על ידי מירי* » 10 מרץ 2007, 23:59
הי מיטל,
דבר ראשון רציתי להזמין אתך אלינו, אני ב-050-2560608 אני חוזרת ארצה עוד 10 ימים, ואני אשמח אם תבואי, אנחנו גרים באזור מודיעין.
דבר שני אני ממליצה לך לקחת אותו לאבחון (אצל מרפאה בעיסוק) כדי לדעת אם באמת יש לו חוסר ויסות חושי, ובאיזו מידה, וכדי לראות שאת לא מצמידה לו תיק שבכלל לא שייך לו. את יכולה לפנות דרך קופ"ח, ושם לשמוע יותר פרטים ולקבל המלצות (וכמובן לפעול לפי שיקול דעתך, אבל תוך הבנה עמוקה יותר) אני סומכת עלייך שתדעי מה מתאים לך ולו מתוך כל ההמלצות, זה כמו שאם היה לך ילד עם קושי בקשב וריכוז, זה טוב ללכת לאבחון ולשמוע ח"ד מקצועית, זה לא אומר שאת ישר תתני לו רטלין...
יהללוך מלאכים נשמעת מאוד מקצועית וגם בראש שלך, אני לא מכירה אותה אבל נראה לי שהיא יכולה להאיר את דרכך ולעזור מאוד.
אני לא מומחית, וזה די לא מקצועי, אבל באופן כללי אני יודעת שיש כל מיני גישות לנושא: יש שטוענים שיש להרגיל את הסביבה לילד, ז"א להלביש לו רק בגדים מבדים שנעימים לו, לא לוחצים ובלי פתקיות מעצבנות. ויש גישה שאומרת להתאים את הילד לסביבה, ואת זה עושים דרך "דיאטה סנסורית" (שיהללוך התחילה לפרט) זאת שיטה שבה אפשר לגרום גם לי ולך לא להתעצבן מדגדוג עדין של נוצה באוזן, או מזבוב שמטייל לאיטו על העור (שזה בערך מה שהילדים שלנו מרגישים בליטוף או חיבוק חלש) האמת כמו תמיד נמצאת אי שם באמצע, בשילוב הנכון בין השניים, לכן חשוב לקבל את כל הכלים, ואז להחליט במה להשתמש ובאיזו מידה.
חוץ מזה יש לי כמה טיפים שאשמח לחלוק: בגיל שנה וחצי - שנתיים ביתי היתה מביעה כעס ואהבה כמעט באותו אופן פיזי (שלא לכולם נעים) וזה היה מאוד מבלבל, אבל עכשיו היא למדה מי אוהב חיבוק חלש, או לא אוהב חיבוקים בכלל (שזה הצד שני של חוסר הוויסות הסנסרי, ילדים או אנשים שלא נהנים בכלל ממגע, ולא ע"ר רגשי, זה פשוט לא נעים להם). ואלי היא מביעה כעס בצביטות מטורפות ללחיים, שזה בסדר מבחינתי (רק פיתחתי אובססיה לגזירת ציפורניים, כדי שלא תשאיר לי סימנים) היתרון הגדול הוא כשהיא רוצה להביע אהבה היא פשוט מתנפלת עלינו בנשיקות וחיבוקים אין סופיים!!! שהם בעצם טעם החיים! לכן צריך לחשוב טוב טוב, האם לטפל ועד כמה, ומתי, כי אולי להוריד לו את סף הרגישות בעת מפגש עם חברים יקל עליו לתקשר איתם, אבל לא להגזים עם הורדת הסף כדי לא לגזול ממנו את מה שהוא כ"כ אוהב.
אצלינו הצורך ב"תחושת גוף חזקה" מתבטא בריצות , קפיצות, נידנוד חזק מאוד (מאוד מאוד) על נדנדות , קרוסלות וכל משחק שזורקים אותה באוויר. בכל פעם אני שומעת את אותן הערות בגן השעשועים, כאילו אני מתעללת בילדה, המעירים לא מפסיקים גם כשהם שומעים אותה צועקת: "אמא, יותר חזק!!! אבא מנדנד אותי עד השמים!!!" וזה באמת נראה מפחיד מהצד כי היא גם קטנה פיזית, וילדים שגדולים ממנה ומכירים את השיגעונות שלה, לא מעיזים לעלות איתה על נדנדה או קרוסלה. אבל אין מה לעשות, זה צורך פיזיולוגי שלה, ואני שמחה שאני יכולה למלא אותו. (יכול להיות שאלופי העולם בהתעמלות מכשירים התחילו את חייהם ככה...)
על הטריק עם הבובה כבר כתבתי לך, והיא מבינה שזה לא עונש, אבללפעמים עדיף שהיא תיצמד אליה...
ודבר אחרון (וואו, כמה כתבתי) חוסר הויסות מתבטא גם סביב הפה, ולכן אני משתדלת להיות רגישה אליה בכל מה שקשור באוכל. בעלי עלה על זה כבר בגיל חצי שנה, כשהיא לא הסכימה לאכול שום דבר מרוסק, ועברה בהנאה לאכול את אותם מרכיבים בצורתם הפריכה. ומאז הבנתי שהיא תמיד תעדיף טוסט ע"פ לחם, קורנפלקס ע"פ מרשמלו וכ"ו, ואני אפילו לא מנסה להציע לה מאכלים עם מרקמים "מושיים" כדי לא לתסכל את שתינו...
אוי, יצא ארוך נורא (רואים שאני משועממת) ויש לי עוד המון מה לכתוב, אז יללה, תקפצו אלינו, ונדבר כמו בני אדם.
