ילדי באופן באבחונים מיינסטרימיים

שליחת תגובה

בכל ויכוח - כולם צודקים
קוד אישור
הזן את הקוד בדיוק כפי שהוא מופיע. כל האותיות הן אותיות גדולות.
סמיילים
|יד1| |תינוק| |בלונים| |אוף| ;-) :-] |U| |נורה| |עוגה| |גזר| |אפרוח| 8-) :'( {@ :-) |L| :-D |H| ((-)) (()) |יש| |רעיון| {} |#| |>| |שקרן| >:( <:) |N| :-0 |תמר| :-S |מתנה| |<| :-( ZZZ :-| |*| :-/ :-P |עץ| |!| |-0 |Y| :-9 V :D :) ;) :( :o :shock: :? 8-) :lol: :x :P :oops: :cry: :evil: :twisted: :roll: :!: :?: :idea: :arrow: :| :mrgreen: :geek: :ugeek:

BBCode פעיל
[img] פעיל
[url] פעיל
סמיילים פעילים

צפיה מקדימה של הנושא
   

הרחב תצוגה צפיה מקדימה של הנושא: ילדי באופן באבחונים מיינסטרימיים

ילדי באופן באבחונים מיינסטרימיים

על ידי רונית* » 19 יולי 2010, 08:33

רותי, איזו זריזות. שהגעת כל כך מהר ליורם. אני נכנסת לפה במרוחים של שבועיים או יותר בתקוה שאוכל לקרוא הכל אבל אף פעם לא מספיקה...
וחוץמזה מתגעגעת למפגשים שלנו...

ילדי באופן באבחונים מיינסטרימיים

על ידי תמרוש_רוש » 17 יולי 2010, 01:06

חוה, תחליטי אם את מדברת בהומור או ברצינות.
כשכותבים לי גרמתי לי צער רב :-( זה נשמע רציני מהתחלה עד הסוף.
אילו היית כותבת גרמת לי צער רב ;-) זה היה נשמע אחרת, והייתי מקבלת את זה אחרת.

ילדי באופן באבחונים מיינסטרימיים

על ידי ר_ו_ת_ה* » 15 יולי 2010, 01:12

ועכשיו גם קראתי כל מה שנכתב פה בינתיים
מעניין וחשוב, תודה
והאינטואיציה שלך חוה, היתה נכונה. הומיאופטיה אכן עוזרת לו, אבל כנראה שלא די בה במקרה זה

ילדי באופן באבחונים מיינסטרימיים

על ידי ר_ו_ת_ה* » 14 יולי 2010, 23:47

עוד לא הצלחתי לקרוא כל מה שנכתב פה, אם כי ברפרוף, נראה כי דברים מאד מאד מעניינים
ככה זה אחרי שבוע בלי מחשב, יש כל כך הרבה מה לעשות, ולשבת שעות מול המחשב לא מסתדר פתאום...
רציתי רק לעדכן שהמרפאה בעיסוק דחתה את פגישתנו לעוד איזה חודש
(יש לי הרגשה שהיא נלחצת קצת מאיתנו ומכל הסיפור. שאי ההלימה של הכלים שלה מולנו צרמה גם לה ולא רק לי)
במקביל, החלטנו לא לחכות, והבנו עד כמה הקשיים שכבר זיהינו משפיעים על עוד תחומים,
והחלטנו לשמוע עוד דעה
פגשנו היום את יורם מ"שיווי משקל" בחרב לאת
מעבר לזה שהמקום מדהים, זה היה פשוט בינגו.
הוא קלט את הילד כמעט מיד. האיבחון שלו היה מרגש וקולע
והיה מאד קרוב לפנטזיה שהועלתה פה - האיבחון נעשה דרך טיפוס, משחק בחול, קפיצה על טרמפולינה.... הכל בטבע, בחצר המדהימה שלו, בין האתונות, וכמובן מתוך עדינות והדגשה שהילד לא חייב לעשות כלום. ובסופו של דבר הוא איבחן בצורה קולעת, ברגישות ובגובה העיניים
המליץ על טיפול.
יופי
(מה שכן, שוב פרטי, ושוב בכסף - שאין...)

ילדי באופן באבחונים מיינסטרימיים

על ידי מיכל_בן_טובים* » 13 יולי 2010, 15:00

סליחה, נשלח לפני הזמן
רציתי להגיד בקשר לרגישות השמיעתית, בתור מרפאה בעיסוק שלא למדה את התחום התחושתי, שמנסיוני ממקומות אחרים בחיים, אני חושבת שאחד מתחומי התוכן שהכי עוזרים זה המדיטציות.
יש מדיטציות ספציפיות שקשורות בשמיעה ומתיחסות למרחב השמיעתי ואני מהמרת (בלי מחקרים או ענקים להסתמך עליהם) שזה יכול להיות מאוד אפקטיבי.

ילדי באופן באבחונים מיינסטרימיים

על ידי מיכל_בן_טובים* » 13 יולי 2010, 14:59

רגישות שמיעתית וטיפוס על עצים

ילדי באופן באבחונים מיינסטרימיים

על ידי חוה_בת_חיים* » 13 יולי 2010, 10:04

זאת הייתי אני שניסיתי להצחיק . |אוף| D-:

ילדי באופן באבחונים מיינסטרימיים

על ידי מצחיק* » 13 יולי 2010, 10:02

_הייתי בסדנה , ובלי מחשב, כמעט שבוע
(אין מילים לתאר כמה שזה כיף, ועל כמה עצים הילד שלי טיפס...)_ :-) |y| :-) הנה קרה (בזכות החינוך הביתי)בדיוק מה שלצערי לא היית מקבלת כהמלצה מהמאבחנת / מטפלת 'מיינסטרימית ' :
יתכן שאחרי חוויה כה חזקה של שימוש בידיים יופיעו בקרוב (תוך 3 חודשים בערך ) גם ידיים בציורי הדמויות אצלו . כמובן שאני משתמשת במקרה הספציפי כדי להמחיש איך המנגנון פועל . זה לא קשור לסקאלה של ציפיות מבית מדרשי כי אין כזאת מבחינתי .
יתכן ותהיה גם הקלה ברגישות השמיעתית שלו עקב נחת רוח שבודאי העפילה לגבהי הענפים והעצים..:-)
יש מי יגיד מה? ? מה הקשר בין טיפוס על עץ לבין רגישות שמיעתית - זה כמובן קשור לסינרגיה ההוליסטית . וכתוב על כך הרבה בדפים אחרים .
@}

תמיד טוב לדעת שיש בי מספיק חומר גלם בשביל שריפה בריאה.
תמרוש רוש , הרי לזה בדיוק התכוונתי . ממש בנימה הומוריסטית . 'ארזים ' . מה יותר טוב ?
(באשר נושא הדף קשור לחולשת 'אזובי הקיר'. התבטאות קצת נמלצת . זה נכון P-: ) סיפרתי לך שנגרם לי צער רב - לזה לא התייחסת בכלל. ( :-( )
אבל לפי תגובתך נגעתי כנראה בעצב חשוף ואני ממש מתנצלת על כך .
ושיקפצו לי כולם עם הקונספציות שלהם.
ובאמת, שיקפצו לי כולם אם זה לא מתאים לתיאוריה. :-( אני מעדיפה , מה שברגיל מקבלים ממך, שיחה טובה .
@}
_התינוקות של בני האדם עוברים עד גיל 7 באופן מקוצר את ההסטוריה של ההתפתחות האנושית
מאיפה זה?_
זה בדיוק מהיכן שאיזכרו ניוטון או ברונר בדבר "אנחנו עומדים על כתפיהם של הענקים שקדמו לנו". - בשפה נמלצת הוא אמר בדיוק את מה שהעסיק כבר את אפלטון :
החוויה המצטברת במין האנושי נהפכת למידע ונכנסת לגנום האנושי . מה שקרל יונג קרא ל"זיכרון הקולקטיבי" , הרעיון של הפילוגנטיקה כפי שמגיע לבטוי במשנתו של שטיינר וכד'..
עוד רבים וטובים . אלי זה הגיע לראשונה דרך הרברט ריד.
כל זה קשור לענין שהעלתה פותחת הדף היקרה כך : באמת , כאנשי החינוך הביתי ה'משק' שלנו ,כמו שאת אומרת , הוא לא אוטארקי , ולומדים אחד מן השני .
ואילו , באמת , המאבחנת המיינסטרימית לא שמעה על עקרון הרצף לא מבינה בכלל מהו ילד 'יונק' , 'נינשא' , 'ישן במיטת ההורים' , משחק בחבורה רב-גילית ... ועוד . ובאמת יש מקום לפתח משהו ייעוצי - טיפולי -קהילתי וזה מה שקורה פה באתר .
אני למשל בטוחה שהומיאופתיה יכולה לסייע לבנך . ו/או התייעצות אודות אורח חייו - הייתי ברצון מתנדבת לשוחח איתך על הענין.
@}

ילדי באופן באבחונים מיינסטרימיים

על ידי מיכל_בן_טובים* » 13 יולי 2010, 09:50

רגע לפני שאני פורשת מהדיון הזה
רציתי רק להגיד שהריפוי בעיסוק עוסק גם בהתפתחות המוטורית אבל לא רק
החלק המוטורי הוא רק חלק אחד מתוך מכלול הדברים שהריפוי בעיסוק עוסק בהם
כי זה טיפול מאוד הוליסטי.
במיוחד לכם כאן בבאופן חשוב לדעת את זה.

