על ידי אבא_של_יותם_ושירה* » 05 יולי 2005, 03:31
איך מתחילים יומן חדש?
ואולי זה לא יומן חדש, אלא רק פרק בתוך יומן, או אולי בכלל אני צריך לכתוב שני יומנים,ולהיקרא בשני כינויים?
כמה שזה מוזר, חדש, שונה. מצד אחד, ישנה תחושת ה"הייתי שם כבר", ובעצם כאילו מדובר בתוספת על המוכר והידוע, המעובד. ומצד שני- זה חדש לגמרי. התמודדות שונה לחלוטין, וכל כך קשה להימנע מהשוואות.
אני נזכר איך כשהתחלתי לכתוב כאן בדף, וסיפור הלידה יצא ממני, כמו נורה מתוך לוע תותח, לאחר שהצטברו בי כל כך הרבה חוויות חדשות. כעת, אני רגוע יותר. מחושב, אולי פחות מתרגש.
חוויתי את הלידה של שירה כשלם. משהו מעבר לעולם הזה קרה שם, התחבר בתואם מושלם, ובאותם רגעים הרגשתי שאני קרוב יותר מאי פעם לעצמי, לענת, ליותם, ולעולם כולו. הייתי נוכח, לא התעסקתי בכל מיני סירי מים חמים, לא דאגתי, לא חששתי, לא פחדתי, פשוט נכחתי. בערך ב עשר וחצי ענת כבר הרגישה צירים סדירים.התחלנו למדוד, ולאחר חצי שעה בערך התקשרנו לשייין. היא בדיוק היתה בדרכה מצפון לדרום, לא רחוק מאיתנו, ואמרה שתקפוץלראות מה העניינים, ואז תחליט אם להישאר, או ללכת ולחזור. היא הגיעה ברבע לחצות, והחליטה להישאר. יותם היה עדיין ער, ואנחנו התכוננו- שטיפתכלים, ניקיון קטן, סידור המרחב לקראת. לאחר שיותם נרדם, ענתכבר התחילה להרגיש צירים חזקים. נרות האירו את הסלון, מוסיקה שהוכנה מראש התנגנה, הבריכה היתה מוכנה- וענת היתה כבר במהלך הלידה. הייתי עם ענת בצירים, עיסיתי אותה מעט, תמכתי בה. הרגשתי נפלא, כי הייתי איתה. שיין בקושי התערבה, וענת העיזה להיות נוכחת עם הכאב, לקבל אותו, להאמין בו. היא נכנסה לבריכה והלידה התקדמה מהר. בשתיים בערך כבר התחילו צירי לחץ. עוד אחד, ועוד, ושיין תומכת מן הצד, ענת בדקה את עצמה והרגישה את הראש כבר קרוב. עוד כמה צירים קשים, וברגע האחרון, כששיין מנחה את ענת להניח לשירה לצאת ללא לחיצה, ענת הניחה את ידה על מנת לקבל את שירה אליה, באותו הרגע ראיתי את יותם עומד במסדרון, משפשף עיניו ומביט. ניגשתי אליו, חיבקתי אותו, ועם החיבוק בדיוק נולדה שירה, הגיחה לעולם, כשענת עשתה זאת לבדה, נטלה אותה בידיה. שירה נחה על ענת בבריכה, בשקט גמור, והביטה בה ארוכות. יותם התרגש מאד ושנינו חיבקנו את ענת. לאחר מכן הכל המשיך ברוגע מדהים. ענת נחה על הספה עם שירה בחיקה האחד ויותם באחר. יותם אמר לענת- אנחנו משפחה. ובאמת הרגשתי את זה כל כך חזק וברור- אנחנו משפחה, אנחנו מעין סוג של שלם, ויש לנו כוח מדהים, כוח העולה על כל דבר אחר, ובכזאת שלווה.
אור הנרות, המוזיקה, שיין, הבריכה, יותם, אני,ענת ושירה- כולנו היינו חלק מזרימה אחת נקייה צלולה ונעימה, כל כך שונה מהטלטלה של לידת יותם.
יותר משבועיים חלפו, וכבר נכנסנו לעולם אחר, שונה, חדש, קצת מפחיד, ובעיקר מבלבל. הקשיים קיימים, השאלות לא קלות, התחושות מוזרות, זה כל כך שונה. ונדמה שהזמן יעשה את שלו, וחשוב מכך- אם אצליח לא להיזכר בהשוואה ליותם, כך ייטב לשירה ולי, אתן לה אתהמקום שלה, עד כמה שזה באמת ניתן.
ובכל פעם שאני פתאום קולט- יש לנו תינוקת חדשה, קוראיםלה שירה, ובכל פעם שאני קצת כועס על יותם, ובכל פעם שאני קצת מתייאש, אני נזכר באותה משפחה מלפני שבועיים וקצת, שלכמה שעות מצאה את התואם המושלם שלה, תחנה של שלווה ורוגע בדרך המתמשכת של טלטולי החיים. או אז אני יודע, הרוגע והשלווה והזרימה והתואם- כולם כאן איתי כל הזמן, יחד עם הבלבול, הפחד, הקושי, החיכוך. ובדרכה הנסתרת, האישית, השונה, החדשה, שירה מפלסת דרך אלי, ואני אליה, ואני כבר אבא של יותם ושל שירה, לחוד וביחד, ולא באמת יודע, עדיין, ואולי לעולם לא באמת אדע, מה זה בכלל אומר.
