לך כמה את נהדרת ועושה הכי טוב שאת יכולה, וכמה "לא הכל בגללך ולא הכל בזכותך" (ימימה) ושזה באמת זמני אבל גם הזמני עשוי להחוות כנצח (())

יאללה בוא

על ידי תפילה_לאם » 08 נובמבר 2014, 22:23

כל האגרסיה והאכזבה מופנית בעצם כלפי עצמך.
אכזבה על מה, מיכלי? על זה שלא הכול ורוד?
כנראה שעל אף ששמענו וראינו תינוקות, גם לפני שהפכנו לאימהות, וקראנו, וסיפרו לנו, וזה וזה :-), עדיין מפעמת בתוכנו איזו תפיסה או ציפייה, שעם התינוק הפרטי שלנו - זה יהיה מושלם.
כי הוא יהיה חמוד ומתוק. כי הוא ישתף פעולה. וגם כי אנחנו נבין אותו באינטואיציה האימהית המופלאה שלנו, ונדע מעולה מה הוא צריך, עוד לפני שהוא הספיק לחשוב על זה.
ואז כשמתברר שהתינוקות בוכים, מתישים ולא מובנים, ושלא תמיד אנחנו מצליחות להבין אותם ולהיענות מהם - מופיעה האכזבה.
את מתחברת לזה?
לי, למשל, לפני הולדת הבכורה היה ברור, שכשאלך אתה לתפילות שבת בבית הכנסת, היא תחוש את הקדושה ותשכב ברוגע בעגלתה. כמה התבאסתי, כשנאלצתי להימלט מבית הכנסת עם תינוקת צורחת דווקא באמצע "קדושה". (אז עוד לא הינקתי במקומות ציבוריים.)
אז כדאי בעיניי לנסות להבין שהאכזבה הזאת משוללת כל יסוד. (רק שכיוון שמראש הציפייה הייתה בלתי הגיונית, האכזבה עלולה להיוותר עוד זמן מה, גם כשמבינים שהיא לא הגיונית.)

כמו שכבר נכתב בהרבה הזדמנויות בדפים שונים פה, לו היינו חיות בשבט, והיו לנו מצד אחד התמיכה המרופדת של האימהות סביבנו ומצד שני ההיכרות הקרובה עם איך-זה-באמת-תינוק (כולל בליות), בטח היו לנו ציפיות ראליות יותר והתמודדויות מוצלחות יותר.
וזה עוד בלי שכתבתי על הריפלוקס, שעליו אין לי הרבה מה לכתוב, אפילו שהייתה תקופה מסוימת של חשד, שהתאומות סובלות ממנו.

תחושת אשמה מאוד גדולה על הרגשות השליליים כלפי התינוק הרך הזה שזקוק לך כל כך.
אם את בודקת עמוק עמוק - יש לך רגשות שליליים כלפי התינוקת או כלפי הסיטואציה ?
אכן, היא זקוקה לך בכל מאודה. ואת, את אתה ובשבילה! וכדי שתוכלי להמשיך בכך, מותר לך לבוא הנה ולקטר, ומותר לך למצוא עוד פתרונות שיקלו עלייך, כמו שכבר כתבו לפניי.

(())

יאללה בוא

על ידי מיני* » 08 נובמבר 2014, 21:34

נשמע נורא נורא קשה.
גם אני הרגשתי ככה עם התינוק הנוכחי (שלישי במספר).
המילה סיוט חזרה על עצמה בכל מיני וריאציות, והחודש וחצי הראשונים היו הכי סיוט שרק אפשר.
באמת גיהנום.
אחרי חודש וחצי, כשהוא גם נהיה קואופרטיבי, הסיוט הפך להיות רק ברוב היום (והלילה) ולא בכולו.
כיום, כשהוא בן חמישה חודשים, הוא עדיין תינוק מאתגר, אבל הקושי הפך לחלק קטן יחסית.
אבל את ההתחלה התחלה אני לא אשכח בחיים, שאלוהים יהיה עדי. פשוט ייחלתי שהימים יעברו (ובסוף הם עברו...).
גם כשעזרו לי עם הגדולים זה לא ממש עזר לי כי התינוק פשוט לא ישן אף פעם, ולא יכול היה להיות עם מישהו שהוא לא אני.
ולכן, אייפק. לגמרי אייפק.

