[sup]+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+[/sup]

שלום,
הייתי שמחה להתייעץ עם מישהי טלפונית בהקשר לוויסות החושי עם הבן שלי. אשמח לטיפ או עצה. תודה

בן כמה הילד ? אם הוא בן פחות מחמש, כנראה שהוא יירגע - נראה לי התנהגות לילד "חיוני" עד שובב חמוד בגיל שלוש שלוש וחצי....

וואו קראתי וכל כך הזדהתי הבן שלי חייכן ושמח אבל עם זאת אוהב לחבק כל הזמן להמרח ולהשתולל ולא נרגע לרגע, היום היינו במרכז קניות רצינו קצת לטייל והוא נכנס מאחוריי הבגדים לתוך חלון הראווה ורץ בלי הפסקה עד שחזרנו הביתה כי לא היה אפשר לטייל ככה זה מאוד מתסכל

גם הילד שלי כזה
קופץ ורץ יותר מדי,לפעמים נראה מסכן את עצמו
נוגע חזק מדי
לפעמים דופק את הראש בי או במיטה
מכניס דברי לפה
אוהב ליטופים ומגע חזק
לא מודע לכוח שלו ולכך שהוא מכאיב לאנשים/ילדים אחרים
מרביץ בלי סיבה,בלי שתהיה בכלל משמעות למכות שלו(לא מתוך רצון להכאיב או לפגוע במישהו)
ילד מאוד מתרפק
מאוד אוהב את המוצץ שלו(אי הוא יגמל אי פעם אין לי מושג)
בן 3

אם עושים דיאטה כזו כמו שאמרתם זה עובר?זה עושה שינוי מהותי,או שתמיד יהיה לו את זה?
איך מסבירים לילד שמה שהוא עושה כואב ולא נעים ומציק לאחרים (גם לאמא,אגב. אין לי רגישות,אבל אם מלטפים אותי יותר מדי או קופצים עליי או נותנים לי מכות לא בכוונה,אז זה מציק וכואב)
ויש לו אחות מעט גדולה יותר שבמידה מסויימת היא גם קצת כזו,אבל הרבה פחות (אצלה זה בעיקר סביב הפה, אבל גם לה אין מספיק את הגבול מתי היא מכאיבה לאחר על ידי המגע שלה). זה קצת עוזר וקצת לא שהם שניהם כאלה. כי הם יכולים להשתולל ביחד ולתת פידבק אחד לשני.אבל גם להפגע אחד מהשני,פיזית.

[u]:"אני רוצה ללכת האשה הזאת מפחידה ולא נעימה". ולמרבה המבוכה גם התקרב אליה ואמר"אני לא ממש אוהב אותך"[/u]

חחחחח הרסת אותי....
א י ז ה מאמייייייייייייייי!!!!!
חכי חכי, אני עוד אחבק לו את הצורה אני אחבק לו!!!

(())(())(())

וואו תמרוש, כבר אתמול קראתי את כל הדף שפתחת, ולא ידעתי איך להגיב.
יש לי המון מה לכתוב, אבל אין לי זמן עכשיו.
חיבוק ןחג שמח.

דיאטה סנסורית (שניתנת על ידי מרפאה בעיסוק) עובדת גם לגבי ילדים וגם לגבי מבוגרים. הפרוטוקולים של ריפוי בעיסוק מדברים על תכנית הברשות במברשת מיוחדת, כעשר דקות כל שעה וחצי עד שעתיים, בתוספת גרייה עמוקה לתוך כל המפרקים בגוף, יחד עם פעילויות נוספות. יש גם פרוטוקולים מיוחדים לרגישות שמיעתית וויזואלית ("פרוטוקול" זו מילה קצת דרמטית בהקשר הזה, אני מדברת על דיסק ספציפי שפותח באופן ספציפי, שצריך להקשיב לו X פעמים ביום). שינויים באדם נצפים כבר בימים הראשונים, לפעמים אפילו אחרי ה"הברשה" הראשונה, והטיפול כולו מצריך בדרך כלל בין שבועיים לששה שבועות, עד שהסימפטומים (הסבל) נעלמים.

את זה אני כן אומרת כאשת מקצוע שעברה קורס, וכאשת מקצוע ששמעה פידבקים טובים על השיטה ממרפאות אחרות. עדיין לא יישמתי את זה על אנשים, ועדיין לא חוויתי את זה בעצמי.

ובקשר לבעלך: שאלי אותו, איך הוא היה מרגיש אם הוא היה צריך לגור שבוע שלם בדיסקוטק, עם מוסיקה רועשת ואורות מהבהבים.
שאלי אותו איך הוא היה מרגיש אם הוא היה צריך לגור בבית צפוף מלא דודות וגיסות וחמות שכל הזמן מדברות ורבות אחת עם השניה, וכשהוא עובר לידן - צובטות אותו בלחיים. כל פעם שהוא עובר.
איך הוא היה מתחיל להתנהג?

ברור כמעט-לחלוטין, במקרה הזה, שהבעיה הראשונית איננה בחינוך הביתי.
אולי כן קיימת בעיה נוספת בחינוך הביתי, מה אני יודעת. אבל ממילא אי אפשר לבחון אותה בבירור לפני שמבודדים את הבעיה התחושתית. והמומחית מספר אחת בעולם לרגישות תחושתית אומרת בפירוש: כשיש מצב מורכב - קודם כל מטפלים ברגישות התחושתית. כי היא משפיעה מאוד על כל השאר, ואי אפשר לדעת אם בעיות אחרות הן ראשוניות או משניות, עד שהיא זזה הצידה.

את הרי ידעת שהבעיה היתה שם הרבה הרבה קודם. חבל שהרופאים בבית החולים לא ידעו לאשר את הרגשתך. לא הפנו אותך כבר אז. לא נורא. את עדיין יודעת, האינסטינקטים שלך עדיין עובדים.

היי מיטל,
טוב, סיימתי עכשיו קורס מתקדם על רגישות תחושתית, (מה שעדיין לא עושה אותי מומחית - יש לי עוד דרך ארוכה) אבל קראתי מחדש את הדף, ואני רואה בו דברים חדשים:

[u]האמת שכל עניין האי ויסות תחושתי נראה לי מאד. קראתי לי על זה המון, ויש המון דברים שהתאימו לאיך שהוא היה כשהיה יותר קטן. בנוגע לעכשיו אני לא בטוחה, אבל בטוח שאני מעוניינת לבדוק.[/u]
[u]ראוי לציון, שכבר בגיל חודשים ספורים הבחנתי שהוא פשוט לא מסוגל להתעלם מגירויים קלים ביותר. כשינק צריך היה לשמור על דממה מוחלטת. כל רחש קל שבקלים היה גורם לו להפסיק לאכול, ואחרי מספר פעמים כאלו היה פוצח בבכי תיסכול. את הבובות, תמונות, ציורים וכ"ו הוצאנו מהחדר, כי הוא היה בוהה בהם ובוכה.[/u]
[u]בבית חולים העלתי את ההשערה, שהכל משולב גם עם אי ויסות תחושתי. צוות הרופאים ביטל את הרעיון[/u]

אם תינוק נולד עם רגישות תחושתית ראשונית (כזאת שעומדת בפני עצמה ולא נובעת מסיבה ספציפית אחרת), אין שום סיבה שהיא תיעלם מעצמה בגיל מבוגר יותר.
הסימפטומים משתנים, ההתנהגות משתנה, אבל הבעיה הבסיסית נשארת.
ילד בגיל שלוש יותר שולט בעצמו ובסביבה שלו מתינוק. אז הוא יכול לחפש את הגירויים שהוא זקוק להם, ולנסות להימנע (עד גבול מסוים) מגירויים מעצבנים. זה מקל. זה עוזר.
אבל ברמה הכי בסיסית <נשימה עמוקה> הוא לא בהכרח סובל פחות.