איך מתחילים יומן חדש?
ואולי זה לא יומן חדש, אלא רק פרק בתוך יומן, או אולי בכלל אני צריך לכתוב שני יומנים,ולהיקרא בשני כינויים?
כמה שזה מוזר, חדש, שונה. מצד אחד, ישנה תחושת ה"הייתי שם כבר", ובעצם כאילו מדובר בתוספת על המוכר והידוע, המעובד. ומצד שני- זה חדש לגמרי. התמודדות שונה לחלוטין, וכל כך קשה להימנע מהשוואות.
אני נזכר איך כשהתחלתי לכתוב כאן בדף, וסיפור הלידה יצא ממני, כמו נורה מתוך לוע תותח, לאחר שהצטברו בי כל כך הרבה חוויות חדשות. כעת, אני רגוע יותר. מחושב, אולי פחות מתרגש.
חוויתי את הלידה של שירה כשלם. משהו מעבר לעולם הזה קרה שם, התחבר בתואם מושלם, ובאותם רגעים הרגשתי שאני קרוב יותר מאי פעם לעצמי, לענת, ליותם, ולעולם כולו. הייתי נוכח, לא התעסקתי בכל מיני סירי מים חמים, לא דאגתי, לא חששתי, לא פחדתי, פשוט נכחתי. בערך ב עשר וחצי ענת כבר הרגישה צירים סדירים.התחלנו למדוד, ולאחר חצי שעה בערך התקשרנו לשייין. היא בדיוק היתה בדרכה מצפון לדרום, לא רחוק מאיתנו, ואמרה שתקפוץלראות מה העניינים, ואז תחליט אם להישאר, או ללכת ולחזור. היא הגיעה ברבע לחצות, והחליטה להישאר. יותם היה עדיין ער, ואנחנו התכוננו- שטיפתכלים, ניקיון קטן, סידור המרחב לקראת. לאחר שיותם נרדם, ענתכבר התחילה להרגיש צירים חזקים. נרות האירו את הסלון, מוסיקה שהוכנה מראש התנגנה, הבריכה היתה מוכנה- וענת היתה כבר במהלך הלידה. הייתי עם ענת בצירים, עיסיתי אותה מעט, תמכתי בה. הרגשתי נפלא, כי הייתי איתה. שיין בקושי התערבה, וענת העיזה להיות נוכחת עם הכאב, לקבל אותו, להאמין בו. היא נכנסה לבריכה והלידה התקדמה מהר. בשתיים בערך כבר התחילו צירי לחץ. עוד אחד, ועוד, ושיין תומכת מן הצד, ענת בדקה את עצמה והרגישה את הראש כבר קרוב. עוד כמה צירים קשים, וברגע האחרון, כששיין מנחה את ענת להניח לשירה לצאת ללא לחיצה, ענת הניחה את ידה על מנת לקבל את שירה אליה, באותו הרגע ראיתי את יותם עומד במסדרון, משפשף עיניו ומביט. ניגשתי אליו, חיבקתי אותו, ועם החיבוק בדיוק נולדה שירה, הגיחה לעולם, כשענת עשתה זאת לבדה, נטלה אותה בידיה. שירה נחה על ענת בבריכה, בשקט גמור, והביטה בה ארוכות. יותם התרגש מאד ושנינו חיבקנו את ענת. לאחר מכן הכל המשיך ברוגע מדהים. ענת נחה על הספה עם שירה בחיקה האחד ויותם באחר. יותם אמר לענת- אנחנו משפחה. ובאמת הרגשתי את זה כל כך חזק וברור- אנחנו משפחה, אנחנו מעין סוג של שלם, ויש לנו כוח מדהים, כוח העולה על כל דבר אחר, ובכזאת שלווה.
אור הנרות, המוזיקה, שיין, הבריכה, יותם, אני,ענת ושירה- כולנו היינו חלק מזרימה אחת נקייה צלולה ונעימה, כל כך שונה מהטלטלה של לידת יותם.
יותר משבועיים חלפו, וכבר נכנסנו לעולם אחר, שונה, חדש, קצת מפחיד, ובעיקר מבלבל. הקשיים קיימים, השאלות לא קלות, התחושות מוזרות, זה כל כך שונה. ונדמה שהזמן יעשה את שלו, וחשוב מכך- אם אצליח לא להיזכר בהשוואה ליותם, כך ייטב לשירה ולי, אתן לה אתהמקום שלה, עד כמה שזה באמת ניתן.
ובכל פעם שאני פתאום קולט- יש לנו תינוקת חדשה, קוראיםלה שירה, ובכל פעם שאני קצת כועס על יותם, ובכל פעם שאני קצת מתייאש, אני נזכר באותה משפחה מלפני שבועיים וקצת, שלכמה שעות מצאה את התואם המושלם שלה, תחנה של שלווה ורוגע בדרך המתמשכת של טלטולי החיים. או אז אני יודע, הרוגע והשלווה והזרימה והתואם- כולם כאן איתי כל הזמן, יחד עם הבלבול, הפחד, הקושי, החיכוך. ובדרכה הנסתרת, האישית, השונה, החדשה, שירה מפלסת דרך אלי, ואני אליה, ואני כבר אבא של יותם ושל שירה, לחוד וביחד, ולא באמת יודע, עדיין, ואולי לעולם לא באמת אדע, מה זה בכלל אומר.