נו, אבל תכל'ס תמרוש, תני טיפ קטן להורים עם ילדים עם רגישות שמיעתית מטורפת וצורך במגע עמוק (וגם קצת קושי בקשב, וחרדות מרעשים שנובעות מהרגישות השמיעתית) ולא רק איך מטפלים במטפלים מיינסטרימיים...
היי, זה לא פייר! לא על זה שאלו אותי פה....
תיכנסי ל
רגישות חושית העולם הוא יותר מדי, תשאלי את השאלה, אני אתן לך את התשובה. מה נחתת עלי פה באמצע דיון אחר?
(התשובה בשלוף על רגל אחת, ואוי כמה שזה לא מקצועי: תכנית של תרפיית-שמיעה (יש דבר כזה, לברר אצל מרב"ע בארץ), להתאים את הסביבה כמה שאפשר כדי לספק הקלה ולענות על הצרכים (השמיעתיים והפרופריוצפטיביים [=מגע עמוק]), להכניס לסדר היום פעילויות שעונות על הצרכים הנ"ל, ולפנות למרפאה בעיסוק שיש לה יותר ניסיון בזה ממני ושיכולה לראות בעין את הילד, ולתחקר בנחת את ההורים, ושתשלול את כל האבחנות המבדלות האפשריות, כולל חסר בויטמין D12)
_הדרכות אישיות לאמהות איך לעבוד עם הילדים שלהן: איך לשחק, איך ללמד לשחק
תמרוש, את זה מדריכים לאמהות שלילדים שלהן יש בעיות במשחק?_
האם בעצם מלמדים אמהות לשחק עם ילדיהן? או מלמדים אותן ללמד את הילדים לשחק? ואיך זה קורה?
אצלנו, מגיעים ילדים עם בעיות בכל תחום בערך, כולל (לפעמים) לבלוע ולנשום
אז עם תינוקות כאלה, למשל, שההורים בכלל שכחו שיש פה ילד מרוב שהם עסוקים עם בעיות הבריאות שלו, אנחנו עשויות להראות או להזכיר להורים איך הם יכולים להשתעשע עם הילד, ליצור אתו קשר, לשיר, להתקשקש, לפתח תקשורת בסיסית. משהו שבא ספונטני כשהילד בריא.
או למשל, עם פעוט עם איזושהי נכות, אנחנו יכולים להראות להורים איך לשחק עם הילד באופן שגם יקדם מטרות שהם רוצים לקדם. למשל: לשחק אתו כשהוא עומד ונשען על הספה, כשהמשחק / הצעצוע על הספה, וכך הוא מקבל המון תרגול בעמידה בלי להרגיש "בעונש"
או כל מיני....
נניח עם ילד על הספקטרום האוטיסטי - בטח! לשחק משחקים חברתיים, לשחק משחק שמערב תורות...
בקיצור, זה לא חופף למה שהפסיכולוגית שלך אמרה.
_אם הילדים שלי היו זקוקים לי בשביל ללמדותם לשחק משחקי דמיון, הם בטח היו גדלים נכים רגשית.
זה לא נראה לי משהו של אמהות! זה של ילדים!_
זה באופן מסורתי התפקיד של האחים הגדולים וקבוצת הלא-שווים. כלומר, קבוצת הילדים רב הגילאית, שהילד נכנס אליה מרגע שהוא יכול לדדות, ומשתלב ככל יכולתו - לפעמים רק כצופה מהצד, או כבובה מוצלחת - במשחק של ילדים גדולים יותר.
כשהקבוצה הזאת נכחדה, החליטו הפסיכולוגים שזה התפקיד של האמהות. בדיוק כמו שהבעלים של היום נתקעים עם תפקיד הדולה והדולה-פוסט-פארטום. רוצים או לא רוצים - הם היחידים שנשארו בסביבה.
כי נסיכות זו הסיבה שהתפתח דימיון וזה כל כך חיוני לנפש (על פי הפסיכולוגיה המערבית) עד כדי כך שזה חוצה את כל התרבויות וזה מה שעושים כל הילדים בכל מקום?
ניצן, אני חושבת שגם כאן, כמו בדוגמה שנתתי על מחא-מחא-כפיים, יש עירוב בין המטרה לאמצעי.
המטרה, כמו שאני רואה את זה (ואני לא מבינה גדולה בתחום!), היא שהילד יפתח את יכולות הדימון וההדמייה שלו, יוכל לדמות לעצמו מצבים שונים, לשער את התוצאה של מעשים מסוימים, לחזות בראשו צעדים שלו והשלכות ואז לנסות לעשות את זה ולהפגיש בין החזון שלו למציאות, ולפתח את התמונה המנטלית שלו של איך להשיג את מה שהוא רוצה להשיג. זו תכונה דומיננטית וחיונית למין האנושי.
