על ידי צפריר_שפרון* » 07 ינואר 2009, 23:02
הנה הרהור שקשה לי להעלותו, אבל הוא מזמזם, אז עדיף שיצוף.
במובן הזה דווקא הקושי בא לידי ביטוי בהמשך הדחקתו, או על פי דימוייך - להטביעו, שלא יצוף, שלא ייראה, ומאידך, כבר לא יכולה להעלים עין.
יש ילדים יותר משתפי פעולה מטבעם ואחרים יותר מתנגדים.
יש בני אדם מסכימים ויש שאינם, יש אירועים בהם הסכמה היא העיקר ויש שהתנגדות.
ילדים, גם הם בני אדם.
עניין של טמפרמנט.
גם.
יש ילדים יותר מרצים, ואחרים פחות. עקשנים יותר, אגרסיביים יותר ופחות.
ויש ילדים זיג-זג, ויש סרגל.
ואין כל הפרדה, אלא זו שמומצאת על ידי הנפש, לשם זיהוי נבדלותה, וטורחת רבות על מנת להדגיש את נבדלותה.
אני מניחה שהתכונות האלו מתלקחות יותר כשהן דורכות להורה על יבלת או לוחצות על כפתור, ואולי אצל הורה אחר היה לילד יותר קל.
לעולם הצעיר מנכיח לבוגר את מה שזה - זנח.
אבל כשיש הורה, כמוני למשל (אלטר, גם כמוך אולי?), שחשוב לי שהילדים יהיו מרוצים (חשוב לי בכלל שכולם סביבי יהיו מרוצים. יש עבודה על זה, אבל זו נקודת המוצא, בסדר?).
כאמור, מדגישה את נבדלותך, כך מגדירה את עצמך, וכך מעדיפה לזהות את עצמך, מזדהה עם הדמות הזו, שמגדירה לעצמך, מאמינה שכך היא, ואין זה חשוב כלל וכלל, ואין חשוב מכך.
שכן, ללא נבדלותך האהובה, זו המדומיינת מתחילתה ועד סופה על ידי הנפש, לצורך תפישתה, זו המעוגנת באמונותיה, מגדל שלם של דמיון, הנשען על יסודות, אשר בפועל, מוחזקים על ידי המגדל עצמו, וזוהי דמותך, כפי שמאמינה שהיא, תהא זו אשר תהא.
וההורה מגרילה ילד לא-מרוצה.
ההורה הלא מרוצה חייב ילד לא מרוצה, על מנת להיות מרוצה, הרי את אינך מרוצה.
שכן, מעורר את חוסר שביעות הרצון שלך במלוא העוצמה, ובדרך הזו, האירונית, בה, את, ביהירותך הרבה, לא שבעת רצון מכך שמישהו אחר אינו שבע רצון.
ומכך, הילד הזה, הוא גם מתנת המראה בעבורך.
והמראה הזו מדוייקת בעבורך, שמראה לך את היהירות הזו, לא להיות מרוצה, מהעולם כפי שהוא, ולכפות בתמרון נאה של היצמדות לאידיאולגיה חיצונית - על מנת לכפות על סביבתך רציה.
ילד עם אופי פולני.
הנה הוגדר כך - על ידך.
מרבה להתלונן, קשה לריצוי, רואה את החלק הרע.
כאמור בדיוק כמוך.
הרי הילד הזה הוא נפלא, הוא פעיל, הוא מלא עניין וסקרנות, הוא רוצה בדרך שלו וזהו, מקסים.
מתנה גדולה מזו - אין.
זה לא אומר שלא מתבקשת לשים שם גבולות.
לא רק שלא לרצות אותו, אלא לא להתחשב כלל ועיקר בשאלה האם נאה לו הדבר אם לאו.
ומתוך כך, שפורקת מעלייך את הצורך לרצות, ולא מבקשת עוד לרצות - אלא את עצמך, בלי כחל ושרק, ונמצאת לכאורה למדה ממנו, את ההתנהגות הזו, או האופי הזה, הנלוז בעינייך, אשר אילו היו מאפשרים לך אי אז, את החופש הזה, לא להיות מרוצה, או לגלות בעצמך את רצונך את, ללא כל קשר, לא בסתירה ולא בחיבור הכרחי, לרצונות נתינייך, העומדים לשרתך, כך שתוכלי לרצות אותם.