ועכשיו הלך על כל הרסן המקצועי שלי, ואני מדברת ישר מהקישקעס:
קחי אותו למרפאה בעיסוק. מה אכפת לך. מרפאה עם ניסיון ברגישות תחושתית. מרפאה שתשב אתך ותאבחן אותו דרכך, עם שאלון וראיון וסקירה של סדר היום. מרפאה שתוכל להציע לו דיאטה סנסורית. "דיאטה" שתכניס גם את המרכיב הויזואלי והשמיעתי, אם צריך. טיפול אינטנסיבי לתקופה קצרה, שייתן לו את מה שמערכת העצבים זקוקה לו בשביל לעבד תחושה בצורה טובה יותר. עם פחות אזעקות-שווא. זה עובד. זה יכול לעבוד. הוא יכול להישאר ילד רגיש ונבון וחד-עין ומודע לניואנסים - אבל שגם מכיל יותר משני גירויים. שיכול לשחק עם ילדים אחרים בלי להשתגע. שיכול לשאת מגע עדין. שלא יגיב בצורה כל כך חריפה לכל פיפס בסביבה. שיוכל לנהל סדר יום בלי לרוץ ולהיכנס בכוח בדברים, כדי לנסות להשקיט את הכאב הפנימי הזה, את הגירוי הזה שלא נפסק.
שלא יסבול.
שיהיה פתוח להתנסויות.
שיהנה מהחיים.
מגיע לו.

הנה אמרתי את זה. לא כאשת מקצוע. מאוד לא כאשת מקצוע. דיברה הילדה שהייתי פעם. האשה שאני עכשיו.
[po]רגישות חושית העולם הוא יותר מדי[/po]

היי מירי,
אני אתקשר. וגם אתם מוזמנים אלינו, אם אתם נוהרים עם כל עם ישראל לצפון בפסח.
נדבר...

הי מיטל
חזרתי, את מוזמנת להתקשר, ואולי ליקפוץ אם אתם באים למרכז בחג.
הדף הזה ממש פוקח לי את העיניים , הרבה אסימונים נופלים וקצוות ניקשרים. הרבה בזכות [po]יהללוך מלאכים[/po] ו [po]תמרוש רוש[/po], אז זו הזדמנות טובה להודות להן. מתוך סקרנות שהתעוררה בי אני אדבר עם מרפאה בעיסוק בקרוב, זה נראה לי נושא מרתק!!!
חייבת לרוץ, תתקשרי.
מירי

הי מיטל
אני מצטרפת לתמרוש
[u]בעיקר כי אצל הילד שלך זה לא רק העניין של צורך במגע עמוק. את מתארת תמונה מורכבת הרבה יותר[/u]
כמו שכבר ציינתי בעבר תתר רגישות במערכת מסויימת גורמת לייתר רגישות במערכת אחרת.
כמו שהבנתי ממך יש לו גם קצת ייתר רגישות וויזואלית, והזכרת גם טעמים וריחות
והכל שזור בד בבד.
כדאי לקחת אותו לאבחון כדאי לקרוא על כל השיטות האפשריות
אני מגיעה מגישה שנקראת "הגישה הנוירו-התפתחותית תפקודית", ואני כמובן אומרת לך שתקראי ותבדקי איזה גישה הכי מתאימה לך ולילד שלך. יש ריפוי בעיסוק , יש את אלבאום ועוד.
הזהרי משרלטנים, אבל עד שאת מוצאת משהו שמתאים לך
המשיכי להקל עליו בשלל הדוגמאות שהביאו עבורך
ובעיקר בהבנה ואמפטיה כלפיו
בהצלחה

[po]יהללוך מלאכים[/po], כתבת יפהפה.
נכון, בהתחלה רואים (או אמורים לראות) שינוי רגעי בהתנהגות של הילד, מיד אחרי הפעילות, או כזה שמחזיק רבע שעה אחרי הפעילות, ועם הזמן השינוי מתבסס ונצפה גם בלי קשר לפעילות. [b]אם הגירויים שהוא מקבל הם באמת אלה שמתאימים לו[/b]

מיטל יקרה, בנקודה הזאת אני יוצאת מהדיון. בעיקר כי אצל הילד שלך זה לא רק העניין של צורך במגע עמוק. את מתארת תמונה מורכבת הרבה יותר (רגישות למרקמים, ריח, ומהתיאור שלך נראה שיש לו גם צורך חזק מאוד בתנועה). אז... כשהתמונה כל כך מורכבת נראה לי הרבה יותר בעייתי לייעץ בלי לראות את הילד.
(בייחוד בנוגע להמלצות לספק את הצורך שלו בתנועה - זה עניין עדין, ואפשר לעבור בקלות מגירוי מתאים לגירוי-יתר).

המון בהצלחה (()), ואני כמובן אמשיך לעקוב ולקרוא, ברשותך.

[u]כולל במפגשים עם ילדים (במיוחד אפילו[/u]
מה זאת אומרת?
מעבר לזה מה אפשר לעשות בנוגע לגירויים חזותיים. סתם לדוגמה היום היינו בקניון. כידוע הכל צבעוני, הכל מואר ומושך, אבל פיצ ממש נגנב מזה.רציתי שיאכל משהו, אבל מתחם האוכל היה ליד משחקי המחשב והוא פשוט לא יכל להתעלם מהם לרגע אז הוא לא אכל כלום וישב רק כי ממש "הכרחנו אותו". אז בדרך כלל אנחנו לא הולכים למקומות כאלה, אבל מה עושים כשחייב? האם יש דרך לאמן גם את החלק הזה?

[u]בהצלחה[/u]
תודה מקרב לב על העצות המועילות.

כן מיטל אחרי פעילות שמעוררת את המערכת הפרופריוצפטיבית
את אמורה לראות שינוי בהתנהלות
לאורך זמן - זה לא קורה ביום
את יכולה להבחין בקצת הרגעות באופן יחסי
בפחות צורך בחיבוקים חזקים מגעים חזקים וכו.
אבל
את צריכה ממש להפוך את זה לאורך חיים
לזכור : הילד שלי זקוק למשהו ורק אני (והקרובים) יודעים שהוא זקוק
זה לא כתוב לו על המצח - "יש לי חוסר תחושה במערכת הפרופריוצפטיבית"
וככה בכל הזדמנות תספקי לו את את הצורך, בכדי שהוא לא יצטרך לחפש את זה ובטח לא אצל אנשים אחרים.
את עוברת על ידו תני לו חיבוק דוב
את מלבישה אותו געי בו חזק סחיטות ולישות
תני לו לאכול מאכלים קשים
תדחפי קיר - הוא יחקה אותך
ועוד כל הדוגמאות שהביאו כאן
צריך גם לזכור שבמציאות שלו מעבר לזה שהוא מחפש את המגע העמוק
הוא בטוח שכך העולם מתפקד שכולם מחפשים ונהנים מזה
בד בבד תסבירי לו את השוני בין אנשים עם דוגמאות שקרובות לו
קחי שבוע אינטנסיבי של פעילות תחושתית חזקה כולל במפגשים עם ילדים (במיוחד אפילו) ותראי את השינוי
בהצלחה

[po]תמרוש רוש[/po], תודה על מגוון העצות לפעילויות. באמת עשינו היום קרבות כריות, השתולליות על מזרן. לא כל כך הבנתי לאיזה שינוי אני אמורה לצפות. הוא מאד נהנה מזה, אבל אי אפשר להגיד שאחרי כן יש איזשהו שינוי מהותי, אמור להיות?
שוב תודה @}

[u]בעלי טוען שכל האשם בחינוך הביתי,[/u]
אצלנו היא מרביצה ודוחפת והיא בגן עד הצהרים.
זה קשה מאוד ואני מקווה שזה שלב התפתחותי שיעבור

איזה יופי שאת רואה את היתרונות של זה :-). לא כולם רואים...

[u]ולמרות שנראה שהאבחון מתייג תוויות לילדים, זוהי פשוט הדרך הנוחה לדבר שפה שאנשי המקצוע מבינים.[/u]
דווקא אבחון של אינטגרציה סנסורית (שזה איכשקוראים לזה במקצוע) משאיר הרבה פחות תגיות ו"אבחנות" והרבה יותר תיאורים: הילד מאופיין ברגישות X לגירוי Y, מגיב חזק מדי במקרים אלה-ואלה, וחלש מאוד במקרים אחרים, ומחפש באופן אינטנסיבי את גירוי ZZZ מספר פעמים ביום.
עם התמונה הזאת אפשר לתת לך הדרכה מדויקת [u]איך להתנהג ומה בדיוק לעשות[/u]

וכן, כמו ש [po]יהללוך מלאכים[/po] אמרה, חשוב ואפשר לעשות את האבחנה המבדלת בין רגישות תחושתית שגורמת לקוצר רוח וקושי בריכוז, לבין "הפרעת קשב וריכוז", כי לעין הבלתי מנוסה התוצאה אותה תוצאה - רק שהמקור אחר לגמרי.
(אני מתעבת אישית "הפרעת קשב וריכוז", כשהיא מודבקת לכל מה שזז)
(מרפאות בעיסוק מאוד נהנות לראות ילדים שנחשבו "קשב וריכוז" משנים את ההתנהגות שלהם באופן מפליא אחרי שנתנו להם את הגירויים שהם הזדקקו להם כל כך)

[u]זו הנקודה שבה אני רוצה לעזור לו. בחלק מהדברים זו באמת תכונה שלא ממש משפיעה, אבל אני חוששת שהוא יגדל עם תחושה של דחייה חברתית משום שכל הזמן מתחמקים מהחיבוקים שלו, וכל הזמן הוא שומע אימהות של חברים שלו אומרות "הוא לא התכוון להציק, הוא פשוט ילד קצת פרוע". אני גם לא רוצה שישימע אותי כל הזמן מתנצלת בשמו, ומסבירה מה היתה הכוונה שלו בחיבוק כזה או אחר.[/u]
|Y|
הוא לא ילד פרוע, הוא פשוט זקוק למשהו ומנסה למצוא איפה לקבל את זה...

