חברה-של-חברה סיפרה לי היום, שהחברה לא מרוצה מהגננת של הבן שלה.
למה? טוב, למשל, כי היא דיברה עם הילדים יותר מדי על השואה.
לא הבנתי. מה העניין?
שהבן שלה עדיין שואל אותה אם יש גזים במקלחת.
ילד בן ארבע.!
ככל שחשבתי על זה יותר, כך זה נראה יותר גרוע.
בדרך לעבודה ניסיתי להסביר לעצמי מה פה כל כך לא בסדר.
אני מכירה הרי את סיפורי הזוועה האלה. ביסודי אכלתי אותם בלי מלח, כל יום-שואה.
היה איזה תענוג שפל באופן שבו המורות שלנו התפלשו בסיפורי זוועה.
ודחפו לנו עוד ועוד. כל שנה היה איזה פרט פיקנטי חדש.
וזהו. זה כל מה שהיה שם. או שאולי היה עוד. אבל סיפורי הגועל נפש האפילו על כל השאר.
את לא מבינה? צעקתי לי. האנשים שמספרים לנו ולילדינו את השואה,
הם עושים את זה בדרך הלא-נכונה!
אבל מה רע בכך, בעצם?
זה רע, כי אם את מספרת את השואה באופן הלא-נכון, את משמרת אלימות.
משמרת אכזריות.
משמרת התעללות וקשיחות לב בצורותיהן הגרועות ביותר.
את משמרת את כל האיכויות האלה. וכמו בקופסת שימורים, או בהקפאה, הן לא מתקלקלות ולא נאכלות.
את משמרת אותן בחיים
ואת מעבירה אותן הלאה.
אני מאמינה, שאת השואה ראוי לספר ולזכור כסיפור מוסר.
רק כסיפור מוסר.
אחרת, עדיף פשוט לשכוח. להכחיש. לא היה ולא נברא. כי הזכרון הספציפי הזה, עם האכזריות וההתעללות וההשחתה המשומרים והמטופחים, משחית אותנו יותר מאשר מועיל.
מה המוסר? יש כל מיני, אני מניחה
. המוסר שלי הוא פשוט: כולנו בני אדם.
ואם הם יכלו להגיע לתחתיות ותהומות כאלה - גם אני עלולה.
אני לא מחוסנת.
ולא אף אדם אחר.
אם אנחנו לא רוצים להגיע לשם - אנחנו צריכים לבחור.
לבחור בטוב. לבחור באהבה. לבחור בהרבה דברים, שיגנו עלינו מפני השחתה ואטימות לב.
יש גם מוסר השכל תרבותי שאפשר לחשוב עליו.
למשל:
ברדיו שאלה פעם איזה מראיינת: איך זה שתרבות כל כך מתקדמת, כל כך עשירה, יצרה דבר כזה?
הא, גיחכתי לה בהתנשאות באופניקית (הרשיתי לעצמי, נו...), ברור שזו לא השאלה הנכונה.
השאלה היא: באילו מובנים התרבות הזאת היתה מתקדמת?
ובאילו מובנים לא?
האם היא היתה מתקדמת ביותר בשטח הרגשי? בהבעת חום ואהבה? ביחסי אנוש? בהנקה?
שאלה פתוחה.
לא משנה לי (כרגע) מה התשובות, הנקודה היא: מה אנחנו הולכים לעשות עם השואה.
מה שהיה היה. את העבר אי אפשר לשנות. ולכן הזכרון כל כך חשוב. הדרך שאנחנו מספרים את השואה - היא הדרך שבה היא חיה וקיימת בהווה שלנו.
מה אנחנו רוצים לשמר בהווה?
מה אנחנו רוצות להעביר לדור הבא?
מה קורה לילד בן ארבע שמקבל סיפורי שואה בלתי מהולים לארוחת הבוקר? איך הוא גדל? איך הוא חי את הסיפור? מה מוסר ההשכל שהוא מוציא מזה?
איך אתן, נשות שבט שלי, רוצות לספר את השואה?