ילדי באופן באבחונים מיינסטרימיים

על ידי קרוטונית_מהמרק_הגדול* » 13 יולי 2010, 09:03

בטח שאני חושפת אותו להכנת סלט ותליית כביסה!
תמרוש, השאלה נשאלה באירוניה. ברור שהוא צופה בך, משתתף איתך וכולי, בכל הפעולות האלה, וכך ראוי.
התווית "חשיפה" ששמים על זה היא:
א) מוגזמת, מנופחת ונותנת רושם דידקטי, למרות שסוג זה של למידה אינו דידקטי
ב) לא משקפת את אופן התרחשות הדברים, כי את לא אומרת "היום נלמד את הילד איך חותכים חסה", או "היום נחשוף אותו לסוגים שונים של ירקות ממשפחת המצליבים". את פשוט מתחילה לחתוך סלט וקוראת לו, ולפעמים גם שמה לב שהוא מגלה מיומנות חדשה כמו לחתוך חסה, או שואל אותך למה הכרובית נראית כך.

ובכלל, הדרך שלך נשמעת קשובה לילד ואין צורך שתגני עליה (באמת). גם אני העמדתי כיסא לפעוט, וגם אני שותפה לביקורת על הורים שבאופן מכוון לא רק לא מאפשרים גישה כזו, אלא מונעים גישה. מה שכתבתי היה דברים תיאורטיים ומענה תיאורטי לטענה שלך ש"חשיפה" היא עיקרון באופני (=unschooling שאליו התכוונת למיטב הבנתי), ולא היא.

ילדי באופן באבחונים מיינסטרימיים

על ידי תמרוש_רוש » 13 יולי 2010, 08:30

אני חושבת שזה ממש לא קשור. אם הלמידה טבעית וזורמת, אין צורך "לחשוף" את הילדים, ולא "ללמד אותם". בהחלט יש לענות ולהסביר להם כשהם שואלים. זה העיקרון הבסיסי של unschooling.
חלק מהזרימה הטבעית של למידה היא שאת חושפת את הילדים לדברים שאת אוהבת ושחשובים לך.
אני בכוונה תחילה נותנת לפוצקיון גישה מגיל כמעט אפס לדיסקים שלנו, ולגיטרה של בעלי, כי אני מחשיבה מוסיקה. ומאותו הגיל לימדתי אותו להתייחס אליהם בעדינות. הרי יכולתי להגיד לו "לא, לא" ולשים מנעול על הארון כמו שמיליון הורים אחרים סביבי עושים. ולא עשיתי את זה. אני גם בשמעתי הרבה מוסיקה כשהוא היה קטן, וכמעט אפס ממנה היה "דיסקים לילדים". הכל היה מוסיקה שאני החשבתי כטובה ומשמחת. זו היתה בחירה פעילה שלי, ואני לא רואה רע בלקרוא לה "חשיפה".

בטח שאני חושפת אותו להכנת סלט ותליית כביסה! מרגע שהוא היה פיצ ובמנשא ואני הייתי חותכת סלט כל בוקר, והוא היה מסתכל בעניין. זה היה בעיני אחד הפלוסים של מנשא, ואחד הדברים שגרמו לי ליהנות מהנשיאה, שאני יכלולה לחלוק אתו את הכנת הסלט בזמן אמת, והוא יכול להיות מעורב ברמה שמתאימה לו (כלומר, לבחור אם להסתכל או לינוק :-))
ואחר כך באופן מכוון מאוד העמדתי כסא ליד השיש והעמדתי אותו עליו מרגע שהוא היה יכול לעמוד יציב, כדי שהוא יוכל להשתתף אתי. שוב, כרצונו ובמינון המתאים לו. ושוב, הרבה הורים מסביבי לא העלו על דעתם לעשות את זה גם בגילאים מבוגרים יותר. זו היתה חשיפה מכוונת. חשיפה לפעילויות וחומרים שבעינינו נראים "מתחת לאף", ומובנים מאליהם, דברים שאין טעם להשתמש במילה "חשיפה" לגביהם, כל עוד אנחנו לא שמים לב לקשיי הנגישות של פעוטות במטבח (ובבית) שנועד למבוגרים.

בעיני זו היתה חשיפה וזה היה אנסקולינג, בלי סתירה. או כמו שחברה שלי מעדיפה להגדיר אנסקולינג: "למידה טבעית"

אמ, זה נכון. אני זוכרת שלמדתי פעם, שעקרונית אפשר להפוך כל אבחון סטאטי לדינמי, אם יודעים איך. גם בהקשר של שפה או מוטוריקה או כל דבר אחר. אני עדיין לא בטוחה איך :-)

ילדי באופן באבחונים מיינסטרימיים

על ידי אמ.* » 12 יולי 2010, 22:34

וואו. התפתחו פה דיונים ממש חשובים (לי) ומעניינים...
רציתי להוסיף שעד כמה שהבנתי פה מדובר על אבחונים סטטיים. כלומר, אבחון ש(אמור) לשקף את מצבו העכשוי של המאובחן אבל יש גם אבחונים דינמיים, הוא אבחון שמשקף את יכולת הלמידה של המאובחן. וזה כבר יכול להתאים להרבה מהכותבים כאן אפילו שלא מדובר על אבחון שפתי לדוגמא (קלינאות)או בעיה מוטורית (ריפוי בעיסוק) אלא כל מה שקשור לקוגניציה קשב וריכוז וכו'. אני למדתי לאבחן בשיטתו של פויירשטיין ומאד התחברתי.

ילדי באופן באבחונים מיינסטרימיים

על ידי מיכל_בן_טובים* » 12 יולי 2010, 21:47

את רואה, ברונר עמד על כתפיו של ניוטון גם כשהוא אמר את זה...

ילדי באופן באבחונים מיינסטרימיים

על ידי קטנו_נית* » 12 יולי 2010, 21:20

"אם הרחקתי לראות, הרי זה מפני שעמדתי על כתפיהם של ענקים" אמירה המיוחסת לאייזיק ניוטון.

ילדי באופן באבחונים מיינסטרימיים

על ידי מיכל_בן_טובים* » 12 יולי 2010, 20:26

היום שיחקתי עם הבת שלי ושמתי לב שבתהליך הזה של לשבת ולשחק ביחד, חלק מהזמן באמת משחקים ביחד, חלק מהזמן אני מובילה וחלק מהזמן היא מובילה. לפעמים היא בוחרת לשחק לבד עם עצמה ושאני רק אשב לידה, לפעמים היא רוצה אותי שותפה פעילה. לפעמים אני רוצה רק לשבת ולהסתכל, או לעשות משהו אחר לידה (למשל לבשל) ולפעמים אני רוצה להשתתף באופן פעיל במשחק.
כשאני משתתפת באופן פעיל במשחק אני אוהבת גם להראות לה דברים חדשים.

עד כאן מאיך זה מתנהל כשמשחקים עם הילד, אני מספרת את זה כי עלו פה המון דעות ובמקום לכתוב פילוסופיות נראה לי מובן יותר לתאר קונקרטית.

לגבי ברונר, צר לי לאכזב אבל הוא אמריקאי ולא רוסי וכשהוא אומר "אנחנו" הוא מתכוון לכולנו. הוא והקולגות שלו וכל האנשים האחרים. כולנו משתמשים בגלגל שלא אנחנו המצאנו, אף אחד מהגולשים כאן לא המציא את המכונית שהוא נוסע בה ובכל זאת אין לנו צורך שהילד ילמד להרכיב מכונית לפני שהוא נוסע בה, אפילו לא בימבה.

ילדי באופן באבחונים מיינסטרימיים

על ידי קרוטונית_מהמרק_הגדול* » 12 יולי 2010, 19:56

_אחת מהדעות השונות שלי היא שיש דברים שמתפקידנו ללמד את הילדים ולחשוף אותם להם, וללמד באופן כללי זאת לא מילה גסה אלא תהליך טבעי
בחייך, מיכל, מה שאמרת עכשיו זה בול "באופן"
(משפט זהה כמעט בדיוק הייתי יכולה להוציא מהפה של בשמת, בכל יום מימות השבוע ופעמיים ביום שלישי)
הררי מילים נשפכו באתר הזה על כמה שלמידה היא תהליך טבעי, ואיך ה"הלמדה" של ההורים את הילד יכולה להיות גם היא טבעית וזורמת, כחלק מהחיים, וללא לוח זמנים נוקשה, לוח וגיר או לוח שנה._
אני חושבת שזה ממש לא קשור. אם הלמידה טבעית וזורמת, אין צורך "לחשוף" את הילדים, ולא "ללמד אותם". בהחלט יש לענות ולהסביר להם כשהם שואלים. זה העיקרון הבסיסי של unschooling.
אמנם גם האנסקולרים הכי קיצוניים באתר לוקחים את הילדים לחוגים ומספקים להם חוברות עבודה וספרי לימוד כלשהם, משמע "חושפים" אותם. אבל הפריזמה שמתוכה יוצאים מונחים כמו "תפקידנו" ו"לחשוף" (מונח פדגוגי שבכלל מזכיר לי את תחום הפרסום) די רחוקה מההסתכלות הזו. כך אני הבנתי בכל אופן. ה"חשיפה" אינה יזומה אלא מתרחשת מאליה מפני שהיא חלק מחיי ההורה. האם היית אומרת שאת חושפת את ילדך להכנת סלט ולתליית כביסה?

ילדי באופן באבחונים מיינסטרימיים

על ידי תמרוש* » 12 יולי 2010, 17:23

בחייך, מצחיקונת, מה ההתקטננות? בטח ברוהנר התכוון לקולגות שלו, או לאנשים שאליהם פנה במה שכתב.
אני, אישית, לא רוסייה, לא צרה, ואפילו תולעים אין לי, ובכל זאת אני יכולה להגיד "אנחנו" בקלות רבה, כשאני מדברת עלי ועל החברות שלי מבאופן, עלי ועל משפחתי, עלי ועל הקולגות שלי, או על כל קבוצת התייחסות אחרת. הכל עם הדיסקליימרים וההסתייגויות המתאימות.

