יומנו של אב טרי

שליחת תגובה

תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר
קוד אישור
הזן את הקוד בדיוק כפי שהוא מופיע. כל האותיות הן אותיות גדולות.
סמיילים
|יד1| |תינוק| |בלונים| |אוף| ;-) :-] |U| |נורה| |עוגה| |גזר| |אפרוח| 8-) :'( {@ :-) |L| :-D |H| ((-)) (()) |יש| |רעיון| {} |#| |>| |שקרן| >:( <:) |N| :-0 |תמר| :-S |מתנה| |<| :-( ZZZ :-| |*| :-/ :-P |עץ| |!| |-0 |Y| :-9 V :D :) ;) :( :o :shock: :? 8-) :lol: :x :P :oops: :cry: :evil: :twisted: :roll: :!: :?: :idea: :arrow: :| :mrgreen: :geek: :ugeek:

BBCode פעיל
[img] פעיל
[url] פעיל
סמיילים פעילים

צפיה מקדימה של הנושא
   

הרחב תצוגה צפיה מקדימה של הנושא: יומנו של אב טרי

יומנו של אב טרי

על ידי יונת_שרון* » 16 יולי 2012, 15:34

טוב "לראות" אותך שוב!

יומנו של אב טרי

על ידי טנא_מלא_כוכבים* » 16 יולי 2012, 11:32

וואו, דף מקסים, מעורר השראה ומרגש.
תודה!

יומנו של אב טרי

על ידי אבא_של_שלושה* » 16 יולי 2012, 09:23

+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+

הוי הוי הוי. החיים האלה. עוד מעט עשר שנים מאז שפתחתי את קריירת האבהות, וחשוב מכך, את הבלוג המקרטע הזה. אם כותבים בקצב של פעם בשנתיים זה עדיין נחשב? בכל אופן, השתנינו לנו. וזה כיף. כי ככה הכל זז. אני חושב על מה שהיה ומה שישנו, ואני רואה את השינוי הענק- אנחנו מבוגרים יותר, הילדים בבית ספר (פתוח, פתוח) ואיילה נמצאת אצל "רוני שלה"- פעוטון קטן וחמוד, שלוש פעמים בשבוע. בשנה הבאה אולי אפילו יותר. אנחנו דואגים המון לקריירות שלנו- ענת מופיעה ומתפתחת, ויוצרת. אני כותב, ומלמד, ולומד. הכל השתנה
אבל בעצם, הכל לא השתנה. כי בעצם, אני מרגיש עדיין את הקירבה להורות, ממש כפי שהייתה בהתחלה. אני אוהב לבלות עם הילדים, גם אם אני זקוק יותר ל"זמן שלי". אני עדיין מתרגש מהמחשבה לפגוש את החברים בפארק.
אז נכון- קמים בשבע, חסל סדר יקיצה טבעית בעשר, מכינים כריכים ויאללה לבי"ס, אח"כ כרגיל- מחשב, חברים, חוגים... אני חייב להודות שיש משהו נוח בסדר החדש, כשלא צריך לנסוע למוזיאון הדבש והעוקץ בפתח תקווה ואחר כך לאכול קינואה על גדות המדרכה בגן הציבורי. סתם. היו גם מפגשים מהנים וחשובים, אבל הסדר החדש מתאים לנו. כרגע.
ואני אומר כרגע, כי אנחנו כל הזמן משתנים, ועצם השינוי המתמיד הוא חוסר השינוי- כי זה הקצב שלנו, אלה אנחנו.
ועוד דבר- החינוך הביתי שלנו תרם לפחות בדבר אחד- אנחנו לא בוכים בחופש "מה נעשה עם הילדים" וכו'.
חינוך ביתי הוא החינוך בבית, גם אם חלקו מתרחש במסגרות אחרות, עם אנשים אחרים, הילדים שלי יוצאים מכאן, וחוזרים לכאן.
אז אנחנו עדיין בחינוך ביתי (חלקי)

יומנו של אב טרי

על ידי לילה_טוב* » 31 ינואר 2010, 22:47

במקום בו אני ניצב כיום, ממש לא אב טרי, אני יודע שאין מה לדעת. צריך פשוט לתת למה שקיים להיות, ולעשות את מה שצריך לעשות. לתת לה לגדול, להתחזק, לבנות את עצמה.
תודה על זה, ועל כל הקטע שלפני.
<לילה גם בילד השלישי לא מבינה כלום עד שלא אומרים לה>
@}
<יותם מקסים!>

יומנו של אב טרי

על ידי אמא_של_יונת* » 30 ינואר 2010, 23:25

מזל טוב גם ממני!
מרתק להכיר את האדם היחיד והמיוחד שבכל ילד, דרך כתיבתך.

יומנו של אב טרי

על ידי ריש_גלית* » 28 ינואר 2010, 23:23

איזה כיף שכתבת על הלידה הטרייה! המון מזל טוב! (נפגשנו קצרות בפארק הירדן, הייתי עם שני ילדים ובנזוג עם גיטרה)

יומנו של אב טרי

על ידי רסיסים_של_אור* » 28 ינואר 2010, 16:07

מרגש ומקסים ועושה לי חשק לקרוא מחדש את כל הדף כדי להעריך עוד יותר את הדרך העצומה שעשית ושעושים מהילד הראשון לשלישי ובכלל... {@ מזל טוב {@

יומנו של אב טרי

על ידי אבא_של_יותם_שירה_ואילה* » 28 ינואר 2010, 12:55

יש לאילה גוף קטן, שנראה כל כך מצחיק ביחס לראש הגדול. היא רוב הזמן רגועה, אבל יודעת גם לצרוח.
אתמול בלילה היא צרחה. בטח היתה לה סיבה טובה. אני לא יודע. אחרי שעה בערך של נדנוד על הידיים היא חזרה לישון. היא מצחיקה אותי. היא מפעימה אותי. אני כל כך שמח שהיא אתנו.
אני מרגיש שהשמחה הפעם אחרת. יותר רגועה. יותר שפויה. אמנם כבר התרגלנו לחיות ברביעיה והיה מאד נוח להתנהל עם שני ילדים גדולים יחסית, ודוקא חשבתי שהתוספת החדשה תערער איזשהו איזון שהגענו אליו בשנים האחרונות. התבדיתי. לפחות בינתיים. הנוכחות של אילה טבעית כל כך. כאילו זה היה מתבקש שתהיה כאן.
לקראת סוף ההריון ענת חששה קצת מההוצאה הכספית הכבדה הכרוכה בלידה בבית. היא אמרה שאולי עדיף לחסוך את הכסף, ללדת בבית חולים. היא אמרה שהיא כבר יודעת מה זה לידה, ושלא צריך לעשות ביג-דיל מהאפשרות של בית החולים. אני חשבתי שאם מדובר בכסף, אז עדיף ללדת בבית. כסף הוא לא סיבה מספיק טובה, לשום דבר כמעט. אני שמח שלא ויתרנו והלידה היתה כמתוכנן, בבית.
כי עבורי לפחות, זו היתה הלידה המדהימה מכולן. הקצב היה מהיר, כשעתיים בלבד מתחילת הצירים הרציניים והקשים ועד ללידה. ומה שהיה כל כך שונה- ענת נתנה לי מקום. היא נעזרה בי, שיתפה אותי, תמכתי בה. הזכרתי לה שהיא חזקה, שכל ציר מקרב אותה אל הלידה. הייתי שם בשבילה.
כשאילה צורחת על הידיים שלי באחת וחצי בלילה, אני זוכר שזה לא קשור אלי. אני עושה מה שאני יכול, את המיטב שאני יודע. אם היא לא מרוצה, מנסים ציצי, ואם זה לא עוזר, אני יודע שזה זמני, חולף, שלה ולא שלי. וזה חשוב לא לערב את האגו שלי בעניין, כך אני יכול לחייך אליה גם כשהיא כל כך לא רגועה. כך אני לא מפתח תסכול, או כעס. מקסימום קצת עייפות מרגיזה, ולפעמים פשוט צריך לתת לה קצת לשחרר, קצת לבכות.
במקום בו אני ניצב כיום, ממש לא אב טרי, אני יודע שאין מה לדעת. צריך פשוט לתת למה שקיים להיות, ולעשות את מה שצריך לעשות. לתת לה לגדול, להתחזק, לבנות את עצמה.
רק קוץ אחד יש כאן. מדי פעם קופצת המחשבה שאולי זו הפעם האחרונה- אולי לא יהיה עוד ילד, או ילדה, אולי יותר לא אחווה את החוייה הייחודית כל כך של היריון ולידה, וגידול של תינוקת.
אולי.
אולי לא.
אבל כבר כתבתי, אני יודע שאין מה לדעת, לא?

יומנו של אב טרי

על ידי עדי_ל* » 09 ינואר 2009, 02:54

{@ גם ממני
ד"ש חמה לענת והרבה טוב לכולכם.
יכול להישמע לך מוזר, אבל מעקב אחר קורותיכם (כולל עזיבת העיר הגדולה, המעבר למושבה, אח"כ למושב, חלום הבניה והפרידה ממנו, ולרחובות... ): כל אלו לימדו אותי ויתכן שיחסכו לנו מהלכים.
אומרים שאי אפשר ללמוד ממסע של אחר.. וחייבים לעבור דברים בעצמנו וכו'..
אבל יכולתי לקרוא את מחשבותי ותחושותי מתוך המסע שלכם, כלפי החלומות שלנו .

וכעת אני כותב מבית ברחובות, ללא גינה, עיר, רחוק מהחברים במושב, רחוק מהחלומות הישנים, אבל הרבה יותר קרוב למציאות, וזה מרגיש לי בסך הכל נכון.
ברכתי לבית חם, קרוב אל חברים וחלומות חדשים, מציאותי ומלא באהבה.

