פעם אני ואחותי רבנו כל הזמן, ועל כל דבר
זה משתנה עם הגיל הריבים נובעים או מקנאה או מחוסר הסכמה ואצל ילדים זה טבעי לגמרי זה כבר לא בסדר אם זה נמשך כשמבוגרים.אז צריך לרדת ולבדוק אולי יש בעיות מתחת לפני השטח, איזו?, למה?..

שלום לכן כולן,

גם לי יש בת 7.5 ובן 4.5 שרבים. אני כבר צוחקת עליהם, שהם תמיד רבים על משהו, ולפעמים מחליפים. תקופה מסוימת רבים מי יצחצח שיניים ראשון, ופתאום הופ! מחליפים! ואז רבים מי יצחצח שיניים שני. אני שואלת אותם על מה רבים עכשיו. מה באופנה, לצחצח ראשון או שני? שאני אשכב איתם ראשונים או שניים? על מה רבים?

צחוק צחוק, גם אני לא אוהבת שהם רבים. יש שני דברים שאני עושה. ועכשיו מזכירה לעצמי להמשיך

אחד זה תמיד תמיד, בעקביות, עובדת על עצמי. כל כעס שיש לי, כל תסכול, אני יודעת היטב שהוא לא קשור אליהם. אז כל אחד בטכניקה האהובה עליו - אבל עבודה עצמית מחוללת פלאים. כי אז כל הסיטואציה הרבה יותר נקיה. אפשר להיות עבורם, ולא להיות שקועים בכעסים של עצמנו. שהם בעצם מהילדות שלנו.

דבר שני - אני בהתמדה עושה להם קואוצ'ינג. זה משהו שכל אחד יכול לעשות, אם עושים את הדבר הראשון, כלומר עובדים על עצמנו, כך שנגיע ממקום יותר נקי. אני מסבירה להם בהתאם לרמה שלהם, שמריבות הן בחירה שלהם, שגם אם מישהו עושה משהו שמפריע, התגובה שלהם - כעס, מריבה, סלחנות, חיפוש פתרון - התגובה היא תמיד בחירה חופשית שלהם. אני לא מרשה להם הכל. למשל אני לא מרשה להם לא להשאיל זל"ז חפץ שבוודאות לא ינזק, ושהם לא צריכים אותו כרגע. פשוט לא מרשה. נושא הקשר שלהם הוא משהו שאני משקיעה בו הרבה. אני מסבירה להם זה את רגשותיו של זה, מראה להם מה קורה מתוך הפעולות שלהם.

עוד דבר - אני משתדלת להיות אמפטית לסבל של כולם, התוקף והקורבן. כולם זכאים לחיבוקים וניגוב דמעות. ה"טוב" וה"רע". שניהם צריכים תשומת לב באותו הזמן. אני פורשת ידיים לשניהם להגיע אלי לחיבוק. ברור לי ששניהם במצוקה.

לגבי לשפוט- אני משתדלת לא כל הזמן לשפוט, אם כי זו הנקודה הקשה לי ביותר. זה קל יותר אם מיישמים את כל השאר.

בהצלחה

דף מדאיג
למה? כי רובו הוא בעיות ללא פתרון...

אנחנו כרגע במצב דומה לשל במבי:
_הם משחקים המון ביחד, צוחקים, אוהבים. ממש כיף. אבל ההתקפות שלה אותו (שהתחילו רק כשהוא היה בערך בן שנה) משגעות אותי. אני מצפה שתאמרו לי שהיא עושה את זה כי זה משגע אותי. כי זו נקודה רגישה אצלי. אבל מאוד קשה לי לא לגונן עליו. מצד שני, כמובן, הוא מושך לה בשיער והורס לה דברים. אבל הרבה פעמים, ובזמן האחרון יותר, היא מתקיפה אותו בלי שום סיבה (נראית לעין, לפחות לעין שלי).
מדבר אלי להתערב כמה שפחות, אני יודעת שזה מה שאמא שלי עשתה איתי ועם אחי (ואנחנו חברים טובים מאז ועד היום, אותם רווחים). אבל הוא בגיל שממש נראה לי שאין לו כלים והבנה להתמודד עם זה. הוא באמת נבהל, מפחד ונעלב. אני ממש מרגישה צורך לגונן עליו. ואני כועסת עליה שהיא עושה את זה._

ההתקפות של הגדול על הקטן נחלקות לכמה סוגים: מסוכנות ומפחידות (בעיטה בגב כשהפעוט שוכב למשל), סתם בעייתיות (שופך לו מים על הראש כולל האוזניים), ומרגיזות (צ'פחה מזדמנת). על הסוג הראשון והשני אני אוסרת וגם יש לי נימוקים, הסוג השני סתם מוציא אותי מדעתי. לפעמים הוא סתם לא נותן לו לעבור בדלת לחדר מסוים. שאני לא חייבת להתערב בזה, אבל עדיין הקטן בא אלי בבכי ותלונות.
מעבר לזה, הם ממש לא כוחות - בן חמש ורבע ובן שנה וחצי.

שואלת שוב ואשמח לשמוע את דעתכם,
_קראתי את הדף ובכל זאת לא מצאתי בו את מבוקשי .
קשה לי כבר מאד מאד עם המריבות של בניי , הגדול בן 8 והשני בן 4
הם רבים הרבה , מרביצים ומתגרים אחד בשני
ניסיתי את כל השיטות
הייתי אצל מטפל משפחתי שייעץ לי להתעלם ולהגיש להם שאני לא קיימת בשבילם כשהם רבים, אני לא מתחברת לזה .
זה נכון לדעתכם?_