<מצברוח וכחני>

ילדי באופן באבחונים מיינסטרימיים

על ידי תמרוש* » 12 יולי 2010, 17:18

_עוד כתבתי שאני לא "באופנית" והדעות שלי שונות מן הסתם
אחת מהדעות השונות שלי היא שיש דברים שמתפקידנו ללמד את הילדים ולחשוף אותם להם, וללמד באופן כללי זאת לא מילה גסה אלא תהליך טבעי_
בחייך, מיכל, מה שאמרת עכשיו זה בול "באופן" :-)
(משפט זהה כמעט בדיוק הייתי יכולה להוציא מהפה של בשמת, בכל יום מימות השבוע ופעמיים ביום שלישי)
הררי מילים נשפכו באתר הזה על כמה שלמידה היא תהליך טבעי, ואיך ה"הלמדה" של ההורים את הילד יכולה להיות גם היא טבעית וזורמת, כחלק מהחיים, וללא לוח זמנים נוקשה, לוח וגיר או לוח שנה.


"אנחנו עומדים על כתפיהם של הענקים שקדמו לנו"
חוץ מאשר, כשלפעמים אנחנו עומדים על כתפי הגמדים שקדמו לנו ;-)

אוי, כמה טעויות גסות והרסניות נעשו בתחילת המאה וסביבותיה תחת כל מיני מילים יפות כמו קדמה ונאורות, אבל בפועל מתוך גזענות או בורות

ילדי באופן באבחונים מיינסטרימיים

על ידי מצחיק* » 12 יולי 2010, 16:56

לדעתי כמו שכתב איש חינוך בשם ברונר "אנחנו עומדים על כתפיהם של הענקים שקדמו לנו".
מי זה "אנחנו" ?
  • רק הצאר הרוסי או אדם שיש לו תולעים יכולים לומר על עצמם "אנחנו"

ילדי באופן באבחונים מיינסטרימיים

על ידי אמא_ללי* » 12 יולי 2010, 11:02

תמיד טוב לדעת שיש בי מספיק חומר גלם בשביל שריפה בריאה.
תמרוש, סחטיין על הרוח הטובה. {@

ילדי באופן באבחונים מיינסטרימיים

על ידי תמרוש_רוש » 12 יולי 2010, 09:30

לדעתי משחק זה החלק שעושים בהנאה ושמחה ושאין לו תכלית ברורה. שאין לו מטרה מוגדרת.
ברור שיש לו תכלית ומטרה. אחרת לא היינו עושים את זה.
הילד שלי שיחק היום בדומינו, ועסק זמן מה בהנאה רבה בהנחת הקוביות בשורה על הרגליים שלו. האם היתה לזה תכלית? או מטרה? לא "תכלית" מעולם המושגים "המבוגר", זה בטוח, הוא לא ניצח אף אחד ולא יצר דבר בר קיימא ולא נכנס לכושר ולא הוציא אנרגיות מיותרות ולא קיבלת שום התפעלות מהסביבה.... לא הרבה דברים. אבל פשוט יכולת לראות שיש בזה מטרה ותכלית לגביו. גם אם אנחנו לא מבינים אותה, או שבשביל הכיף והקסם אפילו נמנעים בכוונה מלנתח ולנסות להבין אותה בכוח :-)
<כי יכולתי הרי לנסות ולשער כל מיני תכליות ומטרות של המשחק הזה. אבל זה לא כיף>
אה, וגם "הנאה" היא מטרה. מה, לא?

ילדי באופן באבחונים מיינסטרימיים

על ידי תמרוש_רוש » 12 יולי 2010, 09:16

_"כל עוד הסיטואציה היצירתית היא מהנה לכל הצדדים, אין בעיה".
למנוע מעצמי כל הזמן ליצור בקרבתם רק כדי לא לחשוף אותם חלילה לציורים מורכבים יותר או להחזקה אחרת של הצבע, זה מרגיש לי מלאכותי ובכלל בכלל לא נכון._
מה, תבורכי. בדיוק זה |Y|

גרמת לי צער רב. גם הוא בקושי טורח לקשקש וגם את לא מסוגלת להגיד לו "לא" ... חשבתי שאת מן הארזים והנה נפלה בהם שלהבת
תמיד טוב לדעת שיש בי מספיק חומר גלם בשביל שריפה בריאה.

אני מכבדת את התהליך של הילד שלי, גם אם הוא נראה מופרך. ולפעמים הוא אכן נראה מופרך. הוא התחיל להתעניין במספרים מיוזמתו הגמורה, בערך בגיל שנה וחצי, ואני נעניתי לזה בדיוק כפי שנעניתי לכל תחום עניין אחר שלו, כולל מערכת הסטריאו, גני משחקים, רכבות, אוטובוסים ומשחק עם מפסקי חשמל (כלומר, מאפשרת לו כמה שהוא רוצה, כל עוד זה לא מסוכן, לא משחית רכוש [מעל למידה סבירה, הרי ילדים הם גורם בלאי רציני איך שלא יהיה], ולא מפריע לתפקוד שלי ושל כלל המשפחה. בראייה גמישה של המושג "תפקוד").
ואם זה אומר לשבת אתו שעות ולצייר לו מספרים על הלוח, ואז לשמוע אותו מבקש ממני לצייר אותם הפוך, או בכתב ראי, או אומר: "רק שמונים?? אין מקום!", אז זה מה שאני עושה, ובעונג, ושיקפצו לי כולם עם הקונספציות שלהם. הילד הזה, בי נשבעתי, יודע מה טוב לו.

אני גם מכירה את הגבול שבין להיענות לילד וללכת אחריו, לבין להתלהב יותר ממנו (שיואוו, הוא מתעניין באותיות! מהר את האנציקלופדיה!) ןלהתחיל לדחוף. עשיתי את זה פעם, כלומר, הכנסתי לו "שיעור" שהוא לא רצה, והוא נעלם ונשמט ממני אחרי שלוש שניות. איזה נאחס זה הרגיש! (נאחס עדין מאוד, אבל נאחס. תחושה של צרימה וחוסר הרמוניה). לא עוד.
מאז והלאה - הוא יוזם, הוא מבקש, ואני הולכת אחריו. וכמובן - מזמינה אותו להשתתף [כמעט] בכל מה שאני עושה. ובאמת, שיקפצו לי כולם אם זה לא מתאים לתיאוריה. זה עובד.
:-)

ילדי באופן באבחונים מיינסטרימיים

על ידי יונת_שרון* » 12 יולי 2010, 05:41

בחזון שלי דמיינתי ואולי עדיין מדמיינת ליצור מאגר של מטפלים שהם בעצמם מחנכים בבית ולכן נקודת המבט שלהם קרובה יותר לשלנו ואז באמת אפשר להעזר בהם במעט המקרים שאכן מצריכים התערבות...

רעיון מצוין!

יחד עם זאת, הרי (עד כמה שידוע לנו) הדמיון הוא מנת חלקו של האדם. החיות אינן מדמיינות.

על סמך מה את אומרת את זה?
אני מסכימה שלאנשים יש כנראה דמיון יותר מפותח מאשר חלק גדול מהחיות, אבל להגיד שלחיות אין דמיון בכלל זה קצת קיצוני. זה גם מקשה להסביר איך חיות מסוימות פותרות בעיות חדשות בלי ניסוי וטעיה (למשל העורב שמכופף חוט מתכת כדי להוציא אוכל מכלי, מכירה?).
שלא לדבר על זה שגם האדם הוא חיה...

ילדי באופן באבחונים מיינסטרימיים

על ידי טדליק_נהנאנע* » 11 יולי 2010, 20:40

_יש איזה גבול שמשחקי קופסא מציבים.
נכון._
לא בהכרח.
זוכרת את עצמי עד גיל יחסית מאוחר מאד משחקת במשחקי קלפים נגד עצמי, כשלכל אחד מהצדדים אני ממציאה אישיות. נדמה לי שאפילו לקלפים המצאתי אישיות משל עצמם.
כנ"ל גם לגבי משחקי קופסא לפעמים.

ילדי באופן באבחונים מיינסטרימיים

על ידי קרוטונית_מהמרק_הגדול* » 11 יולי 2010, 20:36

מקסים ויצירתי, אבל זה עדיין לא משחק דמיון.
ברור, לא טענתי שכן. זה פשוט משחק חופשי, שלא קשור לכללי המשחק המקוריים.

יש איזה גבול שמשחקי קופסא מציבים.
נכון.

ילדי באופן באבחונים מיינסטרימיים

על ידי קן_לציפור* » 11 יולי 2010, 20:19

_משחק" הוא בראש ובראשונה צורה של התנהגות אשר בעולם הטבע קיימת באופן אינטנסיבי בגורים . אח"כ כשמתבגרים המשחק מתמקד בחיזור ומגיע לדרגות אמנותיות - ריקודי חיזור , חיזור ע"י זימרת הציפורים , משחקי כוח - קרבות חיזור וכד' .
הגורים משחקים באופן טבעי וההתנהגות הזאת מאמנת אותם לתפקידיהם כבוגרים. תקופת התינוקות אצל בעלי החיים היא קצרה יחסית .
מומלץ לקרוא את "האדם המשחק" מאת הויזינגה .
ילדים הם גורים של בני אדם . והאדם הוא אחד מעולם הטבע ולא אחד ממכשירי הכתיבה ._

חווה, אוהבת את הגישה שלך ואת כתיבתך.
יחד עם זאת, הרי (עד כמה שידוע לנו) הדמיון הוא מנת חלקו של האדם. החיות אינן מדמיינות.
זו יכולת שלנו, (הדמיון, משחקי הדמיון, דמיון מודרך וכו' ) בני האדם וכילדים אנחנו עסוקים בה יותר מאשר כמבוגרים.

איך בכל זאת, מצטרפים לילד כשהוא מבקש למשחקי הדמיון שלו?