יומנו של אב טרי

על ידי ה_עוגיה* » 09 ינואר 2009, 01:15

@}

יומנו של אב טרי

על ידי אבא_של_יותם_ושירה* » 09 ינואר 2009, 00:56

שנה חלפה מאז שכתבתי כאן בפעם האחרונה, וכאילו מדובר בחיים אחרים כמעט. אני קורא את דברי למעלה ולא יודע אם לצחוק או לבכות (מה שלא יהיה אוציא את המטפחת) כי במהלך שנה זאת הספקנו להיפרד מחלומות רבים כל כך ולבחור בכיוון אחר לגמרי. נפרדנו מחלום בניית הבית, זה היה גדול עלי, לפחות, הבנתי שכנראה אני לא הטיפוס שבנוי לבניית בית, ולאחר מכן עברנו בתוך המושב לגור בבית שכור, והתחלנו לחשוב מה אנחנו רוצים מעצמנו ומחיינו, ורצף של התבהרויות קטנות הצטרפו יחדיו לכדי הבנה שצריך לבוא שינוי גדול, והנ הוא בא, וכעת אני כותב מבית ברחובות, ללא גינה, עיר, רחוק מהחברים במושב, רחוק מהחלומות הישנים, אבל הרבה יותר קרוב למציאות, וזה מרגיש לי בסך הכל נכון.
ובפעם הקודמת כתבתי שמעניין יהיה לראות כיצד יגיחב יותם לכשידע לקרוא ואולי יתקל ביומן המקרטע הזה, ובכן, הוא לא נתקל ביומן, אבל הוא קורא באופן ממש מופלא, וגם כותב יפה, ושירה כבר ענקית ומדהימה ומה שכתבתי בשנה שעברה על חוסר זהירותה ונטייתה ליפול וכו' הגיע לפני כשלושה שבועות לשיא נוראי כאשר היא איבדה את כרית האמה בידה השמאלית בתאונת דלת מעלית ותחבושת גדולה כרגע מעטרת את כף ידה המתוקה ולשמחתנו היא מחלימה ומבריאה והאצבע גדלה, לא נפגעו עצם או עצב, ורק הזכרון של השעה המפחידה בחיי עדיין מפעפע, שעה שהחלה עם ענת בטלפון שאמרה שלשירה נקטעה האצבע, נמשכה בנסיעה חרדה ברכבת, עד לשיחת טלפון מרגיעה יותר שהסבירה באוזניי כי למעשה ירדה חתיכה יחסית קטנה בקצה האצבע, ושהמצב בסך הכל בסדר...
ובכל זאת, הדאגה והכאב שחשתי באותם רגעים היו מבהילים בעוצמתם. הם לא דמו לשום דבר שחשתי בעבר, בראשי ריחף רק רצון אחד, להיות עם שירה ולחבק אותה ולשמור עליה, או לחילופין להחזיר את הזמן לאחור.
לא משנה כמה פעמים יגידו, יחזרו, יאמרו שזו קלישאה- בעיניי זה לא משנה כלל- אין קשר רגשי חזק יותר, עמוק יותר, משמעותי יותר מהקשר שלי עם ילדיי, עם משפחתי. ובעיניי זה ממש לא טריויאלי. לא בעולם שבו משפחות מתרסקות בשל חוסר יכולת לפתח קשר שכזה.
זו בהחלט הייתה הפעם הראשונה, ואני מקווה שגם האחרונה, שחוויתי פחד כזה, דאגה שכזו- במובן זה, אני עדיין אב טרי.

יומנו של אב טרי

על ידי אבא_של_יותם_ושירה* » 15 דצמבר 2007, 05:44

יותם חגג יומולדת 5, שירה כבר בת שנתיים וחצי. מקסים לראות את שניהם ביחד מדי פעם, כשיותם מחבק את שירה פתאום, או כששירה יושבת לצידו מול המחשב, אח ואחות, קשר נצחי שניטווה ביניהם בכל רגע.
החיים בשבט הקטן שהקמנו כאן מעניינים תמיד. הסמיכות אל החברים הטובים שהפכו לשכנים ולשותפים לדרך מרגישה לנו כבר כדבר הטבעי והנכון ביותר, ורק לפעמים נחמד להיזכר שזה ממש לא מובן מאליו- לגדל את ילדיך עם עוד כמה חברים, שטח ליד שטח, בית ליד בית, "מיני קהילה" שכזו. לפעמים נדמה לי שזה מעין ניסוי אנושי שכזה, אולי שווה לפרט ולהרחיב בדף נפרד על העניין- אתן כאן מעט מן התחושות הללו בכל זאת- הקרבה הגדולה שיצרנו בעצם שכנותנו ואורח חיינו- אנחנו רוב הזמן בבית, לפחות אחד מאיתנו, וכך גם השכנים- הפכה אותי, במידה מסויימת להורה של יותר משניים. טוב, כמובן שאין בלבול כאן, לכל ילד ולכל הורה ברור מי הוא מי ומי "שייך" למי, אבל מגוון הסיטואציות בחיי היומיום חושפות את הילדים וההורים כאן להתנהגויות שונות ותבניות שונות של יחסים בין הורים ילדים בכל הכיוונים. לדוגמא: לפני זמן מה מצאתי עצמי בגן המשחקים עם כל הילדים של שלוש המשפחות (מלבד התאומות של רייס כמובן) וכולנו שיחקנו ונהננו, והילדים התאימו עצמם אלי ואני אליהם. רבים המקרים בהם אחד הילדים של השכנים נמצא בביתנו למשך זמן רב, ואני מוצא עצמי לפתע מתנהל מולו כמעין הורה שני, או שלישי... זה לא פשוט. היו חיכוכים בעבר סביב טיפול במשבר מול ילדי השכנים, לפעמים נסחפתי למגננת יתר ומעורבות יתרה למען יותם, אבל זה נשכח ונסלח.
שירה נופלת המון על הראש. על מצחה כבר ישנה צלקת קטנה, מזכרת לנפילה מפחידה במיוחד במערה בחורבת זעק, ומאז הספיקה ליפול ולקום עוד פעמים רבות. במסיבת חנוכה האחרונה היא צללה משולחן הישר לרצפה, ובבילוי עם הדודה בקיפצובה היא נמרחה על המדרכה. יותם לא נפל על הראש כל כך הרבה. הוא היה הרבה יותר זהיר- והנה, כרגיל, ההשוואות. טוב, הן כמעט בלתי נמנעות. אני חושב שהן פחתו באופן ניכר, בעיקר בשל העובדה ששירה היא כבר שירה בפני עצמה, בעלת אופי ייחודי משלה, אחרת שונה כל כך, ויש לה אצלי מקום משלה, רק בשבילה.
יותם הוא יותם. מי שקורא את היומן הלא כל כך עקבי הזה יכול אולי להתרשם מעט, אני מדי פעם חוזר וקורא ביומן וחושב מה יהיה ביום שיותם ילמד לקרוא- מה הוא יחשוב על מה שכתבתי עליו? אולי הוא יכעס? אולי ישמח? אין לדעת. מה שאני כן יודע שהוא כל כך עקבי במספר קווים שהסתמנו בו מההתחלה- העקשנות שלו, הדיבור, שעות הפעילות המועדפות עליו (לילה- אני חיית לילה, הוא אומר), הקריזות שחוזרות מדי פעם כמו גלים. לפני כמה ימים הוא התעצבן ולא היה מוכן לצאת מהאוטו. ענת עמדה ודיברה איתו זמן רב בחוץ, והוא לא השתכנע, לא נרגע. אני הגעתי בנסיון להיות "קשוח": אנחנו הולכים לתוך הבית, תעשה מה שאתה רוצה. ואז יותם לא התרצה, רק הגביר מחאתו ובכיו עלה. לבסוף הצלחתי איכשהו לשכנע אותו להיות רגע על הידיים שלי, ואז שוחחנו על השמיים והכוכבים, והוא שכח כבר את כעסו, ונכנסנו הביתה. מעניין אם בעוד שנתיים, הסיפור הזה יחזור כאן שוב בוורסייה אחרת.
אני כותב כאן מעט בגלל שאני מרגיש הרבה פחות צורך לחלוק את חיי ברבים. ההורות הפכה להיות חלק בלתי נפרד ממני, ויומן זה דורש ריחוק מסוים, מבט מן הצד, אני מרגיש כמתבונן מרחוק בעצמי ובילדיי כשאני כותב כאן.
כנראה שאני עדיין זקוק לזה, מדי פעם.

יומנו של אב טרי

על ידי נבוני_מתעניין* » 12 אוקטובר 2007, 00:52

היי אבא של יותם ושירה.
אני מזדהה עם כל מילה שאתה כותב פה.
בחודש הבא יותם בן 5 ושירה בת שנתיים.
ספר לנו איך אתה מתמודד עם שניהם כששירה רוצה קצת להיות לבד.

יומנו של אב טרי

על ידי החיים!!!* » 08 אוגוסט 2006, 16:40

חחחח(-:

יומנו של אב טרי

על ידי רועי_ב* » 21 יוני 2006, 12:32

החיים !!!!!

(:

יומנו של אב טרי

על ידי רועי_ב* » 13 יוני 2006, 21:40

שלום אני רועי !
ורק רציתי לומר לך שאתה פשוט צריך
לכתוב ספר באמת אני הראשון .!!!!

יומנו של אב טרי

על ידי שון* » 12 יוני 2006, 11:34

יששש מגניב! חיחיחיחי
אתה לא יודע כמה אני שמחה!!

יפה חחח! ביבי

יומנו של אב טרי

על ידי בר_שלום* » 11 יוני 2006, 18:14

חחחחח יפה !

כיף בן כזה. ותגיד מה עם הבת?

יומנו של אב טרי

על ידי מיכל_בר* » 29 מאי 2006, 23:32

גם אצלנו הנסיך (כמעט בן 4) מבסוט מהמחשב, אבל אני אמא רעה, כמעט לא נותנת לו. בגלל זה הוא מבסוט עד הגג כשאני הולכת לעבודה בערב, והוא ואבא יושבים מול המחשב ומשחקים בחיילים.
(ליתר דיוק אבא משחק בלהט והילד מתרגש ומתלהב ושואל אלפי שאלות שדי מעיקות על אבא, הטרוד בלפוצץ את הרעים).

יומנו של אב טרי

על ידי אמא_של_נבט* » 29 מאי 2006, 12:40

כבר בשורות הראשונות שתארת את יותם וקנאתך אמרתי לעצמי , מה הוא רוצה גם הוא היה (וכנראה עדין) כזה
יש דברים שלא משתנים הם פשוט עוברים הלאה לילדים שלנו .
:-)
לפחות ליותם יש מחשב ,אנחנו היינו צריכים לברוח מרחק גאוגרפי של ממש כדי לקבל שקט . תחשוב כמה כיף לו .

יומנו של אב טרי

על ידי אמא_של_יונת* » 29 מאי 2006, 11:09

בפעם הבאה שזה יקרה, ואראה אותו חומק, אצטרף אליו, אקבל מנת בדידות בריאה, אשאף אויר הימלטות קליל, ואחזור להמולה.
בדיוק כך.