ומכאן, כמו מתהפכים התפקידים, הוא האב כאן, את הבת.
השתחררי מעולו של זה, השתחררי מהצורך לרצות, ובמובן הזה, התבונני.
זה מפעיל אותי. דורש ממני הרבה עבודה על גבולות בינינו, לשים לב מתי הריצוי הופך אותי קורבנית, מתי לא לטובתו הריצוי.
הריצוי לא לטובתך. נקודה.
הגבול הנדרש אינו בעבורו אלא בעבורך.
הקורבנות ניבטת מכל מילה שאת כותבת.
כל הסבל הזה, כל הקורבנות הזו המוסווית באידאילים, אינה אלא הצדקה אחת ארוכה, לכפיית עצמך על עצמך ועל עולמך,
מצב זה נמאס עלייך,
וילדך, זה המיטיב לפעול בעולם, בא ואומר לך: אינני מוכן להיות לך קורבן לצורך שלך שאני אהיה מרוצה.
ואז, לאחר שהבהיר את עצמו, נמצא מאוד מרוצה.
לא מרוצה ממך, אלא מרוצה מעצמו.
ואת מתרצה רק כשאחרים מרוצים ממך.
ומה איתך יקירה? מה איתך? מי היא זו שכל כך מתקרבנת אל העולם, במובן הזה שנותנת כל כך הרבה כוח לעיקום האף של אחר לנוכח מעשיה?
היכן שביעות רצונך את? מהו רצונך? מה באמת את רוצה? שכולם יהיו מרוצים? - זה לא יכול להיות באחריותך.
אם תתחילי להתבונן עד כמה מרוצים רוב בני האדם, רוב הזמן,
אם מתוך השמחה הכבירה להקריב מעצמך ולסבול על זה,
ולמשוך את זה, תוך כפיה על ההווה, משך עבר ועתיד בטוחים - של חוסר מרוצות.
ואם תתבונני אל עצמך בגובה העיניים, אליו בגובה העיניים, לא כילד אלא כאדם, ולזכור שתפקידו הנוכחי, כילד, הוא לצמוח, ולא לעמוד לשירותך או לשביעות רצונך, וזוכרת שעליו לשחק - ועלייך מגרש המשחקים.
מניחה לרמת מרוצותו בעולם בו חי, ומשנה את זווית המבט, ולמדה לשים לעצמך את גבולותייך, מה באמת את רוצה לקבל - לעצמך, שאיננו תלוי באחרים.
ובמובן הזה:
האישור שמוצאת בשביעות הרצון של האחרים, טוב אם יותמר אל האישור אל שביעות רצונך את, על קיומך.
כך, הקורבן שמקריבה למען, הופכת לקרבה אצל עצמך.
ללמוד להניח לו להיות אחראי על רגשותיו ורק להציע עזרה כשקשה לו לווסת.
לא להציע עזרה, להיענות כשמבקש עזרה.
כהחלטה לשם החלטה.
_בינתיים, רב החיכוך, רק הקושי.
ונדמה לי שעבודה על עצמי בלבד לא מספיקה._
בכל מקרה, אם מכחישה את זה, אם מאמינה שאין זה כך, אין עבודה אלא על עצמך.
זה הכל בפנים, החוץ, מושלך מבפנים, ואז אנחנו יכולים לראות את עצמנו, מבעד לתמונת העולם.
כך, בנך, הושלך מפנימיותך החוצה, ומראה לך אותך,
בחדות של יום שמשי לאחר סופת שלגים.
רק לקבל את הילד שלי ככה ולהשתנות בהתאם אליו, גם לא סביר. אני מחפשת להקל גם עליו, לא רק עלי.
הניחי לו.
הקלי על עצמך. הסכימי. קבלי, את עצמך, את מה שעולה בגוף, זה העצמי.
הניחי מעט חוש הומור.
התחברי להווה, התחברי לגופך - בהווה. קחי לעצמך את הזמן שלך, היי קנאית לזמן שלוקחת לעצמך, לא מתפשרת. דאגי לעצמך בלבד. כתרגיל.
אל תקחי את החיים עד כדי כך ברצינות.
חיוך גם אם הוא אירוני, מניע שינוי.
אני מחפשת דרכים לעזור לילד לראות שהוא מרויח רגשית משיתוף פעולה במקום התנגשויות.