ילדי באופן באבחונים מיינסטרימיים

על ידי פלוני_אלמונית* » 11 יולי 2010, 20:05

_אבל גם בפאזלים אפשר לשחק באופן חופשי (תלוי אם המבוגרים נותנים לך...).
מוצקו, בסביבות גיל 3, אחרי שפיצח פאזל פעם אחת, היה עוסק במשחק המלהיב "בוא ננסה להכניס קודם את כל החתיכות שלא מתאימות, ולחתיכה שאני יודע שהיא מתאימה, נגיע רק בסוף". מי שהיה צופה מהצד ולא קולט את זה, היה עלול להתחרפן מכמה שהילד "טועה" ולתקן אותו ללא הרף. אבל זה היה המשחק שלו._

מקסים ויצירתי, אבל זה עדיין לא משחק דמיון. יש כאן החלטה שקשורה לחשיבה, לשכל ולהיגיון, לא דמיון חופשי. לא בגלל הילד, בגלל הפאזל. יש איזה גבול שמשחקי קופסא מציבים. תלוי איזה. קוביות פחות מגבילות, אפשר לבנות איתן משהו שלא ממש קשור לערימה שבונים מהן בפועל, יכול להיות להן תפקיד מופשט יותר. (שלוש קוביות בערמה יכולות להיות ארמון, למשל).

ילדי באופן באבחונים מיינסטרימיים

על ידי ר_ו_ת_ה* » 11 יולי 2010, 15:01

ואו
הייתי בסדנה, ובלי מחשב, כמעט שבוע
(אין מילים לתאר כמה שזה כיף, ועל כמה עצים הילד שלי טיפס...)
נראה שהתפתח פה דיון ממש מעניין
תכף אתפנה לקרוא

ילדי באופן באבחונים מיינסטרימיים

על ידי מיכל_בן_טובים* » 11 יולי 2010, 12:16

חוסר התכליתיות היא חלק מהמאפיינים של משחק אבל היא לא המאפיין היחיד, או במלים אחרות: זה שפעילות איננה תכליתית לא אומר שהיא משחקית בהכרח.
מאפיין מהותי נוסף הוא שהמשחק לא מתקיים בדיוק במימד מציאותי אבל גם לא לגמרי במימד דמיוני, הוא פתוח ויש לו חוקים משלו אבל החוקים שלו ברורים.

מה שלי מצטייר מהרשימה של גינה-כדורסל-קרמיקה-וכו' זה שכולם דברים שצריך ללמוד כדי לדעת לעשות.

ילדי באופן באבחונים מיינסטרימיים

על ידי טדליק_נהנאנע* » 11 יולי 2010, 10:55

משחקות בגינה, מגדלות פרחים או חצילים וצ'ילי.

משתתפת בשתי מקהלות.

יוגה, ציורי מנדלות, בלק ג'ק, שירה....

לי דווקא מאד נשמע כסוג של משחק.
זה שהחצילים צומחים, זה חלק ממנו. גם כשמשחקים מונופול, חלק מהמשחק הוא לקנות מלונות/ בתים/ רחובות. יש איזו "מטרה" במשחק.
יש משחקים חסרי מטרה, יש משחקים שבסופם יש "מטרה", אבל עצם המשחק היא לא למען המטרה, אלא היא חלק מהמשחק.
למישהו ששר במקהלה אין מטרה מלבד הנאה, אלא אם זו מקהלה מקצועית שאפשר להתפרנס ממנה. מתוקף נסיוני ומקצועי כזמרת מקהלות מקצועית, בארץ גם כששרים למען הפרנסה, זו מטרה משעשעת כי אין כזו כמעט. משלמים על שיעורי השירה הרבה יותר ממה שמרוויחים. מה שכן, ישנם זמרי מקהלה מקצועיים שכבר לא באמת נהנים מהשירה.

ילדי באופן באבחונים מיינסטרימיים

על ידי שני_צו* » 11 יולי 2010, 10:32

_הבעל שלי הולך כל שבוע לשחק כדורסל.
המון נשים שאני מכירה משחקות בגינה, מגדלות פרחים או חצילים וצ'ילי.
חברה שלי משתתפת בשתי מקהלות.
חמותי מכיירת.
אמא שלי לומדת ספרדית וספרות.
אבא שלי התחיל ללמוד צילום.
ידיד שלי מנסה לכתוב ספר.
אני וחברות שלי נפגשות בלי הילדים פעם בחודש, מבשלות, אוכלות, וכל פעם משחקות במשהו אחר: יוגה, ציורי מנדלות, בלק ג'ק, שירה...._

המשותף שאני רואה ברשימה הזו שמדובר באנשים שעושים דברים שאינם בהכרח מקדמים את פרנסתם המיידית. זה לא אומר שהם משחקים.
בן אדם יכול לעשות את כל הדברים האלו ולא לשחק אפילו רגע אחד.
לדעתי משחק זה החלק שעושים בהנאה ושמחה ושאין לו תכלית ברורה. שאין לו מטרה מוגדרת.
ו-אמאלה, צפייה בטלוויזיה היא בודאי שלא משחק.
צריכה להיות איזושהי רמה מינימלית של אקטיביות (לאו דווקא גופנית, אבל לפחות מחשבתית) כדי לשחק.

ילדי באופן באבחונים מיינסטרימיים

על ידי מה??* » 11 יולי 2010, 09:38

גרמת לי צער רב. גם הוא בקושי טורח לקשקש וגם את לא מסוגלת להגיד לו "לא" ... חשבתי שאת מן הארזים והנה נפלה בהם שלהבת
O-:

הילד לא מתפתח לפי הסקאלה של טיפת חלב וגם לא לפי הסקאלה של חוה?
מה יהיה אתו??

ועכשיו ברצינות.
אני עם תמרוש. אני רוצה לכפור פה בחלק מן הגישה של "אל תפריעו לילד".
בלי להיכנס כרגע יותר מדי לפרטים, מקוצר זמן, אומר רק שאני התחלתי לאחרונה לחשוב קצת יותר בכיוון של
"כל עוד הסיטואציה היצירתית היא מהנה לכל הצדדים, אין בעיה".
מה לעשות, אני נהנית לצייר ליד הילדים וביחד איתם,
למנוע מעצמי כל הזמן ליצור בקרבתם רק כדי לא לחשוף אותם חלילה לציורים מורכבים יותר או להחזקה אחרת של הצבע, זה מרגיש לי מלאכותי ובכלל בכלל לא נכון.
אני כמובן לעולם לא מציעה מיוזמתי שיציירו ככה וככה אבל אם הם מתעניינים ומבקשים, אני נענית להם במידה ובאופן שנראה לי.

ילדי באופן באבחונים מיינסטרימיים

על ידי קרוטונית_מהמרק_הגדול* » 11 יולי 2010, 08:55

שאחד מההבדלים החשובים בין משחקים כגון פאזלים, משחקי קופסה, משחקי קלפים, משחקי כדור וכו' וכו' לבין משחקי דימיון שאת המשחקים מהסוג הראשון יצרו אנשים אחרים (מבוגרים) ויש להם חוקים שונים שאותם קבעו ממציאי המשחקים והילדים/ות צריכים להתאים את עצמם לחוקי המשחק, לשחק דווקא עם החלק הזה ולהכניס את זה לכאן ולזרוק את זה לשם וכו' וכו' וכו'.
אבל גם בפאזלים אפשר לשחק באופן חופשי (תלוי אם המבוגרים נותנים לך...).
מוצקו, בסביבות גיל 3, אחרי שפיצח פאזל פעם אחת, היה עוסק במשחק המלהיב "בוא ננסה להכניס קודם את כל החתיכות שלא מתאימות, ולחתיכה שאני יודע שהיא מתאימה, נגיע רק בסוף". מי שהיה צופה מהצד ולא קולט את זה, היה עלול להתחרפן מכמה שהילד "טועה" ולתקן אותו ללא הרף. אבל זה היה המשחק שלו.
כנ"ל עוד 101 המצאות.

ילדי באופן באבחונים מיינסטרימיים

על ידי ניצן_אמ* » 11 יולי 2010, 08:21

אני לא יודעת בקשר לגיל שבע דווקא, אבל אני מבינה על מה חוה מדברת. המין, כל מין, אוגר בגנים את כל המידע המצטבר ממליוני שנות התפתחות. חלק מהמידע מזובל, אבל זה ליום אחר :-)
ילדים ותינוקות מתפתחים לכדי בוגרים שאמורים להכיל את כל המידע הזה. מה שיפה כל כך במה שחוה אמרה, בעיניי, זה שני דברים.
  1. ההכרה בכך שילדים הם אוצרות של התפתחות של מין שלם, לא רק של ההתפתחות שלהם עצמם. הם מכילים בתוכם את כל המידע על המין, ואת כל המידע על השושלת שלהם, והם מביאים אותו לידי ביטוי בסופו של דבר ביצור האצילי שהוא אדם בוגר. ההסתכלות על ההתפתחות האינדיבידואלית בצורה כזו, מדהימה בדיוק שלה. ההזדקפות, החיברות, היצירה, הדיבור, וכך הלאה.
(שוב סוטה - שלי באופן אישי קשה וכואב ללא גבול לראות אותו בתחתית ושפל המדרגה של קיומו המתגלם במשפחות ערסיות בקניונים. סוף סטייה.)
  1. כשיש את ההכרה הזו, ההתייחסות לתהליך לא יכולה להיות פחות מאשר של קדושה. כאשר הכוונה בכך היא לא לקדש את הילד, אלא לקדש את התהליך הזה, לכבד אותו בדיוק כמו שהוא - תפארת היצירה. גם תפארת היצירה האנושית, וגם תפארת היצירה ההורית. זה מטיל אור חדש על התפישה החינוכית שביסודה "רק לא לקלקל."

ילדי באופן באבחונים מיינסטרימיים

על ידי מיכל_בן_טובים* » 11 יולי 2010, 07:15

התינוקות של בני האדם עוברים עד גיל 7 באופן מקוצר את ההסטוריה של ההתפתחות האנושית.
מאיפה זה?