יומנו של אב טרי

על ידי אבא_של_יותם_ושירה* » 29 מאי 2006, 07:39

יותם גאון.
נו טוב, מי לא יגיד זאת על ילדיו, אבל אני אובייקטיבי. בחיי.
סדר היום של יותם כפי שהתהווה בזמן האחרון הוא פשוט: מחשב בבוקר (סרט), אחרי ארוחת הבוקר- מחשב (משחקים), אחר כך עוד קצת מחשב לקראת הצהריים (בריינפופ) וכו'... האמת, אנחנו חושבים להתחיל ולהציב גבולות מסוימים בעניין, כי זה כבר מרגיש קצת יותר מדי.
אבל, יש לי תחושה, שעבור יותם המחשב מהווה יותר מסתם בריחה או בידור. הוא באמת ילד סקרן, שאוהב מאד סיפורים וידע, הוא ממש שואב הכל בקצב שלא יאמן, וקולט הרבה מעבר למה שנדמה לפעמים. אנחנו מנסים להסיט את הפעילות גם לתחומים אחרים, ולאחרונה יותם נעשה יותר ויותר עצמאי, והוא אוהב להיות בחוץ ולשחק עם החבר'ה, או לעשות מדורה, או ללכת לטיול לעץ התות של השכנים ממול.
לעתים אני מגלה שיש בי בקורת רבה כלפיו- למה הוא תקוע כל כך הרבה מול המחשב? למה כשבאים אורחים, או כשיש איזו התכנסות גדולה יחסית, הוא נשאר בבית מול המחשב, ואם הוא בחוץ, הוא מוצא לעצמו פינה שקטה, ולא משתלב? תשובות חד משמעיות אין לי, וגם לא צריך, כי בורור לי שזה מה שהוא צריך באותו רגע. אבל הביקורת לא מניחה לפעמים, בכל אופן לא הניחה, כי אני חושב שהבנתי למה זה מרגיז אותי, הנטייה הזו להתבודד. זה מרגיז אותי כי הוא עושה את מה שאני הייתי רוצה לעשות. בהתכנסויות חברתיות רבות משתתפים, בעיקר כאלה שמונות בתוכן פרצופים חדשים יחסית, אני לא מרגיש ממש בנוח. טוב, זה לא ממש יוצא דופן, רבים מרגישים כך, כולל הפרצופים החדשים, אבל הרוב גדלו, חזקו, התחנכו להיות פתוחים יחסית, בטוחים לכאורה, מסבירי פנים. אני חונכתי לכך גם, אבל אם פעם תביטו בי מהצד באירוע שכזה, תגלו שאני נמצא מעט בצד, מוצא לעצמי עיסוק שמאפשר לי להיות קצת לב בתוך כל הרעש. אני מכין פוייקה, מדליק מדורה, נמצא על המנגל, או סתם מעשן סיגריה בצד (הכרתי פעם מישהו שאמר שיום אחד הבין שכל העניין של הסיגריה הוא הפסקה לרגע מהשטף הלוחץ- ואז הפסיק לעשן, אבל המשיך לקחת הפסקות, ללא עישון), כל אלה מאפשרים לי לברוח קצת. ואז אני מביט הצידה ורואה את יותם רחוק יחסית, מטפס על האוטו, או חומק הביתה להתישב על המחשב, ואני חושב שאני פשוט מקנא, וקצת מתרגז על כך שהוא הלך, ואני נשארתי להתמודד לבדי מול כולם, והרי אין דרך טובה יותר לברוח מלהיטפל דוקא ליותם, לשחק ולהשתולל איתו ולהיות בבועה קטנה משלנו. אני חושב שבפעם הבאה שזה יקרה, ואראה אותו חומק, אצטרף אליו, אקבל מנת בדידות בריאה, אשאף אויר הימלטות קליל, ואחזור להמולה.
אה, כן- הוא גאון. בחיי. לא מזמן סיפרתי ליותם על הרשל'ה והקרטיב- מן ספור מטופש שהמצאתי, אחד מני רבים על הרשל'ה, הוא הגיבור החדש, בסיפור על הקרטיב הרשל'ה מקבל קרטיב מופלא שבתוכו וופל, שבתוכו סוכריה, שבתוכה שוקולד, וכו'... עד שחוזרים לקרטיב, וחוזר חלילה. בשיחה של יותם עם ענת על שינה וחלומות, אמר יותם שאפשר לחלום שחולמים, ואז לקח רגע מחשבה ואמר שלחלום שחולמים זה כמו הסיפור על הרשל'ה והקרטיב. אני נדהמתי מהחוכמה הזאת, שיש בה הבנה של תבנית והעברה משדה אחד לאחר, כל כך בפשטות, שזה מרשים. בכלל, לאחרונה מצעד החוכמות גדל ומתגבר בקצב מטורף, וכושר הביטוי יוצא הדופן של יותם מאפשר לנו לראות את ההבשלה האינטלקטואלית שלו, שבאה יחדיו עם הבשלה מנטלית, והכי מדהים זה לראות לפעמים את הפער בין יכולת הביטוי המופלאה שלו (ובחיי שאני מכיר ילדים בני 16 שלא יודעים להתבטא כמוהו) לבין היותו ילד קטן, עם הקשיים והעיקשות של בן גילו. לפני ימים מספר עמדנו לנסוע חזרה הביתה משהות אצל חברים. הכסא של יותם ברכב היה ממוקם מלפנים, וצריך היה ללהעבירו לאחור, כי עמדה בפנינו נסיעה ארוכה. יותם כל כך התרגז, ולא הסכים להעביר את הכסא. כשניסינו להסביר לו שצריך לשבת מאחור בכסא כי כך שומרים עליו מכל רע, יותם החל לבכות ולטעון- אתם לא שומרים עלי! רק אני והכוח החזק של הגוף שלי שומר עלי! אתם גם חזקים, אבל הגוף שלי חזק בשביל לשמור עלי!... לבסוף נפתר העניין בכך שהוסט הדיון לאסטרונאוטים, שגם הם יושבים בכסאות ששומרים עליהם...
טוב, אני מרגיש כמו איזה סבתא גאה, וזה נראה לי קצת מוגזם כבר.
וחוץ מזה יש לי זקן. אמיתי. ושירה ממש אוהבת אותו. כל הזמן תולשת לי שערות. והיא ממש עומדת ללכת בקרוב. אולי אז היא תעזוב את הזקן במנוחה?

יומנו של אב טרי

על ידי לי_לילי* » 14 מאי 2006, 21:25

אתם באמת משפחה מיוחדת וזורמת!

יומנו של אב טרי

על ידי לירון* » 12 מאי 2006, 22:38

הי עכשיו קראתי את הכל אבל הכל ואני חייבת לומר
שאני חייבת לדבר איתך או לתקשר איתך למה אתה באמת לא ממשיך
ליכתוב יש הרבה מגיבים .

תודה לירוני!

יומנו של אב טרי

על ידי שון* » 11 מאי 2006, 22:22

איפה אתה אני באתי מאוחר מה?
שאתה כבר לא כותב או ביכלל מציץ באתר באסה):

יומנו של אב טרי

על ידי נורית* » 11 מאי 2006, 21:15

למה אתה לא ממשיך?
אתה כותב מעניין ואני רוצה לאמשיך
לקרוא !!!

יומנו של אב טרי

על ידי ציפ_ציף* » 10 מאי 2006, 22:23

אח...נהדר!
אבא עם נשמה נשית,תענוג.
הרבה בריאות ואור.

יומנו של אב טרי

על ידי גילי* » 09 מאי 2006, 15:49

אני התחבאתי בפנים, בתוך עצמי, כמו שבלול.
חחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחח....
מה עבר לו בראש.....

יומנו של אב טרי

על ידי תמרוש_רוש » 09 מאי 2006, 11:46

נכון. מקסים. ונוגע ללב. וטוב. ועוזר.

יומנו של אב טרי

על ידי שי* » 06 מאי 2006, 22:32

בן אדם מיוחד במינו!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

יומנו של אב טרי

על ידי אמא_של_יותם_ושירה* » 12 מרץ 2006, 09:08

גם לך יהיה אח או אחות קטנים
אני מקווה שאין לך תוכניות לעתיד הקרוב :-)
אוהבת אותך |L|

יומנו של אב טרי

על ידי אבא_של_יותם_ושירה* » 12 מרץ 2006, 02:45

אני חושב שהבנתי משהו. משהו עקרוני. חשוב.
למרות כל ההצהרות, הכוונות, המלים היפות- אני "אב טרי" בעיקר ליותם. זה הרי נשמע ברור מאליו- הוא הבכור, ואיתו אני חווה כל רגע כחדש וראשוני. איתו אני עובר את ההתבגרות, בעוד ששירה עוברת חוויות שאני כבר מכיר קצת.
ולפעמים זה מעט מתסכל אותי, התחושה הזו הזו, ששירה לא מפתיעה אותי, לפחות לא באותה מידה שיותם עושה זאת, ואני חוכך בדעתי האם זה "פייר", ובה בעת יודע שאין כאן ענין של "פייריות". ככ זה עכשיו, ובטח זה יהיה אחרת אחר כך.
ובכל זאת, לא צריך להגזים. עם כל תשומת הלב שאני מעניק ליותם, אני לא שוכח את שירה, רואה אותה, חש אותה, רואה את יחודה ושונותה, נהנה ממנה באופן אחר.
אני חושב שאני מרגיש קצת אשם.
ממש קצת.
בחיי.
ויותם גדל, ממש מתבגר. בשבועות האחרונים הוא מאמץ לעצמו לעתים התנהגות של מתבגר כמעט. הוא מתעקש לעשות הכל כמעט לבדו, מבקש שיעזבו אותו בקט, שיניחו לו. הוא נהנה ממשחקי דמיון מלהיבים ומוכן לשתף אחרים בשמחה, בתנאי שיזרמו עמו. סבא שלו היה כאן לא מזמן, ולא ידע איך לאכול את הילד ה"חדש", שכבר לא רוצה על הידיים, שלא רוצה לשחק במה שלא מעניין אותו באותו הרגע, שאומר הכל באופן גלוי כל כך, ברגישות רבה כל כך.
אני חושב שגם אותי זה מפתיע. כל כך התרגלתי ליותם שהכרתי, והוא משתנה ומתפתח למול עיניי, מתעצב ומתחזק, מקבל קווי אופי כל כך יחודיים, משלו, ואפילו למד לחייך מעין חיוך מזוייף לזרים וקרובים רחוקים.
אני אוהב את זה.
וגם קצת לא.
ובאותה נשימה, עם ההיפרדות ההולכת וגדלה, נאבקת על מקומה התלות הישנה, דורשת את שלה, וכך בד בבד עם השינוי הגדול עלו וצצו הרגלים ישנים- להיות רק על אמא, להחזיר דברים שקרו, קריזות ארוכות על דברים פעוטים...
לפני זמן מה, בסיומה של מערכה שכזו, בפנים שטופות דמעות, שיתף אותנו יותם במה שעבר עליו: אני התחבאתי בפנים, בתוך עצמי, כמו שבלול. כך הוא אמר, באופן כה בהיר וברור, וכל כך כן, שענת ואני לא יכולנו לעצור את הדמעות והצחוק המשחרר שבאו יחד, ואני חשבתי- אינעל אבוק, צרחת שעה, ואמרת את הדבר המופלא ביותר שיכולת לומר....
ואולי זה הענין- אמנם, הקריזות שוב כאן, התלות מציצה לעתים ביתר שאת, אבל- יותם יכול לבטא עצמו בכזו בהירות, והוא כל כך מודע לתחושותיו, שברור לי שזה השילוב שהוא מצא לשני התהליכים שמתחוללים בקרבו- הגדילה, ההיפרדות, ורצון הנגד, שמאתגר אותו ואותנו.
ושירה?
היא כבר מבינה ענין. אני יכול להישבע שהצוציקית הזאת, בת שמונה וחצי חודשים, התגרתה ביותם בשמחה רבה כשהיתה על ידיה של ענת בזמן שיותם בכה על הרצפה "אמא אני רוצה עליך"
ממזרתה... חכי חכי, גם לך יהיה אח או אחות קטנים, ואז תראי מה זה. שדה קטנה.