[u]יש מישהי שאת ממליצה עליה באיזור טבעון, קריות, חיפה?[/u]
את יכולה לפנות לקופת החולים שלך, למכון להתפתחות הילד, ולבקש אבחון. אחר כך תוכלי להחליט אם גם לעבוד אתם, או ללכת לפרטי.
המלצות אפשר לבקש [url=http://www.tapuz.co.il/tapuzforum/main/forumpage.asp?forum=295]בפורום ריפוי בעיסוק[/url] בתפוז, ויענו לך במסרים.

[u]הבקר הוא בכלל לא הסכים לקטע של העיסויים, ונורא התעצבן מזה.[/u]
לכי אחרי הילד, הוא יודע מה טוב לו :-). וכדי לקבל תחושה עמוקה אפשר לעשות המון דברים:
אולי לגלגל אותו או לעטוף אותו בתוך שמיכה הדוקה? או למעוך אותו מתחת לכרית או כדור פיזיו?
אולי הוא לא אהב את מגע העור-בעור, וירגיש יותר נוח עם חומר אחר, או שהוא לא אהב שהלחץ היה ממוקד מאוד, רק דרך כפות הידיים שלך, והיה שמח למשהו שימעך את כל הגוף בצורה יותר אחידה? או שאולי זה היה בחדר הלא-נכון, או שהוא שכב על משטח לא נוח... תני לו לבחור בין כמה אפשרויות, ושימי לב לשוני בין האופציות, באספקט של המרקם שלהם, הטמפרטורה שלהם, הריח ומידת הקושי (או הרכות) של החומר. וגם שימי לב לסביבה שבה זה נעשה (אנשים, תנועה, ריחות, תאורה ורעש).

מגע עמוק מתקבל גם דרך קפיצות (על מזרן או טרמפולינה), משחקי דחיפות (הוא דוחף אותך, ידיים לידיים, ואת נותנת קונטרה. או שהוא עומד כמו חיה חזקה או פסל ואת הרוח שדוחפת ומנסה להפיל אותו ולא מצליחה), קרבות כריות, משיכות חבל ונשיאה של דברים גדולים וכבדים. יש על זה מ י ל י ו ן וריאציות... וזה טוב לילד שרוצה להיות אקטיבי ולקבל גם גירוי תנועתי תוך-כדי.
(())

ולפעמים הרגישות שלו נראית כמו מתת. איך הוא מבחין מיד באיזה מצב רוח כל אחד נמצא. ואיך הוא ידע שאני בהריון עוד הרבה לפני.
היום קצת הייתי מודאגת ממשהו אז הוא מיד בא חיבק אותי ואמר:"אמא אני דווקא i love you too, אל תהיי עצובה את פשוט מותק." התפוצצתי מצחוק. מאיפה הוא מביא את הסגנון דיבור הזה??D-:

[u]אני רואה שאת מוצפת בעיצות ודעות[/u]
D-: מדהים כמה.
אני מנסה בימים האחרונים שוב להסתכל עליו מהצד בעין בוחנת, ולנסות להבין מה שונה.
קשה לו לשבת על הטוסיק יותר מדקה. אלא אם זה בזמן שהוא יושב עליי, ושומע סיפור אז הוא מהופנט. הבקר כבר השתגעתי מכמה הוא רץ. כדי להחליף בגדים צריך לרוץ איתו בכל הבית איזה רבע שעה.
הבקר הוא בכלל לא הסכים לקטע של העיסויים, ונורא התעצבן מזה. עשינו הסכם שהוא עושה לי, ואני לו אז הוא הסכים קצת, אבל לא התקרבנו לחצי שעה.

[u]אל תמהרי לאבחונים ותשחררי לחץ זה הכי חשוב[/u]
אין לחץ, רק שהייתי רוצה לקבל הדרכה איך להתנהג ומה בדיוק לעשות.אז איפה היית ממליצה לעשות איבחון, אצל מרפאה בעיסוק או...?

[u]אבל הוא כולל גם דברים שלא חושבים עליהם, למשל רגישות לריח, למרקמים,[/u]
[po]תמרוש רוש[/po], באמת לא קישרתי. תמיד אנחנו צוחקים שהאף שלו גלאי ריחות.
[u]ולפעמים הרגישות החושית כל כך גדולה שהיא מעצבנת את הבנאדם ואת הסובבים אותו, ומפריעה לו לעשות את מה שהוא אוהב ורוצה וצריך לעשות.[/u]
זו הנקודה שבה אני רוצה לעזור לו. בחלק מהדברים זו באמת תכונה שלא ממש משפיעה, אבל אני חוששת שהוא יגדל עם תחושה של דחייה חברתית משום שכל הזמן מתחמקים מהחיבוקים שלו, וכל הזמן הוא שומע אימהות של חברים שלו אומרות "הוא לא התכוון להציק, הוא פשוט ילד קצת פרוע". אני גם לא רוצה שישימע אותי כל הזמן מתנצלת בשמו, ומסבירה מה היתה הכוונה שלו בחיבוק כזה או אחר.

[u]אני גם לא מסכימה ל"זה יישאר אתו לכל החיים". ממש לא.[/u]
אני בטוחה שהוא כבר התמתן. כשהיה קטן יותר זה היה מורגש מאד. אני חושבת שזה שהוא גר במנשא הדוק במשך 10 חודשים אולי קצת עזר לו. וגם היום אני לא חושבת שהבעיה היא אקוטית. אבל הייתי רוצה לדעת יותר. יש מישהי שאת ממליצה עליה באיזור טבעון, קריות, חיפה?


[u]הי, איזה בעסה שאת גרה רחוק...[/u]
ממש. היה יכול להיות מעניין מפגש דינמיט D-:
בכל מקרה תגידי לי כשאת בארץ, ואני אתקשר אלייך. יש לי מה לשאול אותך גם בנוגע לגמילה, אבל חייבת ללכת.

תודה לכולן @} @} @} על העצות והדעות.

הי מיטל
אני רואה שאת מוצפת בעיצות ודעות
אני חושבת שפחות חשוב האבחון המיידי אם כי טוב שתעשו אבחון
ולמרות שנראה שהאבחון מתייג תוויות לילדים, זוהי פשוט
הדרך הנוחה לדבר שפה שאנשי המקצוע מבינים.
ואם יגידו שהמלאך סובל מהיפראקטיביות או מבעיות קשב וריכוז
אל תתרגשי או תתעצבי תחשבי בראש שהם מנסים להגיד שהילד....
אוהב לקפוץ, להשתולל, לחבק חזק מדי, להתקרב קרוב מדי ,לא אוהב לאכול אוכל רך מדי וכו'
אבל הם לא יכולים להגיד כל פעם את כל זה ולכן הם קבעו "סיסמאות".
מה עוד שרציתי שתביני שילדים עם קושי בוויסות בתחושות אכן זה גורם להם לאיזשהו קושי בריכוז
אתן לך דוגמא : ילד שיש לו רגישות ייתר טקטילית (זאת אומרת רגיש מאד במגע על פני העור) יתקשה מאד להקשיב למורה כי התווית בחולצה מאד מציקה לו, או יתקשה לכתוב כי מגע הדף על היד אינו נעימה לו.
ומה המורה תגיד היא תגיד שהוא לא מרוכז, כל הזמן זז בכסא וסתם עצלן שלא אוהב לכתוב)-:
בכל מקרה כמעט כל הרגישויות ניתנות לפתירה או להקלה
אני מקווה שאת עושה מה שייעצתי לך, ואני רוצה לשמוע אם יש תוצאות אם אכן זה הפחית.
אני יודעת שלפעמים אין כוח לעשות עיסוי בבוקר או כל מיני תרגילים אבל זה חשוב חשוב חשוב.
ויש לי עוד תרגיל חמוד שהוכיח את עצמו - תמלאי בקבוקים של מים מינרלים גדולים - ליטר וחצי ותני לו לשכב/ להתגלגל עליהם זה מאד מרגיש.
אל תמהרי לאבחונים ותשחררי לחץ זה הכי חשוב
תעדכני מה קורה
(החלטתי להמשיך להתכתב איך על גבי האתר כי מצאתי שזה נושא שמעניין עוד)