בקשר לסוגי המשחקים,
כתבתי על זה כבר אי שם למעלה
שלא המשחק משנה, אלא החוויה של הילד את המשחק

עוד כתבתי שאני לא "באופנית" והדעות שלי שונות מן הסתם
אחת מהדעות השונות שלי היא שיש דברים שמתפקידנו ללמד את הילדים ולחשוף אותם להם, וללמד באופן כללי זאת לא מילה גסה אלא תהליך טבעי
בין אם הילד לומד ממודלינג או מהוראה ישירה, זה לא משנה, הוא סופג ולומד ואם לא - צריך לעזור לו

אפשר לכייר בקרמיקה באופן חופשי ולגלות את הגלגל מחדש
ואפשר שמישהו שיודע איך מכיירים ילמד את הטכניקות הבסיסיות על הבסיס הזה הלומד ימשיך ויצוק משלו
אני לא רואה יתרון בהמצאת הגלגל מחדש... כל פעם על כל דבר...
לדעתי כמו שכתב איש חינוך בשם ברונר "אנחנו עומדים על כתפיהם של הענקים שקדמו לנו".

ילדי באופן באבחונים מיינסטרימיים

על ידי חוה_בת_חיים* » 11 יולי 2010, 01:28

התינוקות של בני האדם עוברים עד גיל 7 באופן מקוצר את ההסטוריה של ההתפתחות האנושית.
עד גיל 7 את ההתפתחות הפרההיסטורית, עד גיל 17 את הסטוריה עד ימינו

ילדי באופן באבחונים מיינסטרימיים

על ידי חוה_בת_חיים* » 11 יולי 2010, 00:29

"משחק" הוא בראש ובראשונה צורה של התנהגות אשר בעולם הטבע קיימת באופן אינטנסיבי בגורים . אח"כ כשמתבגרים המשחק מתמקד בחיזור ומגיע לדרגות אמנותיות - ריקודי חיזור , חיזור ע"י זימרת הציפורים , משחקי כוח - קרבות חיזור וכד' .
הגורים משחקים באופן טבעי וההתנהגות הזאת מאמנת אותם לתפקידיהם כבוגרים. תקופת התינוקות אצל בעלי החיים היא קצרה יחסית .
מומלץ לקרוא את "האדם המשחק" מאת הויזינגה .
ילדים הם גורים של בני אדם. והאדם הוא אחד מעולם הטבע ולא אחד ממכשירי הכתיבה .
התינוקות של בני האדם עוברים עד גיל 7 באופן מקוצר את ההסטוריה של ההתפתחות האנושית. זה המון חומר ולא צריך להוסיף על זה כמעט שום דב .רק טיפול עדין ושק . חיבוקים הרבה ובעיקר בשעת שקיעת השמש, דיבור מזמרר, הזנה, ערסול, שינה, מרחב עם מעט גירויים מתחלפים, מים, חברה במידה, מאור פנים, לדעת להזעיף פנים רק על הדברים החשובים ולדעת להיות מנהיג אחראי כלפי הילד. והכי חשוב להיות מחנך עם מודעות של מודל חיקוי. בדיוק כמו האריה לגור שלו.

רגישויות קינאסטיות מכל הספקטרום אופייניות לגיל הרך. והגיל הרך נמשך עד חמש שש.
לפותחת הדף היקר , אני מצטערת שנפלת לידי אחת המאבחנות שאין לה מספיק שקט נפשי להעניק לך, שאת אמא לילד שהוא בן ארבע בלב .
אנחנו, אנשי החינוך הביתי, אנשי הריפוי הטבעי, בעלי מודעות אקולוגית, אנשים אשר בוחרים לתקן בתוך חיינו הפרטיים את הסטיה העצומה אשר מתרחשת בחברה המערבית
צריכים לפתח חוסן מול האיוולת אשר מתרחשת בתחום האיתור המוקדם של הליקויים אצל ילדינו .
הילד הקטן סובל מחוסר ויסות כזה או אחר מעצם היותו ילד קטן. הויסות מגיע בסביבות גיל 7.
לכן יש להיות סבלניים. להירגע. ללמוד לעומק את שלבי ההתפתחות להאמין שהם קיימים, לתת להם לקרות. להתבונן בילד שלך במקום לרצות לקדם אותו שיתאים לסטנדרטים לא הגיוניים.
ובאשר לדבריך תמרוש רוש
(בטח שציירתי, מה. וגם לא עמדתי בבקשות שלו וציירתי לו אותי, ואת אבא שלו, ואותו, וכל שאר בני משפחה וקרובים וחברים, אה כן וכמובן גם רכבות. כי הוא ביקש, ואני לא מסוגלת להגיד לו "לא"). לא חשוב. בקיצור, עכשיו הוא עדיין בקושי בשלב הקשקוש, שלא לדבר על זה שהוא בקושי טורח לקשקש (בבית), אבל כותב 2 ו- 3 בכיף. אוי אוי אוי. אותי לחוה בת חיים!
גרמת לי צער רב. גם הוא בקושי טורח לקשקש וגם את לא מסוגלת להגיד לו "לא" ... חשבתי שאת מן הארזים והנה נפלה בהם שלהבת ... :-(

ילדי באופן באבחונים מיינסטרימיים

על ידי רסיסים_של_אור* » 10 יולי 2010, 23:10

חבל שאין איזו מרפאת בעיסוק 'באופנית'.


גילוי נאות - לפני שהוצאתי את הילדים ובעיקר את עצמי מהמסגרת הייתי קלינאית תקשורת. מאז שאנחנו בבית (כבר חמש שנים) ראיתי כמה התרחקתי מכל מה שפעם הייתי עושה ואיך היכולת שלי להתבונן על ילדים השתנתה והתרחבה. לא מזמן היתה כאן הקב"סית בביקור וראיתי איך היא ישר מתנפלת על בת השנתיים שניסתה להרכיב פאזל ולנצל את ההזדמנות להרביץ בה קצת תורה. יש איזה חוסר כבוד כללי במגע עם ילדים - מין מחשבה שאנחנו המבוגרים צריכים כל הזמן לחשוף, להראות, ללמד אותם לעומת דברים שאני כבר יודעת היום - כמה כדאי לעצור, להתבונן, להקשיב וכמה אפשר ללמוד מכל ילד ויולד.

יש באמת קושי בלפגוש את המערכת, היא כמעט במאה אחוז מכוננת להכין ילד למסגרת. נניח ילד עם איחור שפתי שמגיע לקלינאית בקופה יצטרך טיפול של מרפאה בעיסוק כדי להרגיל אותו לעבוד לילד שולחן, הרי בכיתה א' הוא לא יוכל לעבוד על השטיח ! וכו' וכו'. וגם, הם תמיד יעבדו עם נורמות, משהו שאנחנו די השארנו איפה שהוא מאחור ובמקום להתבונן ולשנן נורמות, אנחנו פשוט מסתכלים על הילד שלנו, מתפעלים ומכירים יותר ויותר לעומק. למשל בת השנתיים שלנו - אם אנסה למדוד אותה לפי המערכת, יש לה איחור רציני בהבעת שפה - המילים האלה לעולם לא יוכלו לשקף את כל העושר והאושר התקשורתי שיש לה !

בחזון שלי דמיינתי ואולי עדיין מדמיינת ליצור מאגר של מטפלים שהם בעצמם מחנכים בבית ולכן נקודת המבט שלהם קרובה יותר לשלנו ואז באמת אפשר להעזר בהם במעט המקרים שאכן מצריכים התערבות...

ילדי באופן באבחונים מיינסטרימיים

על ידי ניצן_אמ* » 10 יולי 2010, 22:04

אבל אין שום ניסיון להחליף את משחקי הדמיון במשהו אחר.
הרי כל משחק מומצא הוא דמיוני, גם אם יש בו חלקי פאזל. (לנו למשל, אין כמעט שום משחקי קופסא) גם ללמוד לקרוא, או לעשות חשבון, אם עוזבים את זה ולא נוגעים בתהליך הלמידה, זו יצירה ממעלה ראשונה שיש בה דמיון ועולם ומלואו שמתרחש הרחק מהעיניים שלנו עמוק בתוך המבנים הנפשיים היחודיים של כל ילד.
שתינו מדברות על אנסקולינג. אני ממש לא אומרת ש"דמיון זה לא טוב". אני חושבת שדימיון זה מה שזה, זה לא "חשוב" אם הילד לא עושה את זה בעצמו, ושכל ניסיון להכנס לו בזה מזיק ופוגע לו בדמיון.
(את אומרת משחקי קופסא גוזל מהם משהו, ואני אומרת שלקחת בעצמך את התבנית וליצור ממנה יציקת בוץ ולקרוא לה עוגה גוזל משהו.)

ילדי באופן באבחונים מיינסטרימיים

על ידי לי_אורה* » 10 יולי 2010, 21:50

מוסיפה שאם הילד כן מראה צורך שישחקו אתו ולאמא לא בא, אז שתארגן לו מישהו אחר שישחק אתו.
נכון. משום שכאן מדובר בצורך של הילד, צורך שהילד מבטא.

שהמשחק הדמיוני הוא רק סוג אחד של משחקים ואין לו עדיפות על סוגים אחרים של משחקים (בראיה שלי).
קודם כל דיסקליימר: אני לא מטפלת בעיסוק, לא למדתי שום תחום טיפולי אחר וכל מה שאני כותבת הוא מהאינטואיציה, ממחשבותיי, מניסיוני וכו'.
לדעתי הבלתי מדופלמת בעליל :-) למשחקי הדמיון יש חשיבות רבה, והם שונים מאשר משחקים שכרוכים בחפצים ובחומרים שונים ובפעילות גופנית כזו או אחרת, כגון משחקי כדור, להרכיב פאזלים, משחקים עם צעצועים מסוגים שונים, משחקים עם בובות וכו' וכו'. ברור שכל אחד מסוגי המשחקים יש לו חשיבות משל עצמו, וכרוך בו כיף מסוג אחר, וזה גם אינדיבידואלי: יש ילדים/ות שמעדיפים סוג X של משחקים ואחרים/ות מעדיפים משחקים מסוג אחר. מה שאני מתכוונת הוא שלמשחקי דימיון אין תחליף. כלומר, אי אפשר להחליף אותם במשחקים מוחשיים ופיזיים, שכאמור כבודם במקומו מונח.