(ציטוט חופשי מ א ו ד מתוך The Philosophical Baby, שקראתי רק את ההתחלה שלו, אבל הוא בכל זאת מומלץ)
משחקי דימיון הם האמצעי לתרגל את התכונה הזאת.
יותר נכון: הם עשויים להיות אמצעי לתרגל את התכונה הזאת.
אולי לפעמים הם לא.
מן הסתם יש אמצעים אחרים, שיכולים לפתח את אותה תכונה, לענות על אותו צורך ולהגשים את אותה המטרה.
וכן, אני מתערבת אתך שכל תרבות פתחה לה כלים ומסורות שונות שמכילות את המרחב והפוטנציאל לפיתוח התכונות האלה. או שהן לא היו שורדות בשינויים.
חוץ מזה למשחקי דימיון
יכולות להיות עוד כל מיני פונקציות רגשיות (למשל, לעבד אירועים ורגשות). ולעבד אירועים ורגשות זה עניין חשוב לכל הדעות. זו המטרה. אבל אם הוא מושג על ידי הילד בצורה אחרת כלשהי, אז אולי באמת הוא לא יזדקק למשחקי דימיון - זה אמצעי בלבד, ו(אני מניחה) אמצעי אחד מיני כמה.
(אני, למשל, הייתי משחקת שעות במשחק שבו יש כפר שהוכה בשיטפון, ואני זו שמארגנת משלוחי לחם ומזון לכפר, ואז כולם מתחילים לריב על הלחם ושאר משאבים (ככרות פלסטלינה, פיסות נייר, שברי גפרורים וחוטים שנפרמו מכיסוי המיטה) עד שאנחנו מארגנים איזו שיטה לחלוקה הוגנת. אז מה, זה עזר לי בחיים? לא! אז מה זה אומר? כלום! אולי זה יעזור לי בעתיד, מי יודע. כשכדור הארץ יתחמם עוד יותר... ואולי זה סתם היה שסתום רגשי לפרוק את התסכול על כל אי הצדק שהלך מסביבי.
ואולי זה רק הועיל לשגע את אבא שלי מזה שהבת שלו משחקת עם פירורים)
חוצמזה, נראה לי שנעשה ניכוס מאסיבי של משחקי הדימיון על ידי וולט-דיסניים למיניהם. ואולי מה שאנחנו קוראים "משחקי דמיון" זה לא בדיוק מה שהם היו יכולים להיות בלי התיעול הזה... אבל נראה לי שאת תיטיבי לנתח את זה ממני.
[u]נו, אבל תכל'ס תמרוש, תני טיפ קטן להורים עם ילדים עם רגישות שמיעתית מטורפת וצורך במגע עמוק (וגם קצת קושי בקשב, וחרדות מרעשים שנובעות מהרגישות השמיעתית) ולא רק איך מטפלים במטפלים מיינסטרימיים...[/u]
היי, זה לא פייר! לא על זה שאלו אותי פה....
תיכנסי ל [po]רגישות חושית העולם הוא יותר מדי[/po], תשאלי את השאלה, אני אתן לך את התשובה. מה נחתת עלי פה באמצע דיון אחר? :-)
(התשובה בשלוף על רגל אחת, ואוי כמה שזה לא מקצועי: תכנית של תרפיית-שמיעה (יש דבר כזה, לברר אצל מרב"ע בארץ), להתאים את הסביבה כמה שאפשר כדי לספק הקלה ולענות על הצרכים (השמיעתיים והפרופריוצפטיביים [=מגע עמוק]), להכניס לסדר היום פעילויות שעונות על הצרכים הנ"ל, ולפנות למרפאה בעיסוק שיש לה יותר ניסיון בזה ממני ושיכולה לראות בעין את הילד, ולתחקר בנחת את ההורים, ושתשלול את כל האבחנות המבדלות האפשריות, כולל חסר בויטמין D12)
[hr]
_הדרכות אישיות לאמהות איך לעבוד עם הילדים שלהן: איך לשחק, איך ללמד לשחק
תמרוש, את זה מדריכים לאמהות שלילדים שלהן יש בעיות במשחק?_
[u]האם בעצם מלמדים אמהות לשחק עם ילדיהן? או מלמדים אותן ללמד את הילדים לשחק? ואיך זה קורה?[/u]
אצלנו, מגיעים ילדים עם בעיות בכל תחום בערך, כולל (לפעמים) לבלוע ולנשום :-(
אז עם תינוקות כאלה, למשל, שההורים בכלל שכחו שיש פה ילד מרוב שהם עסוקים עם בעיות הבריאות שלו, אנחנו עשויות להראות או להזכיר להורים איך הם יכולים להשתעשע עם הילד, ליצור אתו קשר, לשיר, להתקשקש, לפתח תקשורת בסיסית. משהו שבא ספונטני כשהילד בריא.