שלום לכולם, יש לי בעיה שאני לא מצליחה להגיע לפתרון וחשבתי שאולי סיעור מוחות עם אנשים שאני מעריכה את דעתם וגישתם לחיים ולגידול ילדים תועיל יש לי שני אחים קטנים (בן 11 ובן 9 וחצי) מאמא אחרת ואותו אבא. אני אמא לילד בן שנה וחודש. אנחנו גרים מאוד קרוב ולכן לעתים קרובות אחיי באים לבקר אותי. היום ובכלל בפעמים האחרונות אני לצערי מרבה לריב איתם. הם משתוללים בבית (רצים, בועטים בכדור לכל עבר, רבים בינם לבין עצמם, מרביצים אחד לשני וכו') ולא שמים לב למה שקורה סביבם. הם יכולים לשבור או בטעות ליפול על הילד וחושבים שעם "סליחה" אפשר לפתור הכל. אני מנסה לנשום עמוק ולמצוא פתרונות יצירתיים אבל בסוף תמיד ה"אוטומט" יוצא ואני מאיימת עליהם (ובדברים שאני אח"כ חושבת על זה שאין סיכוי שאני אעמוד בזה), צועקת ושולחת אותם הביתה כשכולם עצבניים. אני רוצה מאוד שזה יהיה אחרת כדי שכולנו נהנה אחד מהשני ובמיוחד שבני יהנה מהדודים הצעירים שלו. האם אני מבקשת יותר מידי בהיותם שני בנים בגיל הטיפש עשרה או שיש מה לעשות בנידון? אין לי בעיה לקבל ביקורת (במיוחד אם היא בונה) אז בבקשה... פתרונות יצירתיים? מישהו?
המון תודה (בעיקר על ההקשבה...)

רק את ואשתי מסוגלות לתת לתינוק לטפס לבד במדרגות בלי שמירה צמודה והיסטריה...)
גם אני. מאז שהם למדו לזחול ונהיה להם חשק לעלות ולרדת במדרגות אצלנו בבית. והם לא נופלים.

קראתי את הדף ובכל זאת לא מצאתי בו את מבוקשי .
קשה לי כבר מאד מאד עם המריבות של בניי , הגדול בן 8 והשני בן 4
הם רבים הרבה , מרביצים ומתגרים אחד בשני
ניסיתי את כל השיטות
הייתי אצל מטפל משפחתי שייעץ לי להתעלם ולהגיש להם שאני לא קיימת בשבילם כשהם רבים, אני לא מתחברת לזה .
זה נכון לדעתכם?

רציתי להתייעץ פה, אולי למישהו תהיה איזושהי הבנה לגבי העניין.
היום בני האמצעי (7) יוצא אליי החוצה: הבכור(11.5) לא מרשה לו לשחק בדיסקים שלו.
למה?
כי אני כבר לא מסכים שהוא יהיה המלך שלי.
אהה... זה לא נושא חדש, אבל מקפיץ אותי מאד( אולי לא בצדק? אולי אני לא צריכה להתערב באינטראקציות ביניהם, על אף שלהבנתי יש השפלה והמעטה בלהיות בעמדת עבד/ משרת ? אני באמת לא יודעת ).
זה המקום להסביר, שלבכור יש המון דיסקים, והוא אינו משתמש בהם, אלא שהם עדיין שלו (קנה אותם בכספו). לאמצעי יש ממש מעט, והם כבר "קטנים עליו". הכעס והתסכול על מצב המלך/משרת ששוב הופיע אצלנו, פלוס ההבנה שהמון דיסקים נמצאים אצל מי שלא צריך אותם בכלל ופשוט נהנה לנופף בהם כמו איזה פתיון מול עיניים כלות, פלוס איזה משפט שחברה לעבודה אמרה( אין מצב שלי-שלו אצלם. הכל משותף, גם מה שנקנה ליומולדת,למשל)-- כל אלו עשו את שלהם, ואני אמרתי - טוב אז אין ברירה, הדיסקים יהיו של שניכם.
אומרת את זה ויודעת, שזו אמירה מאד לא הגונה, אבל לא יודעת איך להיחלץ מהמצב.
הגדול כמובן מתמרמר, הם נקנו בכספו. לאמצעי לא איכפת, ממילא אין לו משהו שהגדול יכול לרצות.
בהמשך היום אני מעלה חלופות אחרות: תשתף אותו בדיסקים, אלא אם כן יש סיבה מספיק טובה לא לשתף( אם למשל הרגיז אותו מאד, ולא בגלל שלא הסכים להיות עבד שלו...).פתרון צולע לגמרי,לדעתי.
או אולי, תשמור לעצמך עשרה שאתה אוהב, ותשתף אותו בשאר?

כל ההצעות נדחו בהינף יד, מה שמעלה את בקשת העזרה- האם למישהו יש רעיון ? עצה כלשהי ?
בתודה מראש.

יחסי אחים

(כמו כולם, גם אני משוכנעת שדניאלה לונדון גרה אצלנו בבית).

קראתי את הדף. אני קצת עצובה. מאוד קשה לי כשהגדולה (עדינה, נדיבה, אוהבת, משתפת) צורחת על אח שלה בצווחות שגורמות לו לבכות (מבהילה אותו). או שהיא לוקחת לו מהיד צבעים כשהוא מצייר (כשאני נותנת לשניהם לצייר ביחד), בלי שהוא מפריע לה בכלל בדרך כלל. היא בת 3 עוד מעט. הוא בן שנה+3. הם משחקים המון ביחד, צוחקים, אוהבים. ממש כיף. אבל ההתקפות שלה אותו (שהתחילו רק כשהוא היה בערך בן שנה) משגעות אותי. אני מצפה שתאמרו לי שהיא עושה את זה כי זה משגע אותי. כי זו נקודה רגישה אצלי. אבל מאוד קשה לי לא לגונן עליו. מצד שני, כמובן, הוא מושך לה בשיער והורס לה דברים. אבל הרבה פעמים, ובזמן האחרון יותר, היא מתקיפה אותו בלי שום סיבה (נראית לעין, לפחות לעין שלי).

מדבר אלי להתערב כמה שפחות, אני יודעת שזה מה שאמא שלי עשתה איתי ועם אחי (ואנחנו חברים טובים מאז ועד היום, אותם רווחים). אבל הוא בגיל שממש נראה לי שאין לו כלים והבנה להתמודד עם זה. הוא באמת נבהל, מפחד ונעלב. אני ממש מרגישה צורך לגונן עליו. ואני כועסת עליה שהיא עושה את זה. ובדרך כלל מאוד קל לי להישאר קונקרטית, אבל כאן ממש בא לי לעשות לה דווקא בחזרה.

לכל המתעניינות והמתעניינים ניתן להשיג את כל סידרת הספרים של "אחים ללא יריבות" "איך לדבר כך שהילדים יקשיבו" ועוד.. דרך הכתובת מייל המצ"ב, או דרך האתר, מניסיון אישי ומקצועי הגישה שכתובה בספרים אלו עושה פלאים באוירה בבית.
בהצלחה לכל ההורים .