אין לי זמן עכשיו לפתח את הרעיון עד הסוף, אז אכתוב בקיצור שאחד מההבדלים החשובים בין משחקים כגון פאזלים, משחקי קופסה, משחקי קלפים, משחקי כדור וכו' וכו' לבין משחקי דימיון שאת המשחקים מהסוג הראשון יצרו אנשים אחרים (מבוגרים) ויש להם חוקים שונים שאותם קבעו ממציאי המשחקים והילדים/ות צריכים להתאים את עצמם לחוקי המשחק, לשחק דווקא עם החלק הזה ולהכניס את זה לכאן ולזרוק את זה לשם וכו' וכו' וכו'. ואילו משחקי הדימיון הם היצירה של הילדים/ות, שקובעים את החוקים ואת מהלך העניינים ואת הדינמיקה ויכולים לשנות כל פעם את כל הסצינה ואת כל הדמויות המשתתפות וכו' וכו'. יש עוד הבדלים, אבל עכשיו כאמור אין לי זמן להעמיק בזה. ולכן לדעתי אין תחליף למשחקי דימיון. כלומר משחקים מסוג אחר לא יכולים להחליף אותם ולמלא את מקומם.

ילדי באופן באבחונים מיינסטרימיים

על ידי מיכל_בן_טובים* » 10 יולי 2010, 19:54

לא מדובר באידיאולוגיה אלא במה שאוהבים או לא אוהבים
על זה גם אני חותמת, אבל מוסיפה שאם הילד כן מראה צורך שישחקו אתו ולאמא לא בא, אז שתארגן לו מישהו אחר שישחק אתו.

תמרוש שאלת מה אני רואה... אני רואה הרבה... חלק במשפחה וחלק מסביב ואני לעולם לא מתערבת אם לא מבקשים, אם המצב נראה לי ממש חמור ולא יודעים שאפשר לבקש ממני, אני מציעה מאוד בעדינות ורק אם רוצים אני מתערבת.

אני רואה למשל ילדים שבגיל מאוד צעיר, מסביב לשנה, כבר מציגים תמונה של היפראקטיביות קלאסית, שכמובן זה לא היפראקטיביות - הילד פשוט עוד לא יודע איך לייצר קשב וענין.
או למשל ילדים אלימים (בגיל התינוקות/פעוטות)
או ילדים שאין להם בכלל בכלל גבולות (איך זה קשור? זה קשור! אבל ההסבר ארוך ומתיש. לא כל ילד אלים זה קשור למשחק, אבל לפעמים זה כן)
או ילדים שלא יודעים להעסיק את עצמם ולפעמים זה גם בא עם קצת חרדתיות
או ילדים שנורא משועממים והסביבה לא מפרשת נכון את אי הנחת שלהם, הם פשוט רוצים לשחק אבל קטנים מכדי להביע את עצמם.

כל הילדים שאני מדברת עליהם הם מתחת לגיל שנתיים, אני חושבת שאחרי זה התמונה משתנה.
אחרי זה רוב הילדים כבר למדו מעצמם לשחק, בכל מיני סיטואציות, אם בגן, אם מעצמם ואם דרך המשפחה וילדים אחרים
והתמונה נראית שונה.
אחרי גיל שנתיים נשארים הילדים שלא יודעים לשחק ואז בטוח צריך ללמד אותם כי זה כבר לא תקין מבחינה התפתחותית
יש הרבה ביקורות על טבלאות התפתחותיות ומה צריך להבשיל מתי, אבל הטווח של לדעת לשחק מאוד גמיש ולא ממש נמצא בטבלאות
בקטע הסכמטי בגיל שנתיים רק מתחיל המשחק הדמיוני, אבל בשטח רואים שהוא מתחיל לפעמים גם שנה ויותר קודם לכן, אז אם ילד הגיע לגיל שנתיים ועדיין אין לו שום סימן למשחק דמיוני זה לא כל כך טוב.

ואני חוזרת ומזכירה שהמשחק הדמיוני הוא רק סוג אחד של משחקים ואין לו עדיפות על סוגים אחרים של משחקים (בראיה שלי).

ילדי באופן באבחונים מיינסטרימיים

על ידי תמרוש_רוש » 10 יולי 2010, 17:32

בשמת :-)
<לקח לי הרבה זמן להבין את הגדולה של אחי, שאמר לי פעם "אני הולך לעבודה כדי לשחק" (זה היה כשהוא התחיל לעבוד כצלם קולנוע). אני בזתי לזה, כי הרגשתי שזה "לא רציני" מצידו. רק אחרי שאני התחלתי לעבוד הבנתי כמה חשוב ויקר ערך הוא להגיע לעבודה ש(לפחות לחלק ממנה) אני הולכת כדי לשחק. אחרת מה...>

הערה אחרונה להערב, ונחזור לנושא המקורי:
רותה, פתאום אני חושבת שכתבתי לך קודם בחוסר זהירות מסוים.
כמו שאת תיארת את זה, אין ספק בכלל שחלק מהאבחון של המרפאה פספס את הילד, כי הוא בחן מיומנויות נרכשות, ובסיטואציה ששונה באופן קיצוני ממה שהוא חווה בבית (הקטע עם להפעיל אותו, הפאזלים...).
מצד שני, אולי היא כן עלתה על משהו, קושי אמיתי שלו שמעבר לשוני התרבותי?
מסוכן לפסול את כל ההערכות שלה קטגורית, רק כי בחלק מהן היא טעתה.
ולכן עוד יותר חשוב למפות את מה שהיא עשתה אתו מול מה שהוא עושה ומצופה לעשות בבית. למיין ולהבחין בין הדברים.

הנה, אמרתי. :-)
@}

ילדי באופן באבחונים מיינסטרימיים

על ידי בשמת_א* » 10 יולי 2010, 17:01

_שלדעתי זה לא לפעמים להתערב ולפעמים לתת לחיות חיים עצמאיים. אף פעם לא צריך להתערב, להידחף, להשתלט וכו'. כשילד/ה מזמין/נה את האם להצטרף למשחק דימיון - מי שרוצה, שאוהבת משחקים כאלה, שזה נעים לה, שזה טבעי לה, יכולה להצטרף, לשתף פעולה,לשחק ביחד. כמו ששיחקנו כשהיינו ילדות ונערות. לשחק בשביל הכיף. כלומר, אם זה כיף. מי שלא כיף לה, שלא תשחק משחקי דימיון שלא טבעיים לה ולא כייפיים לה. זה לא יכול לצאת טוב כשזה מאולץ, לא נעים.
לדעתי, כמו בעוד נושאים רבים, לא מדובר באידיאולוגיה אלא במה שאוהבים או לא אוהבים. מי שאוהבת לשחק משחקי דימיון - תשחק. ומי שלא - לא. ובעיניי זה לא להתיילד. זה פשוט כיף. אבל שוב, זה סובייקטיבי. מי שלא אוהבת, לא צריכה להכריח את עצמה._
אני לגמרי לגמרי בדיעה של לי אורה.
ממש מייצגת את עמדתי.

אז לא קוראים לזה משחק, קוראים לזה ערב נשים, או תחביב, או פנאי. אבל הרי זה אותו הדבר.
בדיוק. בדיוק.
אני ללא ספק משחקת כל הזמן.
פשוט, המשחקים שלי אחרים.

מה שכן, כמו תמרוש רוש,
ככל הנראה אני כן יודעת לשחק עם הילד שלי, וגם לדבר אתו, וגם ליהנות מזה
ויש לי שני ילדים עם דמיון עשיר ומפותח שנהנים לשחק במשחקי דימיון עשירים, מגוונים ומעניינים, בינם לבין עצמם ועם החברים שלהם הרבים.

ילדי באופן באבחונים מיינסטרימיים

על ידי תמרוש_רוש » 10 יולי 2010, 16:42

להמשך האנאלוגיה שהעליתי קודם - גם ילדי גן שמתווכים להם את הציור ומציירים להם מגיל אפס יכולים להתפתח ולצייר מקסים, זה לא אומר שלא נגרע מהם משהו באופן שבו הם הגיעו לשם
ניצי, אל תעשי לי את זה.... הילד שלי בקושי הגיע לשלב הקשקוש, כשהוא נדלק אנושות על מספרים וספרות. אז מה הייתי אמורה לעשות כשהוא הגיש לי את לוח הציור שלו וביקש ממני לצייר לו מספרים? כל יום או יומיים? לא לצייר אותם?
(בטח שציירתי, מה. וגם לא עמדתי בבקשות שלו וציירתי לו אותי, ואת אבא שלו, ואותו, וכל שאר בני משפחה וקרובים וחברים, אה כן וכמובן גם רכבות. כי הוא ביקש, ואני לא מסוגלת להגיד לו "לא"). לא חשוב. בקיצור, עכשיו הוא עדיין בקושי בשלב הקשקוש, שלא לדבר על זה שהוא בקושי טורח לקשקש (בבית), אבל כותב 2 ו- 3 בכיף. אוי אוי אוי. אותי לחוה בת חיים!
;-)

ילדי באופן באבחונים מיינסטרימיים

על ידי תמרוש_רוש » 10 יולי 2010, 16:24

אני חושבת שבחברות בריאות יותר ומתוחות פחות, אנשים ממשיכים לשחק גם בגיל מבוגר.
גם אצלנו אנשים ממשיכים לשחק.
הבעל שלי הולך כל שבוע לשחק כדורסל.
המון נשים שאני מכירה משחקות בגינה, מגדלות פרחים או חצילים וצ'ילי.
חברה שלי משתתפת בשתי מקהלות.
חמותי מכיירת.
אמא שלי לומדת ספרדית וספרות.
אבא שלי התחיל ללמוד צילום.
ידיד שלי מנסה לכתוב ספר.
אני וחברות שלי נפגשות בלי הילדים פעם בחודש, מבשלות, אוכלות, וכל פעם משחקות במשהו אחר: יוגה, ציורי מנדלות, בלק ג'ק, שירה....
מיליוני אנשים בימים אלה יושבים מול הטלוויזיה ומשחקים כדורגל. כן, כן, הם לגמרי פאסיביים פיזית (לא נוירולוגית כמסתבר... אזורים רלוונטיים במוח שלנו פעילים גם כשאנחנו צופים במישהו עושה משהו), אבל הם משחקים.