יאללה בוא

על ידי קול_פעמונים* » 08 נובמבר 2014, 19:39

היום בדיעבד הייתי הולכת על כיוון של טיפול פיזי בגורם לצרחות... אייפק בעיקר...

גם אני.
רשימת החובה שלי אם היתה לי הזדמנות נוספת לתינוק הצרחן שלי היתה:
  1. לא אכפת לי מה אני אמכור בשביל להשיג את המימון ל-
  2. מישהי שתהיה איתי כל היום
  3. וגם בלילה לכמה חודשים הכי קשים שבהתחלה
  4. לנסות כל מנשא עד שמוצאים מה מתאים ומהר, כי זה משדרג את החיים מאוד.
  5. לנסות כל טיפול ונתחיל עם אייפק ודרומה, חוץ מכסף אפשר רק להרוויח מזה.
  6. להשיג בכל דרך מזון בריא.
זה חוכמה שלאחר מעשה, כי מה שהייתי ברגעים הקשים (שהיו כל הזמן) זה חוסר אונים אחד גדול.

יאללה בוא

על ידי מאי* » 08 נובמבר 2014, 19:28

אני שחוקה. שחוקה עד האזניים

ואת גם מחזיקה מעמד באופן מעורר התפעלות. בסיטואציה פחות קשה הפקדתי את הקטן שלי בגיל חודשיים אצל מטפלת לחמש שעות ביום. פשוט כי הייתי משוכנעת שאחרת אצא מדעתי. שכנה שלי, אימא באופן טבעי קלאסית שמשאירה את הילדים איתה בבית עד גיל מאוחר, סיפרה לי לפני כמה ימים שהגדול שלה סבל מריפלוקס וצרח כל היום, ובניגוד לכל אמונותיה היא הכניסה אותו למעון בגיל ארבעה חודשים (!) כדי לא להתמוטט. כמובן שהוא המשיך לצרוח גם במעון...למעשה עד שגדל מעט והם מצאו תרופה מתאימה לריפלוקס. לא מספרת לך את זה כדי לעודד אותך לצעדים דרסטיים כאלה, אלא רק כדי שתדעי שאם את מוצאת את עצמך עושה כל מיני דברים שלא חלמת שתעשי מתוך אינסטינקט הישרדות - אל תיבהלי. זה לא מה שקובע איזו אימא את, ואימא ממוטטת לחלוטין טרם הועילה לאף תינוק. ואם את מרגישה שמישהו שופט אותך? תגידי לעצמך שכנראה הוא בחיים לא היה בנעליים שלך, ואם הוא כן חווה כזה דבר והצליח יותר, לדעתו? סבבה לו, שילך ויכתוב פואמות הערצה לעצמו ויעזוב אותך בשקט. זה נכון אגב גם אם את בוחרת להמשיך בדיוק כפי שעשית עד עכשיו ואנשים באים אליך עם עצות שממש לא מתאימות לך. עלמה בחרה אותך ולכן רק את אימא שלה :-)

יאללה בוא

על ידי אינדי_אנית* » 08 נובמבר 2014, 18:39

מיכל זה נשמע כל כך קשה. גם לי ההתחלה זכורה כסיוט מתמשך. היום בדיעבד הייתי הולכת על כיוון של טיפול פיזי בגורם לצרחות... אייפק בעיקר...
יש לי חברה שהילדה שלה גם עד גיל שלושה חודשים לא הפסיקה לצרוח ובגיל שלושה חודשים זה פתאום הפסיק והילדה פשוט הפכה לילדה הכי נוחה בעולם..
אני בטוחה שתתגברו וזה יעבור, ויהיה פחות קשה.