דוא"ל [email protected]
Www.lifecenter.org.il - אתר אינטרנט

אחד הדברים שעזרו אצלנו היה לעזור לגדול: כל פעם ששמעתי התחלה של ריב, הייתי באה ושואלת אותו "אתה צריך עזרה?" בהתחלה הוא כמעט תמיד רצה שהקטן לא יפריע לו, לא יהרוס לו, לא יסיח את דעתו, וכו'. אז הייתי לוקחת את הקטן לעשות משהו איתי, או שהיינו נשארים לשחק ליד הגדול במשחק אחר, או שהיינו מסתכלים יחד במה שהגדול עושה ומדברים על זה (זאת אומרת, אני הייתי מדברת, כמו סיפור, והוא היה מקשיב ומסתכל).

במשך הזמן הגדול למד להציע לקטן קצת חלקים מהמשחק שלו, או אפילו לשתף אותו. ועדיין, לא תמיד הוא רוצה שיתערבו לו בדברים. זה לגיטימי בעיני.

אולי זו דרכה של הגדולה להגיד לך שהיא צריכה אותך?

יש לי ילדה בת שמונה וחצי וילדה בת חמש וחצי (הילדה בת חמש וחצי היא עם העיות קשב וריכוז ומקבלת רתלין) הילדה הגדולה כל הזמן רוטנת ועצבנית ודוחה את אחותה הקטנה הן כל הזמן רבות ומציקות האחת לשניה אני מנסה כל הזמן לדבר איתן אבל הגדולה מגיבה כל הזמן בחוצפה ובצעקות הייתי רוצה לשמוע את דעתכם בנושא

הייתי רוצה להתייעץ ואולי סתם לקבל אישור.
יש לי שתי בנות (עוד מעט ארבע, וחמש וחצי). שתיהן הולכות לגנים שונים, הגדולה (בגיל גן חובה) בגן רב גילאי (חובה וטרום) ובשנה הקרובה גם הקטנה (בגיל טרום חובה) תלך לגן רב גילאי (חובה וטרום) אחר. כאשר רוב חברותיה של הקטנה שהיו השנה, יהיו בשנה הקרובה בגן של אחותה הגדולה. אנחנו גרים בישוב המונה 350 משפחות בערך. עד כאן המבוא.
לגבי אחר הצהריים, הבנות שלי לא מרבות ללכת לחברים אחר הצהריים, הן משחקות הרבה יחד (ובעיקר רבות).
כשהגדולה הולכת לחברה אני משתדלת לא לצרף את הקטנה (אלא אם גם אני מצטרפת) וכנ"ל לגבי הקטנה. אבל בצהרון כל הילדים יחד ולכן הן רוצות ללכת יחד לאותן חברות, זה מאוד לא נעים לי כי לרוב ההורים נראה לי שדי מפריע כשאני שולחת את שתיהן יחד ואילו אני נשארת "לבלות" בבית לבדי. בשנה הבאה אני צופה עוד יותר קשיים - מה יקרה אם חברה "קטנה" מהגן של הגדולה תרצה להיפגש איתה? הרי בשנה הקודמת היא היתה בגן של הקטנה. הרי הקשר בניהן לא נעלם לגמרי.
אחר הצהריים הן רוכבות על אופניים ומשחקות ברחוב עם ילדים, אבל בקושי מרגישות צורך ללכת לחברים מחוץ לבית. אני לעתים מעודדת אותן ולעתים פחות. האם זה בסדר? האם אני לא צריכה לעודד אותן יותר לצאת כל אחת לחברותיה ולהיפרד מאחותה? יש בין שתי האחיות תחרות נוראית וקנאה רבה.

אני מאוד התחברתי לפני כמה זמן למשפט שאמרה יונת שרון או רועי שרון: את אחראית לילדים שלך אבל לא אחראית למערכת היחסים ביניהם (ויסלחו לי האושיות על הציטוט הלאמדויק). אני אגן על כל אחד מהם במידה והם נפגעים מהשני, אבל לא אתערב במערכת היחסים שביניהם, כולל ריבים.
ואני מסתייגת, הילדים שלי לא בחינוך ביתי.

טלי, אני חושבת שכדאי להבין למה הם רבים פתאום. אם זה חלק ממהלך המשחק אז באמת אין מה להתערב. אבל אם זה עייפות או רעב או שנמאס, אז את יכולה להציע מנוחה או אוכל או עיסוק אחר.

יש נושא שמטריד אותי כבר זמן מה. יש לי ארבעה ילדים (6, 5, 3, 1.5) - כולם ילדי חינוך ביתי ונמצאים ביחד כל שעות היום. בד"כ הם חברים נהדרים ולעתים חולפות שעות של משחק משותף נעים ורגוע כשנשמעים רק קולות של צחוק. אפעס- קורה שמתחילות מריבות על דרך המשחק, על צעצוע שכולם חפצים ביקרו באותה שניה, וסתם כי נמאס להם. באופן עקרוני אני נגד להתערב ואני משתדלת להישאר מחוץ לעניין ולאפשר להם להסתדר לבד (למרות שמחיר הוא לפעמים צעקות ובכי). היש דרך נכונה? מבקשת להחכים מבעלי נסיון.

מיץ, אני לא חושבת שהיחסים ביניהם הם באחריותך. זאת אומרת, כל אחד מהם לחוד הוא כן באחריותך, וברור שאת צריכה להגן על כל אחד מהם (גופנית ונפשית), אבל בזה העניין מתמצה לדעתי. אם אף אחד מהם לא מותקף (גופנית או נפשית) אז אין שום סיבה להתערב. ואם אחד מהם מותקף, אז פשוט תעשי מה שצריך בשביל להגן עליו מהמתקפה בצורה שנראית לך הכי בריאה. נראה לי חשוב יותר להתרכז ביחסים שלך עם כל אחד מהם, ולהניח להם להתייחס אחד לשני בדרך שלהם, ולא בדרך שלך.

יונת, אני מאוד מיומנת בהסחות דעת, ומצאת דרכים להעביר ממצב למצב בענייני הילדים. אכשהוא זה לא מספיק.
זה לא משנה או בונה משהו ביחסים שלהם.
בעצם אני מנסה לחפש איזשהיא דרך של בנית יחסים אחים חיובית יותר. שיש בה יותר שיתוף, נתינה, התחשבות, ויתור. וזה מה שמתפספס לי פה, אני חושבת. הם כל הזמן במאבקק ואני מנסה לברר למה. ואיך אפשר לשנות את זה.

