ילדה שקטה שלי

שליחת תגובה

ההגיון תוחם אזור ללא תחום; הדמיון הוא הנדרש לקפיצת הדרך.
קוד אישור
הזן את הקוד בדיוק כפי שהוא מופיע. כל האותיות הן אותיות גדולות.
סמיילים
|יד1| |תינוק| |בלונים| |אוף| ;-) :-] |U| |נורה| |עוגה| |גזר| |אפרוח| 8-) :'( {@ :-) |L| :-D |H| ((-)) (()) |יש| |רעיון| {} |#| |>| |שקרן| >:( <:) |N| :-0 |תמר| :-S |מתנה| |<| :-( ZZZ :-| |*| :-/ :-P |עץ| |!| |-0 |Y| :-9 V :D :) ;) :( :o :shock: :? 8-) :lol: :x :P :oops: :cry: :evil: :twisted: :roll: :!: :?: :idea: :arrow: :| :mrgreen: :geek: :ugeek:

BBCode פעיל
[img] פעיל
[url] פעיל
סמיילים פעילים

צפיה מקדימה של הנושא
   

הרחב תצוגה צפיה מקדימה של הנושא: ילדה שקטה שלי

ילדה שקטה שלי

על ידי פלוני_אלמונית* » 22 אוגוסט 2016, 13:20

+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+

מסכנה כל הכבוד תמשיכי הלאה זה לא קל אבל יש לך עוד ילדים תנסי לשמוח איתם ואולי לימי בהריון עוד מעט תזכרי זה תמיד אפשרי

ילדה שקטה שלי

על ידי אמא_אוהבת* » 10 אוקטובר 2013, 21:38

אני חייבת עזרה.
הרקע: אני אמורה עוד כמה ימים להתחיל ללמוד. משהו שחיכיתי לו הרבה שנים ועכשו חשבתי שהולך להתאפשר. היום,בלי כוונה אפילו ,הגעתי לדבר עם הנהלת חשבונות במקום הלימודים. פתאום בלי שום הכנה, הסתבר לי שהשכר לימוד הוא הרבה יותר ממה שחשבתי והתכוננתי. זה סכום אסטרונומי, אני מתביישת אפילו לכתוב. משהו לא נורמלי. גם ככה ידענו שזה מקום שהלימודים בו מאוד יקרים. אבל היינו בטוחים שזה סכום אחר, תכננו להסתדר איכשהו... אבל פתאום האיכשהו הזה נראה רחוק מתמיד.
הייתי בהלם. התחלתי לתחקר את המזכירה והיא לא הבינה מה נפלתי עליה. כנראה משום מה לכל אורך הדרך לא קלטתי נכון מה השכ"ל. אני עדין לא מבינה איך.
ישר כתבתי הודעה לבעלי. הגעתי הביתה והתחלתי לבכות בהיסטריה.
אולי כאן אני אוכל להסביר למה. זה פתח לי מחדש המון דברים.
להכניס את עצמי ואת עצמנו עכשיו ללימודים אינטנסיביים זה גם ככה מסובך. יחסית הרבה שעות בלי הילדים, הרבה עומס על הבעל. נראה לי, אולי, אני לא בטוחה אבל יש סיכויים טובים, שאני בתחילת תחילתו של הריון. אני בטוחה שלחץ בהריון זה לא דבר שמועיל, בטח לא לי עם ההיסטוריה הנחמדה שלי. שעכשיו גם בטח תדרוש מעקב מאוד צמוד של רופאים (ואנחנו גרים בחור, אז תוסיפו עוד נסיעות). גם הלימודים רחוקים ודורשים נסיעה, ואינטנסיביים מאוד. וכמובן - אני צריכה לעבוד איכשהו במקביל.
אז למה לכתחילה חשבתי על זה?
כי זה משהו שרציתי המון שנים. ניסיתי כל מיני כיווני עבודה ולימודים יותר רגועים ונוכחתי לדעת שאני לא נהנית מהם. אחרי הלידה הקודמת (לא השקטה, שלפניה) הייתי בתקופה ארוכה של דכאונות. חשבתי אז שהרבה מזה זה העובדה שאני לא עסוקה בדברים שאני באמת רוצה (בתחום העבודה כמובן). כבר לא חשבתי שיש סיכוי שאלמד את מה שרציתי, והנה פתאום נפתח לי פתח.
ופה זה גם החלק היותר כואב. כי הפתח הזה נפתח רק "בזכות" שאין לי עכשיו תינוקת. אוף עוד פעם אני בוכה. מתסכל אותי לחשוב על זה שאם הייתה לי עכשיו תינוקת, בכלל לא הייתה לי תהתלבטות הזאת.
יש בי צד מאוד חזק שרוצה לפני הכל להיות אמא טובה.
אני מרגישה שהרבה מהדיכאון שהיה לי (אני יודעת שזה הפוך ממה שכתבתי מקודם) זה בגלל שהייתי כל כך טרודה כשהקטנה נולדה, והיה לי ככ עומס (בכלל לא הייתה לי חופשת לידה), אז לא הייתה לי פניות לילדה שלי. היום אני יודעת לומר בוודאות שכל צורך "מיוחד" שהיה לה-היה לי בשבילי עול. היא היתה נרדמת והייתי רצה לעבוד, אז אם היא היתה בוכה זה היה תקיעה לתכניות שלי.
אני לא רוצה שתהיה לי עוד פעם ככה. אני רוצה באמת להיות אמא שפנויה רגשית וטכנית לילדים שלה. אמא שמקבלת את הילדים בסוף היום, אמא שיש לה כוח לקום אליהם בלילה. אמא שיכולה ללכת איתם לרופא אם צריך, בלי שזה יתקע לה את כל התכניות.
אבל עכשיו יש לי את החלל הזה. כאילו מישהו שם לי שלט "עכשיו את לא יכולה להיות אמא עם תינוק". לפחות לא בתשעה חודשים הקרובים. אז מה אני אעשה, אשב בבית ואטפס על הקירות? אני מרגישה שאלוהים דוחק אותי לפינה. אז זה היה חלק ממה שדחף אותי ללכת ללמוד, הידיעה הזאת שעכשיו אין לי ולא יהיה לי בזמן הקרוב תינוק.
אני מרגישה תקועה, אני מרגישה כלואה. אני לא יודעת מה לעשות.
למה רק עכשיו כל ההתלבטויות עולות?
איפהשהו הדחקתי והדחקנו אותן עד עכשיו. האמנו שנסתדר. פתאום יש כמה הוצאות (קבועות) שלא תכננו, ובעיקר התוספת הזאת בשכ"ל. בעלי המתוק אומר שלא משנה לו הכסף, משנה לו הלחץ שלי וההריון. אבל הכסף מוסיף ללחץ. אם אני אדע שאנחנו תקועים עם אלף הלוואות, בטח שזה יוסיף ללחץ! ואם אני אצטרך לעבוד עוד ועוד, ואפילו אם הוא יצטרך לעבוד- זה יוסיף ללחץ המשפחתי המצטבר. ואני ממש לא רוצה לחץ.
נכון להיום, אני רוב השבוע בבית. עובדת, אבל ממש בקטנה. האמת, עכשיו טוב לי עם זה. לא משעמם לי. אבל אני חוששת שלטווח הארוך יחזרו לי התחושות שהיו לי פעם הרבה - של חוסר סיפוק, חוסר מיצוי. עוד 2 נקודות חשובות זה:1. אם אני לא לומדת השנה, אז לפחות את המקצוע הזה - אין סיכוי שאני לומדת ב20 שנים הבאות. זה בוודאות, מכל מיני סיבות. 2. אני אוהבת ללמוד, בשבילי זה פינוק. אני לא חושבת שהלימודים עצמם יהיו לי יותר לחץ מעבודה סטנדרטית של אשה ממוצעת. אבל יש הרבה נסיעות, הרבה עבודה מעשית-והרבה לחץ כלכלי.
ועוד דבר- ההתלבטות שלי היא מעבר ללימודים. היא בעצם האם להשקיע במקצוע שמאוד רציתי (כמובן שעכשיו גם עולים כל הספקות-זה באמת מה שאני רוצה?), ולשעבד את הבית בשביל זה לטווח של שנים רבות, גם מבחינת לקיחת הלוואות וכו, וגם מבחינת זה שאחכ אני אהיה אמא עובדת, אם לא אז למה למדתי? או לחלופין - להיות אמא רגועה, אמא שבבית, אמא שפנויה לילדים שלה ולבית (נשמע אידאלי אבל בעייתי לי, א- כי בעבר כאמור היה לי קשה עם זה בגלל חוסר סיפוק, ב-כי אין לי עכשיו תינוק שאני ארגיש שזה שווה זה שאני בבית)
אני מקווה שהצלחתי לכתוב משהו מסודר. אני באמת חושבת שאתן יכולות לעזור לי. מאוד מעריכה את הדעות פה! ותודה על ההקשבה...