יומנו של אב טרי

על ידי משה_רון* » 18 פברואר 2006, 12:59

לאבא של י....ו......שירה ....מאבא של עמית ,וירדן.
ברצוני לספר לך, ולכולם על עומק תחושותי בקריאת מהלך חייכם הנפלאים ,הדרך וצורת הכתיבה מסמלות על אנשים משכמם ומעלה ,והתוצאות מן הסתם יהיו דומות.{יותם,שירה}

נחשפתי לראשונה ליומן אתמול מאוחר בלילה והלכתי לשון עם חיוך גדול,כושר כתיבתך עילאי מה שגרם לי לא אחת לצמרמורות של היזדהות טוטאלית .{כמו לרוב המגיבים} הקריאה הותירה בי רושם עמוק על הזכות הגדולה שנפלה בחיקם של יותם ושירה להורים נפלאים .סוף סוף משהו שכדאי ורצוי להשקיע בו.
יומן חייך/ם ותאוריך המעולים{לא חשבתי שמילים יכולות לתאר עד כדי כך רגשות עזים, ומעבר לכך}מצטרפים ברובם להרגשתי וכולי תקווה שתמשיך לרגש בכתיבתך{כל השערות בגופי הזדקרו מצמרמורת חיובית ,ואפילו דמעות של אושר }ואף תגביר תדירות היומן.עצוב יהיה אם תחדל.
מאחל לכם כל טוב והצלחה אוהב את כל מילה ומילה....טס לירדן הוא התעורר ובטח רעב...

יומנו של אב טרי

על ידי אמל'ה* » 23 ינואר 2006, 21:32

מדהים! אני רק נדהמת מחדש מכל מילה מכל משפט שיוצאים ממקום כל כך עמוק וכנה.
אני לא מכירה הרבה אנשים שמכירים את עצמם כל כך טוב ומודעים לאמת שבפנים.
אני מאחלת לכם חיים מדהימים עם הילדים המיוחדים שלכם...
בהמון אהבה

יומנו של אב טרי

על ידי נונה_בי* » 18 דצמבר 2005, 09:10

אבל ברור לי שמה שיותם צריך זה מרחב לגדול, ואני צריך לאפשר לו את זה.

קראתי ב התרגשות....הזדהות....ומיני רגשות.........

בריאות, הצלחה ואושר לארבעתכם@}

יומנו של אב טרי

על ידי מיכל_בר* » 18 דצמבר 2005, 01:06

גם בעיני עלו דמעות...

יומנו של אב טרי

על ידי תולעת_חיים* » 15 דצמבר 2005, 10:45

דיי.........אני לא מפסיקה לבכות מהתרגשות....הזדהות....ומיני רגשות.........

גם אני קראתי את הדף בנשימה אחת, מדהים !!!!! כיף כל כך לקרוא !!!!

המון המון מזל טוב !!!! הצלחה ואושר לשלושתיכם !!!!! ( () )

יומנו של אב טרי

על ידי אבא_של_יותם_ושירה* » 15 דצמבר 2005, 07:26

בקצב הנוכחי, בטור הנדסי, בפעם הבאה שאכתוב, שירה תהיה בת שלוש, ויותם כבר ענק.
ימים של שינויים רבים עוברים עלינו, עליהם אפשר לקרוא בדף אחר. המעבר לדרום, יחד עם עוד שתי משפחות, הוא אולי השינוי הגדול ביותר בחיי מזה זמן רב.

אבל, נושאו של הדף הוא המבט שלי כאב על חיי, ובאופן טבעי, הילדים הם העניין המרכזי כאן. ומה שמעניין, הוא שכבר אין הפרדה ברורה בין חוויותי כאבא מול חוויותי כאיש, או כבעל, או כאדם, הכל נקשר אצלי, אני הכל.
שירה היא ילדה מקסימה. נו, זה בודאי לא מפתיע שאני חושב כך, אבל באמת, יש בה משהו מיוחד. יש בה שקט מדהים, לא מכאן, שקט שהחל כבר בלידתה, וממשיך עד היום. היא מאד רגועה, ולא במובן האפאטי. היא מביטה בי, ואני בה, ולפעמים אני לא ממש בטוח מי כאן המבוגר, ומי הילד. עיניה משדרות רוגע ממשי, עמוק. היא מבינה הכל, זה ברור. מכרם ומכרות שראו את שירה, ולו לרגע, אומרים שלא ראו תופעה שכזו מעולם. תינוקת בת חצי שנה, כל כך שקטה ורגועה, נושאת בתוכה ביטחון אמיתי, כאילו היא לא נאלצת לחוות קושי קיצוני מול העולם. הכל מרגש אותה, מעניין, היא צוחקת, היא מדי פעם אפילו בוכה, אבל היא בעיקר מתבוננת ומכילה. מישהי אף כינתה את המבט של שירה כ"מפחיד". כאילו, כך אמרה לי, כאילו היא יודעת משהו שאנחנו לא.
אותי שירה ממש לא מפחידה. היא פשוט כובשת אותי בשקט שלה. אני זוכר איך יותם כבש אותי בחיוך שלו, בצחוק, גם ברגעי חוסר האונים. אצל שירה הגלים בגובה נמוך, וכשיש סערה, לעתים רחוקות, אתה יודע בוודאות שהיא צריכה משהו ספציפי- או שהיא עייפה, או רעבה...
איכשהו, שירה איתנו, מבינה ונותנת מקום ליותם. יותם משיך להיות במרכז העניינים, דורש את תשומת הלב שלו באדיקות. הוא כרגע מתמודד עם אינטראקציה חברתית אינטנסיבית מאד, הרבה יותר ממה שהיה רגיל, וכך גם אנחנו. הקשר שלי עם יותם, כך אני מרגיש, הרבה יותר סימביוזי. כשיותם בוכה, נעלב, דורש שיתיחסו אליו, ליבי יוצא החוצה, וכולי הזדהות עמו.
מה שמטריף את יותם יותר מכל הוא חוסר יחס. כשהוא נכנס לריב עם הילדים כאן, הוא דורש שיקשיבו לו, וכשאין תגובה הוא פשוט משתגע. הוא לא סובל חוסר תגובה. אני מהצד, כל כך רוצה להתערב ולעזור לו, אבל מחזיק עצמי בכוח. אני צריך להזכיר לעצמי שעדיף ליותם לעבור את המשברים שלו מול חבריו בעצמו, שזו הגדילה שלו.
אבל בכל פעם שהוא נותר חסר אונים מול השתיקה שממול, אני מוצא עצמי כואב איתו, ורוצה רק לחבק אותו כמו פעם, שהיה תינוק, לעטוף אותו ולהגן עליו.
הגדילה של יותם מרגשת וקשה לעתים, והייתי רוצה לפעמים לעשות קסם קטן, להחזיר את הזמן קצת אחורה, אבל ברור לי שמה שיותם צריך זה מרחב לגדול, ואני צריך לאפשר לו את זה.

אבל לפעמים, ביני לבין עצמי, אני משתעשע בדמיון, נזכר ביותם שנמצא בתוך המנשא, גור מוגן מכל רע, ובו בזמן זוכר ומאמין שיותם יכול להתמודד גם מחוץ למנשא, מחוץ לטווח ידי המחבקות.

יומנו של אב טרי

על ידי אמא_של_נבט* » 26 אוגוסט 2005, 17:46

הי , רק רציתי לשאול מה שלומך ? עדין נפעמת מהעולם הקטן שבו אנו חיים .
ובאמת לא צריך לחכות עוד שנתיים , אפשר לשבור הרגלים , ראו עצמכם מוזמנים .

שבת שלום
אגב אני מקווה שאפשר לאפות חלות לשבת (-:

יומנו של אב טרי

על ידי תמרי* » 26 אוגוסט 2005, 00:05

סיפורי לידה מדהימים!
<קצת חדשה פה>
המון מזל טוב! (מוטב באיחור.. וגו')
הכי כיף זה כשהם מתחילים לתקשר זה עם זו כשאתם לא מתווכים
אצלנו מיה בת השנתיים רודפת אחרי אורי בן הארבע ברחבי הבית והגינה וכל רצונה לשחק איתו במשחקים שלו. והוא, כמובן, רוצה לבד...
שיהיה בהצלחה
(-:

יומנו של אב טרי

על ידי חגית_ו* » 07 יולי 2005, 22:55

מזל טוב!
כתבת באופן מאד מרגש
הרבה נחת.

יומנו של אב טרי

על ידי בר_עדש* » 06 יולי 2005, 01:44

רק לפני שעה גיליתי את הדף הזה, והנה סיימתי לקרוא את כ ו ל ו. מרתק.

מזל טוב להולדת שירה (מוטב מאוחר...)

להתראות מתישהו (היום?) בחצר של לאה.

יומנו של אב טרי

על ידי יהודית_שפמן* » 05 יולי 2005, 22:41

מרגש תהנו ותמשיכו להיות משפחה מאושרת.

יומנו של אב טרי

על ידי אמא_אדמה* » 05 יולי 2005, 16:23

בריאת העולם.

מדהימים אתם... {@

יומנו של אב טרי

על ידי לילה_טוב* » 05 יולי 2005, 16:21

איזה יופי. (דמעות)

יומנו של אב טרי

על ידי רסיסים_של_אור* » 05 יולי 2005, 03:35

יותם אמר לענת- אנחנו משפחה. ובאמת הרגשתי את זה כל כך חזק וברור- אנחנו משפחה, אנחנו מעין סוג של שלם, ויש לנו כוח מדהים, כוח העולה על כל דבר אחר, ובכזאת שלווה.

(())

יומנו של אב טרי

על ידי אבא_של_יותם_ושירה* » 05 יולי 2005, 03:31

איך מתחילים יומן חדש?
ואולי זה לא יומן חדש, אלא רק פרק בתוך יומן, או אולי בכלל אני צריך לכתוב שני יומנים,ולהיקרא בשני כינויים?
כמה שזה מוזר, חדש, שונה. מצד אחד, ישנה תחושת ה"הייתי שם כבר", ובעצם כאילו מדובר בתוספת על המוכר והידוע, המעובד. ומצד שני- זה חדש לגמרי. התמודדות שונה לחלוטין, וכל כך קשה להימנע מהשוואות.
אני נזכר איך כשהתחלתי לכתוב כאן בדף, וסיפור הלידה יצא ממני, כמו נורה מתוך לוע תותח, לאחר שהצטברו בי כל כך הרבה חוויות חדשות. כעת, אני רגוע יותר. מחושב, אולי פחות מתרגש.