יש דרך להיות פחות שחוקה? להפגש עם חברות בחוץ אולי?חפשי מה את צריכה ותני את זה לעצמך...

יאללה בוא

על ידי אחת* » 08 נובמבר 2014, 10:03

(())
מה שמנחם אותי בתקופות קשות עם הילדים זה שזה זמני, עוד מעט יהיה הרבה יותר טוב.
מה עם לקחת עזרה בתשלום? שעתיים ביום שמישהי חמודה ואוהבת אחרת מחזיקה אותה על הידיים יפנו אותך לנשום קצת.

יאללה בוא

על ידי מיכל_בז* » 08 נובמבר 2014, 07:37

אני מבינה למה נשים נכנסות לדכאון לאחר לידה. החיים הופכים לסוג של, סליחה על הבוטות, סיוט ואין לך את מי להאשים או על מי לכעוס כך שכל האגרסיה והאכזבה מופנית בעצם כלפי עצמך. וכל זה מלווה בתחושת אשמה מאוד גדולה על הרגשות השליליים כלפי התינוק הרך הזה שזקוק לך כל כך. והחרדה, והאחריות.... הכול מתערבב ומאוד קשה לראות את האור בקצה המנהרה כשכל הימים הופכים לגוש כזה של צרחות ותובענות אינסופית ואין שום דרך להחזיר את הגלגל לאחור. את גם לא באמת רוצה להחזיר את הגלגל לאחור, רק קצת שקט ואולי איזו הבנה של איך לעזאזל עושים את זה.

אני שחוקה. שחוקה עד האזניים. עלמה בוכה המון. יותר נכון צורחת. היא סובלת ולא מצליחה לישון והימים הופכים למיש מש בלתי נגמר של האכלות, צרחות, נמנומים קצרים ושוב צרחות. היא כל הזמן על הידיים ובזמן האחרון היא מסכימה להיות רק על הידיים שלנו. וכן, זה סיוט.

יאללה בוא

על ידי אורי* » 05 נובמבר 2014, 12:33

גם אני אוהבת את הלחיים התפוחות והרכות האלה ולסרוגין אוכלת, מנשקת או רק מצמידה אליהן את פניי בהתענגות ממכרת. מה אעשה כשתגדל???
תאור כל כך חי
שבאמת שמתחשק לי ללכת אל הקטנה (הישנה בשלווה ונחת!) ולהסניף אותה קצת

כיף לראות אותה מגלה עולם
יה, כל כך נכון
מרגש אותי תמיד הסקרנות הזו שלא יודעת גבולות ומעצורים, ריכוז כזה מיקוד במטרה (טוב,אצלנו. בגיל קטן הם עוד לא כל כך ממוקדי מטרה)
וזה שהם חושבים שהעולם כל כך יפה ומעניין-שגם לי מתחשק להסתכל דרך העיניים שלהם קצת

יאללה בוא

על ידי תפילה_לאם » 05 נובמבר 2014, 08:30

רסיסים,
איזה מגניב. אצלי היא עדיין לא יושבת ורק מתאמנת בזחילה.
ומיכל,
בכל זאת מתרבים קצת רגע הרוגע? כמה מתוק התאור שלך. גם אני אוהבת את הלחיים התפוחות והרכות האלה ולסרוגין אוכלת, מנשקת או רק מצמידה אליהן את פניי בהתענגות ממכרת. מה אעשה כשתגדל???

יאללה בוא

על ידי לב_שומע* » 04 נובמבר 2014, 22:24

חמודה!!!

יאללה בוא

על ידי רסיסים_של_אור* » 04 נובמבר 2014, 22:10

ושכחתי כמובן שכשהיא עוד קצת תגדל תוכלי לשאת על הגב וזה ממש שיפור עצום בתנאי החיים {@

יאללה בוא

על ידי רסיסים_של_אור* » 04 נובמבר 2014, 22:09

התיאור שלך כל-כך אמיתי ומרגש... אני מתה לבקש שתשלחי תמונה שלה בפרטי...