היי מיטל,
קראתי את הדף בעניין רב (אם כי גם ברפרוף - תיכף צריכה ללכת :-)), ואני מצטרפת להמצלה ללכת לאבחון של ריפוי בעיסוק. טוב, נו, ברור שאני אמליץ, הרי אני מהתחום :-D. אבל באמת, אני מרפאה מהסוג שלא אוהב במיוחד אבחוני-יתר, ואני די רגישה לנושא הזה.

לי אישית אין ניסיון רב עם ילדים עם רגישות חושית או תת-רגישות או קושי בוויסות חושי (בדיוק אני מתחילה לעבוד עכשיו עם כמה ילדים כאלה, ונמצאת בתחילת תהליך הלמידה המרתק), אבל אני יכולה לספר לך שאבחון, אצל מרפאה שמנוסה בנושא הזה, יכול להוסיף לך המון הבנה ולתת פרספקטיבה מקפת. הוא גם לא מעצבן מדי את הילד, כי כלי האבחון המרכזי שלנו בנושא הזה הוא שאלון וראיון עם ההורים! השאלון ארוך, מייגע, מרפאה יסודית גם תתעקש שתמלאו את השאלון את ובעלך בנפרד (כי התמונה יכולה להיות נורא שונה מהזוית שלך לעומת שלו, וזה נותן תמונה שלמה ומלאה יותר, וגם עוזר לכם להבין את התמונה הרחבה יותר)... אבל הוא כולל גם דברים שלא חושבים עליהם, למשל רגישות לריח, למרקמים, ולכמה שילובים של חושים שונים.

[u]חשוב שתזכרי שלא מדובר בפגם או בליקוי, זו בסך הכל תכונה, שהיא שלו, ותישאר איתו כל החיים.[/u]
אני מאוד מתנגדת למשפט הזה, בקונטקסט הזה.
לפעמים רגישות חושית היא תכונה של הבנאדם, כמו שיער חום או נקודת חן או הצורך במשקפיים, והיא לא מעלה ולא מורידה הרבה בחיים שלו.
לפעמים רגישות חושית היא תכונה שקצת מעצבנת בתחומים מסוימים, אבל רוב הזמן מהווה [b]יתרון[/b] - כמו במקרה שלי, למשל: כשהייתי קטנה הייתי בררנית מאוד בבגדים (לא גופיות, לא הדוק מדי, לא צווארוני גולף, ולהוריד את כל הטיקטות מהעורף), וחלק מזה נשאר עד היום. מצד שני, הרגישות שלי לשינויים זעירים בסביבה עוזרת לי לשים לב לפרטים שצריך לשים לב אליהם, ומסייעת לי להיות אשת מקצוע טובה יותר!
ולפעמים הרגישות החושית כל כך גדולה שהיא מעצבנת את הבנאדם ואת הסובבים אותו, ומפריעה לו לעשות את מה שהוא אוהב ורוצה וצריך לעשות.

אני גם לא מסכימה ל"זה יישאר אתו לכל החיים". ממש לא. לפעמים משהו באמת נשאר (שוב, כמו במקרה שלי), אבל אפשר לעזור למערכת ללמוד, להבשיל ולהתבגר. המדריכה שלי סיפרה לי על כמה מקרים של ילדים שהיו רגישים-מדי, וטיפול מתאים ("דיאטה" אינטנסיבית של כמה שבועות) פשוט עזר להם, לימד את מערכת העצבים שלהם לעבד מידע בצורה טובה יותר, והשינוי לטווח ארוך בפתיחות שלהם לעולם, בהנאה שלהם ובלמידה שלהם היה ניכר לעין.
וגם הטיפול התומך חשוב (ההבנה איך לארגן את הסביבה החיצונית, איזה גירויים לתת לו מתי, וכו').

בלי לגרוע מכל מה שנאמר כאן, לא מעט בעיות של ויסות חושי ו"פיקא" (נטייה לאכול דברים שאינם אוכל) נפתרו או הוקלו מאוד בתיסוף פשוט של מינרלים, בעיקר אבץ. שווה לנסות.

הי, איזה בעסה שאת גרה רחוק...
אני זוכרת היטב את הרגע שביתי (היום בת שנתיי ו-9) נבהלה באמצע שעת סיפור בספריה והיינו צרכים לברוח...אבל זה השתנה לגמרה עם הזמן (אני לא יודעת איך...) ועכשיו היא מאוד אוהבת הצגות, וכל ליצן הכי מצ'וקמק בפורים קורע אותה מצחוק! מצד שני ניסינו לאחרונה לקחת אותה לסרט ויצאנו אחרי 10 ד"ק, אני לא יודעת אם זה היה בגלל הסאונד או בגלל שהפינגווין היה נורא מסכן כי הוא לא ידע לשיר, והיא לא עמדה בזה.
מה שעוד רציתי לכתוב זה שחשוב שתזכרי שלא מדובר בפגם או בליקוי, זו בסך הכל תכונה, שהיא שלו, ותישאר איתו כל החיים. תחשבי שהיה לך ילד קצר רואי, ואת פשוט עלית על זה בזמן... ומעכשיו תסבירי לחבריו שהוא מתקרב אליהם כדי להטיב לראות אותם, ולא תריבי איתו שיתרחק מהטלויזה, ותקרבי את הספר לפניו כשאת מקריאה לו, כך את חוסכת לו את התיסכול שמוביל להתנהגות לא חברותית לפעמים. חשוב גם שתמיד יהיו איתך "משקפיים" בתיק, (אותה דיאטה סנסורית) שאותם תוכלי לשלוף כשזה מתאים, למשל אצל חברים שלא סובלים שמדברים איתם מתווח קרוב מידי...והכי חשוב שתהיי לצידו כדי להחליט איתו מה נכון ומתי עד שידע להחליט בעצמו. כן, את מבינה שאני בעד להשאר עם הילד בבית למרות שביתי נמצאת כבר חצי שנה במסגרת של 4 שעות ביום (יום כן, יום לא, יום למה לא..)
אם בעלך מתנגד לחינוך ביתי, זה לא יעזור אם תוכיח לו שההתנהגות של בנך לא קשורה להמצאותו או אי המצאותו במסגרת, הוא יחפש תירוץ אחר לשכנע אותך לשלוח אותו לגן... בכל אופן תזכרי שהקסם הזה שהכל נרגע בגיל שלוש באמת עובד, עם או בלי גן, פתאום תוכלי להסביר לו דברים, ופתאום הוא יבין. אני כבר הייתי ממש מותשת ממנה, (ומהערות השכנים על ההתנהגות שלה) ופתאום הנס הזה קורה לנגד עיני, אני מאמינה שזה שילוב של גיל, של ההבנה שלי את הקשיים שלה, ושל התנהגות חברתית שהולכת ומתעצבת...(אני לא יודעת כמה הגן האיץ או האט את התהליך הטבעי, זה מעניין לשאול את פנטרות החינוך הביתי..)
אה, ועוד אסימון שנפל לי לאחרונה, תחילת הגמילה שלה מחיתולים הייתה חלקה ומהירה, ואז פתאום נתקענו, והיא התחילה להרטיב בתדירות גבוהה (מה שכמובן איכזב אותי, וכמה שניסיתי להסתיר את זה ממנה היא כמובן קלטה, כי ילדים הם מכונות אמת קטנות ואי אפשר לשמור מהם סודות) וזה תיסכל אותה, ובאופן כללי העכיר את האוירה בבית. אבל ברגע שקלטטי שכמו שהיא צריכה גרוי חזק של חיבוק כדי להרגיש מחובקת וכד' היא גם צריכה גרוי מאוד חזק מהשלפוחית כדי להבין שזה הזמן להתפנות, אבל כשהגרוי כבר כ"כ חזק, לפעמים לא מספיקים... וכמו בכל דבר, ברגע שנרגעתי והרפתי, זה הפסיק להיות מאבק, ואז גם היא נרגעה והיא כמעט לא מפספסת... בכל אופן, כדאי להתיעץ עם מישהיא שמבינה איך לגמול נכון במצב שכזה.
יללה, תספרי לי מה שלום המלאך?
נהייה בקשר
מירי