או למשל, עם פעוט עם איזושהי נכות, אנחנו יכולים להראות להורים איך לשחק עם הילד באופן שגם יקדם מטרות שהם רוצים לקדם. למשל: לשחק אתו כשהוא עומד ונשען על הספה, כשהמשחק / הצעצוע על הספה, וכך הוא מקבל המון תרגול בעמידה בלי להרגיש "בעונש" ;-)
או כל מיני....
נניח עם ילד על הספקטרום האוטיסטי - בטח! לשחק משחקים חברתיים, לשחק משחק שמערב תורות...
בקיצור, זה לא חופף למה שהפסיכולוגית שלך אמרה.
[hr]
_אם הילדים שלי היו זקוקים לי בשביל ללמדותם לשחק משחקי דמיון, הם בטח היו גדלים נכים רגשית.
זה לא נראה לי משהו של אמהות! זה של ילדים!_
זה באופן מסורתי התפקיד של האחים הגדולים וקבוצת הלא-שווים. כלומר, קבוצת הילדים רב הגילאית, שהילד נכנס אליה מרגע שהוא יכול לדדות, ומשתלב ככל יכולתו - לפעמים רק כצופה מהצד, או כבובה מוצלחת - במשחק של ילדים גדולים יותר.
כשהקבוצה הזאת נכחדה, החליטו הפסיכולוגים שזה התפקיד של האמהות. בדיוק כמו שהבעלים של היום נתקעים עם תפקיד הדולה והדולה-פוסט-פארטום. רוצים או לא רוצים - הם היחידים שנשארו בסביבה.
[u]כי נסיכות זו הסיבה שהתפתח דימיון וזה כל כך חיוני לנפש (על פי הפסיכולוגיה המערבית) עד כדי כך שזה חוצה את כל התרבויות וזה מה שעושים כל הילדים בכל מקום?[/u]
ניצן, אני חושבת שגם כאן, כמו בדוגמה שנתתי על מחא-מחא-כפיים, יש עירוב בין המטרה לאמצעי.
המטרה, כמו שאני רואה את זה (ואני לא מבינה גדולה בתחום!), היא שהילד יפתח את יכולות הדימון וההדמייה שלו, יוכל לדמות לעצמו מצבים שונים, לשער את התוצאה של מעשים מסוימים, לחזות בראשו צעדים שלו והשלכות ואז לנסות לעשות את זה ולהפגיש בין החזון שלו למציאות, ולפתח את התמונה המנטלית שלו של איך להשיג את מה שהוא רוצה להשיג. זו תכונה דומיננטית וחיונית למין האנושי.
(ציטוט חופשי מ א ו ד מתוך The Philosophical Baby, שקראתי רק את ההתחלה שלו, אבל הוא בכל זאת מומלץ)
משחקי דימיון הם האמצעי לתרגל את התכונה הזאת.
יותר נכון: הם עשויים להיות אמצעי לתרגל את התכונה הזאת.
אולי לפעמים הם לא.
מן הסתם יש אמצעים אחרים, שיכולים לפתח את אותה תכונה, לענות על אותו צורך ולהגשים את אותה המטרה.
וכן, אני מתערבת אתך שכל תרבות פתחה לה כלים ומסורות שונות שמכילות את המרחב והפוטנציאל לפיתוח התכונות האלה. או שהן לא היו שורדות בשינויים.
חוץ מזה למשחקי דימיון [b]יכולות להיות[/b] עוד כל מיני פונקציות רגשיות (למשל, לעבד אירועים ורגשות). ולעבד אירועים ורגשות זה עניין חשוב לכל הדעות. זו המטרה. אבל אם הוא מושג על ידי הילד בצורה אחרת כלשהי, אז אולי באמת הוא לא יזדקק למשחקי דימיון - זה אמצעי בלבד, ו(אני מניחה) אמצעי אחד מיני כמה.
(אני, למשל, הייתי משחקת שעות במשחק שבו יש כפר שהוכה בשיטפון, ואני זו שמארגנת משלוחי לחם ומזון לכפר, ואז כולם מתחילים לריב על הלחם ושאר משאבים (ככרות פלסטלינה, פיסות נייר, שברי גפרורים וחוטים שנפרמו מכיסוי המיטה) עד שאנחנו מארגנים איזו שיטה לחלוקה הוגנת. אז מה, זה עזר לי בחיים? לא! אז מה זה אומר? כלום! אולי זה יעזור לי בעתיד, מי יודע. כשכדור הארץ יתחמם עוד יותר... ואולי זה סתם היה שסתום רגשי לפרוק את התסכול על כל אי הצדק שהלך מסביבי.
ואולי זה רק הועיל לשגע את אבא שלי מזה שהבת שלו משחקת עם פירורים)
חוצמזה, נראה לי שנעשה ניכוס מאסיבי של משחקי הדימיון על ידי וולט-דיסניים למיניהם. ואולי מה שאנחנו קוראים "משחקי דמיון" זה לא בדיוק מה שהם היו יכולים להיות בלי התיעול הזה... אבל נראה לי שאת תיטיבי לנתח את זה ממני.