ילדה שקטה שלי

על ידי אמא_אוהבת* » 29 אוגוסט 2013, 10:14

עכשיו קראתי מה שכתבתי לפני חודשיים ואיזה יופי, אני בכלל לא שם.

ילדה שקטה שלי

על ידי אמא_אוהבת* » 29 אוגוסט 2013, 10:13

עבר הרבה זמן מאז שכתבתי פה, כמעט חודשיים. דווקא זה טוב. היו הרבה עליות והרבה ירידות. היה לנו מעבר דירה למקום אחר ושונה, בינתיים טוב לנו. המון דברים בחיים שלנו משתנים.
פה יש גל מטורף של לידות, כל יום יומיים מישהי יולדת, וזה מקום די קטן. זה מעורר הרבה כאב וקנאה. כמובן גם מחשבות על מה אחרות חושבות עליי, מה הסטטוס שלי. בגלל שעוד לא ממש מכירים אותנו זה הרבה פחות משנה לי.
הגיעו גם תוצאות של הקרישיות, ושל הפתולוגיה. חוסר אספקה כרוני של חמצן לשילייה. רק מלכתוב את זה שוב אני מתחילה כמעט לבכות. חושבת על זה שכאילו כל הזמן בבטן שלי היה חסר לה חמצן, ואני לא ידעתי מזה. ככה עוד ועוד עד שהיא כבר הייתה גדולה (שבוע 40) ולא יכלה יותר...
וכשאני בוכה בעלי מפרש כאילו זה על העתיד - על הזריקות שאני אצטרך לקחת או על החששות לעתיד. ואני בכלל בוכה עליה, על מה שהיה. קשה לו להבין את זה.
זה רק שלי הכאב הזה. רק אני הרגשתי אותה בתוכי. כולם מסביב מאוד טובים ואמפתיים (עם הזמן פחות ופחות) אבל רק אני יודעת מה היה אצלי בפנים. זה האבל הפרטי שלי.
ועכשיו אני נכנסתי לכתוב בכלל לא בגלל זה. אלא בגלל שסוף סוף אחרי באמת הרבה זמן, בדקנו ביוץ והוא הואיל בסוף להגיע (הביוץ), והשקענו... ואני מחכה... אולי אני בהריון? וואי... אני מלטפת לעצמי את הבטן ומתחילה להתרגש. מנסה להנמיך ציפיות אבל לא יכולה. א"א עדיין לבדוק הריון, ונראה לי שאני גם מפחדת לבדוק, כי תשובה אחת תבעס אותי והתשובה השנייה תפחיד אותי.
אבל אני בהחלט מתרגשת ואין לי אפילו עם מי לחלוק (לא רוצה לעורר ציפיות גבוהות אצל בעלי). פתאום אני קולטת את עצמי הולכת בבית בהליכה הזאת של ההריוניות (טוב עוד לא הספקתי לשכוח).
ואין לי תאבון, שזה נדיר אצלי. אז אני מפנטזת שזה בגלל זה ולא סתם מההתרגשות...
זהו. אני מחכה. מקווה שיהיו לי דברים משמחים בקרוב בבטן.

ילדה שקטה שלי

על ידי טנאמי* » 02 יולי 2013, 09:31

+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+

יקרה.. חיבוק.... נשמע שאת בעומס גדול, המון רגשות, כאב, בלבול, פחד, סערה כזו....
כמו שכתבת, זה גל ששוטף אותך עכשיו. את יכולה להתעודד מזה שזהו טבעם של הגלים, הם באים וממשיכים הלאה.. ועדיף לקבל כל גל בברכה, באמונה שעם הקושי והאתגר, כל גל מביא עימו מתנה עבורך.

מציעה כשיש גלים של כאב, לקחת כמה דקות של שקט, ולבדוק איפה נמצאות התחושות האלה בגוף... איזה מחשבות עוברות... לקבל כל מה שעולה, לא להלחם... מוזמנת לשתף פה ממה שעולה.
אני חושבת שהדברים האלה שצפים בזמנים כאלה עשויים להיות משמעותיים עבורינו.

ילדה שקטה שלי

על ידי אמא_של_נושקי_וטלהצ'וק* » 02 יולי 2013, 08:41

(()) את עוד תשובי.
לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים

ילדה שקטה שלי

על ידי אמא_אוהבת* » 01 יולי 2013, 22:45

שלום. אני בסך הכול בסדר. עליות, ירידות. תקופה של המון מתחים חיצוניים ואי ודאות לגבי כלמיני דברים בחיים שלנו. יש ימים טובים וימים פחות טובים.
עכשו אני יושבת ועובדת על משהו לא קשור בכלל, ופתאום כמו גל, שטפה אותי תחושת הכאב שהתעוררתי ממנה בבוקר של הלידה. נזכרתי בכאב האיום הזה ופשוט כתבתי משהו בוורד. כאילו משהו מהתת מודע עלה לי בלי שליטה. אז אני מעתיקה לפה:

היו לי כאבי תופת, אלוקים. היו לי כאבי תופת. חשבתי שאני הולכת למות מכאבים. שילדתי את התינוקת המתה הזאת. למה, למה, למה.
אין לי כוח לסבול שוב. ואין לי כוח לסבול שוב לשווא. אין לי כוח לפחד יותר. ואני מפחדת שגם לא יהיה לי כוח לשמוח במה שיהיה. אין לי כוח להיות בהריון. למרות שאני עדיין רוצה. הרחם שלי שקט עכשו, כבר לא כואב כמו מקודם. הרחם סגור ומשהו בי נסגר, התעמעם. אין לי כוח לרצות, לחוות, לקוות, כמו מקודם. משהו בי נולד מת.

סליחה על חוסר האופטימיות, מבטיחה שיש ויהיה גם הרבה טוב. המשפט בצהוב: "אם יצאת מכליך אל תשכח לשוב". אז אני עוד אשוב בעזרת ה'.

ילדה שקטה שלי

על ידי שני_מ* » 24 יוני 2013, 00:02

וואו איזו התמודדות נוראית :( מאחלת לך את כל הטוב שבעולם. אצלי היתה היפרדות שיליה והוציאו את הילד בקיסרי חרום כמעט מת, ואף אחד לא חשב להגיד לי לבדוק קרישיות יתר. מזל שכתבת את זה, אולי זה יציל את הילד הבא שלי. צריך לפרסם דברים כאלה. תודה לך!

ילדה שקטה שלי

על ידי רסיסים_של_אור* » 23 יוני 2013, 22:41

רציתי לצטט את כל מה שכתבת ולתת חיבוק גדול. כמה מפוכחת, נבונה ורגישה את לעצמך ולמסע שאת עוברת. נשארתי עם המשפט האחרון הזה: הריון חדש זה גם עומס על המערכת. וחשבתי כמה זה נכון וכמה אנחנו לא יכולים לדמיין אפילו את העומס של ההריון ש"אחרי" ... אבל אנחנ כואן מלוות אותך ומחבקות עכשיו ובהמשך (())

