על ידי ר_ו_ת_ה* » 13 דצמבר 2011, 05:14
התעדכנתי קצת בדף שלך עכשיו. נשמע לא קל בכלל...
אני לא ממש מתחברת לחיבוקים וירטואלים בד"כ, אבל הפעם באמת יש לי צורך לשלוח לך אחד כזה, אז קבלי ( ( ) )
אני לא יודעת אם זה ירגיע אותך, אבל גם הבן הפרטי שלי (שכאמור מזכיר את שלך בהרבה מהתיאורים, ומאובחן "רסמי" כבעל קושי בוויסות חושי) שהוא ילד מקסים, חכם ותקשורתי, נהג לעקוב ולהצמד לילד אחד בסיטואציות עם הרבה ילדים והתרחשויות. זה היה לפעמים מאד קשה לי לראות את זה. איכשהו זה נראה לי גם קשור לקושי בוויסות החושי, כאילו בסיטואציות מורכבות עם הרבה גירויים, הוא מעדיף להיצמד למשהו אחד, למישהו אחד, כדי לא ללכת לאיבוד, זה כמו העוגן שלו.
לשמחתי זה הלך והשתפר עם הזמן והיום הוא מסוגל לקיים קשר הדדי, גם בסיטואציות יותר מורכבות (באחד על אחד אף פעם לא היתה לו בעיה), ובשבוע שעבר בחוג בו הוא משתתף, אפילו היה מצב מצחיק בו שני חברים "רבו" על הזכות לשבת לידו. הבלעתי חיוך, כי בעבר, בסיטואציה כזו הוא היה נצמד כצל למישהו אחר, והיתה נחת גדולה לראות אותו במקום אחר.
עדיין, לפעמים קשה לו, אבל הוא במקום אחר לגמרי לגמרי. ואני די בטוחה שהטיפול וההבנה שלנו את הקשיים שלו, עזרו לו מאד. העמידה כל הזמן על המשמר- עד כמה לאתגר? עד כמה פשוט להיות ולהניח לו כמו שהוא? זה דורש התבוננות כל הזמן וזה בכלל לא פשוט.
אני מודה שגם אני לפעמים מתעייפת, מאבדת את הסבלנות, מתבלבלת. לא קל לראות את הבן שלך מתמודד עם כאלה קשיים.
אני די בטוחה שהקושי שלו הוא שלו, ולא בגללכם. מנקודת המבט האישית שלי, אני יכולה לספר שהבן השני שלי, הוא אחר לגמרי, ואני מרגישה שכל ההתנהלות שלו בעולם שונה וכל כך הרבה יותר מקורקעת. אני די בטוחה שאם היינו אשמים בקשיים של הבכור, זה היה מתבטא באיזשהו אופן גם אצל השני...
למעשה, הנורות האדומות אצלי נדלקו אחרי לידת הבן השני, כשראיתי שלא כל תינוק בוכה כשמתעטשים על ידו, או כשהטלפון מצלצל, והתחלתי לחשוד שיש קושי בוויסות החושי השמיעתי (אח"כ כאמור הסתבר שגם בויסות התנועה ).
אני ממש בטוחה שהדרך לעזור לבנך היא לא להניח לו פשוט להתמודד ולהתחשל, כי נשמע שאין לו ממש יכולת וכלים כרגע. נשמע שהוא זקוק לליווי ותיווך. הוא עושה את צעדיו הראשונים בחיברות, ביחסים עם עוד ילדים, כדאי שתהיה לו תשתית טובה. כרגע הוא מרגיש שמשהו לא לגמרי בסדר, וזה פוגע בביטחון שלו.
לדעתי, אם הוא נשאר להתמודד בכלים שיש לו כרגע, הוא עושה מה שהוא מסוגל- להיצמד, להיפגע, לנסות לפענח את הסיטואציות בלי ממש להצליח. החשש הוא שהתוצאה של זה היא תחושה שהוא שונה, לא מצליח, ובסופו של דבר זה באמת יכול לפגוע מאד בדימוי העצמי. חבל.
אני חושבת שההחלטה אם להשאיר או להוציא אותו מהגן היא אישית ומורכבת, את גם מתקרבת ללידה ומערך השיקולים בטח מורכב.
אני יכולה לספר לך שאנחנו בחינוך ביתי, ורוב הזמן אין לי ספק שבשביל הילד שלי זו ברכה. אני זוכרת שבזמנו גם יורם פלד (משיווי משקל) חיזק אותנו מאד בהחלטה הזו, שהתלבטנו בה לאור הקשיים, כי תמיד יש את הנשמות הטובות שטוענות שמה שיפתור את הכל זה גן, והקושי זה כי הוא בבית וכו...הוא מאד חיזק אותנו וזה לא שהוא חד משמעי בעד חינוך ביתי (אם אני לא טועה, ילדיו, או חלקם לפחות, היו במסגרות), אבל עזר לנו לראות כמה הנוכחות והליווי שלנו, וזה שהוא יכול להיות בחברת ילדים, אבל לא של 30 ולא חצי יום, עוזרים לו להתפתח , להבשיל ולווסת בקצב שלו. ולהתחזק.
הוא סיפר לנו, ואת זה אני גם רואה מנסיוני כמטפלת בתנועה שפוגשת ילדים לטיפול ריגשי, שהרבה ילדים עם קשיים בוויסות חושי שנמצאים במסגרות, עם הזמן נהיים או מאד אלימים, או מאד שבלוליים ומסוגרים וחוששים מאינטראציות. זה כמובן בקצוות, ולא כולם, אבל מסגרת היא בטח לא הפיתרון להכל.