קראתי בעניין את הדף הזה והאמת אין לי הרבה מה להוסיף. גם אצל השלושה שלי יש יחסי אהבה-אלימות לעיתים קרובות. הייתי אתמול עם הסנדוויץ אצל מרפאה בעיסוק, היא שאלה אותו איך קוראים לאחותו הקטנה והוא ענה:
'מפלצת' (-: או בעצם )-: אבל בבית הוא משחק איתה הרבה יותר מאחיו הבכור, הוא גם שומר עליה ומעסיק אותה ובעצם מכיר אותה טוב יותר מכולם כמעט. המסקנה - לא להיבהל מתוקפנות מילולית, יש אומרים שזה אפילו חיובי שהם מוציאים את זה החוצה.

אם אחד מהם היה צורח "אמא!" מכל סיבה אחרת היית באה לעזור, נכון? אני חושבת שברגע שהם קוראים לך לעזרה, זה סימן שהם באמת זקוקים לעזרתך. ועזרה זה לאו דווקא לצעוק על הצד השני; זה יכול להיות גם איך להגן על היצירה של הגדול מפני הקטנה (למשל) ובינתיים למצוא לה תעסוקה אחרת (שתהיה מהנה באותה מידה כמו להציק לאחיה).

מה לעשות איתם? "פסק זמן"? לדבר?
אולי כדאי לך להכין מבעוד מועד כמה דרכי פעולה למצבים שחוזרים על עצמם. למשל: כשהקטנה מציקה לגדול, לקחת אותה לבשל יחד איתך (בהנחה שהיא אוהבת את זה). אם זה יעזור -- יופי. אם לא -- לא נורא. תחשבי אחר כך על אפשרויות אחרות לנסות בפעם הבאה.

הוא מרביץ לה המון. על כל פיפס. היא הורסת לו, מושכת לו, מתגרה בו. ומרביצה לו.
שניהם צורחים אמא. הוא בא, היא באה. היא באה יותר.היא צורחת יותר , הוא מרביץ הרבה יותר חזק. וכואב.
מה לעשות?
להתערב או לא? מתי להתערב? באיזה שלב?
אני כועסת עליו היא שמחה, אני כועסת עליה הוא שמח. אני כועסת על שניהם - הם יד אחת נגדי.
באיזה רמה של מכות להתערב? ב"ליטוף" הראשון או כשהם כבר מתגוששים?

מה לעשות איתם? "פסק זמן"? לדבר? מה להגיד שלא נאמר?
זה עובר להם? מתי?

הייתי על תקן של בת יחידה (וכשהיה לי אחיין בהיותי בת 6, תמיד הייתי זו שויתרה לו ונתנה לו) ואין לי מושג איך להתייחס. לפעמים נדמה לי ששום דבר לא עוזר.

כן, חיוכים של רוצח סידרתי וטון של מכשפה!

קראתי את הדף עם חיוך ושמחתי לראות שגם אצלנו יש שיפור. כמובן עם עליות ומורדות או כמו שבשמת קוראת לזה - כשהבכור מאופס..
אז כשהוא מאופס, יודע להפוך כל עניין למשחק וצחוק ואז מלריב על צעצוע זה הופך למשחק תופסת או משחק משותף בינהם. סך הכל אני מאוד מרוצה מהקשר הם מאוד דואגים וחסרים אחד לשני {כשמפרידים אותם}.

כל כך חמודה שצריך להרוג אותה
אצלנו האמצעית היתה מתקרבת לקטנה, שהיתה בת כמה חודשים, מוחאת כפיים בתנופה חמישה סנטימטר מן הפרצוף שלה ואומרת "חמודה! חמודה!" בחיוך שבעלי ואני קראנו לו (לא באזניה כמובן) "חיוך של רוצח סדרתי".

אצלינו הגדולה, 7 , שרה שירי פטירה לקטנה, 11 חודשים, וגם שרה לה: '... כל כך חמודה שצריך להרוג אותה!'. אבל היא נורא אוהבת להרים אותה.

האמת שלדעתי הם לא מפילים את האח הקטן, באמת - רק אם ייצא להם מזה רווח אצלנו הם יפילו אותו (-;
הרבה אנשים מתפלאים איך זה אני מרשה לבת השש וחצי להרים את אחיה בן השנה וחצי, מלידה.

כי אני סומכת עליה.
וחשוב לי לשדר לה שאני סומכת עליה איתו.

(מה שמזכיר לי, שכחתי לאיזה דף זה מתאים, שהיום הייתי במפגש מהעבודה של בעלי אצל זוג שאפשר לשייך ל"כוחותינו". הבעל ראה את התינוק שלי מטפס לבד במעלה המדרגות התלולות ואמר לי: רק את ואשתי מסוגלות לתת לתינוק לטפס לבד במדרגות בלי שמירה צמודה והיסטריה...)

ולגבי מריבות ביניהם: הקטן מכאיב לגדולה. הגדולה לא זזה אבל פורצת בבכי מר.
אני מנסה ללמד את שניהם.
לתינוק אני אומרת: "ללטף! בעדינות! ט-ו-ב-ה! לחבק את הבכורה!" וכאלה (משתדלת לא להגיד "לא להרביץ" "לא לדחוף" ודברים שליליים כאלה, אלא להגיד מה כן, משהו חיובי)
לבכורה אני אומרת: תסתכלי לו בעיניים ותגידי לו "תפסיק", לא לדחוף אותי, אתה יכול לחבק.

הוא בהחלט מעדיף לחבק וללטף, ואוהב מאוד למלא משימות שנותנים לו (ינוקא, תשים בבקשה את נעלי הבית של הבכורה באמבטיה. ינוקא, תביא לאבא את הכפית הזאת).

כשהיא מאופסת, היא אומרת לו ומייד מפסיקה כל התנהגות לא נעימה אצלו.
זה מאוד תלוי בה.
חשוב לי ללמד אותה את הקטע הזה, לא להיות משותקת מול משהו שהיא חווה כמו תקיפה. אני מלמדת אותה את זה כבר שש שנים, והתובנות שלי הן כאלה:

1. כשהיא מאופסת וממוקדת היא מסתדרת וזוכרת לעצור כל "התקפה" לא נעימה מכל אחד.
2. כשאני מאופסת וממוקדת היא מאופסת וממוקדת. (הלקח ההורי שחוזר פה אולי בכל הדפים)

ענת, סביר שהגדולה לא באמת רוצה שהקטנה תסבול אלא עושה את זה מחוסר ברירה רק כדי להגן על עצמה. אם תהיה לה דרך אחרת היא בטח תשמח להשתמש בה.