האם זה ברור לך?
האם התנגשויות אינן רווח רגשי? האם תסכול אינו נדרש להתפתחות? האם צמיחה עשויה לא לכאוב, פיזית?
האם זו אינה אמונתך האישית?
מזכיר לי שכשהיה בן שלוש והתייעצנו לגביו, אמרה לנו הפסיכולוגית (אחרת מהיום, גם טובה בעיני) שהיא שמה לב שזה ילד שלא מנסה לרצות אותנו, וזה לא שגרתי.
כך היית פעם. לא שגרתית, ובנך, לתפארת החיים עצמם, בצמיחתו המרהיבה, בכאביו ותסכוליו, חי את חייו - לא את חייך, ואינך מתבקשת כלל ועיקר לחיות את חייו. ואם את מתעקשת, הוא לעולם יהיה עקשן ממך.
רוב הילדים רוצים לרצות את הוריהם, ויש בזה גם מן החיוב.
מדוע לשים כאן ערך?
חסרי הישע תלויים לחלוטין במלך ובמלכה.
ילד שלא מנסה בכלל לרצות את הוריו - מסמן לא רק שחש שמקבלים אותו, אלא יש פה משהו עמוק יותר.
ידיעת ההווה, ההוויה, האפשרות לחוות את החיים, ידיעת האל, נפש חופשיה.
מה - עד היום אנחנו לא יודעים, אבל זה בעל פוטנציאל לקושי גדול עבורו. כי הוא מפספס מתי הוא מפסיד כשהוא מתעקש.
הפספוס שלו - באחריותו, הפספוס שלך זה מה הוא מרוויח בהתעקשותו? במובן הזה - חירות, גם אם החירות לא להיות מרוצה, או החירות לגרום לך להתעקש, בתמרון קליל בו הוא שולט בעניינים, כמעט ניתן לומר, באופן מודע.
ואם את חושבת שתשני אותו, צפויה לך אכזבה, עקשותו היא נחישותו, היא סגולתו.
אני ברורה?
כשמש.
תודה רבה.
<שלם>
[u]הנה הרהור שקשה לי להעלותו, אבל הוא מזמזם, אז עדיף שיצוף.[/u]
במובן הזה דווקא הקושי בא לידי ביטוי בהמשך הדחקתו, או על פי דימוייך - להטביעו, שלא יצוף, שלא ייראה, ומאידך, כבר לא יכולה להעלים עין.
[u]יש ילדים יותר משתפי פעולה מטבעם ואחרים יותר מתנגדים.[/u]
יש בני אדם מסכימים ויש שאינם, יש אירועים בהם הסכמה היא העיקר ויש שהתנגדות.
ילדים, גם הם בני אדם.
[u]עניין של טמפרמנט.[/u]
גם.
[u]יש ילדים יותר מרצים, ואחרים פחות. עקשנים יותר, אגרסיביים יותר ופחות.[/u]
ויש ילדים זיג-זג, ויש סרגל.
ואין כל הפרדה, אלא זו שמומצאת על ידי הנפש, לשם זיהוי נבדלותה, וטורחת רבות על מנת להדגיש את נבדלותה.
[u]אני מניחה שהתכונות האלו מתלקחות יותר כשהן דורכות להורה על יבלת או לוחצות על כפתור, ואולי אצל הורה אחר היה לילד יותר קל.[/u]
לעולם הצעיר מנכיח לבוגר את מה שזה - זנח.
[u]אבל כשיש הורה, כמוני למשל (אלטר, גם כמוך אולי?), שחשוב לי שהילדים יהיו מרוצים (חשוב לי בכלל שכולם סביבי יהיו מרוצים. יש עבודה על זה, אבל זו נקודת המוצא, בסדר?).[/u]
כאמור, מדגישה את נבדלותך, כך מגדירה את עצמך, וכך מעדיפה לזהות את עצמך, מזדהה עם הדמות הזו, שמגדירה לעצמך, מאמינה שכך היא, ואין זה חשוב כלל וכלל, ואין חשוב מכך.
שכן, ללא נבדלותך האהובה, זו המדומיינת מתחילתה ועד סופה על ידי הנפש, לצורך תפישתה, זו המעוגנת באמונותיה, מגדל שלם של דמיון, הנשען על יסודות, אשר בפועל, מוחזקים על ידי המגדל עצמו, וזוהי דמותך, כפי שמאמינה שהיא, תהא זו אשר תהא.
[u]וההורה מגרילה ילד לא-מרוצה.[/u]
ההורה הלא מרוצה חייב ילד לא מרוצה, על מנת להיות מרוצה, הרי את אינך מרוצה.
שכן, מעורר את חוסר שביעות הרצון שלך במלוא העוצמה, ובדרך הזו, האירונית, בה, את, ביהירותך הרבה, לא שבעת רצון מכך שמישהו אחר אינו שבע רצון.
ומכך, הילד הזה, הוא גם מתנת המראה בעבורך.
והמראה הזו מדוייקת בעבורך, שמראה לך את היהירות הזו, לא להיות מרוצה, מהעולם כפי שהוא, ולכפות בתמרון נאה של היצמדות לאידיאולגיה חיצונית - על מנת לכפות על סביבתך רציה.
[u]ילד עם אופי פולני.[/u]
הנה הוגדר כך - על ידך.
[u]מרבה להתלונן, קשה לריצוי, רואה את החלק הרע.[/u]
כאמור בדיוק כמוך.
הרי הילד הזה הוא נפלא, הוא פעיל, הוא מלא עניין וסקרנות, הוא רוצה בדרך שלו וזהו, מקסים.
מתנה גדולה מזו - אין.
זה לא אומר שלא מתבקשת לשים שם גבולות.
לא רק שלא לרצות אותו, אלא לא להתחשב כלל ועיקר בשאלה האם נאה לו הדבר אם לאו.
ומתוך כך, שפורקת מעלייך את הצורך לרצות, ולא מבקשת עוד לרצות - אלא את עצמך, בלי כחל ושרק, ונמצאת לכאורה למדה ממנו, את ההתנהגות הזו, או האופי הזה, הנלוז בעינייך, אשר אילו היו מאפשרים לך אי אז, את החופש הזה, לא להיות מרוצה, או לגלות בעצמך את רצונך את, ללא כל קשר, לא בסתירה ולא בחיבור הכרחי, לרצונות נתינייך, העומדים לשרתך, כך שתוכלי לרצות אותם.
ומכאן, כמו מתהפכים התפקידים, הוא האב כאן, את הבת.
השתחררי מעולו של זה, השתחררי מהצורך לרצות, ובמובן הזה, התבונני.
[u]זה מפעיל אותי. דורש ממני הרבה עבודה על גבולות בינינו, לשים לב מתי הריצוי הופך אותי קורבנית, מתי לא לטובתו הריצוי.[/u]
הריצוי לא לטובתך. נקודה.
הגבול הנדרש אינו בעבורו אלא בעבורך.
הקורבנות ניבטת מכל מילה שאת כותבת.
כל הסבל הזה, כל הקורבנות הזו המוסווית באידאילים, אינה אלא הצדקה אחת ארוכה, לכפיית עצמך על עצמך ועל עולמך,
מצב זה נמאס עלייך,
וילדך, זה המיטיב לפעול בעולם, בא ואומר לך: אינני מוכן להיות לך קורבן לצורך שלך שאני אהיה מרוצה.
ואז, לאחר שהבהיר את עצמו, נמצא מאוד מרוצה.
לא מרוצה ממך, אלא [b]מרוצה מעצמו[/b].
ואת מתרצה רק כשאחרים מרוצים ממך.
ומה איתך יקירה? מה איתך? מי היא זו שכל כך מתקרבנת אל העולם, במובן הזה שנותנת כל כך הרבה כוח לעיקום האף של אחר לנוכח מעשיה?
היכן שביעות רצונך את? מהו רצונך? מה באמת את רוצה? שכולם יהיו מרוצים? - זה לא יכול להיות באחריותך.
אם תתחילי להתבונן עד כמה מרוצים רוב בני האדם, רוב הזמן,
אם מתוך השמחה הכבירה להקריב מעצמך ולסבול על זה,
ולמשוך את זה, תוך כפיה על ההווה, משך עבר ועתיד בטוחים - של חוסר מרוצות.
ואם תתבונני אל עצמך בגובה העיניים, אליו בגובה העיניים, לא כילד אלא כאדם, ולזכור שתפקידו הנוכחי, כילד, הוא לצמוח, ולא לעמוד לשירותך או לשביעות רצונך, וזוכרת שעליו לשחק - ועלייך מגרש המשחקים.
מניחה לרמת מרוצותו בעולם בו חי, ומשנה את זווית המבט, ולמדה לשים לעצמך את גבולותייך, מה באמת את רוצה לקבל - לעצמך, שאיננו תלוי באחרים.
ובמובן הזה:
האישור שמוצאת בשביעות הרצון של האחרים, טוב אם יותמר אל האישור אל שביעות רצונך את, על קיומך.
כך, הקורבן שמקריבה למען, הופכת לקרבה אצל עצמך.
[u]ללמוד להניח לו להיות אחראי על רגשותיו ורק להציע עזרה כשקשה לו לווסת.[/u]
לא להציע עזרה, להיענות כשמבקש עזרה.
כהחלטה לשם החלטה.
_בינתיים, רב החיכוך, רק הקושי.
ונדמה לי שעבודה על עצמי בלבד לא מספיקה._
בכל מקרה, אם מכחישה את זה, אם מאמינה שאין זה כך, אין עבודה אלא על עצמך.
זה הכל בפנים, החוץ, מושלך מבפנים, ואז אנחנו יכולים לראות את עצמנו, מבעד לתמונת העולם.
כך, בנך, הושלך מפנימיותך החוצה, ומראה לך אותך,
בחדות של יום שמשי לאחר סופת שלגים.
[u]רק לקבל את הילד שלי ככה ולהשתנות בהתאם אליו, גם לא סביר. אני מחפשת להקל גם עליו, לא רק עלי.[/u]
הניחי לו.
הקלי על עצמך. הסכימי. קבלי, את עצמך, את מה שעולה בגוף, זה העצמי.
הניחי מעט חוש הומור.
התחברי להווה, התחברי לגופך - בהווה. קחי לעצמך את הזמן שלך, היי קנאית לזמן שלוקחת לעצמך, לא מתפשרת. דאגי לעצמך בלבד. כתרגיל.
אל תקחי את החיים עד כדי כך ברצינות.
חיוך גם אם הוא אירוני, מניע שינוי.
[u]אני מחפשת דרכים לעזור לילד לראות שהוא מרויח רגשית משיתוף פעולה במקום התנגשויות.[/u]
האם זה ברור לך?
האם התנגשויות אינן רווח רגשי? האם תסכול אינו נדרש להתפתחות? האם צמיחה עשויה לא לכאוב, פיזית?
האם זו אינה אמונתך האישית?
[u]מזכיר לי שכשהיה בן שלוש והתייעצנו לגביו, אמרה לנו הפסיכולוגית (אחרת מהיום, גם טובה בעיני) שהיא שמה לב שזה ילד שלא מנסה לרצות אותנו, וזה לא שגרתי.[/u]
כך היית פעם. לא שגרתית, ובנך, לתפארת החיים עצמם, בצמיחתו המרהיבה, בכאביו ותסכוליו, חי את חייו - לא את חייך, ואינך מתבקשת כלל ועיקר לחיות את חייו. ואם את מתעקשת, הוא לעולם יהיה עקשן ממך.
[u]רוב הילדים רוצים לרצות את הוריהם, ויש בזה גם מן החיוב.[/u]
מדוע לשים כאן ערך?
חסרי הישע תלויים לחלוטין במלך ובמלכה.
[u]ילד שלא מנסה בכלל לרצות את הוריו - מסמן לא רק שחש שמקבלים אותו, אלא יש פה משהו עמוק יותר.[/u]
ידיעת ההווה, ההוויה, האפשרות לחוות את החיים, ידיעת האל, נפש חופשיה.
[u]מה - עד היום אנחנו לא יודעים, אבל זה בעל פוטנציאל לקושי גדול עבורו. כי הוא מפספס מתי הוא מפסיד כשהוא מתעקש.[/u]
הפספוס שלו - באחריותו, הפספוס שלך זה מה הוא מרוויח בהתעקשותו? במובן הזה - חירות, גם אם החירות לא להיות מרוצה, או החירות לגרום לך להתעקש, בתמרון קליל בו הוא שולט בעניינים, כמעט ניתן לומר, באופן מודע.
ואם את חושבת שתשני אותו, צפויה לך אכזבה, עקשותו היא נחישותו, היא סגולתו.
[u]אני ברורה?[/u]
כשמש.
תודה רבה.
<שלם>