[u]לא מזמן היינו במפגש מוזיקלי. היה שם בחור שטייל בכל העולם ונתן לילדים חוויה[/u]
[po]רסיסים של אור[/po] גם פיצ מאד רגיש בקטעים כאלו, אבל יותר בעניין הפחד. לפני זמן מה היינו בתיאטרון בובות. אפשר להגיד שהמציגה היתה מעט דרמטית מדי. רוב הילדים חשו אי נוחות קלה, ופיצ התרומם על הרגליים וקרא:"אני רוצה ללכת האשה הזאת מפחידה ולא נעימה". ולמרבה המבוכה גם התקרב אליה ואמר"אני לא ממש אוהב אותך". מאז הוא נחוש בדעתו לא ללכת לעולם להצגה, מופע או כל דבר דומה.
[po]רק טוב[/po], אני מסכימה איתך בנוגע למסגרות פורמליות. אני לא חושבת שנחוצה לו מסגרת של גן, אבל אני כן מרגישה שהוא רוצה חברה מאד, ואני לא מצליחה לספק לו אותה בתדירות מספקת. אנחנו מטבעון, אבל כרגע אין לנו רכב אז אנחנו מוגבלים מבחינת המרחק.

היי מירי, צודה על התגובה המשתפת.[
גם אני אשמח לבקר ולהתכווצ'ץ' D-: , רק שזה מאד רחוק מאיתנו. אנחנו בצפון בקרית טבעון.נראה מה נעשה בנושא.

התחלנו את התהליך המקדים לאיבחון. יצרתי קשר עם פרופ' תירוש. לא ידעתי שמרפאה בעיסוק גם יכולה לאבחן.גם לדעתי זה חשוב מאד.

[u]לכן צריך לחשוב טוב טוב, האם לטפל ועד כמה, ומתי,[/u]
זו סוגיה שמאד מעסיקה אותי. ברור לי ששנוי אחד יגרור שינויים כוללים. אנחנו מתמוגגים מההתרפקויות שלו עלינו, ואת הצחוק המתגלגל שלו כשאנחנו נותנים לו את החיבוקים המועכים שהוא אוהב. אבל כמו שאת אומרת קודם כל חשוב לדעת, ולאחר מכן לעשות את הסינון שמתאים לנו.

[u]"אמא, יותר חזק!!! אבא מנדנד אותי עד השמים!!!"[/u]
אצלנו זה מתמקד בזינוקים ממקומות גבוהים למדי, ובלי להניד עפעף. הרבה אימהות בפארק משתהות נוכח קורת רוחי כשהוא נופל.
את הקטע עם הבובה ניסינו, ולא הלך כל כך. הוא בכלל לא ילד שנקשר לחפצים.

[u]חוסר הויסות מתבטא גם סביב הפה, ולכן אני משתדלת להיות רגישה אליה בכל מה שקשור באוכל. בעלי עלה על זה כבר בגיל חצי שנה, כשהיא לא הסכימה לאכול שום דבר מרוסק,[/u]
פה באמת הפתעת אותי. איך לא שמתי לב לזה. הוא שונא כל דבר שמגיע בגרסה רכה.רק אתמול שמתי לב שהוא לא שונא גזר כמו שחשבתי, אלא חי טעים לו מאד.

_אוי, יצא ארוך נורא (רואים שאני משועממת) ויש לי עוד המון מה לכתוב, אז יללה, תקפצו אלינו, ונדבר כמו בני אדם.
חיבוק מועך
מירי_
דווקא אני ממש שמחתי לראות את התגובה שלך, ואם יש לך עוד אז בכלל אני מחכה בכליון עיניים.
בת כמה הנסיכה שלכם?היא הולכת לגן, איך היא מסתדרת שם אם כן?
בכל מקרה אני אתקשר בעוד 10 ימים. @} @}

הי מיטל,
דבר ראשון רציתי להזמין אתך אלינו, אני ב-050-2560608 אני חוזרת ארצה עוד 10 ימים, ואני אשמח אם תבואי, אנחנו גרים באזור מודיעין.
דבר שני אני ממליצה לך לקחת אותו לאבחון (אצל מרפאה בעיסוק) כדי לדעת אם באמת יש לו חוסר ויסות חושי, ובאיזו מידה, וכדי לראות שאת לא מצמידה לו תיק שבכלל לא שייך לו. את יכולה לפנות דרך קופ"ח, ושם לשמוע יותר פרטים ולקבל המלצות (וכמובן לפעול לפי שיקול דעתך, אבל תוך הבנה עמוקה יותר) אני סומכת עלייך שתדעי מה מתאים לך ולו מתוך כל ההמלצות, זה כמו שאם היה לך ילד עם קושי בקשב וריכוז, זה טוב ללכת לאבחון ולשמוע ח"ד מקצועית, זה לא אומר שאת ישר תתני לו רטלין... [po]יהללוך מלאכים[/po] נשמעת מאוד מקצועית וגם בראש שלך, אני לא מכירה אותה אבל נראה לי שהיא יכולה להאיר את דרכך ולעזור מאוד.
אני לא מומחית, וזה די לא מקצועי, אבל באופן כללי אני יודעת שיש כל מיני גישות לנושא: יש שטוענים שיש להרגיל את הסביבה לילד, ז"א להלביש לו רק בגדים מבדים שנעימים לו, לא לוחצים ובלי פתקיות מעצבנות. ויש גישה שאומרת להתאים את הילד לסביבה, ואת זה עושים דרך "דיאטה סנסורית" (שיהללוך התחילה לפרט) זאת שיטה שבה אפשר לגרום גם לי ולך לא להתעצבן מדגדוג עדין של נוצה באוזן, או מזבוב שמטייל לאיטו על העור (שזה בערך מה שהילדים שלנו מרגישים בליטוף או חיבוק חלש) האמת כמו תמיד נמצאת אי שם באמצע, בשילוב הנכון בין השניים, לכן חשוב לקבל את כל הכלים, ואז להחליט במה להשתמש ובאיזו מידה.
חוץ מזה יש לי כמה טיפים שאשמח לחלוק: בגיל שנה וחצי - שנתיים ביתי היתה מביעה כעס ואהבה כמעט באותו אופן פיזי (שלא לכולם נעים) וזה היה מאוד מבלבל, אבל עכשיו היא למדה מי אוהב חיבוק חלש, או לא אוהב חיבוקים בכלל (שזה הצד שני של חוסר הוויסות הסנסרי, ילדים או אנשים שלא נהנים בכלל ממגע, ולא ע"ר רגשי, זה פשוט לא נעים להם). ואלי היא מביעה כעס בצביטות מטורפות ללחיים, שזה בסדר מבחינתי (רק פיתחתי אובססיה לגזירת ציפורניים, כדי שלא תשאיר לי סימנים) היתרון הגדול הוא כשהיא רוצה להביע אהבה היא פשוט מתנפלת עלינו בנשיקות וחיבוקים אין סופיים!!! שהם בעצם טעם החיים! לכן צריך לחשוב טוב טוב, האם לטפל ועד כמה, ומתי, כי אולי להוריד לו את סף הרגישות בעת מפגש עם חברים יקל עליו לתקשר איתם, אבל לא להגזים עם הורדת הסף כדי לא לגזול ממנו את מה שהוא כ"כ אוהב.
אצלינו הצורך ב"תחושת גוף חזקה" מתבטא בריצות , קפיצות, נידנוד חזק מאוד (מאוד מאוד) על נדנדות , קרוסלות וכל משחק שזורקים אותה באוויר. בכל פעם אני שומעת את אותן הערות בגן השעשועים, כאילו אני מתעללת בילדה, המעירים לא מפסיקים גם כשהם שומעים אותה צועקת: "אמא, יותר חזק!!! אבא מנדנד אותי עד השמים!!!" וזה באמת נראה מפחיד מהצד כי היא גם קטנה פיזית, וילדים שגדולים ממנה ומכירים את השיגעונות שלה, לא מעיזים לעלות איתה על נדנדה או קרוסלה. אבל אין מה לעשות, זה צורך פיזיולוגי שלה, ואני שמחה שאני יכולה למלא אותו. (יכול להיות שאלופי העולם בהתעמלות מכשירים התחילו את חייהם ככה...)
על הטריק עם הבובה כבר כתבתי לך, והיא מבינה שזה לא עונש, אבללפעמים עדיף שהיא תיצמד אליה...
ודבר אחרון (וואו, כמה כתבתי) חוסר הויסות מתבטא גם סביב הפה, ולכן אני משתדלת להיות רגישה אליה בכל מה שקשור באוכל. בעלי עלה על זה כבר בגיל חצי שנה, כשהיא לא הסכימה לאכול שום דבר מרוסק, ועברה בהנאה לאכול את אותם מרכיבים בצורתם הפריכה. ומאז הבנתי שהיא תמיד תעדיף טוסט ע"פ לחם, קורנפלקס ע"פ מרשמלו וכ"ו, ואני אפילו לא מנסה להציע לה מאכלים עם מרקמים "מושיים" כדי לא לתסכל את שתינו...
אוי, יצא ארוך נורא (רואים שאני משועממת) ויש לי עוד המון מה לכתוב, אז יללה, תקפצו אלינו, ונדבר כמו בני אדם.
חיבוק מועך
מירי