גילה, אחד הדברים שאפשר לעשות זה לבקש מהאח הגדול להרים את התינוקת בכל הזדמנות סבירה, ואז זה יקטין קצת את התשוקה שלו לעשות זאת כשלא נוח לך.

כן, מטרידה אותי העובדה שהוא מבכה אותה - היה לה טוב, ונהיה לה רע.
(אחרת? מהכפתלי? שירים אותה. מה הכי גרוע? היא תפול ממרומי ה 60-70 ס"ם שלה?)

לגבי הכעס על הגדולה – מיותר
וואללה. עלה בדעתי ליישם את העצה גם על כל מיני מצבים אחרים:
לגבי הכעס על הבעל- מיותר
לגבי הכעס על אמא שלך- מיותר
לגבי הכעס על המוכרת היום בחנות שכתוב לה שתיים על הדלת ובדקה לשתיים היא כבר לא היתה שם ואין לי ירקות - מיותר .
עכשיו רק נשאר איך לייתר את זה מפה לקיבינימט, את הכעס, ואנחנו מסודרים (-:

והגדולה תצטרך למצוא דרך אחרת להתגונן כשמכאיבים לה למה בעצם? השיטה שלה עובדת. רק האמא קצת נהיית מופרעת בעקבותיה אבל אחר כך כל כך מתנצלת שאפשר לשרוד את כל החבילה.
גילה, מדהים, ואני מכירה עוד כמה אמהות כמוך: לא מטריד אותך שמא חס וחלילה הוא יפיל אותה, אלא כי היה לה נוח והוא הפריע לה?? זאת אומרת החנקת את הפעם הראשונה וזהו? טופל ? וואו. כמה ילדים בקהילה הזאת ייצאו באמת לא חננות.

אם גררתם אותי לפה...
בן ה 3 ורבע מרים את בת החצי שנה.
את התגובה הראשונה שלי החנקתי. התגובה הבאה (שאני ממש גאה בה) היתה להראות לו איך להניח אותה בעדינות בחזרה.
אז הוא מרים ומוריד, מרים ומוריד, או - מרים, הולך לחדר השני ומוסר אותה לי.
איפה הבעיה? היא לא כ"כ שואל אותה אם היא רוצה...
ואז - המערבולת: אני כועסת, תפסיק, לא אל למשוך, היא לא רוצה עכשיו, די, נהנח לה, היה לה טוב על הרצפה ושאר פנינים בטון שנע בכל הסקאלה שבין רגוע ודידקטי לכועס בלתי נסבל.
מה כבר רציתי? לעשות פיפי? לבדוק מה חדש בלי הפרעות? לא הרבה.

קודם כל, כשאת יכולה לרוץ ולעצור את המכה אז כדאי לנסות. אבל את בטח עושה את זה ממילא.
לגבי הכעס על הגדולה -- מיותר. קודם כל תטפלי במשבר (שתי ילדות שכואב להן וצריכות ניחומים). אחרי שהן ירגעו (וגם את) תוכלו לדבר ולחשוב מה כן לעשות במצבים כאלה ומה לא.
לגבי פתרונות לטווח ארוך: בסופו של דבר הקטנה תצטרך ללמוד מה מכאיב לגדולה, והגדולה תצטרך למצוא דרך אחרת להתגונן כשמכאיבים לה. סביר שבשלב ראשון את תצטרכי לעזור לכל אחת מהן במשימה שלה.

מתוך חרדה לתדמית הענוגה של הבנות שלי לא אחשוף את שם אמן...
מה אתם עושים כשהקטנה (שנתיים) מכאיבה נורא לגדולה, והגדולה (שש) צורחת בכאב, מנסה להתאפק ולא מצליחה, מתמלאת כעס ועושה לקטנה בדיוק את אותו דבר כואב נורא? ( הכאה עם צעצוע על הראש, צביטה עם כל האצבעות בבטן?)
שתיהן בוכות בכאב ועלבון, ואני מוצאת את עצמי כועסת על הגדולה שהחזירה כל כך כואב. היא בשוק מזה שאני לא קולטת שהקטנה הכאיבה לה נורא, ועוד מרימה את הקטנה על הידיים ומנחמת אותה כי נשבר לי הלב לראות את התמימות שלה, שלא מקשרת בין הצביטה שצבטה לצביטה שצבטו אותה. ובאותו רגע אני נטרפת מכעס על הגדולה שהיתה אמורה להבין ולא להחזיר בכזו עוצמה, לא להחזיר בכלל, וזה גם מה שאני אומרת לה: אני לא מרשה לך להחזיר לה!!
זה נראה לי הכי לא לענין בעולם להגיד לה דבר כזה, אבל כשהקטנה בוכה בכאב ועלבון אני "לא רואה על העיניים".
מה דעתכם?
כשהקטנה היתה ממש תינוקת, הבכורה היתה סופגת מכות אקראיות בשקט, ניגשת אלי ופורצת בבכי כשהקטנה ממשיכה לחייך ולשחק על השטיח, אבל הזמן הזה עבר. תקופת החסד תמה והגדולה לא מוותרת ומחטיפה חזרה.

קיוויתי שאחרי הנתינה האין-סופית שלי בגידול הגדולה (6 שנים צמודות), פחות תעיק עליה הנתינה שלי לקטנה. הבעייה שהיא ממש לא זוכרת. למזלי יש לנו סרטי וידאו ומחברות שלמות שבהן כתבתי כמעט כל רגע בכל יום במשך כל השנים וכשאני מקריאה לה היא נודעת מה היא קיבלה ויודעת שאמא אהבה גם אותה בדיוק אותו דבר.