חוויתי את הלידה של שירה כשלם. משהו מעבר לעולם הזה קרה שם, התחבר בתואם מושלם, ובאותם רגעים הרגשתי שאני קרוב יותר מאי פעם לעצמי, לענת, ליותם, ולעולם כולו. הייתי נוכח, לא התעסקתי בכל מיני סירי מים חמים, לא דאגתי, לא חששתי, לא פחדתי, פשוט נכחתי. בערך ב עשר וחצי ענת כבר הרגישה צירים סדירים.התחלנו למדוד, ולאחר חצי שעה בערך התקשרנו לשייין. היא בדיוק היתה בדרכה מצפון לדרום, לא רחוק מאיתנו, ואמרה שתקפוץלראות מה העניינים, ואז תחליט אם להישאר, או ללכת ולחזור. היא הגיעה ברבע לחצות, והחליטה להישאר. יותם היה עדיין ער, ואנחנו התכוננו- שטיפתכלים, ניקיון קטן, סידור המרחב לקראת. לאחר שיותם נרדם, ענתכבר התחילה להרגיש צירים חזקים. נרות האירו את הסלון, מוסיקה שהוכנה מראש התנגנה, הבריכה היתה מוכנה- וענת היתה כבר במהלך הלידה. הייתי עם ענת בצירים, עיסיתי אותה מעט, תמכתי בה. הרגשתי נפלא, כי הייתי איתה. שיין בקושי התערבה, וענת העיזה להיות נוכחת עם הכאב, לקבל אותו, להאמין בו. היא נכנסה לבריכה והלידה התקדמה מהר. בשתיים בערך כבר התחילו צירי לחץ. עוד אחד, ועוד, ושיין תומכת מן הצד, ענת בדקה את עצמה והרגישה את הראש כבר קרוב. עוד כמה צירים קשים, וברגע האחרון, כששיין מנחה את ענת להניח לשירה לצאת ללא לחיצה, ענת הניחה את ידה על מנת לקבל את שירה אליה, באותו הרגע ראיתי את יותם עומד במסדרון, משפשף עיניו ומביט. ניגשתי אליו, חיבקתי אותו, ועם החיבוק בדיוק נולדה שירה, הגיחה לעולם, כשענת עשתה זאת לבדה, נטלה אותה בידיה. שירה נחה על ענת בבריכה, בשקט גמור, והביטה בה ארוכות. יותם התרגש מאד ושנינו חיבקנו את ענת. לאחר מכן הכל המשיך ברוגע מדהים. ענת נחה על הספה עם שירה בחיקה האחד ויותם באחר. יותם אמר לענת- אנחנו משפחה. ובאמת הרגשתי את זה כל כך חזק וברור- אנחנו משפחה, אנחנו מעין סוג של שלם, ויש לנו כוח מדהים, כוח העולה על כל דבר אחר, ובכזאת שלווה.
אור הנרות, המוזיקה, שיין, הבריכה, יותם, אני,ענת ושירה- כולנו היינו חלק מזרימה אחת נקייה צלולה ונעימה, כל כך שונה מהטלטלה של לידת יותם.

יותר משבועיים חלפו, וכבר נכנסנו לעולם אחר, שונה, חדש, קצת מפחיד, ובעיקר מבלבל. הקשיים קיימים, השאלות לא קלות, התחושות מוזרות, זה כל כך שונה. ונדמה שהזמן יעשה את שלו, וחשוב מכך- אם אצליח לא להיזכר בהשוואה ליותם, כך ייטב לשירה ולי, אתן לה אתהמקום שלה, עד כמה שזה באמת ניתן.
ובכל פעם שאני פתאום קולט- יש לנו תינוקת חדשה, קוראיםלה שירה, ובכל פעם שאני קצת כועס על יותם, ובכל פעם שאני קצת מתייאש, אני נזכר באותה משפחה מלפני שבועיים וקצת, שלכמה שעות מצאה את התואם המושלם שלה, תחנה של שלווה ורוגע בדרך המתמשכת של טלטולי החיים. או אז אני יודע, הרוגע והשלווה והזרימה והתואם- כולם כאן איתי כל הזמן, יחד עם הבלבול, הפחד, הקושי, החיכוך. ובדרכה הנסתרת, האישית, השונה, החדשה, שירה מפלסת דרך אלי, ואני אליה, ואני כבר אבא של יותם ושל שירה, לחוד וביחד, ולא באמת יודע, עדיין, ואולי לעולם לא באמת אדע, מה זה בכלל אומר.

יומנו של אב טרי

על ידי אמא_אדמה* » 17 יוני 2005, 21:10

(()) לכולכם!

יומנו של אב טרי

על ידי יער_נורווגי* » 17 יוני 2005, 20:58

כמה יפה. שתהיה לכם לידה קלה.

יומנו של אב טרי

על ידי מי_כל* » 17 יוני 2005, 01:30

בא לחבק אתכם.
את שלושתכם.
ביחד ולחוד.
וגם את זו הקטנה שבדרך.
לילה טוב ואהבה גדולה לכם.

יומנו של אב טרי

על ידי אבא_של_יותם* » 15 יוני 2005, 22:48

ארבעים.
שבוע ארבעים כבר כאן, והביא איתו מצב רוח מוזר. התרגשות שקטה, חוסר שקט זוחל, לפעמים נדמה כסתם עצבים, אולי פשוט המתנה. ולמה ממתינים? הרי זה לא קסדות אל מול ירדן או משהו כזה- המתנה למאורע משמח, קשה, כואב, חדש לחלוטין. מה יהיה? איך יותם יקבל את הלידה (הוא יהיה בבית) אולי נקרא לחברה טובה שתהיה איתו, כדי שאני אוכל להתפנות להיות עם ענת?
ארבעים. ארבעים שנים במדבר, ארבעים שנים שהם דור, כמו ארבעים הימים של ישו במדבר, הבסיס לכל הוא ארבעים השבועות המופלאים הללו, במהלכם נבראת נשמה חדשה בעולם.
ויותם כבר מוכן. הרגרסיה הידועה החלה עוד לפני הלידה- ככה יותם, אם כבר, אז כבר, בכל דבר. חזרה לטיולים בטיולון, במקום ללכת, חזרה לחיתול בלילה, ואתמול אפילו ביקש היותמון סיר שיעשה בו צרכיו, לאחר שכבר שלושה חודשים משתמש הילד באסלה המשפחתית, לקלות ולכבדות.
ואני באמת לא יודע כלום. כל נסיונותי לאחוז בידע, בעבר, בנסיון, כל אלה יתפוגגו כשאעמוד מול התהליך המסתורי הזה שוב, בו מגיחה אל העולם הילדה הזו, שאני כבר כל כך רוצה לראות אותה, לחוש אותה, לחבק אותה.
זה כמו צניחה שניה. בצבא אמרו לי שעדיף לצנוח רק פעם אחת. אמנם, אתה מפחדמהלא נודע, אבל אחר כך- בפעם השניה אתה כבר יודע עד כמה זה מפחיד, השבריר שניה הזה, בין חיים למוות על סף הקפיצה, עם ספירת 21 22 23 עד שנשמע המצנח נפתח ממעל.
לפני יותם לא היה מושג. עכשיו יש לי, ואני יודע כמה זה מעבר למושגים של קל או קשה. כמה זה גדול מכל דבר אחר- זה מסע שנפתח בנקודה בה נהרתה, וסופו אי שם בנצח נצחים, ואני רק מלווה רגע קטן וקצר בו.
הפעם אהיה יחד עם ענת במהלך הלידה כולה, אניח לאחרים לעסוק בעניני יותם ומילוי המים בבריכה, ואדאג לאשתי, ארגיע כאביה, אקשיב לאנחותיה, אנסה לרגע להיות בחלק מעולמה הנשי, כבר הייתי שם כצופה, אולי הפעם אוכל יותר להשתתף.
שבוע ארבעים, יום ועוד יום, ואני חושב שיש בי כבר מקום.

יומנו של אב טרי

על ידי פלוני_אלמונית* » 07 יוני 2005, 22:53

יומנו של אבא של יותם מסך אנושי אמיתי ומרגש.
keep up the good work!

יומנו של אב טרי

על ידי עדינה_מאוד* » 10 מאי 2005, 08:13

עומדת להיוולד לנו בת, ואני כבר מוכן לחבק אותה
אין עליך בלרגש! אני מחזיקה את הנסיכה שלנו ודומעת בהיזכרי איך היא נולדה(-: ואיך נולדו אחיה )-:

יומנו של אב טרי

על ידי יפעת_הר_אבן* » 09 מאי 2005, 00:35

אוהבת אתכם. (())

יומנו של אב טרי

על ידי ה_עוגיה* » 08 מאי 2005, 16:06

תודה @}

יומנו של אב טרי

על ידי אבא_של_יותם* » 08 מאי 2005, 07:52

אנחנו מתכוננים.
הפעם זה ממש שונה. אפילו יחסית ב"איזי". עבורי, בכל אופן, ההריון והציפייה המחודשת קצת מרוחקים אפילו. ענת כמובן, מטבע הדברים, הרבה יותר מכוונת ומתכוננת. מצחיק שדווקא חווייה לא ממש נעימה שעברה עלינו חיברה אותי מחדש לקראת הלידה הדי קרובה, בעצם.
ענת הרגישה לא כל כך טוב לפני שבוע. היא היתה חלשה ועייפה מאד, וחשה שמשהו הוא מעבר לרגיל אצלה. לאחר שיחתטלפון לייעוץ עם המיילדת, החלטנו לגשת לבית החולים לבדוק שלא מדובר בתחילת לידה, או במשהו שיכול לגרום לתחילת לידה (בשבוע 33...). עבורנו היתה זו הפעם הראשונה בחדר יולדות, מהצד של היולדות. חששנו שיהיה לחוץ, מעייף, ללא יחס הולם- במיוחד לאחר שהאחות בחדר היולדות אמרה שעדיף לנו לא לבוא כי נורא עמוס. בכל זאת נסענו, ולאחר מסע קצרצר במסדרונות בית החולים שבשיפוץ (מישהו מכיר בי"ח לא בשיפוצים?) הגענו למשרד קבלת היולדות. שם היתה מזכירה ממש חביבה, שקיבלה אותנו בסבר פנים נאות. הלכנו לחדר האחות- חדר שבו מספר מיטות ומכשור משוכלל, וריק לחלוטין- התפלאנו, כי אמרו שיש עומס. האחות הגיעה, הקשיבה, בדקה שתן, הכל בסדר- והופל'ה למוניטור. אנחנו רגילים למוניטור קטן ופשוט, כזה שניתן להיות איתו בתנוחות שונות, והנה התוודענו למוניטור הבית-חולימי, על שלל רצועותיו, עם המכשיר שבווליום חזק מדי גורם לך לחשוב שברחם דוהרים פרשים קוזאקים לקרב. המכשיר הרעיש ציפצף ופלט נתונים, ואנחנו חיכינו בשקט ובהנאה מרובה על הזמן היקר ביחד לבד, ממש בילוי. לאחר חצי שעה של פליטת נתונים, סיימנו את מהלך הבדיקות הפשוטות, ונאמר להמתין לבדיקת הרופא. אז המתנו-בחדר ההמתנה, בו ישבו יחד עימנו עוד כשלוש-ארבע יולדות במהלך לידה, שממתינות לתורן להיכנס לחדר הלידה. חוויית ההמתנה חיזקה את אמונתנו בדרך שבחרנו. איך זה שבחדר ההמתנה, כשנשים במהלך לידה פעילה ממתינות, תוך כדי צירים, התנאים הם מתחת לכל ביקורת? למה יש רק כורסאות מרופדות,ואין אמצעים שונים לעזרה ליולדת? למה האחיות לא מדריכות את היולדות ללכת, לשנות תנוחת ישיבה, לנשום נכון?
לידנו ישבה משפחה שלמה. יולדת ובעלה, שתי האמהות, האחות של היולדת וחבר שלה, ושני חברים של החבר של האחות. כולם יחד, על המושבים, מנסים להיות מאד בשקט, מדברים וצוחקים, אוכלים ברעב שפודים וצ'יפס (הם שם מהבוקר), וכשביקשו מהם להתפנות- אמרו בסדר, ולא הלכו. והיולדת, בצירים מתקדמים. בכל פעם שיש ציר, היא נאנקת בשקט- אף אחד לא מחזיק לה את היד, אף אחד לא מדריך אותה ללכת קצת... בסך הכל, שקט. כשיש ציר- כולם משתתקים, השיחה נעצרת, הבעל- שתפקידו היה למדוד את הצירים- אפילו את זה לא טרח ממש לעשות, והעדיף לסיים את האוכל, תוך כדי שהוא מפציר באשתו לאכול צ'יפס ולשתות קולה. יולדות אחרות בחדר ההמתנה היו עם פחות תמיכה אפילו, כשהבעלים בעיקר על הקו לכיוון מכונות השתיה וחזרה. וכל העת אין מי שיסביר, יתמוך, ירגיע...
איך אישה אמורה בכלל ללדת במקום שכזה? איך ילדים באים לעולם מוקפים באורות ניאון בוהקים? איך הבעלים (אני מרשה לעצמי לדבר עלינו קצת) יכולים לעזור ולתמוך כשהם עצמם כאלה קטנים מול כל המערכת והמיכשור? אין ספק שיש מקום לתמיכה בה יותר של הבעלים. אין ספק, שדווקא במקום שכזה, יש אולי איזה יתרון לאסרטיביות וחוצפה גברית, אבל מי רוצה לעזאזל להפוך לידה לקרב על תשומת לב נאותה? ברור שמה שראינו אינו מדגם מייצג של כלל היולדות, חדרי ההמתנה ובתי החולים. אבל אני בכל אופן, הבנתי לפתע כמה כוח יש בידינו, בבחירה ללדת בבית. הלידה בבית מאפשרת לענת ללדת ולהיות בתוך התהליך המופלא הזה, ולי הבית נותן עוצמה כחלק מהמהלך הזה, כתומך, כמחזק, ואני לא צריך להיות מי שאני לא- דחפן, צעקן, "גבר גבר". הבחירה ללדת בבית מאפשרת לנו להיות אנחנו, כפי שאנו, עם עצמה אמיתית, פנימית, ועם כוח הבחירה, המודעות המלאה- אפשר גם לשחרר, לתת ללידה להיותשם, כפי שהיא, לקבל את מה שהיא דורשת, לתת לה את מלוא תעצומות הנפש שהיא צריכה, ללא חשש, מן עירוב שכזה בין שליטה מתוך מודעות, לשחרור שמאפשר את המהלך השלם והחווייה המדהימה הצפונה בו. אני פשוט לא מבין איך אפשר אחרת.
הרופא הגיע לבסוף, היה חביב ומאד קורקטי. הכל בסדר, שום לידה עוד לא התחילה, יש צירים מרוחקים, כמעין הד או גל רחוק בלב ים שמתחיל את דרכו להתנפץ על החוף. בנוסף- זכיתי בבונוס- ראיתי את הקטנה באולטרה-סאונד, בפעם הראשונה, איכשהו זה לא הסתדר עד עכשיו, וזה מאד ריגש ושימח אותי.
מעז יצא עבורי מתוק. חוויתי אישרור מחודש לבחירה שלנו, והתחברתי לקטנה, שמחכה לזמנה לצאת לעולם, וכעת אני כבר לא ממש יכול לשכוח או להתעלם בתוך השיגרה- עומדת להיוולד לנו בת, ואני כבר מוכן לחבק אותה.