ילדה שקטה שלי

על ידי אמא_אוהבת* » 23 יוני 2013, 22:33

תודה לכן. לא חשבתי שזה יהיה ככה, אבל המציאות מראה לי שככה זה, אני חייבת לקחת את הזמן. אני מחפשת את האיזון העדין,בין לנוח ולהתמלא בכוחות, לבין לוותר וליפול לייאוש. זה לא תמיד ברור.
שבוע שעבר היה שבוע של חגיגות. היה לי יומולדת, ובהתחלה לא היה לי ככ שמח. אני רגילה בימי הולדת לשבת עם עצמי ולכתוב על כל מה שהיה לי השנה, מה היה טוב, מה אני רוצה לחזק בעצמי השנה... לא היה לי כוח לזה השנה, וגם הרגשתי שקשה לי לחשוב על - איפה אני ביחס למה שרציתי להיות, למה שחשבתי שנכון שאני אהיה... ברוך ה', המחשבות האלה, כמו שרסיסים של אור כתבה (אאל"ט) פעם, "כואב אבל פחות" (השיר הזה הלך איתי הרבה בשבוע שעבר).
אבל עדין היה לי קשה. בעלי קנה לי מתנה שרציתי ויצא איתי לקפה, לא יותר. לא יודעת למה ציפיתי וגם לא ממש התאכזבתי, היה בסדר, לא יותר. מסכן, אני לא יודעת אם יש לו כבר כוח לחולשה שלי. הוא לא מקטר ומקסים, ואני לא מצפה ממנו ליותר ממה שהוא נותן. נראה לי. באותו שבוע חגגו לי גם חברות (נחמד), אחותי לקחה אותי לים עם מלא פינוקים (היה הכי כיף), הגעתי למשרד (ממש משמח, היה לי טוב לחזור. כמה שבא לי, זה הסיכום עם הבוס. שווה לא?), ואמא שלי באה אלי (והתנצלה שלא הספיקה לקנות עוגה, אבל זה שהיא באה היה הכי שווה).
אני מרגישה שאני מתמלאת בכוחות חדשים, ויודעת שזה כמו גלים - עולה, יורד. אני מנסה להיות עם הגלים שלי, לא להילחם בהם. יש כל מיני סוגים של קולות שאני צריכה לא להקשיב להם (למה אני לא עובדת יותר? למה אני יושבת מול המחשב ולא מסדרת את הבית? למה אני לא מספיק עצובה לפעמים, או יותר מדי עצובה לפעמים? ועוד).
מחר אני נוסעת להתפנק אצל סבתא שלי - היא הזמינה אותי "כדי לעשות good time ביחד". איזה כיף לי.
מחכה עדיין לתשובות לגבי המעבר והלימודים, זה כיף שיש למה לחכות.
ההריון הבא עוד לא באופק... צריך לחכות לבדיקות. זה היה קשה בהתחלה, עכשו נראה לי שזה טוב. גם הגוף וגם הנפש צריכים לעכל, ולעבור עוד דרך. הריון חדש זה גם עומס על המערכת.

ילדה שקטה שלי

על ידי פלוני_אלמונית* » 16 יוני 2013, 10:22

גם בעיניי. קחי את הזמן שלך בלי לחץ פנימי או חיצוני.
שיבולת

ילדה שקטה שלי

על ידי אמא_של_נושקי_וטלהצ'וק* » 16 יוני 2013, 07:29

חודש וחצי זה כלום
גם בעיניי.

((-))

ילדה שקטה שלי

על ידי רסיסים_של_אור* » 15 יוני 2013, 23:12

כבר כמעט חודש וחצי אחרי ואני קוראת אותך ואת השיר שכתבת ומעורר בתוכי גלים של כאב, געגוע ובכי, וחושבת לעצמי רק חודש וחצי עבר !!
לא יודעת, אולי אני נדירה בתוגובת שלי, אבל מבחינתי לקח לי המון המון המון זמן לעבד את האובדן ההוא. אפילו כשכבר היו לי ילדים חיים אחריו. החוויה הזו היתה כל-כך מטלטלת ונגעה בכל רובד בתוכי וברוב אם לא בכל תחומי החיים שלי. חודש וחצי זה כלום, בקושי משכב לידה, מה שאחרי לידה כזו אנחנו לגמרי מתעלמות ממנו...
((-))

ילדה שקטה שלי

על ידי אמא_אוהבת* » 14 יוני 2013, 10:34

כבר הלכתי ואז נזכרתי שפתחתי את הדף בכלל כדי לכתוב. אז אני אכתוב
קמתי לעוד יום ריק. לבד בבית ואין לי כוח לעשות כלום. ובכלל לא יצא לי לקשר את הריקנות הזאת לסיבה לכל הריקנות, כלומר - לבמה הייתי "אמורה" להיות עסוקה עכשו. אני כבר לא חושבת את המחשבות האלה ביום יום, מה היה אמור להיות. חשבתי שאני כבר במקום של השלמה. אבל הבקרים הריקים האלה מוציאים אותי מדעתי. אחה"צ עם הילדים זה אחרת. לא נורא, עוד מעט החופש הגדול. אני אמורה בינתיים לרצות לנצל את הזמן הפנוי הזה לסידורים, כי יש כל כך הרבה מה לעשות. אבל אני לא מצליחה לגרור את עצמי לעשות. רק אחרי מאבקים עם עצמי (כי באמת אין ברירה). הבית הפוך ומגעיל וזה לא מזיז לי. ואז אני מרגישה החמצה שלא עשיתי בבוקר כמעט כלום. זה קורה לי כל יום, חוץ מימים שאני יוצאת מהבית בבוקר, בלית ברירה. ולא, לא בא לי לעשות בבקרים דברים שכיף לי לעשות. בא לי לעשות דברים שצריך לעשות. בעלי הציע לי עוד טיפול, במטרה להרפות ולשחרר סטרסים, והתנגדתי מאוד. לא רוצה כבר להיות מטופלת. רוצה להיות נורמלית. כבר כמעט חודש וחצי אחרי

ילדה שקטה שלי

על ידי אמא_אוהבת* » 14 יוני 2013, 10:12

תודה לכן!
שיבולת - גם אני משתמשת במשפטים כאלו. תחושת הזמן היא לא ברורה לילדים אבל יש בזה גם משהו מקל.
כשאמרנו לגדול שיהיה לנו תינוק, אבל לא עכשיו, הוא כל הזמן שאל - אז אחרי יום העצמאות? אז בחופש? כאילו, מונחים של זמן שמוכרים לו. ואני באמת אומרת לו כל הזמן שזה ייקח עוד זמן.
לקטנה ששאלה מתי יבוא לנו תינוק אמרתי בפשטות - "עוד מעט". שזה מונח שהיא משתמשת בו לגבי כל דבר... (מתי יהיו לך תחתונים? עוד מעט...) ואז חשבתי על זה שבמושגים של נצח, זה באמת "עוד מעט", וכל החיים לנו הם כל כך יחסיים ו"עוד מעט". וכמובן, השיר של אביתר בנאי שכל כך התיישב לי, כאילו הוא נכתב בשבילי

אסור לך לחשוב

כשאת כל כך עייפה

צאי לטיול לאור זריחה

רחוקה מהבית
השביל לחזור נמחק
הולכת על חבל דק

הלילות ארוכים
בלי לדעת למה
בורחת ואין רודף


עד מחר

עוד מעט

ילד רץ אלייך

מחבק אותך

נקיף את הפארק
רק להפסיק לחשוב
אנשים עייפים רצים ברחוב

היינו פה כבר קודם
בתפקיד הפוך
הליכה מהירה, להתיש את הגוף

עד מחר
עוד מעט
ילד רץ אלייך
מחבק אותך


יש פירצה בגדר

בין הגפנים, בין ענבי הכרם

שועלים מחבלים, מייללים

ונעלמים...

ילדה שקטה שלי

על ידי פלוני_אלמונית* » 11 יוני 2013, 14:42

לגבי מתי יהיה לנו תינוק ואם בכלל, וכל העניינים האלה:
לא יודעת אם זו התשובה בשבילך - אבל שוב משתפת מהחוויה שלי.
לי ולבן זוגי היה משפט מאוד חזק שאמרנו לבת שלנו מאז שזה קרה: "אנחנו מבטיחים שיהיה לך עוד אח או אחות, אבל זה יקח הרבה זמן"
באיזשהו שלב כבר היינו אומרים לה - כשהייתה שואלת - את זוכרת מה הבטחנו לך?
היא הייתה בת רבע לשלוש כשזה קרה, וכעבור שנתיים (תודה לאל) נולדה לה אחות. במונחים של ילד זה המון זמן, אז בכוונה הדגשנו את העניין הזה. וגם היינו ממש בטוחים שזה יקרה! (בדרך כלשהי, כולל אימוץ)
עד היום כשהיא בת 7 היא זוכרת את המשפט הזה שעזר לה להתמודד
שיבולת

ילדה שקטה שלי

על ידי אורלי_נ* » 11 יוני 2013, 13:40

אין לי מילים חכמות. אני שולחת לך אהבה ובריאות

ילדה שקטה שלי

על ידי אמא_אוהבת* » 11 יוני 2013, 11:43

אני יותר מתלבטת האם להתחיל מעצמי לדבר איתו על זה, או לחכות שהוא ישאל. מה ואיך להגיד - אני מקווה שאדע ויבואו לי המילים הכי מתאימות.
למחרת בבוקר הילדים ראו סלקל באוטו (שהבאתי לאחותי) והתחילו קצת לדבר על זה, שניהם. כשיהיה לנו תינוק הוא יהיה בסלקל, והוא יישב לידינו... ודיבורים עליזים בסגנון הזה. אולי אין כאב ואין סיבה שאני אדבר על כאב? לא יודעת, מקשיבה לעצות שלכן ובעיקר לילדים שלי :)

ילדה שקטה שלי

על ידי פלוני_אלמונית* » 10 יוני 2013, 09:45

גם אצלנו דיברנו חופשי על המוות, וזה הפך ללשון שגורה בצורה קצת מזעזעת למסתכל מהצד.
אני מאמינה שזו הדרך הנכונה.
הבהרנו שהתינוק היה חלש ולכן לא החזיק מעמד ומת - די להבטיח לאחות ה"גדולה" שלה זה לא יקרה, כי היא חזקה.
הבהרנו שזה לא קשור לשום דבר שהיא או אנחנו עשינו. זה פשוט מה שקרה, שוב בגלל שהתינוק היה חלש מדי.
אני מאמינה שהאוורור הזה היה טוב לכולנו, גם אם קשה לפעמים.
הילדה הייתה בת רבע לשלוש.