ראתי ששאלת אצל אורי לגבי מתי זה נעשה יותר קל והארכה של חופשת הלידה. אני מרגישה שיחד עם הזחילה חל שינוי משמעותי. הוא יותר עצמאי לצאת ולחקור את העולם, לטפס מדרגות (ובעיקר להשכב על אחת מהן ולנסות לבדוק כמה רחוק אפשר להגיע ממנה לכל מיני מקומות... לא לבעלי לב חלש ;-) ) להכניס לפה שלל של צעצועים וחפצים (מפחדת לתאר מה נראה לי שהוא הכניס לפה בשבוע שעבר בגן החיות...) להתקרב ולגעת באחים שלו ובמבנים המורכבים שהם ייצרו על השטיח (ולהתמודד עם צרחות ה: "לללללאאאא!!!" שהוא מעורר) ופתאם אני יכולה להתעסק קצת באפיה ולהושיב אותו על כסא האוכל שלו שינשנש קצת פירות / ביסקויט וכו' . בקיצור, הם לא נשארים תינוקות חסרי אונים ותלותיים לנצח !! (אם היו שואלים אותי היתי מאריכה ככה נגיד לפחות עד גיל שנה... לא יודעת כמה זה בכלל רלבנטי לך) {@

יאללה בוא

על ידי מיכל_בז* » 04 נובמבר 2014, 22:00

קשה. הריפלוקס הזה זה קללה שאין לתאר. הילדה כל הזמן כל הזמן על הידיים. לא, אי אפשר להסביר את זה. ואיזה מסכנות! כמה כאב ביצור כל כך קטן!
למה הם לא יוצאים יותר מוכנים? בחיי, כמה היא סובלת רק כי הסוגר של הושט שלה לא לגמרי בשל. ואין ממש מה לעשות בקשר לזה, חוץ מהתרופה נגד הצרבת שתודה לאל שהיא קיימת ואת היסורים על זה שאני נותנת תרופה לתינוקת כה רכה בשנים אני שומרת לאחר כך.

ואף על פי כן, איזו מתיקות! אלוהים! קודם כל, לחיים כמו לחמניות, רק לשקוע בתוכן. והיא בשלב המוהיקן, כמעט כל השיער נשר, רק למעלה נשאר פס שחור מזדקר. והעיניים שלה, מהממות פשוט. כחול כהה קרוב לאפור עם מסגרת ריסים שחורים. היא נורא יפה הבת שלי. וכיף לראות אותה מגלה עולם: היא מגלה אותנו ונותנת לנו חיוכים אוהבים, בעיקר כשהיא עושה קקי, אבל לא רק. והיא מצליחה להרים ראש כל יום לקצת יותר זמן וכל יום זה מלווה בצווחות גיל. והיא אוהבת להסתכל על האיורים של "איה פלוטו" ולדבר איתם. היא הכי אוהבת לאכול אגרופים, זה הנשנוש העיקרי שלה. ובבוקר היא אוהבת לדבר ואפילו כשהיא מתלוננת זה מתוק כל כך: היא מדברת והגבות שלה חוברות להן בזעף וכל כולה נראית כאילו היא עומדת להגיש לנו קובלנה רצינית, בשלושה העתקים לפחות.

יאללה בוא

על ידי רק_מה* » 27 אוקטובר 2014, 10:23

מתוקת על חלל!
היא בטח יודעת (כמו כל ילדי ישראל???) שהיא בת לאמא פולנייה/ מרוקאית/ יידישאית/ טוניסאית שצריכה ״שהילד יאכל״
;-)

זה באמת נראה שהם פחות אוכלים וישנים כשהם מתחילים לעשות עוד כמה קונצים...
כאילו יום בהיר אחד האימהות היא לא רק אוכל-גרפס- קקי.