_אני רוצה לומר המון דברים ולשאול עוד המון שאלות לא נראה לי
שזה נכון להתכתבות על פני האתר אם תרצי אשמח לשוחח איתך בטלפון או אולי אפילו להפגש_
אני אשמח מאד. המייל שלי הוא: meytal [email protected] תשלחי לי את מספר הטלפון שלך (אני מניחה שלא תכתבי אותו כאן).
אני מאד רוצה להתייעץ עם מישהו מקצועי. בעלי אומר שכל העניין לא קיים ,אלא רק ברצון שלי להגדיר. אני באמת חוששת מלתייג אותו, אבל גם חוששת לא להעניק לו את מה שדרוש לו.



[u]את אמא נהדרת ! כל הכבוד על הקשבה שלך.[/u]
תודה [po]ציף ציף[/po] את כל כך מקסימה.

מיטל,אין לי חידושים גדולים להוסיף,אלה שלפני כתבו דברים שאני מאוד מתחברת אליהם,בין השאר חיזוק לכך שאת משאירה אותו איתך,כ"כ מדויק לצרכים שלו,
לא יכלת לעזור לו יותר ממה שאת עושה.
היייתי בודקת גם אפשרות ששמעתי עליה,לשים אותו בין מזרונים דקים,כמו מזרוני קראטה וללחוץ על המזרונים.
כמובן שצריך תדרוך מאנשים שמבינים בזה (אולי יהללוך יודעת על מה אני מדברת)
(())
את אמא נהדרת ! כל הכבוד על הקשבה שלך.

הי מיטל
אני רוצה לומר המון דברים ולשאול עוד המון שאלות לא נראה לי
שזה נכון להתכתבות על פני האתר אם תרצי אשמח לשוחח איתך בטלפון או אולי אפילו להפגש
בכל מקרה לגבי מה שכן תארת(ואת הכל אני אומרת בערבון מוגבל מכיוון שאף פעם לא צפיתי בו)
נראה לי שלילד המתוק שלך יש רגישויות מערכתיות, בד"כ חוסר במערכת מסויימת יוצרת רגישות ייתר במערכת אחרת.
[u]שכבר בגיל חודשים ספורים הבחנתי שהוא פשוט לא מסוגל להתעלם מגירויים קלים ביותר. כשינק צריך היה לשמור על דממה מוחלטת. כל רחש קל שבקלים היה גורם לו להפסיק לאכול, ואחרי מספר פעמים כאלו היה פוצח בבכי תיסכול. את הבובות, תמונות, ציורים וכ"ו הוצאנו מהחדר[/u]
זה אומר הרבה לגבי אז.. אבל מה עם היום האם הוא עדיין מתקשה להתרכז כשיש גירויים בסביבה אגב דברת רק על גירויים ויזואלים, מה עם גירויים ווקלים (שמיעתיים)?

[u]לחלוטין נכון. לפעמים הוא נופל נפילות כאלו מחרידות למראה, שאני כולי מתכווצת (ואני לא היסטרית במיוחד), והוא אפילו לא מתעכב לרגע[/u]
[u]כשהוא רוצה לחבק הוא עושה זאת לא בעדינות[/u]
לפי הדברים הללו נראה לי שמה שמאד בולט זה חוסר במערכת הפרופריוצפטיבית שזה אומר חוסר איזון במערכת המפרקים השרירים והתחושה העמוקה של הגוף. ילדים עם חוסר שכזה צריכים מגע מאד חזק בכדי להרגיש את הגוף שלהם, צריכים לרוץ להשתולל ולקפוץ כמעט כל הזמן, ובד"כ ילדים כאלו יש להם גם חוסר במערכת הכאב שלהם.
בגדול זה לא ביג דיל ושוב אני חייבת שוב לומר שהכל נאמר בערבון מוגבל כי לא ראיתי מעולם את המתוק שלך.
מה שכן את יכולה לעשות, חשוב מאד לפני מפגשים עם ילדים עוד בבית תקדישי חצי שעה למגע עמוק על כל הגוף שלו מין סחיטות לישות ולחיצות זה יפחית את הרגישות. ובתוך מפגש מידי פעם גשי איליו ותני לו חיבוק דב, אל תחכי שהוא יבקש זה אמור להפחית את הרגישות לזמן מסויים.
אני חייבת ללכת וגם ככה יצא מאד ארוך
[u]וואו מסכנצ'יק היה קשה לי אפילו לכתוב את זה[/u] (())

[u]אני כן מאמינה שזה שהוא כמעט ולא נמצא בחברת ילדים מונעת ממנו את האפשרות ללמוד ו"לתרגל" התנהגות נכונה. ההתרגשות הרבה[/u]
לדעתי את ממש מחמירה עם עצמך, ילד בגילו לא באמת צריך להימצא הרבה בחברת ילדים, בחברות מערביות רבות ילדים אינם הולכים לגן בגיל כזה ולא מתוך איזה אג'נדה, אלא כי פשוט כך הדבר- ילד לא זקוק למסגרת חברתית כ"כ צפופה בגיל זה ובטח ובטח שהוא זקוק לנוכחות צמודה של אימו בגיל זה. אני מצתרפת בחום למה שכתבה רסיסים על כך שאת עושה איתו חסד גדול בכך שאת איתו בבית ולו רק בגלל הבעיה הזו שכנראה יש לו.
את בכל זאת מרגישה שהוא זקוק ליותר חברה, תשיגו לו אותה, באמת שלא חסרים מפגשים, מאיפה את בארץ? אולי אפשר להמליץ לך על עוד מפגשים, כאלה שלא ממש ממש קרובים אליך. אני נוסעת כל שבוע כמעט שעה לכל כיוון למפגשים וזה שווה את המאמץ.
הרבה כח (())

[u]אני גם לא באמת חושבת שהחינוך ביתי הוא מקור הבעיה, אבל אני כן מאמינה שזה שהוא כמעט ולא נמצא בחברת ילדים מונעת ממנו את האפשרות ללמוד ו"לתרגל" התנהגות נכונה. ההתרגשות הרבה, התוצר של מפגשים יחסית נדירים מקצינה הכל.[/u]

מהתיאור שלך אני באמת שומעת ילד מיוחד, עם רגישויות מיוחדות (מזכיר לי את אחד הבנים שלי...). אני דווקא מרגישה שאת עושה לו חסד גדול בזה שאת חוסכת ממנו חיכוך אינטסיבי וכפוי עם כמות גדולה של ילדים במקום קבוע ולעמים סגור וכו'.
עצם הנוכחות שלך, האהבה שלך וההכרה שלך אותו, שהיא לעולם טובה יותר משל כל אחד אחר, עושות לו שירות מעולה.
רק את באמת יודעת לזהות מתי זה יותר מדיי בשבילו, רק את באמת באמת יכולה לראות לפי מבע עיניו, פניו וכו' את הקושי שלו רגע לפני שיתפרץ.
אין ספק, לא קל להיות הורה בכלל והורה לילדים עם קשיי ויסות עוד יותר. זה דורש הרבה נוכחות שלנו, הרבה רגישות וסבלנות שלנו.