שיבולת

ילדה שקטה שלי

על ידי רסיסים_של_אור* » 10 יוני 2013, 09:29

אני בטוחה שאת יודעת מה הכי נכון לך וליקירייך {@

ילדה שקטה שלי

על ידי אמא_אוהבת* » 09 יוני 2013, 23:22

תודה רסיסים!
אני מרגישה שהילדים שלי קטנים מכדי לדבר על מוות. יש גיל שזה מתחיל להעסיק ילדים (אני רואה את זה אצל אחיינים שלי), אצלי הם עוד ממש לא בעניין. נראה איך מתקדמים...

ילדה שקטה שלי

על ידי רסיסים_של_אור* » 09 יוני 2013, 21:26

לי היה מאד חשוב לדבר על המוות. להסביר שהתינוקת הפסיקה לגדול בתוך הבטן שלי ולכן היא לא אתנו עכשיו. המוות הפך להיות חלק מהחיים שלנו ובאופן מסויים קבל אולי את המימד הראוי לו. לא משהו שאסור לדבר עליו, מפחיד וחשוך, אלא משהו שהוא חלק מאתנו, משהו שקורה. בשלב מסויים הבנתי שהבכור שלי סוחב על הגב שלו הרבה רגשות אשם והיה לי חשוב (אולי גם בשביל עצמי) להגיד בקול שזה לא קרה בגלל משהו שמישהו מאתנו אמר / חשב / עשה זה פשוט היה צריך לקרות. בהריון שבא אחרי, השניים הגדולים כל הזמן שאלו אותי מתי התינוק הזה ימות, לפני שיוולד אחרי שיוולד לפני שאני אמות או אחרי... אבל הם שאלו את זה בשיא הטבעיות (ורק אני הזדעזעתי עמוקות...). אני חוששת שכשאנחנו לא מדברים איתם על הדבר, יש הרבה יותר מקום למחשבות ולדמיון שלהם לעבוד שעות נוספות ולא בהכרח בכיוונים הרצויים.

גם אני הרגשתי צורך לעזוב את הדירה שבה זה קרה. הרגשתי שהשינה הזו תחת אות התקרה ובתוך אותם חללים מטריפה אותי. זו היתה הפעם הראשונה שבה התינוקת ההיא שלי הובילה אותי לעשות משהו למען עצמי מתוך "אנוכיות" להרשות לעצמי, לתת לרגשות שלי מקום ולא סתם מקום, מקום עם אמירה שגורר מעשה ! בכלל אני מרגישה שהתינוקת הזו במשך חייה הקצרים ברחם שלי לקחה אותי כברת דרך מאד משמעותית במסע חיי.

ילדה שקטה שלי

על ידי אמא_אוהבת* » 09 יוני 2013, 12:54

תודה רבה לכן!
אני מנסה לדחוף את עצמי לצאת, וללכת, ולהתעמל. בינתיים עוד לא הצלחתי. אתמול קבעתי עם חברה שנלך, אני מקווה שזה יקרה.
מעדכנת:
אנחנו עוברים דירה, ולא בטוח אבל אני מקוה - שאני מתחילה בלימודים חדשים שרציתי הרבה זמן. אני מקווה שזה יעזור לנו להתחדש. משמח אותי לחשוב שאני אעזוב את הבית הזה. היה לנו טוב בו אבל יש בו הרבה משקעים (פה הייתה צריכה להיות העריסה. כאן היה המקום של הבגדים שלה...). בכלל, בא לי להתחדש.

הבוקר הייתה לי סיטואציה קשה, שהכנתי את עצמי שהיא תבוא אבל זה עדיין הפתיע אותי. כמו שכתבתי בהתחלה, לא דיברתי עם הילדים על מוות, בכלל. הסברתי את זה במילים שלי. חששתי שמישהו ידבר עם הילדים על זה וזה מה שקרה-
היום הבן שלי (בן שלוש וחצי) דיבר עם בת דודה שלו שבאה אלינו (אחיינית שלי, גדולה ממנו בשנה בערך). אז אני שומעת אותם מדברים בחדר. כנראה היא אמרה משהו על התינוקת שלהם והוא אמר: התינוק שלנו עדיין לא נולד. אז בתדודה שלו אמרה: נכון, כי הוא מת בבטן. אז הוא צחק ואמר: נכון, אף פעם לא יוולד לנו תינוק. והיא המשיכה להסביר לו, כנראה את כל מה שהסבירו לה, שהתינוק היה מאוד חולה או משהו כזה... כבר לא ככ שמעתי, ולא רציתי שהם יראו אותי אז לא נכנסתי לחדר.
באמת תארתי לעצמי שהוא ייחשף לזה, וגם חשבתי כבר מה להגיד לו. אבל כמו שאני מכירה אותו אני חוששת שהוא לא יבוא וישאל אותי על זה (מה, התינוק שלנו מת? זה נכון מה שהיא אמרה?). ואני לא יודעת אם לדבר איתו על זה. מצד אחד אני מפחדת שיהיו לו מחשבות על זה וזה יישאר לו בפנים, ומצד שני אני באמת לא יודעת מה הוא קיבל מזה, ולא רוצה סתם לדחוף לו את החששות שלי. מה דעתכם?
בינתיים אנחנו מחכים לתוצאות של הנתיחה (שמתמהמהות) ומתלבטים עד כמה ואיפה ועם מי לבדוק איזה בדיקות לעשות.

ילדה שקטה שלי

על ידי שיבולת* » 05 יוני 2013, 07:11

כל מה שאמא של אמרה

ילדה שקטה שלי

על ידי אמא_של_נושקי_וטלהצ'וק* » 04 יוני 2013, 06:40

מקבלים שזה ככה.
סליחה שאני כל פעם כותבת בערך אותו דבר... אני פשוט מכירה את זה מעצמי וזוכרת כמה נאבקתי בזה ואיזו הקלה היתה לי כשנכנעתי לזה וקיבלתי את זה.
איבדת תינוק. :'( זה לא הגיוני שתחזרי לשגרה כאילו כלום. תהיי סלחנית כלפי עצמך.

ובנימה יותר פרקטית,
מאוד עזר לי לצאת יום יום להליכה, בעיקר בטבע. אני לא יודעת אם זה אפשרי במקום שאת גרה בו, אבל אם לא טבע אז לפחות פארק או ים, ואם לא כל יום אז לפחות פעמיים שלוש בשבוע. בהתחלה זה היה קשה מנשוא, לא היו לי כוחות ומוטיבציה לזה והייתי צריכה להכריח את עצמי, אבל כל פעם זה נהיה קצת יותר קל ודי מהר זה שינה לי הכל ונתן לי כוחות לדברים אחרים, ליום-יום.

ילדה שקטה שלי

על ידי אמא_אוהבת* » 04 יוני 2013, 00:23

מעדכנת.
מאז הטיול והטיפול אני בהחלט מרגישה שינוי. אני פחות בדיכאון. אפילו כמעט בכלל לא. אני עדין עצובה לפעמים אבל מרגישה הרבה יותר רגועה ומשוחררת. תודה לאל. התחלתי גם להשתתף בקבוצת תמיכה לנשים שעברו לידות שקטות, זו רק התחלה אבל בינתיים מרגיש לי מאוד נעים שם.
הבעיה היא שאני עדין מרגישה מאוד חוסר כוח. אני לא מכירה את עצמי ככה - אני אחת שתמיד ממלאת את הזמן ועסוקה (כשאני עם הילדים זה משהו אחר). פתאום עכשו - אני לא עובדת, לא לומדת (עבדתי לפני בשתי עבודות ולמדתי), וזה ממש לא מפריע לי. קשה לי לקום בבוקר, אני יושבת מול המחשב הרבה במקום לעבוד או לעשות דברים שתכננתי. זה נשמע אולי כמו דיכאון אבל זה לא, לא נראה לי. אני לא מרגישה רע. פשוט חוסר כוח. אבל אני כבר חודש אחרי! היום עליתי 2 קומות והגעתי מתנשפת. אפילו אחרי הלידות הקודמות, עם תינוק וכל מה שכרוך בזה, לא הייתי ככה. אפילו בסוף ההריון הייתי שוטפת כלים יותר מהר מאשר עכשו.
עוד דברים שאין לי כוח אליהם: אין לי כוח לאכול בריא או לצאת מהבית. ואין לי כוח להיות יצירתית עם הילדים. להיות איתם בכיף כן, אבל לא להשקיע.
מה עושים?