יומנו של אב טרי

על ידי אמא_אדמה* » 15 אפריל 2005, 12:15

יו, איזה לא מעודכנת אני! P-:

מזל טוב לכם, שי , ענת ויותם! {@

יומנו של אב טרי

על ידי עפרה* » 14 אפריל 2005, 15:47

אבא של יותם,מרגש ,נוגע ללב ומנחם.
אני קוראת ומתרגשת,ומוסרת ד"ש חמה לענת.

יומנו של אב טרי

על ידי יונת_שרון* » 28 מרץ 2005, 09:53

שיהיה במזל! {@

יומנו של אב טרי

על ידי ענ_בל* » 28 מרץ 2005, 08:35

כייף לקרוא כאן.
מרגש לצפות לעוד ילד. כל המחשבות וההתלבטויות נשמעות מוכרות מאוד.

בסופו של דבר הכל זורם. הלב והזמן גמישים ויש מקום לשני ילדים עם כמות אהבה שרק גדלה.

יומנו של אב טרי

על ידי דקל_נור* » 28 מרץ 2005, 06:27

מזל טוב{@
ובוקר טוב

למה אי אפשר לדעת הכל מראש? כי אז זה פחות מעניין...

_איך?
איך?_ בכיף, באהבה שלכם

איזה כיף שחזרת לכתוב

יומנו של אב טרי

על ידי אבא_של_יותם* » 28 מרץ 2005, 03:41

אכן, זו בת.
ויותם נרגש. כל ערב כמעט הוא מסתכל באלבום התמונות מהלידה שלו, ואנחנו מספרים לו את סיפור הלידה כל פעם מחדש. בעצם,הוא כבר יודע לספר הכל בעצמו. יותם ראה בתמונות שהוא בכה מיד עם יציאתו לאוויר העולם. ששאלנו אותו למה הוא בכה, אמר יותם- כי הוא ("תינוק יותם") רוצה להיכנס לבטן של אמא שלו. יש לנו גם ספרים על לידה ותינוקות למינהם, ויותם מסתכל אף בהם כל יום. בקיצור- התכונה רבה, וההכנות בעיצומן.
ואני- אני מודה- זה לא כמו הפעם הראשונה. כן, זה פחות מרגש במובן מסויים, בוודאי פחות מפחיד. לכאורה יודעים לאן הולכים, מכירים את השלבים השונים, כבר לא עושים עניין מהבחירות ה"משונות", בטח לא מול המשפחה. זה הרבה יותר טוב מהפעם הראשונה. זה יותר נכון לי, אישית. אני חושב שאני הרבה יותר רגוע, פחות אכול רגשי אשמה, יותר תומך ומבין את מקומי. וישנו יותם. יותם איכשהו מעביר לי את ההריון של ענת באופן מדהים. העיסוק סביבו ומקומו המרכזי במשפחה כל כך מרכזי, שכאילו אין ממש מקום להריון. וזה מה שקצת בכל זאת- מפחיד. כל כך התרגלתי כבר לשלישיה הזוגית שלנו, שאין לי שמץ של מושג איך זה עובד ברביעיה. מה- אם יותם הוא יותר "ילד של אמא" לפעמים, אז התינוקת בחדשה תהיה לימים יותר "של אבא"? ובכלל- מבחינה טכנית, איך מכניסים שני ילדים לאוטו, כשאחד לא רוצה, והשניה אולי לא תסבול לנסוע?
ןלמה לדאוג?
יש עוד זמן. ימים יגידו. יהיה בסדר. עשו את זה לפנינו. כמה מחברינו הטובים בעלי משפחה מוגדלת.
טוב, נו. הקלישאות האוטו-סוגסטיביות הללו (סליחה על המילה האקדמית) נשמעות לי כמו בדיחה. הדבר היחידי שאני יכול לומר- יהיה אשר יהיה.
ויותם- הוא מנסה לשחזר את חוויית הרחם שלו. הוא לא מפסיק להתייחס לזה, ובמיטה הוא נרדם לילה אחד תוך התעקשות להתחבק עם ענת מתחת לשמיכה באופן מלא, בחושך, בחום, ומזל שהוא לא רצה גם מים סביבו... והוא פשוט ילד גדול. היכולת התקשורתית שלו כל כך מדהימה, שלפעמים אני שוכח שהוא עוד לא בן שנתיים וחצי, ושבכל זאת יש דברים שאני יודע קצת יותר טוב ממנו.
ליותם יש יכולת ביטוי מדהימה, לא רק בדיבור, אלא גם בביטוי רגשי. הוא בוכה, צועק, צוחק, מוחה, והכל בת אחת לפעמים. שמתי לב לתופעה מעניינת- עד לפני שבוע-שבועיים, היתה ליותם עוד תקופה של קריזות "תעצרו את העולם", לפעמים בתדירות בלתי אפשרית ששיגעה אותנו. זה לא שזה נגמר לגמרי עכשיו, אבל זה די נרגע. בכל אופן, שמתי לב שמפלס המתח והעצבים של יותם עולה במקביל אלינו, ולא במקרה, לדעתי, הגיע לשיא כשאני הייתי בשיא המתח לקראת סיומה (האומלל) של הפקה שעבדתי עליה בתאטרון. בפעם הקודמת שיותם שיגע אותנו בטורים דומים הייתי גם ערב עליית הצגה אחרת שביימתי. צירוף מקרים?
לא יודע. לא נראה לי. לפעמים אני חושב שיותם מהווה ברומטר רגיש עבורי למתח שלי, יותר מאשר אני לעצמי- אבל סביר להניח שאני משליך עליו יותר מדי. יש דברים שהם שלו, ושלו בלבד, ויש שהם שלי בלבד.
לקראת התרחבות המשפחה אני חושב שזה שיעור חשוב שכדאי ליישם. כדאי לדעת איפה אני מתחיל ואיפה אני נגמר, לפעמים זה חופף אחרים, לפעמים זה משיק, לפעמים אפילו קצת רחוק.
ודאגה כללית אחרונה: אולי באמת אין לי שמץ של מושג, ואני מברבר ללא סיבה, רק כדי להסוות את העובדה שאני באמת, אבל באמת, לא יודע מה יהיה? לעזאזל, החיים האלה, למה אי אפשר לדעת הכל מראש? איך נסתדר עם שניים? איך?
איך?

יומנו של אב טרי

על ידי עודד_המחפש* » 29 נובמבר 2004, 22:26

איזה כיף שחזרת לכתוב.
הדברים מהדהדים ומוכרים, ובדרכך אתה שוב מעורר מחשבות ותובנות.
תודה.