אז לא קוראים לזה משחק, קוראים לזה ערב נשים, או תחביב, או פנאי. אבל הרי זה אותו הדבר.

ילדי באופן באבחונים מיינסטרימיים

על ידי תמרוש_רוש » 10 יולי 2010, 15:56

ועם זאת, בגלל שיש לי תינוקת אני רואה המון אמהות לתינוקות מסביבי והרבה מהן לא יודעות איך לשחק עם הילדים שלהן, רוצות לדעת וגם - משלמות מחיר על זה שהן לא בענין.
נו??? אחרי אמירה כזאת את חייבת לפרט. אני רוצה להבין. מה את רואה מסביב? מה זה אמא שלא כל כך יודעת לשחק עם הילד שלה? איזה מחיר היא משלמת?

במאמר מוסגר ובאותיות קטנות מאוד אגיד שכל הנחייה טובת-כוונות להורים מסוג "תשחקו אתו כך" או "תדברו אתו אחרת" עולה לי על העצבים באופן יסודי, כמעט כמו הנחיות טובות לב בענייני תזונה. אל תידחפו לי לצלחת, ואל תידחפו לי להורות, תעשו לי טובה. מצד שני, ככל הנראה אני כן יודעת לשחק עם הילד שלי, וגם לדבר אתו, וגם ליהנות מזה, כך שגם אם לא יגידו לי מה לעשות זה לא כזה קריטי ;-)

ואיך בכלל אפשר "ללמד" הורים לשחק? זה כזה ספונטני, וכל כך אישי ואימפרוביזטורי ותלוי סיטואציה...

<תמרוש לפעמים מגדירה את עצמה "אמא של גני משחקים">

ילדי באופן באבחונים מיינסטרימיים

על ידי תמרוש_רוש » 10 יולי 2010, 15:48

איך עושים שזה יהיה באיטליקס?
מסמנים את הטקסט שמישהי אמרה ואת רוצה לצטט
ואז מופיעה קוביה בצד שמאל של המסך עם האפשרויות "צטט" ו"גריין".
אם את לוחצת על צטט, אז הטקסט מופיע אוטומטית בתיבת ה"הוספת הערה" עם הקוים התחתיים בהתחלה ובסוף.
:-)

ילדי באופן באבחונים מיינסטרימיים

על ידי לי_אורה* » 08 יולי 2010, 17:11

מיכל, סידרתי לך את האיטליקס :-) פשוט שמים קו תחתי בתחילת הטקסט וקו תחתי בסופו (כמו הקו התחתי שחוצה שמות באמצע כמו זה: לי אורה )

אני חושבת שלבחור רק צד אחד: רק לשחק עם הילדים ולהתערב להם, או לחילופין, אף פעם לא לשחק עם הילדים כי זה רק שלהם זאת טעות. אפשר לפעמים להשתתף, ילדים גדולים מזמינים את ההורה למשחק אם הם רוצים לשחק אתו ואפשר לפעמים לא להשתתף ולתת להם לחיות את החיים העצמאיים והפרטיים שלהם
זהו, שלדעתי זה לא לפעמים להתערב ולפעמים לתת לחיות חיים עצמאיים. אף פעם לא צריך להתערב, להידחף, להשתלט וכו'. כשילד/ה מזמין/נה את האם להצטרף למשחק דימיון - מי שרוצה, שאוהבת משחקים כאלה, שזה נעים לה, שזה טבעי לה, יכולה להצטרף, לשתף פעולה,לשחק ביחד. כמו ששיחקנו כשהיינו ילדות ונערות. לשחק בשביל הכיף. כלומר, אם זה כיף. מי שלא כיף לה, שלא תשחק משחקי דימיון שלא טבעיים לה ולא כייפיים לה. זה לא יכול לצאת טוב כשזה מאולץ, לא נעים.

לדעתי, כמו בעוד נושאים רבים, לא מדובר באידיאולוגיה אלא במה שאוהבים או לא אוהבים. מי שאוהבת לשחק משחקי דימיון - תשחק. ומי שלא - לא. ובעיניי זה לא להתיילד. זה פשוט כיף. אבל שוב, זה סובייקטיבי. מי שלא אוהבת, לא צריכה להכריח את עצמה.

ילדי באופן באבחונים מיינסטרימיים

על ידי מיכל_בן_טובים* » 08 יולי 2010, 13:17

בגלל זה אני, כמו ניצן, די נגד השתתפות הורים במשחקי דמיון של הילדים. זה משבש את התהליכיםהפנימיים. אני רואה את זה במו עיני בכל פעם שבטעות אני או האבא מתערבים ולו כזית במשחק הדמיון המפותח והמופלא (והאינסופי - שנים על שנים כבר) של ילדינו: ההתערבויות האקראיות והנדירות שלנו תמיד מתקבלות בתימהון, כזה שמבהיר שלא הבנו כלום מהמרקם הפנימי של המשחק.

איך עושים שזה יהיה באיטליקס?
זה נכון שלא צריך להתערב לילדים במשחק וזה רק מפריע להם. מטיבו, משחק הדמיון נחווה עולם סגור, פנימי, ומי שמתערב הוא בעצם חודרני נורא.
השאלה היא לא כשהילד כבר משחק, אם להתערב או לא, אלא האם ללמד אותו לשחק, האם לשחק אתו ביחד כשמתאים וכו'.
אני חושבת שלבחור רק צד אחד: רק לשחק עם הילדים ולהתערב להם, או לחילופין, אף פעם לא לשחק עם הילדים כי זה רק שלהם
זאת טעות.
אפשר לפעמים להשתתף, ילדים גדולים מזמינים את ההורהלמשחק אם הם רוצים לשחק אתו
ואפשר לפעמים לא להשתתף ולתת להם לחיות את החיים העצמאיים והפרטיים שלהם

בכל זאת, יש המון הזדמנויות לכל הורה, לילדים בכל גיל, לשחק עם הילדים שלו ואני עדין מחזיקה בדעתי שאם עושים את זה נכון, לא חודרני מדי וכו', אז זאת התקשורת הכי טובה עם הילדים, כי זאת פשוט השפה שלהם.

בשמת, בדיוק כדי שלא תביני את מה שהבנת, כתבתי שמן הסתם יש לך דרכים משלך להשתטות.
תמי, מסכימה שהתרבות שלנו מבולבלת ויש כל הזמן מסרים להישאר צעירים, ילדותיים וכו', אני לא חושבת שבקטע הזה זה תופס. יש הבדל בין הורה שמנסה להשתתף במשחק של הילד שלו בתפקיד ילד לבין הורה שמתוך תפקידו כהורה משחק עם הילד. זה שונה. משחק הדמיון יהיה שונה אם הילד משחק עם ילדים אחרים ואם הוא משחק אתך, למעשה, אני לא בטוחה שדוקא משחק הדמיון הוא המקום להיכנס בו.
יש עוד המון משחקים אחרים.

ילדי באופן באבחונים מיינסטרימיים

על ידי תמי_אמא_לשתיים* » 08 יולי 2010, 11:23

אני כבר לא ילדה ולא מעניינים אותי משחקים של ילדים.
אני כל-כך מזדהה.
יש בתרבות המבולבלת שלנו מין הערכה כזו למבוגרים שיודעים "להתיילד" כאילו האחרים "רציניים מדי".
להשתטות ולשחק ולדמיין אפשר לא רק דרך משחקי ילדים.

ילדי באופן באבחונים מיינסטרימיים

על ידי בשמת_א* » 08 יולי 2010, 11:14

לי זה עושה תחושה של המקום של להיות מבוגר ולא להרשות לעצמך להשתעשע בשטויות
למה יש לי תחושה שאת מבקרת אותי או משהו? 0-:

הניסוח "לא להרשות לעצמך" מגוחך ומופרך (תרגיעי, את לא צריכה להסביר שלא התכוונת לזה ככה וכל זה...).

אני מרשה לעצמי כל מה שבא לי.

פשוט השטויות שלי אחרות.
אני כבר לא ילדה ולא מעניינים אותי משחקים של ילדים. מעניינים אותי משחקים של מבוגרים. ואין לי שום סעיף במוח שמכתיב לי שאני צריכה להתיילד בשביל הקשר עם הילדים שלי. אני לא מאמינה בקונצפציות האלה.
למען האמת, אם אני חושבת על זה, יש לי אפילו משחקי דמיון משלי - הם פשוט אחרים מאלה של ילדים.