ילדה שקטה שלי

על ידי רסיסים_של_אור* » 29 מאי 2013, 16:24

אני קוראת אותך ושוב ושוב נזכרת... אחרי המון "מזל טובים" שנאלצתי להדוף ותגובות שונות ומשונות שהגיעו אחרי שנדרשתי להסביר... (כמו אחת שלעולם לא אשכח שאמרה לי: "מה ולא שמת לב ??? לא הרגשת ???" שהדהדה לי שוב ושוב ברגשות אשם קשים על כך שהתינוקת שלי מתה לי בתוך הרחם...) אז אחרי כמה כאלה, למדתי לעבור מדרכה או לא להרים את העיניים לגובה שמאפשר מפגש כשהרגשתי שאין לי כרגע כוחות. אחרי כמה חודשים, כבר צלחתי להגיד את זה קצת יותר ובמידת רוחק כלשהי והיום, כמעט 9 שנים אחרי, אני כבר יכולה לדבר על זה ממרחק עצום (של עוד ארבעה ילדים שנולדו מאז...).

המסע הוא מסע ואין בו קיצורי דרך. ההריון הראשון שעברתי אחרי הלידה ההיא (שלקח לי יות רמחיצ שנה להצליח להתעבר בו) היה הריון מאד מאד קשה וטעון נפשית, עם המון לחץ וקשיי נשימה שלי וחרדות ובכי. זה היה הריון שמתחילתו הייתי במינוס, רציתי כבר להיות אחרי הלידה ועם תינוק חי בידיים עוד לפני שנכנסתי להריון... בהריון שבא אחריו כבר היה יותר קל ובהריון האחרון, אלוהים שלח לי דאגות אחרות (תאומים) והרגשתי איך הוא עוזר לי עוד ועוד להתרחק מהלידה השקטה ההיא.

קחי לך את הזמן את נשמעת לי מלאה בכל-כך הרבה אור וטוב ומודעת, לא ירחק היום שתגלי שהדברים שעברת מאפשרים לך לתת ולהעניק כוחות גם לאחרים ! ((-))

ילדה שקטה שלי

על ידי אמא_של_נושקי_וטלהצ'וק* » 29 מאי 2013, 12:23

יש לך דף קודם שכתבת? כי לא מצאתי...
היו ומחקתי, נהיה לי חשוף מדי.

_החלטתי שאני צריכה פשוט לשחרר. להרפות את הכעס, להרפות את הכאב.
להרפות את הניסיון לשליטה. את הלחץ לעוד ילד.
הכל קיים בי, אבל הכל יגיע לאט לאט. יש בי רצון להיות בשליטה, לעשות הכל הכי נכון והכי עד הסוף. אני אומרת לעצמי עכשו שמה שצריך לקרות, גם בתוכי וגם מחוץ לי, יקרה. פשוט להרפות ולתת לדברים לזרום. בעיקר לכאב - לתת לו לעבור בי, לא לכעוס עליו ולא לחדד אותו. לנסות להיות חלק ממה שקורה.
לפעמים אני מרגישה שאם אני לרגע לא חושבת, וקצת נהנית ושמחה - אני כאילו לא בסדר. אני צריכה להשתחרר גם מזה._
|Y| אני תמיד בעד להרפות.
וגם לקבל את עצמך עם כל מה שאת מרגישה, על כל הסתירות והמורכבויות שבזה. לקבל ולהרפות ולתת לעצמך להיות בתוך מה שיש. זה כואב אבל יש בזה הקלה. לפחות כך אצלי.
(())

ילדה שקטה שלי

על ידי אמא_אוהבת* » 29 מאי 2013, 12:03

תודה רבה שיבולת. (קול קטן בלב אומר לי - למה איתי לא התנהגו בהריון הזה כאילו יש לי קרישיות יתר? אבל אני הודפת אותו).
מעניין אותי מה שאת אומרת, כי בדיוק הייתי אצל הרופא והוא אמר לי שאי אפשר לעשות בדיקות לקרישיות יתר ב- 3 חודשים שאחרי לידה, וזה מאוד אכזב אותי כי המשמעות של זה היא שיש עוד כמה חודשים טובים עד שאני אוכל להיכנס להריון...

ומיד אחרי הביקור אצל הרופא נסענו לטיול.
בעלי (שאין לי מילים לתאר אותו) החליט שאנחנו (ז"א אני) צריכים לצאת לנופש. לא עזרתי לתכנן, לא עזרתי לארגן. אפילו לא הראיתי התלהבות. הרגשתי על הפנים, וממש חששתי שאני אהרוס את הטיול, שאני לא אצליח להנות. בכלל לא ידעתי אם אני רוצה להנות.
נסענו (עם הילדים) צפונה, טיילנו ועשינו דברים שאנחנו אוהבים. ישנו אצל קרובי משפחה בגולן שפינקו אותנו. בעלי גם שלח אותי למישהי שמטפלת בשיטת TAT ועושה רפלקסולוגיה. אני לא שמעתי לפני כן על השיטה (אשמח להרחיב אם זה מעניין מישהו) אבל היא עזרה לי להגיע לכמה הבנות חשובות, ולשחרר דברים.
הבנתי שיש בי פחד לנטוש את האבל שלי, והוא נובע ממחשבה שאם אני לא אהיה באבל זה אומר שאני לא אמא מספיק טובה. כאילו שאני נוטשת את התינוקת שלי. אחכ הבנתי שזה כבר קשור להרגשות קודמות ביחס לילדים שלי, שאני לא אמא מספיק טובה, ולפחד לא מודע שהאסון קרה לי כי לא הייתי ראויה להיות אמא לתינוק. ואחכ עוד בפנים, להבנת מקור החששות שאני לא אמא מספיק טובה... היה מאוד דחוס ועמוס, אני מניחה שעוד ייקח לי זמן לעכל הכל.

בערב לפני השינה (עוד לפני הטיפול) כתבתי משהו, ומדהים איך עכשו כשאני קוראת זה מתחבר לי לטיפול:
החלטתי שאני צריכה פשוט לשחרר. להרפות את הכעס, להרפות את הכאב.
להרפות את הניסיון לשליטה. את הלחץ לעוד ילד.
הכל קיים בי, אבל הכל יגיע לאט לאט. יש בי רצון להיות בשליטה, לעשות הכל הכי נכון והכי עד הסוף. אני אומרת לעצמי עכשו שמה שצריך לקרות, גם בתוכי וגם מחוץ לי, יקרה. פשוט להרפות ולתת לדברים לזרום. בעיקר לכאב - לתת לו לעבור בי, לא לכעוס עליו ולא לחדד אותו. לנסות להיות חלק ממה שקורה.
לפעמים אני מרגישה שאם אני לרגע לא חושבת, וקצת נהנית ושמחה - אני כאילו לא בסדר. אני צריכה להשתחרר גם מזה.

עכשו בצימר הזה - מרגיז אותי בפנים שמנסים "בכוח" להוציא אותי מהאבל שלי. אבל מצד שני אני רוצה לפרגן לבעלי ולכל מי שעוזר מסביב. אז אני מנסה פשוט להיות איפה שאני, כשהיה לי כיף היום עם הילדים אז היה לי כיף, וכשרציתי קצת להיות לבד הייתי.
קשה להיות נאמן לעצמך כל הזמן. לפעמים אני מפחדת שיש בזה גם אגו שמעורב (למשל - שלא יראו אותי יותר מדי שמחה, כי מה יחשבו עלי?) אבל אני שמחה שאני מצליחה לחשוב משהו חיובי, להרגיש שאני קצת מתקדמת.

ולקינוח - היום בפעם הראשונה נתקלתי במישהי ששאלה אותי "מה, ילדת?" זה היה קשה, זה היה בחצר של הגן עם הילדים, ואפילו אני לא יודעת איך קוראים לה. אבל עברתי את זה ויצאתי מחובקת ומחוזקת.

ילדה שקטה שלי

על ידי פלוני_אלמונית* » 27 מאי 2013, 08:50

הי,
אצלי לא מצאו סימנים לקרישיות יתר (עשיתי את כל הבדיקות), אבל התנהגו איתי כאילו יש לי קרישיות יתר בהריונות הבאים.
אצלי אובחן HELLP SYNDROME שזו תסמונת שבה קשורים כל הדברים שקרו לי.
כותבת ומוחקת כל הזמן. פשוט תדעי שאת לא לבד ויש מי שקורא אותך וחושב עלייך ומתפלל בשבילך
שיבולת

ילדה שקטה שלי

על ידי אמא_אוהבת* » 26 מאי 2013, 22:54

תודה אמא של נושקי וטלהצ'וק יקרה! אני נורא נהנית מלקרוא את הדף שלך. יש לך דף קודם שכתבת? כי לא מצאתי...