יאללה בוא

על ידי אורי* » 27 אוקטובר 2014, 09:05

קפצה מאחוזון 50 ל75
אפשר לנשום
זה כבר גורם ל
אני מרגישה יותר טוב
אין ספק שהדאגה הזו לאכילה שלהם ולגדילה אוכלת את הלב
מקווה ש משתגעת-חלקית._ ילך ויפנה מקום ל _נהנית (אם כי אין ספק שגם ישאר במידה זו או אחרת)

יאללה בוא

על ידי תפילה_לאם » 27 אוקטובר 2014, 08:44

ברמה של משתגעת-חלקית.
אה, תתכונני שזה יימשך גם הלאה. (מניסיוני, לפחות בתריסר השנים הקרובות. :-))

יאללה בוא

על ידי אינדי_אנית* » 27 אוקטובר 2014, 08:37

איזה יופי!! איזו הקלה זו לדעת שהם אוכלים כמו שצריך..

יאללה בוא

על ידי מיכל_בז* » 27 אוקטובר 2014, 08:19

טוב, הלא-אוכלת-כלום קפצה מאחוזון 50 ל75 והיא באמת מתוקת על עם כל סנטריה הרבים.
עדיין קשה פה מאוד אבל אני מרגישה יותר טוב, פחות ברמה של יוצאת-מדעתי-ממש-בקרוב ויותר ברמה של משתגעת-חלקית.

יאללה בוא

על ידי פלוני_אלמונית* » 25 אוקטובר 2014, 13:03

וקשה. קשה בטירוף.
נכון. אמהות היא גם קשה בטירוף. אמהות היא לא ריצת 100 מטר בספרינט, אמהות זה ריצת מרתון. הרבה יותר ממרתון, כי זה לכל החיים.
גם לי האחריות היתה (ולפעמים עדיין) מכבידה ומפחידה. אני חושבת שלכל אחד קשה לראות תינוק סובל. עוד יותר אם התינוק(ת) שלי.
את מצטיירת לי כמישהי מאד מאד מאד רגישה, ולמישהי כל כך רגישה, זה אפילו יותר קשה.

היה לי כל כך קשה בהתחלה! עם כל אחד מהילדים שלי. תמיד אמרו לי שאני אתגעגע לשנים הראשונות (זה עוד לא קרה). מה שכן קרה, זה שכל פעם מצאתי פתרונות לכל מיני מצבים.
שאחרי הרבה זמן התחלתי להנות מהאמהות, מהילדים שלי. התחלתי להרגיש מבפנים שאני אמא טובה. אמא טובה מאד. שאף אחת לא תהיה אמא כל כך טובה לילדים שלי .
חלק מהפתרונות שמצאתי היו דיקור והומאופטיה. גם לילדים, וגם לעצמי.
כי הילדים שלי חייבים שאמא שלהם תרגיש טוב, תהיה חזקה, תהיה רגועה.

למדתי לסנן ולהתרחק מאנשים שגרמו לי לפקפק בעצמי, שהחלישו אותי.
את מצטיירת לי כאשה ואמא נהדרת. את קשובה לבת שלך, את אוהבת אותה כל כך.
זה מה שהכי חשוב.
תשמרי על עצמך.

יאללה בוא

על ידי אורי* » 24 אוקטובר 2014, 01:49

קשה. קשה בטירוף
מיכל זה באמת נשמע קשה.מאוד.
ונכון שרצית להיות אמא,אבל זה עדיין קשה בטרוף. ואצלכן זה קשה במיוחד. באמת במיוחד,זה לא דוגמא לקושי נורמלי של התמודדות עם הורות ראשונית. זה באמת יותר קשה מלכולן. ממש לא כל התינוקות ככה.
חיבוק
הלואי ויכולתי לומר משהו או לעוץ עצה שתועיל
אבל גם אם זה ריפלוקס זה גם יעבור,כשהיא תהיה גדולה יותר היא בהחלט יכולה להפוך לתינוקת שמחה ומרוצה מהחיים