חיבוק מועך
מירי
הי מיטל,
דבר ראשון רציתי להזמין אתך אלינו, אני ב-050-2560608 אני חוזרת ארצה עוד 10 ימים, ואני אשמח אם תבואי, אנחנו גרים באזור מודיעין.
דבר שני אני ממליצה לך לקחת אותו לאבחון (אצל מרפאה בעיסוק) כדי לדעת אם באמת יש לו חוסר ויסות חושי, ובאיזו מידה, וכדי לראות שאת לא מצמידה לו תיק שבכלל לא שייך לו. את יכולה לפנות דרך קופ"ח, ושם לשמוע יותר פרטים ולקבל המלצות (וכמובן לפעול לפי שיקול דעתך, אבל תוך הבנה עמוקה יותר) אני סומכת עלייך שתדעי מה מתאים לך ולו מתוך כל ההמלצות, זה כמו שאם היה לך ילד עם קושי בקשב וריכוז, זה טוב ללכת לאבחון ולשמוע ח"ד מקצועית, זה לא אומר שאת ישר תתני לו רטלין... [po]יהללוך מלאכים[/po] נשמעת מאוד מקצועית וגם בראש שלך, אני לא מכירה אותה אבל נראה לי שהיא יכולה להאיר את דרכך ולעזור מאוד.
אני לא מומחית, וזה די לא מקצועי, אבל באופן כללי אני יודעת שיש כל מיני גישות לנושא: יש שטוענים שיש להרגיל את הסביבה לילד, ז"א להלביש לו רק בגדים מבדים שנעימים לו, לא לוחצים ובלי פתקיות מעצבנות. ויש גישה שאומרת להתאים את הילד לסביבה, ואת זה עושים דרך "דיאטה סנסורית" (שיהללוך התחילה לפרט) זאת שיטה שבה אפשר לגרום גם לי ולך לא להתעצבן מדגדוג עדין של נוצה באוזן, או מזבוב שמטייל לאיטו על העור (שזה בערך מה שהילדים שלנו מרגישים בליטוף או חיבוק חלש) האמת כמו תמיד נמצאת אי שם באמצע, בשילוב הנכון בין השניים, לכן חשוב לקבל את כל הכלים, ואז להחליט במה להשתמש ובאיזו מידה.
חוץ מזה יש לי כמה טיפים שאשמח לחלוק: בגיל שנה וחצי - שנתיים ביתי היתה מביעה כעס ואהבה כמעט באותו אופן פיזי (שלא לכולם נעים) וזה היה מאוד מבלבל, אבל עכשיו היא למדה מי אוהב חיבוק חלש, או לא אוהב חיבוקים בכלל (שזה הצד שני של חוסר הוויסות הסנסרי, ילדים או אנשים שלא נהנים בכלל ממגע, ולא ע"ר רגשי, זה פשוט לא נעים להם). ואלי היא מביעה כעס בצביטות מטורפות ללחיים, שזה בסדר מבחינתי (רק פיתחתי אובססיה לגזירת ציפורניים, כדי שלא תשאיר לי סימנים) היתרון הגדול הוא כשהיא רוצה להביע אהבה היא פשוט מתנפלת עלינו בנשיקות וחיבוקים אין סופיים!!! שהם בעצם טעם החיים! לכן צריך לחשוב טוב טוב, האם לטפל ועד כמה, ומתי, כי אולי להוריד לו את סף הרגישות בעת מפגש עם חברים יקל עליו לתקשר איתם, אבל לא להגזים עם הורדת הסף כדי לא לגזול ממנו את מה שהוא כ"כ אוהב.
אצלינו הצורך ב"תחושת גוף חזקה" מתבטא בריצות , קפיצות, נידנוד חזק מאוד (מאוד מאוד) על נדנדות , קרוסלות וכל משחק שזורקים אותה באוויר. בכל פעם אני שומעת את אותן הערות בגן השעשועים, כאילו אני מתעללת בילדה, המעירים לא מפסיקים גם כשהם שומעים אותה צועקת: "אמא, יותר חזק!!! אבא מנדנד אותי עד השמים!!!" וזה באמת נראה מפחיד מהצד כי היא גם קטנה פיזית, וילדים שגדולים ממנה ומכירים את השיגעונות שלה, לא מעיזים לעלות איתה על נדנדה או קרוסלה. אבל אין מה לעשות, זה צורך פיזיולוגי שלה, ואני שמחה שאני יכולה למלא אותו. (יכול להיות שאלופי העולם בהתעמלות מכשירים התחילו את חייהם ככה...)
על הטריק עם הבובה כבר כתבתי לך, והיא מבינה שזה לא עונש, אבללפעמים עדיף שהיא תיצמד אליה...
ודבר אחרון (וואו, כמה כתבתי) חוסר הויסות מתבטא גם סביב הפה, ולכן אני משתדלת להיות רגישה אליה בכל מה שקשור באוכל. בעלי עלה על זה כבר בגיל חצי שנה, כשהיא לא הסכימה לאכול שום דבר מרוסק, ועברה בהנאה לאכול את אותם מרכיבים בצורתם הפריכה. ומאז הבנתי שהיא תמיד תעדיף טוסט ע"פ לחם, קורנפלקס ע"פ מרשמלו וכ"ו, ואני אפילו לא מנסה להציע לה מאכלים עם מרקמים "מושיים" כדי לא לתסכל את שתינו...
אוי, יצא ארוך נורא (רואים שאני משועממת) ויש לי עוד המון מה לכתוב, אז יללה, תקפצו אלינו, ונדבר כמו בני אדם.
חיבוק מועך
מירי