התעדכנתי קצת בדף שלך עכשיו. נשמע לא קל בכלל...
אני לא ממש מתחברת לחיבוקים וירטואלים בד"כ, אבל הפעם באמת יש לי צורך לשלוח לך אחד כזה, אז קבלי ( ( ) )
אני לא יודעת אם זה ירגיע אותך, אבל גם הבן הפרטי שלי (שכאמור מזכיר את שלך בהרבה מהתיאורים, ומאובחן "רסמי" כבעל קושי בוויסות חושי) שהוא ילד מקסים, חכם ותקשורתי, נהג לעקוב ולהצמד לילד אחד בסיטואציות עם הרבה ילדים והתרחשויות. זה היה לפעמים מאד קשה לי לראות את זה. איכשהו זה נראה לי גם קשור לקושי בוויסות החושי, כאילו בסיטואציות מורכבות עם הרבה גירויים, הוא מעדיף להיצמד למשהו אחד, למישהו אחד, כדי לא ללכת לאיבוד, זה כמו העוגן שלו.
לשמחתי זה הלך והשתפר עם הזמן והיום הוא מסוגל לקיים קשר הדדי, גם בסיטואציות יותר מורכבות (באחד על אחד אף פעם לא היתה לו בעיה), ובשבוע שעבר בחוג בו הוא משתתף, אפילו היה מצב מצחיק בו שני חברים "רבו" על הזכות לשבת לידו. הבלעתי חיוך, כי בעבר, בסיטואציה כזו הוא היה נצמד כצל למישהו אחר, והיתה נחת גדולה לראות אותו במקום אחר.
עדיין, לפעמים קשה לו, אבל הוא במקום אחר לגמרי לגמרי. ואני די בטוחה שהטיפול וההבנה שלנו את הקשיים שלו, עזרו לו מאד. העמידה כל הזמן על המשמר- עד כמה לאתגר? עד כמה פשוט להיות ולהניח לו כמו שהוא? זה דורש התבוננות כל הזמן וזה בכלל לא פשוט.
אני מודה שגם אני לפעמים מתעייפת, מאבדת את הסבלנות, מתבלבלת. לא קל לראות את הבן שלך מתמודד עם כאלה קשיים.
אני די בטוחה שהקושי שלו הוא שלו, ולא בגללכם. מנקודת המבט האישית שלי, אני יכולה לספר שהבן השני שלי, הוא אחר לגמרי, ואני מרגישה שכל ההתנהלות שלו בעולם שונה וכל כך הרבה יותר מקורקעת. אני די בטוחה שאם היינו אשמים בקשיים של הבכור, זה היה מתבטא באיזשהו אופן גם אצל השני...
למעשה, הנורות האדומות אצלי נדלקו אחרי לידת הבן השני, כשראיתי שלא כל תינוק בוכה כשמתעטשים על ידו, או כשהטלפון מצלצל, והתחלתי לחשוד שיש קושי בוויסות החושי השמיעתי (אח"כ כאמור הסתבר שגם בויסות התנועה ).
אני ממש בטוחה שהדרך לעזור לבנך היא לא להניח לו פשוט להתמודד ולהתחשל, כי נשמע שאין לו ממש יכולת וכלים כרגע. נשמע שהוא זקוק לליווי ותיווך. הוא עושה את צעדיו הראשונים בחיברות, ביחסים עם עוד ילדים, כדאי שתהיה לו תשתית טובה. כרגע הוא מרגיש שמשהו לא לגמרי בסדר, וזה פוגע בביטחון שלו.
לדעתי, אם הוא נשאר להתמודד בכלים שיש לו כרגע, הוא עושה מה שהוא מסוגל- להיצמד, להיפגע, לנסות לפענח את הסיטואציות בלי ממש להצליח. החשש הוא שהתוצאה של זה היא תחושה שהוא שונה, לא מצליח, ובסופו של דבר זה באמת יכול לפגוע מאד בדימוי העצמי. חבל.
אני חושבת שההחלטה אם להשאיר או להוציא אותו מהגן היא אישית ומורכבת, את גם מתקרבת ללידה ומערך השיקולים בטח מורכב.
אני יכולה לספר לך שאנחנו בחינוך ביתי, ורוב הזמן אין לי ספק שבשביל הילד שלי זו ברכה. אני זוכרת שבזמנו גם יורם פלד (משיווי משקל) חיזק אותנו מאד בהחלטה הזו, שהתלבטנו בה לאור הקשיים, כי תמיד יש את הנשמות הטובות שטוענות שמה שיפתור את הכל זה גן, והקושי זה כי הוא בבית וכו...הוא מאד חיזק אותנו וזה לא שהוא חד משמעי בעד חינוך ביתי (אם אני לא טועה, ילדיו, או חלקם לפחות, היו במסגרות), אבל עזר לנו לראות כמה הנוכחות והליווי שלנו, וזה שהוא יכול להיות בחברת ילדים, אבל לא של 30 ולא חצי יום, עוזרים לו להתפתח , להבשיל ולווסת בקצב שלו. ולהתחזק.
הוא סיפר לנו, ואת זה אני גם רואה מנסיוני כמטפלת בתנועה שפוגשת ילדים לטיפול ריגשי, שהרבה ילדים עם קשיים בוויסות חושי שנמצאים במסגרות, עם הזמן נהיים או מאד אלימים, או מאד שבלוליים ומסוגרים וחוששים מאינטראציות. זה כמובן בקצוות, ולא כולם, אבל מסגרת היא בטח לא הפיתרון להכל.