יומנו של אב טרי

על ידי אבא_של_יותם* » 27 נובמבר 2004, 09:31

בקרוב אצטרך לשנות את ה"ניק" שלי למשהו מעט יותר ארוך כמו אבא של יותם ו- ?
כן, אנחנו מצפים לנשמה נוספת שתצטרף אלינו, והיא למעשה כבר כאן, מתפתחת ומתכוננת ליציאה לאוויר העולם בסביבות חודש יוני (סוף החודש). יש לנו תחושה חזקה שמדובר בבת, אבל ימים יגידו. השינוי בכינוי לאתר הוא רק קוסמטי, אבל מאחוריו שינוי ענק, שינוי מרגש, שינוי מעט מפחיד. ההתמודדות עם האבהות היא יומיומית, וריכוז החוויות הוא עצום. איך יש מקום לשניים? אני מכיר חלק מאנשי הקהילה שלהם מספר גדול יותר של ילדים- איך עושים את זה? (לא איך עושים ילדים... את זה אני חושב שכבר הבנתי) איך מוצאים זמן, מקום, כוח, כל כך הרבה כוח. ואולי לא צריך בכלל למצוא עוד כוח. אולי צריך דווקא להבין שישנן מגבלות טבעיות, ובמסגרת המגבלות לתת את כל מה שיש?
בכל מקרה, הריון שני הוא חווייה שונה לחלוטין עבורי, בכל אופן. אני כמעט מתפתה לומר שזה יותר קל. בהריון עם יותם בנינו לאט לאט את היחס שלנו כלפי כל ה"עסק" הזה של ההריון- הבדיקות, ההכנות, הפחדים ממה שלא ידוע ולא ברור כלל. כעת, עם פז"ם הכל נראה שונה. אני הרבה יותר בטוח בדרך שבחרנו- מיעוט בבדיקות, לידה בבית. אני מסוגל לדמיין מה זה תינוק בן יום, מה הצרכים שלו. אני זוכר שזה היה קשה, ואני לא חושש מזה. אני בעיקר מצפה ומתרגש, לקראת חוויות חדשות, לקראת הלידה השניה, שבודאי תהיה שונה מהראשונה. איך יותם יגיב לכל זה?
יותם ילד רגיש. אני מאמין שהוא כבר קצת מבין, אבל בעיקר לא יודע מה מחכה לנו. הוא עסוק ברגע שלו, בנצח שלו, בגדילה, בעיקר בשליטה. כן, הכל סביב שליטה. בגיליון של באופן שעסק בשליטה כתב דני לסרי ששליטה היא למעשה ביטוי של צורך בקשר ובביטחון. אנחנו מתמודדים כמעט כל יום עם התפרצויות של יותם (להלן- הקריזות) שנסובות בעיקר סביב חוסר רצון ממשהו וניסיון של יותם לשחזר את הרגע בו לא סופק רצונו. לדוגמה- יותם מבקש לאכול בבוקר לחם עם דבש. הוא מקבל לחם עםדבש, אבל לא צלחת המדויקת אותה רצה, או שלא באופן ההנחה על הצלחת המדויק, ומשם- קריזה. יותם לא מוכן להמשיך הלאה. הוא מנסה להזיז את הכל חזרה לנקודה שבה הקריזה החלה, ולתקן. אבל בדרך הוא מתבלבל, ואנחנו נכנסים ללופ של עצבים מתגברים. בהתחלה (לפני כשלושה חודשים בערך זה התחיל) הלכנו עם יותם, בדרכו שלו, בניסיון להשביע את רצונו. הנטיה הטבעית שלי ושל ענת לרצות את הסובבים אותנו התבטאה גם כלפי יותם. זה לא ממש עבד. קשה היה להבין את רצונו של יותם, ופעמים רבות זההתנגש ביכולת לעשות אפילו דברים פשוטים מאד. כשהקריזות הלכו ותכפו, שאלתי עצמי מה קורה כאן. התשובה המתבקשת היתה סיווג גילי- כלומר, ברוכים הבאים לגיל שנתיים. אבל אותי זה לא סיפק. אני חושב שהבנתי משהו, שעזר לי לארגן מחדש את היחס שלי לקריזות. הבנתי שבאורח פלאי יותם כאילו נשלח אלינו עם מטרה מסוימת. ענת ואני, כפי שציינתי, טיפוסים די גמישים ומרצים. קשה לנו לקבוע גבולות ברורים. בעבר, כשיותם לא היה מרוצה, תמיד היה הציצי בסביבה כדי להרגיע ולנחם. כשענת החליטה לגמול את יותם, הוא איבד את היכולת שלו להרגיע עצמו. הבנתי שיותם מחפש דרך להחזיר לידיו את השליטה, כיוון שמשהו בקשר אבד לו. הבנתי שאנחנו צריכים ללמוד להציב גבולות, כי מתחת לכל הכעס יותם אולי מבקש לומר לנו- הלו, מי כאן ההורה? אולי תגדירו לי כבר עד לאן מותר? מה אפשר? ענת התחילה לומר ליותם שהיא מבינה שהוא מנסה למצוא שקט, ושהוא ימצא את השקט שהוא מחפש בתוכו. במקביל, אני כבר לא כל כך מתרגש מהקריזות, ומשתדל לקבוע גבול ברור בכל פעם שאני מרגיש שהוא קרוב להיחצות. ישנם ימים שעוברים בשקט ובזרימה, וישנם ימים שכל רגע הוא פוטנציאל להתנגשות. בסופו של דבר, אני מרגיש שכל התקופה הזו היא תירגול בדיאלוג, ותירגול בהבנה הדדית, בעיקר קביעת כללי משחק חדשים ביננו לבין יותם.
לפעמים זה פשוט קשה מנשוא. יותם מתעורר באמצע הלילה, לא נרדם, מבקש להיות על הידיים- גם זה לא עוזר, מבקש לראות טלויזיה- באמצע הלילה, וכשהסכמנו בעבר, גם זה לא עזר. ההבנה שיותם בעצם מחפש דרכים משל עצמו להתמודד עם אובדן הדרך היחידה שהכיר מיומו הראשון, פתחה את הדרך לדיאלוג ביננו, גם אם לא תמיד זה ממש מצליח.
לפעמים אני שוכח שיותם רק בן שנתיים וקצת. לפעמים נדמה לי שהוא מבוגר לגמרי, ולפני כמה חודשים היתה לנו תזכורת מכאיבה לגילו ולסכנות שבכל זאת נמצאות שם תמיד. יותם שיחק עם גפרורים, ענת לא שמה לב, אני הייתי בחוץ, ולפתע שמעתי את ענת צועקת. מסתבר שיותם הצליח להדליק את כל הקופסה בידו, והוא נכווה די קשה בחזה וביד. נבהלנו מאד, יותם סבל נורא. מרחנו על הכוויות משחות מרגיעות, יותם (שעדיין ינק) נרגע ונרדם תוך בכי קורע לב. אנחנו היינו בלחץ, התקשרנו לקבל קצת תמיכה, ולאחר ארבעים דקות, יותם התעורר, כולו חיוכים ושמחה, והתחיל להשתולל כאילו לא קרה כלום. אנחנו הבטנו בכוויות ונחרדנו. כושר הריפוי של יותם היה מדהים. הכוויות נעלמו מהר מאד, ואני חושב שזה קשור ליכולת הריפוי הפנימית שלו. יותם ממש נהנה לספר לכולם על מה שקרה, ("אש, גדול, כואב, יד") ואני מאמין שהיכולת שלו לדבר, תרמה את חלקה לריפוי המהיר. עבורי המקרה היה תזכורת ברורה- אמנם יותם כבר ילד, לא תינוק. אמנם הוא מדבר, הולך, יודע היטב מה הוא רוצה- אבל עדיין, הוא רק בן שנתיים, ואנחנו שם בשביל להיות איתו, וגם כדי לסמן לו גבולות ברורים, על פי מה שאנחנו מאמינים שהוא יכול- או לא יכול, או אולי לא צריך?
הקשה באמת היתה תחושת הפגיעות של הגוף שעלתה מן המקרה. העובדה הפשוטה שליותם גוף קטן ופגיע כל כך, הממה אותי ממש כמו גילוי עובדות החיים. הרי הייתי אמור לדעת, להשגיח, ובכל זאת- המחשבה שהאש יכולה הייתה להזיק יותר, לא הירפתה שבועות לאחר המקרה. מאז הגפרורים במקום בטוח, אבל מהר מאד חזרנו למסלול, לא הפכנו חרדתיים יותר, או משגיחים יותר, ואני מודע לאפשרות הסבירה בהחלט שעוד מקרים כאלה ואחרים צפויים לנו, ושיותם ואני וענת נצטרך להתמודד עם כל מקרה לכשיקרה.

יומנו של אב טרי

על ידי אבא_של_יותם* » 30 אוגוסט 2004, 18:25

חולם חסר, כתוב לי בדף הבית אבא של יותם , שם אשמח לדון בנושא.

יומנו של אב טרי

על ידי יולי_פעלולי* » 29 אוגוסט 2004, 03:06

..דרך אגב לי לקח שנים ללמוד שוב להגיד לא!

יומנו של אב טרי

על ידי יולי_פעלולי* » 29 אוגוסט 2004, 02:59

|Y| עונג לקרוא, במיוחד אחרי שכל שני וחמישי אנחנו מקבלים שטיפת מוח דומה מאמא של בן זוגי שמאוד דואגת ל"עתיד" שלנו
ובכל הזדמנות מחדש מזכירה לנו שאנחנו צריכים לסדר כבר את החיים שלנו וסוף סוף להתברג לאיזו שהיא חברה גדולה ומבוססת!
@}

יומנו של אב טרי

על ידי חולם_חסר* » 29 אוגוסט 2004, 01:10

יש לי שאלה לאבא של יותם, כתבתי מחזה ואני רוצה לדעת מה אני צריך לעשות כדי להעלות אותו. אני גם רוצה לביים אותו. מה הדרך הכי טובה לחבר את כל הקצוות ?

יומנו של אב טרי

על ידי דרור_כמון* » 22 אוגוסט 2004, 11:19

אילו תובנות, שי!
אתה מבורך וקדוש!

יומנו של אב טרי

על ידי מאמא_מאוהבת* » 22 אוגוסט 2004, 01:18

וואו, איזה סיפור נהיה מהערה הומורסטית שבכלל לא כוונה ל"שי, וואללה, איזה גבר אתה!" אלא ל"יצאת גדול, כל הכבוד וכו'".
<לא אוהבת להתפלסף>

יומנו של אב טרי

על ידי מסייה_רשוון* » 22 אוגוסט 2004, 00:37

גבר הוא בהכרח אדם, אבל אדם הוא לא בהכרח גבר.

ההערה של אמא של יונת החליפה אנושיות במגדריות, גם אם לא להגדרת מגדר ממשית כיוונת כשאמרת "גבר", מאמא.
אנושיות היא הרבה יותר מגבריות. "גבריות" ו"נשיות", או "זכריות" ו"נקביות" אפשר לראות בטבע בלי סוף, אבל כמה פעמים אפשר לראות אנושיות?

<רשוון מכמת>

יומנו של אב טרי

על ידי אמא_של_יונת* » 22 אוגוסט 2004, 00:37

וגבר הוא לא אדם?
זה לא מה שאמרתי, אבל זו הדגשה אחרת. כשאומרים "גבר" זה בניגוד ל"אשה". זה מדגיש את הגבריות שבו.
כשאומרים "אדם" זה מדגיש את האנושיות שבו.

יומנו של אב טרי

על ידי מאמא_מאוהבת* » 21 אוגוסט 2004, 23:49

וגבר הוא לא אדם?

יומנו של אב טרי

על ידי אמא_של_יונת* » 21 אוגוסט 2004, 23:20

שי, יצאת גבר!
לא.
יצאת אדם .

יומנו של אב טרי

על ידי אמבט_ים* » 21 אוגוסט 2004, 16:43

ואני מניח שכמה שאנסה להכין עצמי לזמנים קשים אחרים- כשהם יגיעו, אצטרך פשוט להיות שם, וזהו. אצטרך לחוות את הרגעים הקשים, כמו הטובים, ללא ידיעה מוקדמת ממשית, וזה הרי כל היופי, כל הכיף, אלה החיים הממשיים.
כמה חכם גם כל השאר. תודה.

יומנו של אב טרי

על ידי מאמא_מאוהבת* » 21 אוגוסט 2004, 01:00

שי, יצאת גבר! :-) |Y|
כתבת ממש יפה. נו, מה חדש פה? :-)
שוב |Y|

יומנו של אב טרי

על ידי בשמת_א* » 20 אוגוסט 2004, 08:02

אבא של יותם, מתי אתה מוציא את הספר שלך, תזכיר לי? (כמו שהוא, בלי לערוך אף מלה) אני קונה.

אם לנסות ולתמצת את השקפת העולם המצטיירת מן הדברים שנאמרו, ניתן לומר כי זאת השקפת עולם חסרת אמונה. זו השקפת העולם בה גדלתי, שרצופה בביטוחים למיניהם, בצבירת ידע, בביטול האינטואיציה, בראיית העתיד כזמן האמיתי, תוך ביטול ההווה.
וככה אנחנו חיים מין חיים שאנחנו בכלל לא רוצים, בשביל עתיד שאנחנו לא בטוחים שאנחנו רוצים (אבל אנשים אחרים הגדירו אותו בשבילנו כיעד נכסף), ובשום רגע ורגע לא חיים את החיים שלנו.
אנחנו לא רוצים יותר לא לחיות.
אנחנו לא רוצים יותר חיים שהינדסו לנו אחרים.
אנחנו לוקחים מחדש את החיים שלנו, ומנכסים אותם מחדש לעצמנו.
אנחנו לומדים עם הילדים שלנו לגלות יום יום: מי אני? מה אני רוצה? מה אני רוצה לעשות עכשיו? מה טוב לי ומה לא מתאים לי?
אנחנו לומדים עם הילדים הקטנים שלנו לגלות יום יום: שמותר לא לעשות מה שלא נעים, ורצוי לעשות את מה שנעים (-:

יומנו של אב טרי

על ידי דקל_נור* » 20 אוגוסט 2004, 07:51

|Y|

יומנו של אב טרי

על ידי אבא_של_יותם* » 20 אוגוסט 2004, 03:22

אני לא אמחק את השתלשלות התגובות בעקבות דבריה של טלי.
למה? כיוון שדבריה של טלי, למרות הרוגז שעוררו בי, גם חידדו לי מספר הבנות. למה כל כך התרגזתי? למה הרגשתי שדבריה מאיימים עלי?
אני חושב שבאיזשהו מקום עמוק, עוררה בי טלי את חוסר הביטחון הטבוע בי, אותו מקום שבו נשמעים קולות הטמועים בי, ששואלים ללא הרף- מה יהיה, האם הדרך נכונה, אולי הכל מתבסס על איזה חלום אופטימי, שסופו להתנפץ?
אם לנסות ולתמצת את השקפת העולם המצטיירת מן הדברים שנאמרו, ניתן לומר כי זאת השקפת עולם חסרת אמונה. זו השקפת העולם בה גדלתי, שרצופה בביטוחים למיניהם, בצבירת ידע, בביטול האינטואיציה, בראיית העתיד כזמן האמיתי, תוך ביטול ההווה. כך אמרו לי תמיד- צריך בית ספר, כי בלי בגרות אין מה לחפש, צריך תואר, צריך צבא, צריך וצריך וצריך. העולם קשה, רצוף מכשולים, בכל פינה אורבים עוד מתחרים, צריך לנצח את כולם על מנת להשיג את החיים הנכונים, הטובים. בשם האידיאולוגיה הזאת מצאתי עצמי פעמים רבות מוותר על ההווה, למען הבטחת העתיד. וראו- זה פלא- בכל פעם שעשיתי משהו על מנת להבטיח את העתיד, כמעט הגעתי לקו הסיום, ואז עצרתי. מחוסר כוחות, תוך בחינה מחודשת של הדברים, העדפתי לוותר על ה"עתיד" למען העכשיו.
איך זה מתקשר למה שכתבה טלי? טלי מנסה להכין אותי לקראת העתיד. היא בתום לב, מתוך רצון טוב, שתחילה לא ראיתי אותו, מנסה לומר לי- אתה נאיבי. החיים הרבה יותר קשים. אתה עוד תראה...
אבל אני מעין אידיוט שכזה. אני מעדיף לא לראות. אני רוצה לראות את העכשיו. לחיות אותו. אני מנסה באמת ובתמים לחוות את הרגעים המופלאים עם יותם כפי שהוא (כך אני מאמין) חווה אותם כרגע. כהווה צרוף. כשיותם קם בבוקר, הוא לא קם על מנת לתכנן את שארית היום, כחלק משרשרת מתמשכת של שיגרה. כל ארוחת בוקר שלו היא חד פעמית. כל ביס הוא רגע מיוחד בפני עצמו. לכן החווייה של גידול ילד היא מעין נצח. כל רגע הוא עולם שלם שאין בו עבר ואין בו עתיד. הוא הווה ממושך, עד הרגע הבא, וכך הלאה. לפעמים, אני באמת שוכח לגמרי כשאני עם יותם את הזמן. הזמן הזה, שפשוט נוכח יותר מדי בחיי, נעלם ומתמוסס כשאני עם יותם.
צריך הרבה אמונה כדי לחוות את הרגע ולשכוח את העתיד. צריך הרבה אמונה בכך שמה שעכשיו הוא הנכון. לכן, כשיגיע הרגע שבו יותם יהיה מרגיז ומעיק, כפי שמבטיחים שיקרה, אני אנסה לזכור שזה מה שיש עכשיו, וזה לא אומר דבר לגבי העתיד.
אני מבין שהדברים שנאמרו נאמרו על מנת להכין אותי לזמנים אחרים. אבל אין טעם ממשי בהכנה. כמה שניסיתי להתכונן להריון, לא הייתי מוכן לו. כמה שניסיתי להתכונן ללידה, לא הייתי מוכן לה. באותה מידה, לא הייתי מוכן לשבועות הראשונים אחרי הלידה, שהיו די קשים. ואני מניח שכמה שאנסה להכין עצמי לזמנים קשים אחרים- כשהם יגיעו, אצטרך פשוט להיות שם, וזהו. אצטרך לחוות את הרגעים הקשים, כמו הטובים, ללא ידיעה מוקדמת ממשית, וזה הרי כל היופי, כל הכיף, אלה החיים הממשיים.
יש בי אמונה עמוקה ואמיתית, גם בי, גם ביותם, שתמיד נדע להתמודד עם מה שלא יקרה, כי היסודות שאנו בונים עכשיו, הם איתנים, וכל מה שצריך הוא אמונה בכוח שיש לנו לחיות כל רגע כאילו הוא הנצח בהתגלמותו.

יומנו של אב טרי

על ידי אמא_של_יונת* » 19 אוגוסט 2004, 01:46

כן, מצטרפת לבשמת
גם אני. אבל ההחלטה היא של בעל הבית.

יומנו של אב טרי

על ידי אמא_נמרה* » 18 אוגוסט 2004, 22:51

כן, מצטרפת לבשמת (חשבתי את זה לפני שקראתי מה שכתבת).

בתור קוראת נאמנה, אני לא רואה למה צריך להשאיר כאן כל הערה.

<אפשר למחוק גם הערה זו>
<כל טוב>

יומנו של אב טרי

על ידי בשמת_א* » 18 אוגוסט 2004, 05:47

נפלתי על הקטע מ"טלי" בהשתאות.
אני תוהה אם לא כדאי לנקות את הדף מאנרגיות טרוליות שליליות?

יומנו של אב טרי

על ידי אמא_של_יונת* » 18 אוגוסט 2004, 00:50

אבא של יותם ,
הנפילה כבר הגיעה, ובגדול. כי אפילו לדף הנפלא הזה מגיעים אנשים מכל הסוגים. נכון, חבל.
אבל אתה, אל תתן לפגיעה הזאת לחסום אותך. אנשים רבים קוראים בדף הזה, מהנהנים ומתרגשים, ולפעמים אפילו מנגבים דמעה.
החוויות שאתה מתאר הן אישיות וראשוניות. גם אחרים חווים אותן, אבל רק מעטים נחנו במודעות עצמית, רגישות ויכולת תיאור כשלך.
תודה!
ואל תפסיק...
אמא של יונת, וגם אמא לארבעה.

יומנו של אב טרי

על ידי אבא_של_יותם* » 17 אוגוסט 2004, 17:41

ענת גביש, שכחת לסיים ב
"כל טוב"

יומנו של אב טרי

על ידי ענת_גביש* » 17 אוגוסט 2004, 17:29

_לדעתי הנפילה עוד תגיע. הילד יגדל וכבר לא יהיה רק מתוקי והבעיות תגדלנה וההתפכחות בוא תגיע
ועקרונות הגידול יצטרכו לפנות מקום למציאות העצבנית ואז פשוט זורמים עם היומיום,מתגמשים,מתרגזים
וממשיכים הלאה-בדר"כ עם מטען של רגשות אשמה..._
בקיצור, יהיה חרא.
האנטי אפידורליזם,ההתחברות לכאב,אובססיית ההנקה וכ"ו... אנשים אובססיביים רק מחליפים את האובססיות באחרות. במקרה של האבא כאן הוא בטח יאמין, כשתינוקו יגדל, בילדים חופשיים ומאושרים, בנערים בריאים בנפשם, בחיים בלי רגשות אשמה, מי יודע מה עוד...

יומנו של אב טרי

על ידי ענת_גיגר* » 17 אוגוסט 2004, 15:54

טלי, נימת דבריך מקוממת מאוד. את באה לאב שכותב כאן את רחשי לבו, וממרום מושבך בתור אם לשניים, את יודעת איך מתנהלים החיים האמיתיים.
אז בואי תשמעי משהו, מדובר כאן בחיים אמיתיים מאוד, עם הכאבים, והתסכולים, והיומיום והאשמה, ובכל זאת יש בחירה בדרך חיים מסוימת ולא בדרך אחרת,
לפי דבריך אני מבינה שזו לא דרכך, ושהדרך הזאת מעוררת בך התנגדות, וזו זכותך,
אבל יומן אישי של בן אדם הוא לא המקום לשפוך את ההתנגדות או ההתנשאות שזה מעורר בך, תני קצת יותר כבוד.
האנטי אפידורליזם,ההתחברות לכאב,אובססיית ההנקה וכ"ו...
שימי לב כמה בחירת המלים שלך יכולה לקומם מישהו שבחר באורח חיים כזה, כאילו מדובר באיזה טרנד או הפרעה נפשית.
אז תודה על השיעור המאלף, וכל טוב.

יומנו של אב טרי

על ידי אבא_של_יותם* » 17 אוגוסט 2004, 12:34

אוי כמה שאת צודקת!
הנפילה כבר הגיעה, ובגדול. יותם פשוט מאכזב אותי ומרגיז, ואני כועס מאד, ומיד מרגיש אשם. טוב, חבל שעקרון הרצף ועוד כל מיני שטויות שכאלה סימאו אותי. התפכחנו! ממחר יותם בגן, אין יותר ציצי, מספיק עם השטויות, זה נגמר.
חבל רק שבמקום להכיל, את משליכה.
כל טוב.

יומנו של אב טרי

על ידי טלי* » 17 אוגוסט 2004, 12:11

יש לי הרגשה שאבא של יותם כאילו מצטט מאיזה ספר על עקרון הרצף או משהו דומה.
האנטי אפידורליזם,ההתחברות לכאב,אובססיית ההנקה וכ"ו...
לדעתי הנפילה עוד תגיע. הילד יגדל וכבר לא יהיה רק מתוקי והבעיות תגדלנה וההתפכחות בוא תגיע
ועקרונות הגידול יצטרכו לפנות מקום למציאות העצבנית ואז פשוט זורמים עם היומיום,מתגמשים,מתרגזים
וממשיכים הלאה-בדר"כ עם מטען של רגשות אשמה...
אבל אף פעם לא מפסיקים לאהוב.
כל טוב.
טלי. אמא לשתיים.

חזרה למעלה