ילדה שקטה שלי

על ידי אמא_של_נושקי_וטלהצ'וק* » 26 מאי 2013, 22:15

ורציתי לכתוב לך כבר בבוקר, שאני נורא מזדהה עם העניין של החרדות על הילדים החיים ועל ההריון שיבוא. לא כתבתי כי לא היה לי שום דבר אופטימי לומר. אולי רק שזה מאוד נורמלי להרגיש ככה.
((-))

ילדה שקטה שלי

על ידי אמא_של_נושקי_וטלהצ'וק* » 26 מאי 2013, 22:12

אגב יש פה דף קרישיות יתר, אולי יש שם עוד מידע

ילדה שקטה שלי

על ידי אמא_של_נושקי_וטלהצ'וק* » 26 מאי 2013, 22:11

את צריכה לבקש הפניה להמטולוג וההמטולוג ייתן לך הפניה לבדיקת קרישיות יתר. בודקים איזה 15 פקטורים שונים, את צריכה לשים לב שהוא לא מחפף ומפנה אותך להכל. אני לא מבינה בזה, אולי כדאי לך להיכנס לפורום אובדן-הריון-תמיכה או הריון-בסיכון-תמיכה בתפוז ולבקש מ"עינב וזהו" או מ"מעיין ברכה" את הרשימה הרלוונטית.

ילדה שקטה שלי

על ידי אמא_של_נושקי_וטלהצ'וק* » 26 מאי 2013, 22:09

((-))
מבינה מאוד את התסכול שלך.
מגלישה בפורומים של אובדן הריון למדתי על זה קצת והבנתי ככה:
קרישיות יתר יכולה לגרום להסתיידויות בשיליה (אם אני זוכרת נכון? משהו בשיליה בכל אופן), ואלה גורמות לה לא לתפקד כמו שצריך. זה יכול להביא להפלה, או לIUGR (עיכוב גדילה תוך רחמי), או ללידה מוקדמת, או לIUFD (את כבר יודעת מה זה אומר :-() ואולי לדברים נוספים.
לפעמים בבדיקות לא מוצאים קרישיות יתר אבל מטפלים כאילו כן מצאו, כי יש לזה הרבה פקטורים ולא כולם מוכרים לרפואה כנראה.

ילדה שקטה שלי

על ידי אמא_אוהבת* » 26 מאי 2013, 21:59

היום הסבירו לי שהמקרה שלי הוא קלאסי לקרישיות יתר, ואני הולכת מחר לבקש הפניה לבדיקות. הקטע הוא שאמרו לי כבר בהריון הזה, שהלידות המוקדמות אולי היו בגלל קרישיות יתר (במיוחד כי היה חשד להיפרדות שיליה). אבל א"א לעשות בדיקות לקרישיות בהריון. ואני חושבת על זה - אז מה אם אי אפשר? לא היה אפשר להתייחס לזה כאילו יש לי, ולהתנהג איתי בהתאם? הרי יודעים שזה יכול לגרום למה שזה גרם. ויותר מזה - עברתי 2 לידות מוקדמות. למה הרופאים שלחו אותי לכל מיני בדיקות, אבל לא לבדיקות של קרישיות יתר? היום גם גיליתי למה. בקושי נותנים הפניות לבדיקות האלו, כי הן מאוד יקרות. אם מישהו היה אומר לי אחרי 2 הלידות המוקדמות, שיש בדיקה שתעלה לי הרבה כסף אבל עשויה למנוע בהריון הבא תינוק פג או מת - לא הייתי עושה אותה?
אלוהים. אני יודעת שהתסכול הזה לא שווה עכשו כלום, אבל זה מזעזע אותי לחשוב שבדיקה קטנה (או גדולה) הייתה יכולה, אולי, לעשות סוף אחר לסיפור שלנו.
ואם מישהי יודעת יותר על הקשר בין קרישיות יתר ללידות שקטות, אני אשמח לשמוע ולהבין יותר על מה מדובר. לא הצלחתי למצוא על זה חומר מסודר.

ילדה שקטה שלי

על ידי אמא_אוהבת* » 25 מאי 2013, 22:14

תודה!
שיבולת - הזדהיתי עם מה שכתבת בסיפור שלך. על המחשבות הכאילו הזויות - למי בכלל יש כוח לתינוק, שפתאום צצו אחרי שזה קרה. גם אני הרגשתי דומה, מיד אחרי. אני חושבת שזה עוד מנגנון של הדחקה שנועד לעזור לנו, כאילו הראש שלנו מיד אומר - לא קרה כלום, בכלל לא רציתי את זה... דפוק.
היום פתאום חשבתי פעם ראשונה על הכאב, שלה. פתאום הלכתי וחשבתי לי - היא הרגישה משהו כשהיא הפסיקה לנשום? ואני מניחה שכן, כי אמנם עוד לא ידוע אצלנו (ורוב הסיכויים שגם לא נדע) למה זה קרה, אבל אומרים שברוב המקרים זה חבל הטבור או בליעה של מי שפיר. אז זה מוות בחנק. אז רוב הסיכויים שהיא הרגישה, לא? אני לא יודעת מה עובר מרגיש או חושב, אבל כאב בטח מרגישים גם בבטן. וזה ככ כאב לי לחשוב על זה, שהיא נחנקה לה בפנים ואני הלכתי לי ובכלל לא ידעתי! לא ידעתי מה קורה. וזה הזוי, אני לא יודעת אם כתבתי את זה כבר אבל זאת ממש מחשבה שחשבתי בהריון. שזה מתסכל שאנחנו לא יודעים איך לתינוק בפנים. ובעיטות זה לכאורה הסימן הטוב, ואם הוא בועט כי קורה לו שם משהו רע? אלוהים.

אני לא יודעת מה יהיה כשאני אהיה שוב (הלוואי כבר!) בהריון. קראתי פה בכמה סיפורים על קושי אח"כ להיכנס להריון, וגם לא עלינו - על הפלות. אני חוששת שזה אולי קשור לחרדות. איך אני אכנס ככה להריון? אני מרגישה לפעמים שאני הולכת לקבל התקף לב. אני כל הזמן בחרדות. על ההריון שיבוא בעז"ה, ועל הילדים שיש לי. יש לי חרדות לא הגיוניות ולא נגמרות. אני לא נרדמת, גם בלילה ובמיוחד כשאני מנסה לישון צהריים. כבר אין לי כוח ללכת לישון, כל המחשבות באות לי. אני כאילו כל פעם צוללת לתוך השינה - ומתעוררת. ואז אני מתייאשת וקמה עם כאב ראש נוראי ועצבנית.
השבת דווקא הצלחתי (כנראה מרוב עייפות) לישון טוב, ובאמת הייתי יותר בסדר במשך היום. אני מרגישה כמה הילדים נדפקים מזה שאני לא כרגיל. אני רוצה כבר לחזור לשיגרה.

ילדה שקטה שלי

על ידי רסיסים_של_אור* » 23 מאי 2013, 00:36

קוראת אותך ונזכרת. לפעמים היית יעוברת למדרכה שממול רק כדי לחסוך את סצנת ה"מזל טוב" וההסברים שהיית יצריכה לספ לאחריה... אבל היו גם כמה מקרים שלא הצלחתי לחמוק מהם ואני בטוחה שגם בצד השני נותרו מאד מזועזעים...
ברור שעוד אין לך כח לצאת לסידורים ולקניות. הרי רק עתה איבדתי משהו כל-כך יקר וכל-כך פרטי וכל-כך מלא בתקוות וציפיה והעולם בחוץ ממשיך להתנהל לו בקצבו הרגיל... קחי לך את הזמן, עכשיו, למרות שאין "שבעה" ו"שלושים" זה הזמן להתאבל ויש לך הזכות המלאה להתאבל, בדרכך. ((-))

ילדה שקטה שלי

על ידי אמא_של_נושקי_וטלהצ'וק* » 22 מאי 2013, 12:22

יש בי כל הזמן פחד שתגיע הנחיתה, שאני אחשוב שהכל בסדר ואז אפול לדיכאון.
:-/ סביר שנחיתה מסוימת תבוא. אצלי היה ככה (אצלי הסיפור שונה, הלידה השקטה לא באה בהפתעה כך שיכולתי להתכונן נפשית, התמודדות שונה אבל דומה). אחרי חודש-חודשיים חשבתי ששיא הקושי מאחוריי, אבל אח"כ הגיעו שיאים חדשים. בדיעבד, ברור שלא באמת נרפאתי עד הלידה הטובה כעבור 3 שנים.
זה נורמלי שאני ככה? שאני מורידה את הראש כשעוברים לידי ברחוב?
זה סופר נורמלי.
מין חוסר חשק כזה על החיים. עייפות שלא נגמרת, כאילו החיים מנגנים יותר בשקט, באיטיות. זה ממש מפחיד אותי. גם את בעלי. אני לא יודעת מה לעשות עם זה. עצות?
לקבל את זה.
((-))

ילדה שקטה שלי

על ידי ניצת_השקד* » 22 מאי 2013, 10:48

חיבוק אוהב, בכיתי איתך,
מאחלת לך שפע של כוחות
((-))

ילדה שקטה שלי

על ידי אמא_אוהבת* » 22 מאי 2013, 00:46

תודה רבה לכולכן. קוראת את הסיפורים שלכן ובוכה איתכן.
האמת היא שמאז הלידה, אני יותר מהכל חושבת ומדברת. ככה שעכשיו אני מרגישה שאני בשלב שהדברים מעוכלים יחסית. ומצד שני, יש בי כל הזמן פחד שתגיע הנחיתה, שאני אחשוב שהכל בסדר ואז אפול לדיכאון. כי אני מכירה את עצמי וככה היה לי בלידות הקודמות, במיוחד באחרונה: ככ רציתי לחזור לשגרה ולהיות הכי מוצלחת, וחצי שנה אחרי הלידה קלטתי שאני בדיכאון. ועכשו עוד יותר קיים בי הרצון לחזור כבר לחיים נורמליים. אני מרגישה שאלוקים גם עוזר לי בזה - מייד אחרי הלידה רזיתי בטירוף, כמעט לא היה לי גודש ואפילו הדימום לא היה מסיבי (במכתב שחרור כתוב "דימום עדין"). מזל, כי יותר מהכול אני שונאת עכשו את הדם ואת החלב. היה לי קצת גודש בהתחלה, וממש פחדתי שאם אני אראה חלב מטפטף - אני אמות מזה. שזה כאילו מזכיר לי את התינוקת שהייתה צריכה להיות פה עכשו. והדם הזה שאמור להיות דם של חיים.. ואצלי הוא כמו דם של מישהו שנרצח. אני מתה כבר להפסיק לדמם.
אז אני ככ רוצה כבר לחזור לנורמלי (ויותר מהכול - להיכנס כבר להריון). אבל אני יודעת שזה לא טוב לי לגוף ולא לנפש.
אז אני בבית, וזה דווקא מתאים לי עכשיו. פחדתי שאני אמות משעמום ומריקנות. אבל יש לי מה לעשות, ועם מי לדבר. אין לי עדין בכלל כוח לצאת לסידורים ולקניות.
והכי קשה לי לקחת את הילדים מהגן. התחלתי השבוע לקחת אותם לגן, שזאת לא בעיה כי אנחנו קמים בנחת ועד שמגיעים לגן זה כבר מאוד מאוחר וכולם כבר שמו את הילדים. אבל שלוקחים אותם בצהרים - כל ההורים באים ביחד, ואין סיכוי לא להיתקל במלא אנשים שמכירים. והכי גרוע זה החצי-חברים: כאלה ששמעו ויודעים אבל אין לי באמת מה וכוח לדבר איתם. זה נורמלי שאני ככה? שאני מורידה את הראש כשעוברים לידי ברחוב? אני מרגישה ככ לא נחמדה וגם טיפשה. כבר עברו יותר משבועיים, כל יום אני אומרת שהיום אני אוציא אותם, ואז מתקשרת לבעלי בצהרים שיילך הוא. פשוט אין לי כוח למבטים האלה. היום היינו באירוע משפחתי, והיה לי לא ככ כיף. לא היה לי כוח לדבר עם אף אחד. אפילו האחיינים המתוקים שלי מסתכלים עלי כאילו הם מפחדים ממני...

בעצם, בקשר למה שכתבתי על הדיכאון - נראה לי שאני כבר מתחילה להרגיש. זה כמו "דיסטימיה" לעומת "דיכאון". מין חוסר חשק כזה על החיים. עייפות שלא נגמרת, כאילו החיים מנגנים יותר בשקט, באיטיות. זה ממש מפחיד אותי. גם את בעלי. אני לא יודעת מה לעשות עם זה. עצות?
חשבתי להתחיל ללמוד מחול. משהו שרציתי כבר הרבה זמן, ודחיתי מסיבות כספיות. זה עדיין יקר אבל אני מרשה לעצמי. נראה.
שוב מצטערת שאני כותבת ככ מבולגן. זה עושה טוב להוציא את כל המחשבות, בלי לסנן. ותודה למי שקורא/ת ותומך/ת.

ילדה שקטה שלי

על ידי פלוני_אלמונית* » 21 מאי 2013, 12:05

את מדהימה
ואני משתתפת מכל הלב בצערך. אוף

הלידה השקטה שלנו שינתה את חיי לגמרי.
כנ"ל אבל זה תהליך שלוקח זמן. קחי את הזמן.
לידה שקטה סוערת זה הסיפור שלי, שאת מוזמנת לקרוא

שיבולת

ילדה שקטה שלי

על ידי רסיסים_של_אור* » 21 מאי 2013, 08:02

(סליחה עכשו ראיתי שהדף ההוא קוצץ לגמרי אנסה לבדוק אם יונת אם יש סיכוי להציל את השאר)

ילדה שקטה שלי

על ידי רסיסים_של_אור* » 21 מאי 2013, 08:01

לא יודעת מאיפה להתחיל להגיב... מדהים. מטלטל גם אצלנו זו היתה לידה שלישית וגם אצלנו בת אחרי שני בנים... הלידה השקטה שלנו שינתה את חיי לגמרי. היום אני יודעת לראות כמ הטוב הביאה לחיינו התינוקת ההיא אבל התקופה ההיא היתה אחת המאתגרות בחיי... אני מחבקרת אותך ומעריכה מאד את האמונה והיכולת שלך להתבונן כך על הדברים כבר עכשו. אם זה יכול לעזור לך, את יכולה לקרוא כאן את הדף שפתחתי אז לדמותך הנעלמת . אם תרצי לדבר טלפונית או במייל אני כאן בשבילך ((-))

ילדה שקטה שלי

על ידי תפילה_לאם » 21 מאי 2013, 01:18

נדהמתי והתרשמתי מהראייה שלך ובמיוחד מאיך שתיארת לילדים את מה שקרה.
((-))
שהתינוק שאת רוצה יגיע בעתו ובזמנו בהרבה בריאות ואהבה ושמחה.

ילדה שקטה שלי

על ידי אמא_של_נושקי_וטלהצ'וק* » 21 מאי 2013, 00:04

((-)) את מדהימה.

ילדה שקטה שלי

על ידי אמא_אוהבת* » 20 מאי 2013, 23:49

זה אמור להיות דף סיפור לידה שקטה.
אני אורחת כאן, כלומר - אוהבת מאוד לקרוא פה, לא מחנכת בחינוך ביתי אבל מחוברת להרבה ממה שנאמר פה. ומאוד מחכימה.
בחרתי לכתוב כאן דווקא כי כאן אף אחד לא מכיר אותי, אפילו לא את הכינוי שלי. אני מדברת הרבה על מה שקרה לנו, וגם מספרת ליומן, אבל הרגשתי צורך פשוט לשתף.

זה היה ההריון השלישי שלנו, אחרי 2 לידות של פגים, ילדים מהממים ובריאים (ב"ה, טפו-טפו). לידות מוקדמות שפשוט התחילו טבעי, בלי שום סימנים מקדימים או סיבות. טוב נו... חוץ מקיום יחסים. כן, קרתה לנו ה"פשלה" הזאת גם בלידה השנייה, אפילו שכבר ידענו שזה מה שיכול לקרות... עוד שק של רגשות אשמה, שנשאר איתנו, אפילו שעברתי טיפול לדיכאון שחטפתי.

וככה הגענו להריון השלישי. מה-זה נזהרנו. בעלי דאג לי מההתחלה ועד הסוף: לא להרים, לאכול בריא וטוב, וכמובן - בלי יחסי מין...
ההריון עבר כל כך חלק ויפה. מעקב הריון בסיכון גבוה (בגלל הלידות המוקדמות) משבוע 27. כל שבועיים אולטראסאונד ורופא. ושוב, הכל היה יפה כמו בספרים. תנועות, גדילה יפה, הכל. וכולם כ"כ שמחו איתי כשהצלחתי להגיע לתשיעי, ואז עוד שבוע ועוד... כמה פעמים שמעתי משפטים כמו "כל יום בבטן זו ברכה" או "הנה עכשו תהיה לך סופסוף לידה רגילה ותינוק בריא". איך שאנחנו קטנים ולא יודעים כלום. כלום. גם (במיוחד) הרופאים. אחרי שבוע 38 הרופא שיחרר אותי בחיוך - זהו, את כבר לא הרון בסיכון, אם תבואי לפה פעם הבאה זה יהיה להריון עודף...