יאללה בוא

על ידי גוונים* » 23 אוקטובר 2014, 12:41

מיכל, אני ממש מצטערת אם יצא שזריתי מלח על איזשהם פצעים, זו ממש לא היתה הכוונה!
זה נכון שכיף לי עכשיו להיות אמא אבל וזה אבל ענק - היא יותר גדולה! גם לי בהתחלה היה רחוק מלהיות כיף.
וכמו שכתבו לך כאן, גם אני חוויתי באופן אישי את השיפור ככל שהזמן עבר ועובר.
ולי גם לא היה צורך להתמודד עם בעיית הואכל שאיתה אתם מתמודדים מהרגע הראשון, פיצקית ינקה כמעט מיד בסדר גמור (דווקא עכשיו יש בעיות עם ההנקה ואני לגמרי מזדהה עם והיא לא אוכלת. פשוט לא אוכלת. זה כל כך מפחיד אותי. כי יש פה ימים שזה לגמרי המצב).
חוץ מזה, אתמול עשיתם את החיסון, לא? אז איך היה לה? ולך? יכול להיות שבגלל זה אתמול היא צרחה כל כך?

יאללה בוא

על ידי תפילה_לאם » 22 אוקטובר 2014, 23:52

שמתי לב שלרוב אחרי שאת כותבת כאן מתוך תסכול, מגיע יום מוצלח במיוחד.
בעז"ה מחר יהיה אחד כזה. (ואולי גם הבא אחריו ו...)

ו... כן. קשה ומעייף להיות אמא, והרגעים האלה - בייחוד כשהם רבים, כל תינוק וסיבותיו - עלולים להעיב על הכול. גם לי קשה בתקופה הזאת, כשאפילו בערב שהתחיל נהדר בזכות הירדמותה לקראת שש וחצי, היא התעוררה בשמונה וחצי ולקח עוד שלוש שעות עד שהלכה לישון, שלוש שעות שכמעט לא הייתה מוכנה לשחק לה לבד.
יעזור אם אכתוב שממרומי הפרספקטיבה שרכשתי, אני כבר יודעת שזה הולך ומשתפר?
מה קורה עם הריפלוקס בעצם? יש אבחנה מוחלטת? טיפול? פורמולה מסמיכה?

ואולי את רוצה שנתאם ביקור? אצלי או אצלך?

יאללה בוא

על ידי רסיסים_של_אור* » 22 אוקטובר 2014, 20:03

מיכל יקרה אני מקוה שאחרי שפרקת קרה משהו . משהו טוב. משהו קטן ששינה את היום שלכן והוסיף בו קצת אור.

קראתי פעם דימוי יפה של ההורות כמו העבודה של הכהן הגדול שעסק בהמון המון דברים קטנים, עם המון פרטים עם המון עשון ודם ולכלוך ובעצם עשה עבודת קודש. אף אחד לא מתמחר את אינסוף הרגעים שהופכים לאינסוף דקות שהופכים לאינסוף שעות של טיפול, של נוכחות, של החזקה, של הרגעה, של קפיצות על כדור פיזיו' של נענועים, ערסולים, שירים, נשיאות, האכלות, החלפות, שטיפות, נקוי פליטות, הרמה לגראפס וזה רק קצה קוצו... עוד יותר לא מתומחרים כל רגעי הויתור, פינוי המקום הזה (מזכיר לי פתאם את השיר ההוא ששר ברי סחרוף), רגעי הדאגה, חוסר השינה, המחשבות, הבלבול, הרצון העז לאכול טוב, לשתות כוס שלמה רצוף ועוד כהנה וכהנה..

מחבקת אותך ומקווה שעוד ועוד קרני אור יחדרו ויציפו אתכן (())

חזרה למעלה