ובעקבות הספר אחים ללא יריבות - לא להתעלם - לתת כלים . תפקידנו כהורים לתמוך, לעודד ולתת כלים להתמודדות עם השני. הכלים הם המילים, ההתנהגות, הכללים - 'אצלינו לא מרביצים', 'כשמרביצים זה כואב', 'כשחוטפים מהיד זה מרגיז מאוד', 'כמו שאני לא מרשה לו להרביץ לך אני לא מרשה לך להרביץ לו', 'אני רואה שגם אתה רוצה את הספר וגם את, אני בטוחה שתמצאו דרך ששניכם תוכלו לקרוא בספר', וכו' - ספר חובה להורות

יש לי 4 ילדים מקסימים בהפרשי גיל קטנים, קנאה בין אחים ויריבות בין אחים קיימת בכל הגילאים, ובכל הפרשי גיל,
פשוט צריך לקבל את זה, לפעמים זה בריא להוציא כעסים, כשהמריבות נעשות מסוכנות, רק אז להתערב. למרות שזה קשה לעמוד מהצד ולשמוע את הצעקות, פשוט לקחת נשימה עמוקה ולהתעלם.

כל היריבות הזו מכינה אותם לחיים האמיתיים, הם לומדים לשתף אחרים, לשחק יחד , לריב, להתגושש לאהוב לשנוא
וכל זה ביחד, ועם הרבה חיזוקים מאיתנו ההורים והרבה הבנה נגדל ילדים בריאים שיהפכו למבוגרים בריאים.

אז לא להילחץ, הזמן יעשה את שלו.

יפה. אבל בת השנה קטנה מידי בשביל זה אבל מספיק ממזרה בשביל להתחיל עם אחיה. זה מתחלף כל כך מהר ממשחק לריב וחזרה צחוק ובכי, לפעמים זה רק יותר מידי בשבילי .

אני נוהגת מינימום להתערב.
ויש לי גם בונוס, שאני מאד מרוצה ממנו: כשכן מתערבים, אני מקפידה מאד להתערב בלי להכנס ביניהם. משום מה נדמה לי שזה מאד משמעותי. אני לא אומרת: "תפסיק, זה לא נעים לו שאתה מושך לו בשער ונושך לו את האף שלו" אני אומרת: "תפסיק, זה לא נעים לי שאתה מושך לו בשער ונושך לו את האף שלו". אני חושבת שזה משאיר את היחסים ביניהם נקיים יותר, בלי אמא באמצע. וגם אמיתי יותר, כי הרבה פעמים המוכה נראה כמו מי שהיה מוכן דווקא להמשיך בענין, ומי שבאמת לא יכול לסבול יותר זו אני דווקא.
ולפעמים גם נהוג אצלנו לומר: לכו לריב במקום אחר.
(והמדהים, שלפעמים הם באמת קמים והולכים להמשיך לריב בחדר שלהם)

בשלושה ימים האחרונים יש אצלנו כל היום כמעט, ריבים בן בת השנה וחודשיים ובן אחיה בן השלוש ו4 חודשים. הוא משחק יפה עם עצמו והיא כל היון אחריו לוקחת טרקטור ובורחת תוך כדי צחוק או מכה אותו מאחור. עושה הכל כדי להשיג את תשומת ליבו ומגלה קינאה כשהוא מקבל ממני או מאביו תשומת לב או נוגע במשהו שהיא אוהבת. עד עכשיו הוא שיתף איתה לרוב פעולה וגם שיחקו הרבה ועכשיו הוא ממש כועס עליה וגם לרוב בצדק ופונה אלי -"היא מעצבנת " וכדומה.
אני משתדלת שלא להתערב אבל הם עדיין דיי קטנים וזה נגרר למכות ולפעמים הוא מצליח להסיט את העניין למשחק או צחוק בעצמו .
האם פשוט לצאת יותר עד שיחלוף זעם או להמשיך ולנסות לתווך בינהם ?
איך היא נהייתה כזו קלפטע?

הזמנתי .
ועד שיגיע - יש טיפים? איך אתם מתערבים או לא בריבים/ וויכוחים שלהם? עד מתי לתת להם להסתדר לבד? מה הנזק , אם יש, בזה שכן מתערבים? ואיך לעשות את זה כדי לא לפגוע...

חיפשתי את הספר בשני סניפים של סטימצקי ולא מצאתי. אולי אזמין אותו ברשת...
אני ממש מיואשת. אצלנו בבית הבכור והסנדויץ , או היא והקטנה ,כל הזמן רבים/ות. סצינות לדוגמא:
מיה משחקת בבובה, האמצעית באה וחוטפת לה "זו הבובה שלי!" בכי, צרחות אבל החזק מנצח.
האמצעית מספרת לי משהו. הוא מתקן אותה "לא אומרים ככה , אומרים ככה" היא נעלבת ובוכה, הוא צוחק עליה וזה לא נגמר.
עולות לי עכשיו לראש המון דוגמאות אבל אני שמה לב שכולן קשורות לתחרותיות :זה שלי , אני רוצה, אני ראשון, אני יודע יותר טוב. ומה שהאמצעית עושה לקטנה זה בעצם מה שהיא לומדת מאחיה.
המון תחרות ואני לא יודעת איך להגיב. אם אני לא אגיב בזמן זה רק יתחזק ויכול להפוך למכות. ואם אני מגיבה אז תמיד אני באותו צד, הצד של מי שנפגע. משהו פה ממש לא נכון ורע לי רע לי רע לי מזה.
אני הולכת לחפש את הספר ברשת.

פעם ראשונה שאני כותבת לאתר ולפני שאתחיל אספר שששמי אוסנת אני נשואה ויש לנו שני ילדים בני שנה ועשרה חודשים ושנה.
אני בתפיסתי ,איך לומר, "בדרך האמצע " אני אמא גאה במשרה מלאה .
בזמן האחרון המתיחות ביני לבין ביתי גדלה. נראה לי שהיא מאבדת את הבטחון באהבתי הגדולה אליה. אני נמצאת רוב היום עם שניהם ובעלי מגיע בשעות מאוחרות .
בזמן האחרון אני מרגישה שמישהו מנסה אותי.
אני מוצאת את עצמי מגיבה אליה חזק מידי וכועס מידי. אני לא מאפשרת לה להביע את כעסיה והיא מצליחה להוציא אותי מכליי
. אנחנו אומנם מתפייסות מהר ,אך אני חושבת שהתדירות הגבוהה של ארועים אלו מערערת אצלה את הבטחון באהבתי ולכן גם מביאה את התקרית הבאה.
האמת שלא חשבתי שהעמוד במצבים כאלו מול ביתי.
ההתנהגויות שקשה לי במיוחד לשאת הן ההצקות, דחיפות ,ומשיכות בשער לאחיה הקטן .

אנחנו לא מהמענישים אף פעם לא הענשנו אותה ואיננו מאמינים בדרך זו.
בן זוגי אומר לי שאני נכנסת איתה למעגל קסמים והוא צודק.
אבל לי כל כך קשה לצאת מזה. אני כל כך אוהבת אותה . החזקתי אותה שנה שלמה על הידיים כמו אוצר גדול ,הנקתי אותה שנה וחצי ,היינו יחד כמעט שנתיים עשרים וארבע שעות ביממה.
עד שיותמי נולד.
החיים השתנו ןהיא צודקת בכעסה. לפני שהוא הגיע הכל כל כך ...איך לומר היה פשוט קל וטוב.
היום זה טוב, קשה ולא פשוט.
לפני שבוע שנסענו רק שתינו אמרה לי:"איזה כיף שאת לא כועסת".
הערב אמרה לי שהיא רוצה רק את אבא ולא את אמא ויותם ובבכי הזה נרדמה.
מוקדם יותר אמרה שהיא רוצה שיותם ילך.
אני יודעת שאלו דברים נורמלים ובריאים ויש לתת להם מקום. הקושי שלי הוא באלימות שהיא מפעילה כלפיו מול זה שהילדה האהובה שלי נהפכת למפלצת קטנה ודוחפת את אחיה לרצפה וראשו נחבט .
זה נשמע נורא וברגעים אלו זה באמת כך.
אני מבינה את כעסיה (ואולי לא לגמרי כי אני בת זקונים ולא תפסו את מקומי) אך לא יכולה להשלים עם המצב.
זה נורא קשה במיוחד כאשר גם אני עיפה .............................................
אולי למישהו יש משהו לומר, ללמד, להאיר לספר........... אשמח מאוד לשמוע.
תודה.

גם לי יש את הספר אחים ללא יריבות ואת כל הסידרה וגם ספר מומלץ של חיים גינות 'בין הורים לילדים'. אני כמובן מאד משתדלת ליישם את מה שכתוב באחים ללא יריבות וזה עובד כמו קסם, אבל לפעמים משתלט עלי החינוך שאני קיבלתי, בדר"כ כשאני מאד עייפה.
בעיקרון כדאי להתייחס למסכנות בתחילתה, לפני שהיא מסלימה להר של צווחות ואלימות.

דרך אגב, מישהו קרא את הספר :"אחים ללא יריבות", האם הוא מועיל?
על רגל אחת, נכנסתי לרגע - מומלץ בחום!

לפעמים בנותיי (4.5, 1.8) משחקות כל כך יפה יחד, תופסת, משחקי קוקו, הקטנה יושבת בעגלת בובות והגדולה מסיעה אותה בכל הבית, ועוד. אז אני כל כך מתמוגגת, חיוך גדול של נחת פרוש לי על הפרצוף. ולפעמים היום מתחיל בבכי וצרחות אימה של הקטנה וגם מסתיים כך. וזה מתסכל. אין לי מושג מה הדבר הנכון לעשות. לרוב בלי לחשוב אני צועקת על הגדולה שתפסיק להתעלל בקטנה. קשה לי לראות את ההצקות החוזרות ונשנות בה, אין כאן כוחות שווים ואני מוצאת את עצמי מגנה ללא הרף על הקטנה. אין לי ספק שהגדולה זועקת לתשומת לב ממני בדרכים הללו, אכולת קנאה באחותה הקטנה, היא גם אומרת את זה בפרוש:"את לא אוהבת אותי\ את מטפלת\מפנקת\מתייחסת רק לקטנה", וזה כואב אני משתדלת לתת לה תשומת לב מיוחדת, להחמיא לה, לשים דגש לדברים שהיא כבר עושה והקטנה לא (בלי להשוות כמובן). והקטנה היא צמודה אליי במיוחד, יונקת המון, אני נושאת אותה הרבה על הידיים גם בבית, היא לא אוהבת ללכת לאף אחד אחר מלבדי, בקושי לאבא שלה, מתפרצת בבכי מהר מאוד (אז אני צריכה לנחם אותה) גם אם הגדולה רק רוצה לשחק איתה. אני בפרוש מרגישה שאני עושה עוול לגדולה ועוול למערכת היחסים ביניהן.
וחגית ל גם הגדולה שלי ביקשה לישון אצל סבתא וסבא שבוע שלם, היא התחילה לישון שם לילה והיתה בעננים, ועכשיו היא רוצה עוד, אני נקרעתי מגעגועים (טוב אני לא רגילה לישון בלעדיה) והיא לא רצתה לחזור.
דרך אגב, מישהו קרא את הספר :"אחים ללא יריבות", האם הוא מועיל?

אצלינו רווח של שש שנים בין הגדולה לקטנה. בהתחלה היא ייללה שלא יהיה לי זמן בשבילה יותר, מאז היא מנשקת אותה "למוות". אבא מספר לה שכל מה שהקטנה מקבלת היא גם קיבלה ואפילו ציצי עד גיל 4.5.
אתמול היא הסכימה לאסוף סוף סוף את השיער שלא יכנס לקטנה לפנים, בת חודשיים ושבוע.
לפני כמה ימים אמרתי לה שהקטנה מייללת לציצי אז היא תפסה אותי ביד ומשכה אותי אליה ואמרה לה "קחי ציצי!".
היום היא החליטה שהיא רוצה לישון שבוע אצל הסבתא-סבא, הסכמנו על 3 ימים. אני תוהה אם זה בגלל הקטנה או בגלל הבלגן. היא אומרת שהיא גדולה ויכולה לבד.

עידית, אצלנו הבכורה בת 4 וחצי והקטן בן 14 חודשים ובערך מגיל 10 חודשים, המצב דומה מאד למה שאת מתארת. זה די משעשע למען האמת, גם את בתי, שקוראת לו האח היפני הקטן כי מלמולי התלונה שלו בעת שהוא מגיע מיד לדרוש את מקומו נשמעים לה כמו יפנית. נדמה לו שהוא הילד הראשון ומה פתאום הילדה הזאת נוגעת באמא שלו... אבל יש הרבה חיבוקים ואהבה לכולם ואני בטוחה שגם אצלכם זה כך.