לבן שלי יש רגישות למגע. מאז שאנחנו בבית, לאט לאט, הוא התחיל לגעת במים (והייתי שם כדי לוותר על שטיפות ידיים לא הכרחיות ולא לכפות עליו אותן). אחר כך בהדרגה ובקצב שלו בבצק (והייתי שם כדי לחסוך ממנו עבודות בחומרים שהוא מתשגע מהם) וכו'. נכון, הוא עדיין ילד עם רגישויות, אבל הוא יודע שיש מי שמבין אותו ומכיר את הקשיים שלו.

אני מודה ומתוודה שלפעמים קשה לי מאד להכיל את כל הקושי הזה שלו וגם אני צריכה להתאוורר ולהתמלא כוחות (כמו כל אמא...). אבל אני משוכנעת שבמסגרת כבר מזמן היו שמים עליו תוית של היפראקטיבי או ילד עם קשיי התנהגות.
אני חוששת שלרב המסגרות אין באמת את היכולת להתגמש ולהכיר בייחוד וביופי של כל ילד וילד. אפילו אם נורא נורא רוצים.
ונכון שגם בבית כשיש עוד אחים אז קשה יותר אבל עדיין אנחנו אלו שמכירות אותם הכי הכי טוב ולומדות, יחד איתם, להסתגל לאט לאט.

בגדול אני מאמינה שהם מסתגלים לעולם, אבל אפשר להקל עליהם בכך שנתאים את עצמנו לקצב האישי שלהם.

אני אתן עוד דוגמא (אם זה עוזר במשהו): לא מזמן היינו במפגש מוזיקלי. היה שם בחור שטייל בכל העולם ונתן לילדים חוויה מוסיקלית מרתקת. אבל פתאם, הוא התחיל לנגן ולשיר איתם את השיר "אמא יקרה לי". הילד האישי שלי, רגיש מאד מאד גם בתחום האודיטורי וכל מנגינה שיש בה נימה של עצב ישר מקפיצה אותו. שמעתי את התחלת השיר, ראיתי אותו מחפש אותי ויכולתי להיות שם בשבילו, לתת לו את החיבוק שהוא היה צריך, לעזור לו לאטום את האוזניים עד שהשיר ייגמר, להבין אותו. זה לכאורה משהו נורא קטן עבור המתבונן מהצד, אבל מרגיש לי, שעבור הילד האישי שלי, זה משהו גדול מאד.

ולמי שלא הבין מיטל ותוהה =היינו הך.

עכשיו לשאלות של [po]יהללוך מלאכים[/po]
פיצ נולד בלידה ווגינלית,"טבעית" וקשה בטירוף.

כשהוא היה תינוק זה חמור הרבה יותר, משום שסבל גם מרגישיות קשות כמעט לכל סוגי המזון. הסיפור נפתר קרוב לגיל שנה, ועד אז היה רעב מאד כמעט כל הזמן, וסבל מכאבים חזקים ( מוגלות בצינור הושת וכדומה). אז אפשר להגיד שהוא לא ישן כמעט בכלל. מה שכן ראוי לציון, שכבר בגיל חודשים ספורים הבחנתי שהוא פשוט לא מסוגל להתעלם מגירויים קלים ביותר. כשינק צריך היה לשמור על דממה מוחלטת. כל רחש קל שבקלים היה גורם לו להפסיק לאכול, ואחרי מספר פעמים כאלו היה פוצח בבכי תיסכול. את הבובות, תמונות, ציורים וכ"ו הוצאנו מהחדר, כי הוא היה בוהה בהם ובוכה. בגלל שהיינו המון בבתי חולים, אז אפשר להגיד שהוא היה נרדם רק במנשא במשך שמונה חודשים, ולאחר מכן במיטה שלנו עד עכשיו.
בבית חולים העלתי את ההשערה, שהכל משולב גם עם אי ויסות תחושתי. צוות הרופאים ביטל את הרעיון, וגרס שהוא פשוט סובל מכאבים ורעב, ולכן הוא למעשה לא ישן אלא מנמנם, כשכבר נגמר לו הכח לישון.
וואו מסכנצ'יק היה קשה לי אפילו לכתוב את זה.

[u]האם את יכולה לומר שהוא לפעמים לא מתייחס למכות שהוא מקבל(מנפילה)[/u]
לחלוטין נכון. לפעמים הוא נופל נפילות כאלו מחרידות למראה, שאני כולי מתכווצת (ואני לא היסטרית במיוחד), והוא אפילו לא מתעכב לרגע. לעומת זאת יש פעמים שהוא צורח מלוא הגרון בגלל דבר פעוט ביותר.

[u]האם הוא נתקל בדברים/חפצים[/u]
אני לא חושבת. בכל אופו לא במיוחד.

[u]האם הוא אוהב לקפוץ ולהשתולל רוב הזמן, לא רק שהוא בחברה[/u]
כן, אבל עדין ההבדל הוא גדול. הוא תמיד רץ וקופץ, אבל נראה לי שההתרגשות שבחברה מקצינה את בהמון.למשל, בבית אנחנו יכולים לצייר ולגזור, ואם לכל התמונה הזו יתווסף חבר נוסף אז פיצ לא יושב לרגע, זורק את הצבעים, מספריים, מפריע לילד השני וכ"ו.

[u]את עושה לו עיסויים? עשית לו בעבר? הוא אוהב?[/u]
כשהיה תינוק אהב מאד. היום הוא ממש לא מסכים. לעומת זאת הוא מאד אוהב שנוגעים בו.הו מחבק, ומתרפק המון. הוא מאוד אוהב שמחבקים אותו חזק. עיסויים, רפלקסולוגיה עיצבנו אותו.

[u]תני לי קצת פרטים על איך הוא מתנהג שאתם לבד?[/u]
כשאנחנו לבד הרבה יותר קל, אם כי אני בטוחה שלכל זה נכנס גם גיל שנתיים הנורא שכולם מדברים עליו. פתאום הוא כן נכנס איתנו למאבקי שליטה(נגיד על אוכל, מקלחת וכ"ו ). כל העניין מתבטא יותר עם ילדים אחרים. לעומת זאת ישנם פעמים שהביטוי של זה הפוך לגמרי. פתאום הוא מסתגר ומתבודד, ורוצה רק על אמא עם הראש טמון בחזה.



[u]בגדול - לא נראה לי שמה שאת מתארת קשור לחינוך ביתי (בכלל לא)[/u]
אני גם לא באמת חושבת שהחינוך ביתי הוא מקור הבעיה, אבל אני כן מאמינה שזה שהוא כמעט ולא נמצא בחברת ילדים מונעת ממנו את האפשרות ללמוד ו"לתרגל" התנהגות נכונה. ההתרגשות הרבה, התוצר של מפגשים יחסית נדירים מקצינה הכל.


[u]מחכה לתשובה ואז אוכל לתת לך תרגילים ואולי להגיד לך את דעתי על הסוגייה[/u]
זה יצא קצת ארוךP-: בכל מקרה תודה על ההתייחסות. @}

[po]טליה טקאוקה[/po], האמת שבתחילת השנה ניסינו לשלב אותו במשפחתון קטן. החזקתי מעמד רשמית חודשיים, ובפועל פחות מזה. מה שכן ראוי לציין ששם הוא היה יותר רגוע ומתון, אם כי לי אישית זה נראה כאילו הוא כנוע מדי. זו גם הסיבה הסופית שבגללה החלטתי לא עוד, הוא פשוט היה נראה לי שקט בצורה מעוררת רחמים.בכל מקרה תודה על החיזוק (-:

אז איך מאבחנים ילדים?
למי הולכים? איזה שאלות אפשר לשאול את עצמי בבית כדי לדעת שאני בכיוון? מה אמור להדליק לי נורה בצבע כלשהו?