אני מתחילת תשיעי כבר מחכה ללדת, ומתה ללדת. לא היה לי כבר כוח לסחוב, ובער בי ממש רצון ללדת כאן ועכשו. כמובן שמאמצע תשיעי כבר הרשינו לעצמנו לחגוג... וכלום, שום קיום יחסים לא "עזר". אמרנו לעצמנו שהנה, אולי הפרכנו את התאוריה שבנינו על הלידות המוקדמות (מסתבר שלא)

שבוע 39+5. אני צריכה לנסוע לראיון חשוב, קריטי. מהבוקר אני מרגישה "על הרצפה". לא בעניינים, לא מצליחה להתרכז ולהתכונן לראיון. נוסעת לראיון עם חמותי והילדים. גיליתי שאני גם אמורה לנהוג (חשבתי שהיא תנהג ואני אוכל לנוח ולהתכונן). מגיעה בדקה ה- 99 לראיון. ראיון דפוק, אני לא מרוכזת ותולה את כל היום הדפוק הזה בהריון שלי. לפחות אח"כ שכנעתי אותה לנסוע לים עם הילדים. היה כיף חיים, באמת. בתמונות אני קופצת בגלים עם שני זאטוטים מאושרים ובטן גדולה. אני צוחקת שחול ים מזרז לידה. חמותי אומרת שאני ממש לא נראית הולכת ללדת.

חוזרים הביתה. אני גמורה, העברתי אותם לאוטו שלי, זחלנו לבית, מקלחות, השכבה, צנחו לישון. בלילה קיימנו יחסים.

קמה קצת לפני חמש בבוקר משינה עמוקה. ציר. עוד אחד, ועוד, מדומים זה לא. מעירה אותו, יאלה זה זה, אנחנו בלידה. הולכת לשירותים, מרגישה כבר לחץ למטה. אמאל'ה, אני בלידה והוא עוד שנייה יוצא. צירים מטורפים כל דקה, וביניהם - כולי רועדת, לא מצליחה אפילו להתלבש. בעלי זורק אותנו לאוטו, בלי תיק, בלי כלום, התקשרנו לדודה שהייתה בהיכון ויצאנו מהבית עוד לפני שהיא הגיעה.

מזל שאנחנו שכנים של הביתחולים. מזל שבעלי חנה הכי בפנים והביא אני לא יודעת מאיפה כיסא גלגלים. השומרת התחילה להריץ אותי פנימה כשהוא הזיז את האוטו לצד, כי צרחתי לה שאני יולדת. ריצה מטורפת לחדר קבלה. תבדקו אותי, אני יולדת. נשכבתי על המיטה, פתיחה מלאה, זה המים שלוחצים לך. מוניטור. המיילדת לא מוצאת דופק. מנסה שוב, שוב. טוב היא אומרת, זה יכול להיות כשהעובר כבר ממש נמוך.

פק - ירדו המים. מטיסים אותי לחדר לידה, מלא מיילדות מגיעות. במכתב שחרור כתוב: משך הלידה - 3 דקות. תוך כדי הלידה ממשיכים לבדוק דופק. אני כמובן חושבת רק על להוציא אותו מתוכי (אפילו לא ידעתי שזאת בת). לידה מעולה, ממש כמו בספרים. לחיצה, עוד לחיצה. זהו.
אני - מה עם הדופק? מה עם הדופק? המיילדת - מתוקה, לתינוקת הזאת כבר מזמן אין דופק.

העולם שלי בפנים נגמר. הכל מעורבב לי. עוד לא קלטתי שאני יולדת ועכשו - איבדתי את התינוק שלי. אני צורחת, לא יודעת אפילו מה. מסתירה ממני את כל העולם, אני לא רוצה כלום. כלוווווווווום. הבעל שלי צהוב כמו קיר. כמו תמיד, לא יודע להביע רגשות. בוהה בי. אחכ אמר לי שכששמע הוא התמוטט. אף אחד לא שם לב אליו אז הוא גרר את עצמו לכוס מים והתיישב.

אחרי הצעקות הראשונות אני מיד אומרת לו - תודיע לדודה ששומרת על הילדים, תודיע להורים שלי (הם היו בדרך). שלא יבואו. שאף אחד לא יבוא (למזלי הוא לא הקשיב לי). אני נתקפת דחף מטורף להודיע לכל העולם. שכולם ידעו עכשו מה שקרה לי. שולחת אותו לאוטו להביא את הפלאפון. רוצה לשלוח הודעות לכולם, עכשו.

המיילדות - מלאכיות. מחבקות אותי, בוכות איתי ביחד. גם הם מוכות. זה המקרה השישי שלהן החודש. בוכה בוכה כמו שבחיים לא ידעתי שאני יודעת. בכי כמו קינה כזה. צועקת לשמים. אמא ואבא מגיעים, גם הם בשוק. כואב לי בשבילם. ברגע שראיתי את אמא גאה בי מחדש הזרם של הדמעות, ואיתו השתחרר עוד זרם של דם. כל הזמן גם אחכ, כל פעם שהתחלתי לבכות השפריץ ממני גם דם. הרגשתי שבסוף יגמרו לי הדמעות וייגמר לי הדם בגוף.

והתינוקת שלי. היא מלאכית שלא פגשתי. המיילדות רצו שאראה אותה, שאפרד, ואני לא רציתי. כל אחת יכולה לחשוב מה שהיא רוצה בנושא הזה, אבל לי זה היה מאוד ברור ורק התחזק:
היא מתה כבר בתוך הבטן. זה אומר בעצם שהיא אף פעם לא הייתה חיה, פה בעולם שלנו. אני בנאדם מאמין וברור לי שהייתה פה נשמה שלה 9 חודשים, אבל הגוף שלה - הוא לא נולד בעולם הזה. לכן לא רציתי לראות. זה היה רק גוף, לא זו הייתה הילדה שלי. הילדה שלי היא מלאך, היא לא נגעה בעולם הזה. היא לא נשמה בו אפילו נשימה אחת. וזה מה שהיא בשבילי, מלאך, רוח ולא חומר.
זה גם מה שאמרתי לילדים. לא אמרתי בכלל מוות. אמרתי שלא נולדה. שאלוקים ככה החליט, שלא יהיה לנו עכשו תינוק. שיהיה לנו בעזרת ה', אבל יותר מאוחר. וככה הם קיבלו את זה, כל כך בשלווה ובטבעיות. הם עדיין שואלים ומזכירים, אבל בכלל לא ממקום של עצב. ואני שמחה על זה.

עברו שבועיים, היום. המשפחה והחברים כל כך עטפו ועוטפים. לא הרשו לי להישאר לבד, לשקוע. עם הרבה טקט - הם באו והקשיבו והיו שם בשבילי. גם בעלי כמובן. קשה לו, הוא במקום קצת אחר. אני מייד פחדתי שירגיש אשמה. הוא תמיד לוקח אחריות. הוא תפס רופא בכיר ושאל אותו אם יש סיכוי, קטן, שזה קרה בגלל שקיימנו יחסים אותו לילה. למזלי הרופא ניער אותו והסביר לו שזה רק יכול לזרז, לא שום דבר מעבר לזה. ואני חושבת שמזל שעשינו את זה, כי ככה לפחות זו הייתה לידה טבעית, וכזאתי מהירה. לא היה לי זמן לעכל ולחשוב ולהתאבל - כשהיא עוד הייתה בתוכי.

אני אבלה הרבה. על מה שרציתי וחלמתי שיהיה, כל כך רציתי עוד תינוק למשפחה, כל כך חסר לי עכשו. כל כך רציתי להיות שוב אמא לקטנצ'יק. וכל החברות שלי שהיו איתי ביחד בהריון. והתכניות.
אני מאמינה. ברור לי שהנשמה הזאת הייתה צריכה לעבור, ודווקא בתוכי, מסע של 9 חודשים, וזהו. ודווקא בסוף. ברור שאני חושבת הרבה על "מה היה אם" אם היא הייתה נולדת פגית, כמו אחים שלה.. אבל זה לא באמת. באמת אני יודעת שככה זה היה צריך להיות. אז אין בי כעס. יש בי תסכול, ואכזבה, וקצת ייאוש, והמון המון עצב. אבל אני לא כועסת.

זהו לבינתיים. שטף של מחשבות לא מאורגנות. רעדתי כשכתבתי. תודה למי שקרא אותי עד פה.

חזרה למעלה