דווקא בזמן ההנקה אין בעייה ואפילו הגדול מציע לי להניק אותה כשהיא מייללת ...הקטנטונת מאוד רכושנית כלפי, בין אם זה אבא שבא לנשק ולחבק אותי או אם אני מעזה להרים ילד אחר ואו לחבק על השטיח את אחיה הגדול. קשה להסביר לה כי היא באמת קטנה אבל אני בטוחה זה מחלחל לאט ולמזלי הגדול דיי סובלני. בינהם יש קירבה גדולה גם בהצקות ... הם ישנים יחד על מיזרונים מתחבקים, מלטפים ומתנשקים.

אצלנו הרגעים הכי קשים הם בזמן ההנקות.הוא מקנא נורא ומתחיל לעשות נזקים או לעולל תעלולים. והיא בדיוק כשהוא זוכה לזמן הפינוק -חיבוק שלו מתחילה לבכות ורוצה ציצי מיד ודחוף.
כשהוא עסוק בבניה בלגו היא חייבת לרוץ ולהרוס וכשהיא עסוקה במשחק שלה הוא חייב להציק לה.
אבל הרגעים הכי יפים שלהם הם בזמן שלפני השינה: הם מתחבקים, מתגלגלים או קופצים על המיטה, קוראים סיפורים, או סתם עסוקים במשחק משותף ועליז...שגורם לי לחוש נחת ואושר ותחושה של איזה משפחה נפלאה אנחנו....(למרות הכל...)

ילדי עשו אותו דבר עם חיבוקים של אמא ואבא.
הפתרון שלי: "גם אתה רוצה חיבוק עכשיו?" - זה מוביל למשחק חיבוקים - כולם מחבקים את כולם לפי התור.

יואב בן שלוש והדר בת 11 חודשים, לאחרונה של פעם שאני מחבקת אותו היא ממש צועקת בעצבים מגיעה אלינו ומושכת אותו ממני. אני מסבירה שגם לו מותר לשבת על אמא או שאפשר ביחד ...
מוכר למישהו?

גם אצלי ההפרש קטן- שנה וחודשיים, בין הגדולה לקטן, ואני חדשה בכל העניין הזה של יחסי אחים. מרגישה שנכון להתערב כמה שפחות, אבל בפועל מוצאת שקשה לי להבין איך עושים את זה, איך לא מתערבים? כל כך קשה לי לראות חוסר צדק, במיוחד כשהקטן נפגע מהגדולה והוא די חסר אונים, אז ברור שצריך להתערב אבל בדרך שלא תהיה גסה מדי, בקיצור, בלבול גדול בעניין הזה. איך מתערבים בלי להתערב, או עם להתערב כמה שפחות?

בשלוף- "לא נעים לי לשמוע שאת לא אוהבת אותי". מצד שני אץ יכולה גם לקבל את זה :"אז את מרגישה עכשיו שאת לא כל כך אוהבת אותי כי את כועסת". וכמובן:"אבל אני כן אוהבת אותך."
לא יודעת מה מתאים לך...

אצלנו עוד אין ממש מאבק על תשומת לב, כי גילי עוד קטנה, אבל רציתי לשמוע את דעתכם כיצד יש להתמודד עם תוקפנות כלפי. כמובן שאני סבלנית ומבינה, אבל זה גם מעליב לשמוע את ביתי בת השנתיים אומרת לי: "ואני לא אוהבת אותך בכלל".

אצלנו הפרשי הגילאים עוד יותר קטנים, (בן 5.5,בת 2.5, בת 1 וחודש) וגם כאן היה בהתחלה קשה מאד עם חיבוקים חזקים וכואבים וקנאה. הקנאה עדיין קיימת אבל הדברים טיפה הסתדרו. אני לא מדברת על הגדול שאצלו היו שני "בומים" בהפרש של שנה ו 4 והוא ממש מציק המון, ורב עם ה"גדולה"... (זה סיפור שמצריך דף חדש של התייעצויות)
נטע , הסנדויץ , מוצאת את מקומה בלי לריב, אבל לפעמים היא רצה אליי ומתיישבת מתרפקת ואומרת למיה "עכשיו אני על אמא !" וזה עצוב לי , שהיא נלחמת על זמן ידיים כי רב הזמן מיה עליי ...
חוץ מזה נטע נהנית (כך נראה) לחקות אותי ,להתייחס למיה באמהיות, כמו שהיא מדברת אל הבובה שלה, או שהיא עושה זאת כדי להרשים אותנו, וגם זה - עצוב.
הרבה רגשי אשם ונקיפות מצפון. לא תכננו ילדים בהפרשים כ"כ קרובים, והשנה האחרונה היתה לי מאד קשה . רק עכשיו כשמיה התחילה ללכת, נראה לי שנהיה יותר קל ואיזושהיא שגרה נוצרת לה.

אנחנו בסירה דומה מאוד, אופק עדיין נשאר ילד של אמא אבל אני רואה שקשה לו למרות שהוא מקרין המון אהבה לתינוק. לפעמים הוא פשוט מציע שאני אשים את התינוק במקום אחר ואפילו מציע מקומות חליפיים - רק לא בידיים שלי, וכשאני מניקה הוא רוצה חיבוק... עם התינוכיס הוא דוקא מסתדר כי יש לו את אמא והתינוק פחות מפריע...

בוקר טוב! אני מתעסקת בימים אלו ביחסי אחים. יש לי את רון בת שנתיים וחודשיים ואת גילי בת חודשיים. וקשה לנו. רון מאד אוהבת את גילי ומחבקת אותה, ומנשקת אותה לפעמים "עד מוות". ואת הכעס והתסכול על "הבגידה" היא מוציאה עליי. היא מאד התחברה לאבא שלה, וקוראת לו אבאל'ה ועליי היא כועסת, מתפרצת ואני מבינה אותה. היינו ביחד בבית עד גיל שנה ושמונה חודשים, ופתאום יש יצור קטן שנישא כל העת על הידיים, וכאשר הוא בוכה אז הפעילויות מופסקות ("רגע, גילי בוכה, כבר נמשיך את הסיפור"). אז קצת קשה, אבל אני מקווה לטוב, ולשמוע עוד על הנושא.

לילה טוב
מה קורה אצלכם בין הילדים? ניראה לי נושא חשוב.
אשמח לדון בנושא בהרחבה לאחר שינה קטועה (בהנקות). פשוט לא הצלחתי עד עתה להקליד מילה ללא טעות. עמכם הסליחה