ו [po]לנועה היפואית[/po] ,מאבחנים מבוגר כמו ילד
רק שמבוגר למד לעשות "עיקופים" בכדי לא להיות "חריג" או בכדי לתפקד בחברה
אצל ילדים הכל עדיין ראשוני וטבעי ולכן קל יותר לאבחן ולפתור
אבל עדיין גם אצל מבוגרים זה פתיר

[po]מיטל מ[/po] הנה כמה שאלות להתרשמות כללית :
האם הוא נולד בלידה קיסרית או ווגינלית?
איך הוא היה נרדם כשהוא היה תינוק ואיך עכשיו?
האם את יכולה לומר שהוא לפעמים לא מתייחס למכות שהוא מקבל(מנפילה)
האם הוא נתקל בדברים/חפצים
האם הוא אוהב לקפוץ ולהשתולל רוב הזמן, לא רק שהוא בחברה
את עושה לו עיסויים? עשית לו בעבר? הוא אוהב?
את מתארת התנהגות חברתית בחברה
תני לי קצת פרטים על איך הוא מתנהג שאתם לבד?
בגדול - לא נראה לי שמה שאת מתארת קשור לחינוך ביתי (בכלל לא)
מחכה לתשובה ואז אוכל לתת לך תרגילים ואולי להגיד לך את דעתי על הסוגייה

איך מאבחנים כזה דבר?
אני שואלת לא בנודע לילד, אלא בגלל בעלי, שקצת יותר מבוגר.

נראה לי שאם הוא היה בגן המצב היה יותר גרוע! זאת ההרגשה שלי..
את איתו ויכולה לראות אותו עם ילדים אחרים ולהתמודד עם הבעיות שעולות. אולי אם היה בגן היה לך יותר קל כי היית פחות מעורבת אבל לא נראה לי שלילד היה יותר קל. אני לא בטוחה שמנסחת את עצמי ברור, רק רציתי לחזק אותך בדרכך! (())

תודה, תודה לכולן.
האמת שכל עניין האי ויסות תחושתי נראה לי מאד. קראתי לי על זה המון, ויש המון דברים שהתאימו לאיך שהוא היה כשהיה יותר קטן. בנוגע לעכשיו אני לא בטוחה, אבל בטוח שאני מעוניינת לבדוק.
[po]תמר ס[/po] תודה על ההפניה, [po]רק טוב[/po] תודה שקראת [po]ליהללוך מלאכים[/po] .
_אבל לפני שאגיד את דעתי (המקצועית והאישית)אני צריכה לשאול אותך המון שאלות
שנתחיל?_
בשמחה.
למירי אשמח מאד אם תשתפי, ובכלל אולי אפשר להפגיש אותם לשעת חיבוק וקיווצ'וץ'(ככה אנחנו קוראים לחיבוקים שלו בבית) D-:

בכל מקרה לא אהיה ליד מחשב עד מחר, אבל תודה רבה מראש על כל התגובות.

תהיית רבים חצי נחמה...
זה נשמע שאת מתארת את הבת שלי אחד לאחד, ולכן אני מאוד מזדהה עם התיסכול שלך. אני מכירה את המבוכה שכרוכה המפגשעם עוד ילדים ואפילו את ההעדפה להשאר בבית לפעמים במקום להפגש עם חברים... אצלינו הבעיה (פחות או יותר) נפתרה לאחר שיחה עם מרפאה בעיסוק שבאמת שמה את האצבע על הנקודה של חוסר איזון חושי.(התפלאתי על עצמי שלא עליתי על זה לבד כי גם אני באה מהתחום של התפתחות הילד...) בכל אופן, זה פתח לי את העיניים בנוגע לעוד הרבה התנהגויות שלה, (אם זה מעניין אותך אני אשמח לפרט, אני פשוט לא רוצה להלעות בפרטים ) בכל אופן הפיתרון היה כ"כ פשוט ואפקטיבי, פשוט נותנים לה בובה בכל פעם שהפגנות האהבה שלה נהיות לא נעימות ל"מחובק התורן", זה נשמע פשוט מידי, אני יודעת, אבל זה עובד כמו קסם!!! ככה גם היא ממלאה את הצורך הפיזיולוגי (הלא מאוזן שלה) בלחבק חזק. וגם נתקלת בפחות נזיפות והפניות עורף מהחברים.
השארנו לה פתח אחד, שאותנו (הורים ובני משפחה בוגרים) היא יכולה לחבק בכל הכח (ויש לה), ולקבל מאיתנו חיבוקים חזקים ואין סופיים כמו שהיא אוהבת.
והכי הכי כיף זה להיתקל בעוד ילד עם חוסר איזון חושי, ואז הם פשוט מתחבקים ומתחבקים בלי סוף!!!
אז אני שולחת לך חיבוק ענק וחזק.
ואם את רוצה לשמוע עוד פרטים, אני אשמח.

[po]רק טוב[/po] המדהימה והאכפתית קראה לי
אבל לפני שאגיד את דעתי (המקצועית והאישית)אני צריכה לשאול אותך המון שאלות
שנתחיל?
את יודעת תגידי לי קודם אם זה מתאים לך
(-:

תתייעצי עם [po]יהללוך מלאכים[/po] יכול להיות שהיא תוכל לייעץ לך בנושא (ברמה המקצועית), את יודעת מה אני כבר אקרא לה.

ודעתי האישית- גם אני לא חושבת שזה קשור לחינוך הבייתי ואולי כדאי להתייעץ עם עוד אנשים בנושא (כמו שאת עושה), ובנוגע לבעלך אולי תזמיני אותו לאחד המפגשים, כדי שיוכל לראות כיצד מתנהלים ילדים נוספים ש"מבודדים בכפיה מילדים אחרים" ואולי זה יעזור לו להבין שלא כאן נעוצה הבעיה.
ואולי, אולי בכלל אין פה בעיה אמיתית אלא רק משבר התפתחותי של [po]גיל שנתיים הנורא[/po] , לא תמיד צריך לנסות לתייג כל משבר עם הילדים, לפעמים צריך רק קצת סבלנות והכל מסתדר.
קשה אני יודעת, מקווה שיהללוך תוכל לעזור.
לבינתיים (())

הכנסי [url=http://www.tapuz.co.il/communa/userCommunaMsges.asp?shirshurShow=1&CommunaId=10074]לקומונה[/url] בתפוז של הורים לילדים עם קשיים בעיבוד החושי. זו קומונה סגורה אבל תקבלי אישור בלי בעיה.
תראי אם נראה לך מתאים.
בעיני זאת אינה בעיית גבולות וגם לא חינוך ביתי.

הילד שלנו בן שנתיים וחצי. הוא חכם ורגיש בצורה בלתי רגילה, אבל אפשר להגיד שהוא אגרסיבי למדי. אנחנו לא הולכים לגן, ומשתדלים להפגש באופן סדיר עם ילדים בסביבה.
הוא כל הזמן רץ וקופץ, כשהוא רוצה לחבק הוא עושה זאת לא בעדינות, כשהוא רוצה להגיד משהו לילד הוא מתקרב יותר מדי, כאילו הוא לא מודע לגבולות של עצמו במרחב.זה נראה גרוע יותר גם משום שהוא מאד גבוה לגילו. הוא לא מבין אם ילד מסוים לא מעונין לבוא איתו לראות משהו הוא ימשוך וימשוך, עד שמישהו יגיע להפריד.
בעלי טוען שכל האשם בחינוך הביתי, בזה שהוא מבודד בכפיה מילדים אחרים. אפשר להגיד שלאחרונה מתחיל לחלחל בי הספק. אני רואה שבאמת קשה לו מאד במפגשים חברתיים. כל כך כואב לי לעמוד מהצד, ולראות איך הוא לא מסתדר. בכל מפגש, ובייחוד אם מגיעים אלינו הוא כל כך מתרגש, קופץ, משתולל, מנסה לחבק ולנשק גם אם הילד השני לא מעוניין.
ולפעמים נראה כאילו החברה היא לנטל עליו. הרבה יותר קל לנו לבד, ככה הכל מותר, ולא צריך להעיר לו כל הזמן " זה לא נעים לו, זה כואב לו, הוא לא רוצה..."
אחרי מספר פעמים כאלה הוא מתחיל "לכעוס" על הילד, ואז מתחילות ביניהם כל מיני מריבות והצקות הדדיות.

היום לתדהמתי, כבר תפסתי את עצמי כועסת עליו ממש על איך שהוא. מצאתי את עצמי מטיפה לו על שילד אחר לא רוצה להיות חבר שלו, ולשחק איתו ( מה שהיה נכון), והכל בגלל שהוא לא מתנהג יפה. וזה לא נכון!אני מרגישה כל כך אשמה, שבנוסף לכולם גם אני גרמתי לו להרגיש שהוא לא בסדר.

יצא די ארוך. בבקשה עצות.... P-: