על ידי אמא_אוהבת* » 20 מאי 2013, 23:49
זה אמור להיות
דף סיפור לידה שקטה.
אני אורחת כאן, כלומר - אוהבת מאוד לקרוא פה, לא מחנכת בחינוך ביתי אבל מחוברת להרבה ממה שנאמר פה. ומאוד מחכימה.
בחרתי לכתוב כאן דווקא כי כאן אף אחד לא מכיר אותי, אפילו לא את הכינוי שלי. אני מדברת הרבה על מה שקרה לנו, וגם מספרת ליומן, אבל הרגשתי צורך פשוט לשתף.
זה היה ההריון השלישי שלנו, אחרי 2 לידות של פגים, ילדים מהממים ובריאים (ב"ה, טפו-טפו). לידות מוקדמות שפשוט התחילו טבעי, בלי שום סימנים מקדימים או סיבות. טוב נו... חוץ מקיום יחסים. כן, קרתה לנו ה"פשלה" הזאת גם בלידה השנייה, אפילו שכבר ידענו שזה מה שיכול לקרות... עוד שק של רגשות אשמה, שנשאר איתנו, אפילו שעברתי טיפול לדיכאון שחטפתי.
וככה הגענו להריון השלישי. מה-זה נזהרנו. בעלי דאג לי מההתחלה ועד הסוף: לא להרים, לאכול בריא וטוב, וכמובן - בלי יחסי מין...
ההריון עבר כל כך חלק ויפה. מעקב הריון בסיכון גבוה (בגלל הלידות המוקדמות) משבוע 27. כל שבועיים אולטראסאונד ורופא. ושוב, הכל היה יפה כמו בספרים. תנועות, גדילה יפה, הכל. וכולם כ"כ שמחו איתי כשהצלחתי להגיע לתשיעי, ואז עוד שבוע ועוד... כמה פעמים שמעתי משפטים כמו "כל יום בבטן זו ברכה" או "הנה עכשו תהיה לך סופסוף לידה רגילה ותינוק בריא". איך שאנחנו קטנים ולא יודעים כלום. כלום. גם (במיוחד) הרופאים. אחרי שבוע 38 הרופא שיחרר אותי בחיוך - זהו, את כבר לא הרון בסיכון, אם תבואי לפה פעם הבאה זה יהיה להריון עודף...
אני מתחילת תשיעי כבר מחכה ללדת, ומתה ללדת. לא היה לי כבר כוח לסחוב, ובער בי ממש רצון ללדת כאן ועכשו. כמובן שמאמצע תשיעי כבר הרשינו לעצמנו לחגוג... וכלום, שום קיום יחסים לא "עזר". אמרנו לעצמנו שהנה, אולי הפרכנו את התאוריה שבנינו על הלידות המוקדמות (מסתבר שלא)
שבוע 39+5. אני צריכה לנסוע לראיון חשוב, קריטי. מהבוקר אני מרגישה "על הרצפה". לא בעניינים, לא מצליחה להתרכז ולהתכונן לראיון. נוסעת לראיון עם חמותי והילדים. גיליתי שאני גם אמורה לנהוג (חשבתי שהיא תנהג ואני אוכל לנוח ולהתכונן). מגיעה בדקה ה- 99 לראיון. ראיון דפוק, אני לא מרוכזת ותולה את כל היום הדפוק הזה בהריון שלי. לפחות אח"כ שכנעתי אותה לנסוע לים עם הילדים. היה כיף חיים, באמת. בתמונות אני קופצת בגלים עם שני זאטוטים מאושרים ובטן גדולה. אני צוחקת שחול ים מזרז לידה. חמותי אומרת שאני ממש לא נראית הולכת ללדת.
חוזרים הביתה. אני גמורה, העברתי אותם לאוטו שלי, זחלנו לבית, מקלחות, השכבה, צנחו לישון. בלילה קיימנו יחסים.
קמה קצת לפני חמש בבוקר משינה עמוקה. ציר. עוד אחד, ועוד, מדומים זה לא. מעירה אותו, יאלה זה זה, אנחנו בלידה. הולכת לשירותים, מרגישה כבר לחץ למטה. אמאל'ה, אני בלידה והוא עוד שנייה יוצא. צירים מטורפים כל דקה, וביניהם - כולי רועדת, לא מצליחה אפילו להתלבש. בעלי זורק אותנו לאוטו, בלי תיק, בלי כלום, התקשרנו לדודה שהייתה בהיכון ויצאנו מהבית עוד לפני שהיא הגיעה.
מזל שאנחנו שכנים של הביתחולים. מזל שבעלי חנה הכי בפנים והביא אני לא יודעת מאיפה כיסא גלגלים. השומרת התחילה להריץ אותי פנימה כשהוא הזיז את האוטו לצד, כי צרחתי לה שאני יולדת. ריצה מטורפת לחדר קבלה. תבדקו אותי, אני יולדת. נשכבתי על המיטה, פתיחה מלאה, זה המים שלוחצים לך. מוניטור. המיילדת לא מוצאת דופק. מנסה שוב, שוב. טוב היא אומרת, זה יכול להיות כשהעובר כבר ממש נמוך.
פק - ירדו המים. מטיסים אותי לחדר לידה, מלא מיילדות מגיעות. במכתב שחרור כתוב: משך הלידה - 3 דקות. תוך כדי הלידה ממשיכים לבדוק דופק. אני כמובן חושבת רק על להוציא אותו מתוכי (אפילו לא ידעתי שזאת בת). לידה מעולה, ממש כמו בספרים. לחיצה, עוד לחיצה. זהו.
אני - מה עם הדופק? מה עם הדופק? המיילדת - מתוקה, לתינוקת הזאת כבר מזמן אין דופק.
העולם שלי בפנים נגמר. הכל מעורבב לי. עוד לא קלטתי שאני יולדת ועכשו - איבדתי את התינוק שלי. אני צורחת, לא יודעת אפילו מה. מסתירה ממני את כל העולם, אני לא רוצה כלום. כלוווווווווום. הבעל שלי צהוב כמו קיר. כמו תמיד, לא יודע להביע רגשות. בוהה בי. אחכ אמר לי שכששמע הוא התמוטט. אף אחד לא שם לב אליו אז הוא גרר את עצמו לכוס מים והתיישב.
אחרי הצעקות הראשונות אני מיד אומרת לו - תודיע לדודה ששומרת על הילדים, תודיע להורים שלי (הם היו בדרך). שלא יבואו. שאף אחד לא יבוא (למזלי הוא לא הקשיב לי). אני נתקפת דחף מטורף להודיע לכל העולם. שכולם ידעו עכשו מה שקרה לי. שולחת אותו לאוטו להביא את הפלאפון. רוצה לשלוח הודעות לכולם, עכשו.
המיילדות - מלאכיות. מחבקות אותי, בוכות איתי ביחד. גם הם מוכות. זה המקרה השישי שלהן החודש. בוכה בוכה כמו שבחיים לא ידעתי שאני יודעת. בכי כמו קינה כזה. צועקת לשמים. אמא ואבא מגיעים, גם הם בשוק. כואב לי בשבילם. ברגע שראיתי את אמא גאה בי מחדש הזרם של הדמעות, ואיתו השתחרר עוד זרם של דם. כל הזמן גם אחכ, כל פעם שהתחלתי לבכות השפריץ ממני גם דם. הרגשתי שבסוף יגמרו לי הדמעות וייגמר לי הדם בגוף.
והתינוקת שלי. היא מלאכית שלא פגשתי. המיילדות רצו שאראה אותה, שאפרד, ואני לא רציתי. כל אחת יכולה לחשוב מה שהיא רוצה בנושא הזה, אבל לי זה היה מאוד ברור ורק התחזק:
היא מתה כבר בתוך הבטן. זה אומר בעצם שהיא אף פעם לא הייתה חיה, פה בעולם שלנו. אני בנאדם מאמין וברור לי שהייתה פה נשמה שלה 9 חודשים, אבל הגוף שלה - הוא לא נולד בעולם הזה. לכן לא רציתי לראות. זה היה רק גוף, לא זו הייתה הילדה שלי. הילדה שלי היא מלאך, היא לא נגעה בעולם הזה. היא לא נשמה בו אפילו נשימה אחת. וזה מה שהיא בשבילי, מלאך, רוח ולא חומר.
זה גם מה שאמרתי לילדים. לא אמרתי בכלל מוות. אמרתי שלא נולדה. שאלוקים ככה החליט, שלא יהיה לנו עכשו תינוק. שיהיה לנו בעזרת ה', אבל יותר מאוחר. וככה הם קיבלו את זה, כל כך בשלווה ובטבעיות. הם עדיין שואלים ומזכירים, אבל בכלל לא ממקום של עצב. ואני שמחה על זה.
עברו שבועיים, היום. המשפחה והחברים כל כך עטפו ועוטפים. לא הרשו לי להישאר לבד, לשקוע. עם הרבה טקט - הם באו והקשיבו והיו שם בשבילי. גם בעלי כמובן. קשה לו, הוא במקום קצת אחר. אני מייד פחדתי שירגיש אשמה. הוא תמיד לוקח אחריות. הוא תפס רופא בכיר ושאל אותו אם יש סיכוי, קטן, שזה קרה בגלל שקיימנו יחסים אותו לילה. למזלי הרופא ניער אותו והסביר לו שזה רק יכול לזרז, לא שום דבר מעבר לזה. ואני חושבת שמזל שעשינו את זה, כי ככה לפחות זו הייתה לידה טבעית, וכזאתי מהירה. לא היה לי זמן לעכל ולחשוב ולהתאבל - כשהיא עוד הייתה בתוכי.
אני אבלה הרבה. על מה שרציתי וחלמתי שיהיה, כל כך רציתי עוד תינוק למשפחה, כל כך חסר לי עכשו. כל כך רציתי להיות שוב אמא לקטנצ'יק. וכל החברות שלי שהיו איתי ביחד בהריון. והתכניות.
אני מאמינה. ברור לי שהנשמה הזאת הייתה צריכה לעבור, ודווקא בתוכי, מסע של 9 חודשים, וזהו. ודווקא בסוף. ברור שאני חושבת הרבה על "מה היה אם" אם היא הייתה נולדת פגית, כמו אחים שלה.. אבל זה לא באמת. באמת אני יודעת שככה זה היה צריך להיות. אז אין בי כעס. יש בי תסכול, ואכזבה, וקצת ייאוש, והמון המון עצב. אבל אני לא כועסת.
זהו לבינתיים. שטף של מחשבות לא מאורגנות. רעדתי כשכתבתי. תודה למי שקרא אותי עד פה.
זה אמור להיות [po]דף סיפור לידה שקטה[/po].
אני אורחת כאן, כלומר - אוהבת מאוד לקרוא פה, לא מחנכת בחינוך ביתי אבל מחוברת להרבה ממה שנאמר פה. ומאוד מחכימה.
בחרתי לכתוב כאן דווקא כי כאן אף אחד לא מכיר אותי, אפילו לא את הכינוי שלי. אני מדברת הרבה על מה שקרה לנו, וגם מספרת ליומן, אבל הרגשתי צורך פשוט לשתף.
זה היה ההריון השלישי שלנו, אחרי 2 לידות של פגים, ילדים מהממים ובריאים (ב"ה, טפו-טפו). לידות מוקדמות שפשוט התחילו טבעי, בלי שום סימנים מקדימים או סיבות. טוב נו... חוץ מקיום יחסים. כן, קרתה לנו ה"פשלה" הזאת גם בלידה השנייה, אפילו שכבר ידענו שזה מה שיכול לקרות... עוד שק של רגשות אשמה, שנשאר איתנו, אפילו שעברתי טיפול לדיכאון שחטפתי.
וככה הגענו להריון השלישי. מה-זה נזהרנו. בעלי דאג לי מההתחלה ועד הסוף: לא להרים, לאכול בריא וטוב, וכמובן - בלי יחסי מין...
ההריון עבר כל כך חלק ויפה. מעקב הריון בסיכון גבוה (בגלל הלידות המוקדמות) משבוע 27. כל שבועיים אולטראסאונד ורופא. ושוב, הכל היה יפה כמו בספרים. תנועות, גדילה יפה, הכל. וכולם כ"כ שמחו איתי כשהצלחתי להגיע לתשיעי, ואז עוד שבוע ועוד... כמה פעמים שמעתי משפטים כמו "כל יום בבטן זו ברכה" או "הנה עכשו תהיה לך סופסוף לידה רגילה ותינוק בריא". איך שאנחנו קטנים ולא יודעים כלום. כלום. גם (במיוחד) הרופאים. אחרי שבוע 38 הרופא שיחרר אותי בחיוך - זהו, את כבר לא הרון בסיכון, אם תבואי לפה פעם הבאה זה יהיה להריון עודף...
אני מתחילת תשיעי כבר מחכה ללדת, ומתה ללדת. לא היה לי כבר כוח לסחוב, ובער בי ממש רצון ללדת כאן ועכשו. כמובן שמאמצע תשיעי כבר הרשינו לעצמנו לחגוג... וכלום, שום קיום יחסים לא "עזר". אמרנו לעצמנו שהנה, אולי הפרכנו את התאוריה שבנינו על הלידות המוקדמות (מסתבר שלא)
שבוע 39+5. אני צריכה לנסוע לראיון חשוב, קריטי. מהבוקר אני מרגישה "על הרצפה". לא בעניינים, לא מצליחה להתרכז ולהתכונן לראיון. נוסעת לראיון עם חמותי והילדים. גיליתי שאני גם אמורה לנהוג (חשבתי שהיא תנהג ואני אוכל לנוח ולהתכונן). מגיעה בדקה ה- 99 לראיון. ראיון דפוק, אני לא מרוכזת ותולה את כל היום הדפוק הזה בהריון שלי. לפחות אח"כ שכנעתי אותה לנסוע לים עם הילדים. היה כיף חיים, באמת. בתמונות אני קופצת בגלים עם שני זאטוטים מאושרים ובטן גדולה. אני צוחקת שחול ים מזרז לידה. חמותי אומרת שאני ממש לא נראית הולכת ללדת.
חוזרים הביתה. אני גמורה, העברתי אותם לאוטו שלי, זחלנו לבית, מקלחות, השכבה, צנחו לישון. בלילה קיימנו יחסים.
קמה קצת לפני חמש בבוקר משינה עמוקה. ציר. עוד אחד, ועוד, מדומים זה לא. מעירה אותו, יאלה זה זה, אנחנו בלידה. הולכת לשירותים, מרגישה כבר לחץ למטה. אמאל'ה, אני בלידה והוא עוד שנייה יוצא. צירים מטורפים כל דקה, וביניהם - כולי רועדת, לא מצליחה אפילו להתלבש. בעלי זורק אותנו לאוטו, בלי תיק, בלי כלום, התקשרנו לדודה שהייתה בהיכון ויצאנו מהבית עוד לפני שהיא הגיעה.
מזל שאנחנו שכנים של הביתחולים. מזל שבעלי חנה הכי בפנים והביא אני לא יודעת מאיפה כיסא גלגלים. השומרת התחילה להריץ אותי פנימה כשהוא הזיז את האוטו לצד, כי צרחתי לה שאני יולדת. ריצה מטורפת לחדר קבלה. תבדקו אותי, אני יולדת. נשכבתי על המיטה, פתיחה מלאה, זה המים שלוחצים לך. מוניטור. המיילדת לא מוצאת דופק. מנסה שוב, שוב. טוב היא אומרת, זה יכול להיות כשהעובר כבר ממש נמוך.
פק - ירדו המים. מטיסים אותי לחדר לידה, מלא מיילדות מגיעות. במכתב שחרור כתוב: משך הלידה - 3 דקות. תוך כדי הלידה ממשיכים לבדוק דופק. אני כמובן חושבת רק על להוציא אותו מתוכי (אפילו לא ידעתי שזאת בת). לידה מעולה, ממש כמו בספרים. לחיצה, עוד לחיצה. זהו.
אני - מה עם הדופק? מה עם הדופק? המיילדת - מתוקה, לתינוקת הזאת כבר מזמן אין דופק.
העולם שלי בפנים נגמר. הכל מעורבב לי. עוד לא קלטתי שאני יולדת ועכשו - איבדתי את התינוק שלי. אני צורחת, לא יודעת אפילו מה. מסתירה ממני את כל העולם, אני לא רוצה כלום. כלוווווווווום. הבעל שלי צהוב כמו קיר. כמו תמיד, לא יודע להביע רגשות. בוהה בי. אחכ אמר לי שכששמע הוא התמוטט. אף אחד לא שם לב אליו אז הוא גרר את עצמו לכוס מים והתיישב.
אחרי הצעקות הראשונות אני מיד אומרת לו - תודיע לדודה ששומרת על הילדים, תודיע להורים שלי (הם היו בדרך). שלא יבואו. שאף אחד לא יבוא (למזלי הוא לא הקשיב לי). אני נתקפת דחף מטורף להודיע לכל העולם. שכולם ידעו עכשו מה שקרה לי. שולחת אותו לאוטו להביא את הפלאפון. רוצה לשלוח הודעות לכולם, עכשו.
המיילדות - מלאכיות. מחבקות אותי, בוכות איתי ביחד. גם הם מוכות. זה המקרה השישי שלהן החודש. בוכה בוכה כמו שבחיים לא ידעתי שאני יודעת. בכי כמו קינה כזה. צועקת לשמים. אמא ואבא מגיעים, גם הם בשוק. כואב לי בשבילם. ברגע שראיתי את אמא גאה בי מחדש הזרם של הדמעות, ואיתו השתחרר עוד זרם של דם. כל הזמן גם אחכ, כל פעם שהתחלתי לבכות השפריץ ממני גם דם. הרגשתי שבסוף יגמרו לי הדמעות וייגמר לי הדם בגוף.
והתינוקת שלי. היא מלאכית שלא פגשתי. המיילדות רצו שאראה אותה, שאפרד, ואני לא רציתי. כל אחת יכולה לחשוב מה שהיא רוצה בנושא הזה, אבל לי זה היה מאוד ברור ורק התחזק:
היא מתה כבר בתוך הבטן. זה אומר בעצם שהיא אף פעם לא הייתה חיה, פה בעולם שלנו. אני בנאדם מאמין וברור לי שהייתה פה נשמה שלה 9 חודשים, אבל הגוף שלה - הוא לא נולד בעולם הזה. לכן לא רציתי לראות. זה היה רק גוף, לא זו הייתה הילדה שלי. הילדה שלי היא מלאך, היא לא נגעה בעולם הזה. היא לא נשמה בו אפילו נשימה אחת. וזה מה שהיא בשבילי, מלאך, רוח ולא חומר.
זה גם מה שאמרתי לילדים. לא אמרתי בכלל מוות. אמרתי שלא נולדה. שאלוקים ככה החליט, שלא יהיה לנו עכשו תינוק. שיהיה לנו בעזרת ה', אבל יותר מאוחר. וככה הם קיבלו את זה, כל כך בשלווה ובטבעיות. הם עדיין שואלים ומזכירים, אבל בכלל לא ממקום של עצב. ואני שמחה על זה.
עברו שבועיים, היום. המשפחה והחברים כל כך עטפו ועוטפים. לא הרשו לי להישאר לבד, לשקוע. עם הרבה טקט - הם באו והקשיבו והיו שם בשבילי. גם בעלי כמובן. קשה לו, הוא במקום קצת אחר. אני מייד פחדתי שירגיש אשמה. הוא תמיד לוקח אחריות. הוא תפס רופא בכיר ושאל אותו אם יש סיכוי, קטן, שזה קרה בגלל שקיימנו יחסים אותו לילה. למזלי הרופא ניער אותו והסביר לו שזה רק יכול לזרז, לא שום דבר מעבר לזה. ואני חושבת שמזל שעשינו את זה, כי ככה לפחות זו הייתה לידה טבעית, וכזאתי מהירה. לא היה לי זמן לעכל ולחשוב ולהתאבל - כשהיא עוד הייתה בתוכי.
אני אבלה הרבה. על מה שרציתי וחלמתי שיהיה, כל כך רציתי עוד תינוק למשפחה, כל כך חסר לי עכשו. כל כך רציתי להיות שוב אמא לקטנצ'יק. וכל החברות שלי שהיו איתי ביחד בהריון. והתכניות.
אני מאמינה. ברור לי שהנשמה הזאת הייתה צריכה לעבור, ודווקא בתוכי, מסע של 9 חודשים, וזהו. ודווקא בסוף. ברור שאני חושבת הרבה על "מה היה אם" אם היא הייתה נולדת פגית, כמו אחים שלה.. אבל זה לא באמת. באמת אני יודעת שככה זה היה צריך להיות. אז אין בי כעס. יש בי תסכול, ואכזבה, וקצת ייאוש, והמון המון עצב. אבל אני לא כועסת.
זהו לבינתיים. שטף של מחשבות לא מאורגנות. רעדתי כשכתבתי. תודה למי שקרא אותי עד פה.