חברה-של-חברה סיפרה לי היום, שהחברה לא מרוצה מהגננת של הבן שלה.
למה? טוב, למשל, כי היא דיברה עם הילדים יותר מדי על השואה.
לא הבנתי. מה העניין?
שהבן שלה עדיין שואל אותה אם יש גזים במקלחת.
ילד בן ארבע.!
[hr]
ככל שחשבתי על זה יותר, כך זה נראה יותר גרוע.
בדרך לעבודה ניסיתי להסביר לעצמי מה פה כל כך לא בסדר.
אני מכירה הרי את סיפורי הזוועה האלה. ביסודי אכלתי אותם בלי מלח, כל יום-שואה.
היה איזה תענוג שפל באופן שבו המורות שלנו התפלשו בסיפורי זוועה.
ודחפו לנו עוד ועוד. כל שנה היה איזה פרט פיקנטי חדש.
וזהו. זה כל מה שהיה שם. או שאולי היה עוד. אבל סיפורי הגועל נפש האפילו על כל השאר.
את לא מבינה? צעקתי לי. האנשים שמספרים לנו ולילדינו את השואה, [b]הם עושים את זה בדרך הלא-נכונה![/b]
אבל מה רע בכך, בעצם?
זה רע, כי אם את מספרת את השואה באופן הלא-נכון, את משמרת אלימות.
משמרת אכזריות.
משמרת התעללות וקשיחות לב בצורותיהן הגרועות ביותר.
את משמרת את כל האיכויות האלה. וכמו בקופסת שימורים, או בהקפאה, הן לא מתקלקלות ולא נאכלות.
את משמרת אותן בחיים
ואת מעבירה אותן הלאה.
[hr]
אני מאמינה, שאת השואה ראוי לספר ולזכור כסיפור מוסר.
רק כסיפור מוסר.
אחרת, עדיף פשוט לשכוח. להכחיש. לא היה ולא נברא. כי הזכרון הספציפי הזה, עם האכזריות וההתעללות וההשחתה המשומרים והמטופחים, משחית אותנו יותר מאשר מועיל.
מה המוסר? יש כל מיני, אני מניחה :-). המוסר שלי הוא פשוט: כולנו בני אדם.
ואם הם יכלו להגיע לתחתיות ותהומות כאלה - גם אני עלולה.
אני לא מחוסנת.
ולא אף אדם אחר.
אם אנחנו לא רוצים להגיע לשם - אנחנו צריכים לבחור.
לבחור בטוב. לבחור באהבה. לבחור בהרבה דברים, שיגנו עלינו מפני השחתה ואטימות לב.
יש גם מוסר השכל תרבותי שאפשר לחשוב עליו.
למשל:
ברדיו שאלה פעם איזה מראיינת: איך זה שתרבות כל כך מתקדמת, כל כך עשירה, יצרה דבר כזה?
הא, גיחכתי לה בהתנשאות באופניקית (הרשיתי לעצמי, נו...), ברור שזו לא השאלה הנכונה.
השאלה היא: באילו מובנים התרבות הזאת היתה מתקדמת? [b]ובאילו מובנים לא?[/b]
האם היא היתה מתקדמת ביותר בשטח הרגשי? בהבעת חום ואהבה? ביחסי אנוש? בהנקה? ;-)
שאלה פתוחה.
לא משנה לי (כרגע) מה התשובות, הנקודה היא: מה אנחנו הולכים לעשות עם השואה.
מה שהיה היה. את העבר אי אפשר לשנות. ולכן הזכרון כל כך חשוב. הדרך שאנחנו מספרים את השואה - היא הדרך שבה היא חיה וקיימת בהווה שלנו.
מה אנחנו רוצים לשמר בהווה?
מה אנחנו רוצות להעביר לדור הבא?
מה קורה לילד בן ארבע שמקבל סיפורי שואה בלתי מהולים לארוחת הבוקר? איך הוא גדל? איך הוא חי את הסיפור? מה מוסר ההשכל שהוא מוציא מזה?
איך אתן, נשות שבט שלי, רוצות לספר את השואה?