ילדי באופן באבחונים מיינסטרימיים

על ידי תמי_אמא_לשתיים* » 08 יולי 2010, 11:06

"צריך לפתח את הדמיון של ילדים" או ש"דמיון הוא שלב התפתחותי הכרחי
מסכימה שההנחות הללו רק מזיקות. מה גם שהצירוף של שתיהן יחד הוא הרי סתירה: אם הדמיון הוא ממילא שלב התפתחותי אז למה צריך לעשות משהו כדי לפתח אותו?
עבורי כלל הברזל הוא מה שניסחת ניצן:
היוריסטיקה שעובדת בשבילי באופן כללי בחיים, זה לא להתערב בדברים שאני באמת לא מבינה בהם מספיק, ולסמוך על הילדים ועל הטבע שהם ידעו לעשות את זה הרבה יותר טוב מכל הנחיה שאני אתן להם בתור יצירת תרבות נכה ושבויה.
לדעתי זה בתוקף גם כשלוקחים בחשבון שהילדים עברו תיווכים שונים ומשונים שרבים מהם לא רצויים. חוץ מלנסות ולמנוע את התיווכים הללו במידת האפשר אני לא מתערבת ומנסה לתקן את הדמיון שלהם. בטח שלא להפעיל את הדמיון שלם דרך הדמיון שלי.

ילדי באופן באבחונים מיינסטרימיים

על ידי לי_אורה* » 08 יולי 2010, 10:41

(אז איך הם משחקים בזה יחד, כשלכל אחד עולם פנימי שונה כל כך? אתמהה.)
נראה לי, שמשום שהם משחקים במשחק זה כבר שנים, הוא הפך לעולם משותף של שניהם, יציר משותף של הדמיון של כל אחד מהם. כל אחד מהם תרם ליצירת העולם הזה ולקיומו מדימיונו. הם עובדים בשיתוף פעולה.
ההתערבויות האקראיות והנדירות שלנו - זאת משום שלא השתתפתם ביצירת העולם הדמיוני ובתחזוקתו ולכן אתם לא מכירים את הדינמיקה הפנימית, את האירועים, את הדמויות וכו'.

ילדי באופן באבחונים מיינסטרימיים

על ידי מצ'רה* » 08 יולי 2010, 10:17

הייתי משחקת שעות במשחק שבו יש כפר שהוכה בשיטפון, ואני זו שמארגנת משלוחי לחם ומזון לכפר, ואז כולם מתחילים לריב על הלחם ושאר משאבים (ככרות פלסטלינה, פיסות נייר, שברי גפרורים וחוטים שנפרמו מכיסוי המיטה) עד שאנחנו מארגנים איזו שיטה לחלוקה הוגנת. אז מה, זה עזר לי בחיים? לא! אז מה זה אומר? כלום!
ימים יגידו. אבל התאור הזה מקסים מרגש ומלא חיים.
משחק דמיון זה כמו חלום: אי אפשר לנתח ולקרוא אותו מבחוץ, בלי לעוות אותו. המשמעות היא בפנים.
בגלל זה אני, כמו ניצן, די נגד השתתפות הורים במשחקי דמיון של הילדים. זה משבש את התהליכיםהפנימיים. אני רואה את זה במו עיני בכל פעם שבטעות אני או האבא מתערבים ולו כזית במשחק הדמיון המפותח והמופלא (והאינסופי - שנים על שנים כבר) של ילדינו: ההתערבויות האקראיות והנדירות שלנו תמיד מתקבלות בתימהון, כזה שמבהיר שלא הבנו כלום מהמרקם הפנימי של המשחק.
(אז איך הם משחקים בזה יחד, כשלכל אחד עולם פנימי שונה כל כך? אתמהה.)
אה, ואני כיום ממש לא אוהבת משחקי דמיון. מיציתי את זה ובגדול כשהייתי ילדה. המשחקים שאני אוהבת כיום הם בחיים האמיתיים. אני משחקת ועוד איך, אבל בדרכים אחרות.

ילדי באופן באבחונים מיינסטרימיים

על ידי לי_אורה* » 08 יולי 2010, 09:39

אני מאוד אוהבת לשחק משחקים שהם כיפיים, שהמטרה היחידה שלהם היא הכיף, השעשוע, המשחקיות, הצחוקים וכו'. ולכן תמיד אהבתי ועד היום מאוד אוהבת משחקי דמיון, לשחק תפקידים שונים, לעשות קולות, להיכנס לתוך סיפור או סיטואציה וכו'. יש בזה משהו מלהיות שחקנית במחזה, להיכנס למחווזת הפנטזיה. להפליג, לחוות מצבים או להיות אנשים או יצורים שאני לא זוכה להיות או לחוות בחיי היום יום.

ילדי באופן באבחונים מיינסטרימיים

על ידי שני_צו* » 08 יולי 2010, 08:50

_משחקיות- זה שם המשחק, זו הגדילה, בלי זה אין התפתחות נפשית. גם המשחק, כמו שלבי ההתפתחות האחרים שמגיעים לבשלות והופך לתוכנה. גם המשחק ערוך מראש במוח. זה לא שקורים משחקים. זה ערוך מראש כחלק מההתפתחות של הילד.
כל התהליך של משחק הקוקו, מחיאת כפיים, רץ אל, מתרחק, מושיט ידיים, מעגל ריקוד, תופסת, מחבואים.
כל אלה משחקים ערוכים מראש מבחינה נוירולוגית והביצוע שלהם מפתח את נפש אדם בכל העולם, בשבטים שנקראים פרמיטביים ממשיכים את המשחקים האלו כל החיים.
משחקי המלחמה- להתחבא , לתקוף, כל הדגמים מקופלים במשחקים מגיל הליכה._

ציטוט מהמעגל של יעל אופיר ביום העיון על התפתחות דרך תנועה.
אני חושבת שבחברות בריאות יותר ומתוחות פחות, אנשים ממשיכים לשחק גם בגיל מבוגר.
כל מי שמטייל קצת בעולם רואה את זה..

ילדי באופן באבחונים מיינסטרימיים

על ידי מיכל_בן_טובים* » 08 יולי 2010, 08:32

בעצם אם אני מבינה נכון, את אומרת: היום אני יותר נהנית לעשות דברים פרקטיים מאשר דמיוניים, או כאלו שמלמדים את הבסיס (למשל מיון הצעצועים כדי לסדר את החדר לעומת משחק קופסה שדורש מיון כמו פאזל או רביעיות).
לי זה עושה תחושה של המקום של להיות מבוגר ולא להרשות לעצמך להשתעשע בשטויות :-) אבל בטח יש לך מקומות אחרים שבהם אפשר להשתטות...

ילדי באופן באבחונים מיינסטרימיים

על ידי בשמת_א* » 07 יולי 2010, 22:45

_הם מתבטאים ביכולת להפעיל יצירתיות כדי לפתור בעיות
באופן שבו מדברים עם הבוס או עושים את השיווק (אם את עצמאית)
באופן שבו רבים ובאופן שבו עושים בעצם... כל דבר._
אלה המשחקים שלי.

אני גם משחקת בלסדר את הבית.
שמתי לב שאני נהנית מהמשחק של להיכנס לחדר ילדים מבולגן ולמיין את הכל ולסגור קטגוריה קטגוריה (כל המכוניות לקופסת המכוניות, מכשירי הכתיבה למגירות כלי הכתיבה, החלקים של הפאזל לקופסת הפאזל וכן הלאה).
אני למשל לא אוהבת לשחק משחקי דמיון בבית הבובות - שאהבתי מאוד כשהייתי ילדה, אבל די, עכשיו משעמם אותי לגמרי, ולמה שלא ישעמם, יש לי בית בובות גדול משלי - אבל אני מאוד אוהבת לשים את כל החלקים של בית הבובות בחזרה במקום (הרהיטים, הבובות) ואני תמיד זוכרת את הסדר שהם צריכים להיות בו, וגם את כל החלקים.

ילדי באופן באבחונים מיינסטרימיים

על ידי מיכל_בן_טובים* » 07 יולי 2010, 21:52

את יודעת, בגיל המבוגר אותם המשחקים ששיחקנו בילדות נשארים אתנו אבל הופכים להיות סמויים.
הם מתבטאים ביכולת להפעיל יצירתיות כדי לפתור בעיות
באופן שבו מדברים עם הבוס או עושים את השיווק (אם את עצמאית)
באופן שבו רבים ובאופן שבו עושים בעצם... כל דבר.

את שונאת את כל המשחקים? תמיד שנאת? מה עשית בילדות אם לא שיחקת?

ילדי באופן באבחונים מיינסטרימיים

על ידי בשמת_א* » 07 יולי 2010, 20:55

אתן לא אוהבות לשחק? בעיני זאת פשוט הסיבה הכי מעולה לשחק: אני פשוט אוהבת לשחק.
אני שונאת (-:

ילדי באופן באבחונים מיינסטרימיים

על ידי מיכל_בן_טובים* » 07 יולי 2010, 20:44

ניסיתי לצרף לשם שלי לינק לאתר, לא הבנתי איך עושים את זה... אז הנה: אתר שכולו על משחקים
www.playplace.co.il

ילדי באופן באבחונים מיינסטרימיים

על ידי ''מיכל_בן_טובים''_wwwplayplacecoil* » 07 יולי 2010, 20:44

תוך כדי שאני מצטרפת לסלידה מכל מה שמריח "קשקושים פסיכולוגיים" ואמירות כמו "דמיון הוא שלב התפתחותי הכרחי"
אני דוקא מאמינה שמשחק זה כן משהו שלומדים, יש ילדים שלומדים אותו מאיזה מחסן פנימי ויש ילדים שמסתכלים החוצה ולומדים ויש ילדים שצריכים תיווך.
כמו תמיד: לא כולם צריכים את אותו הדבר.

ועם זאת, בגלל שיש לי תינוקת אני רואה המון אמהות לתינוקות מסביבי והרבה מהן לא יודעות איך לשחק עם הילדים שלהן, רוצות לדעת וגם - משלמות מחיר על זה שהן לא בענין.
אז נתחיל ברווחים של ילד שיודע לשחק:
  • זה ילד שיודע להעסיק את עצמו
  • זה ילד שלומד בעצמו המון דברים, בלי תיווך, דרך המשחק
  • זה ילד שיודע מה לעשות עם ילדים אחרים ואיך להשתלב אתם
  • זה ילד פחות רכושני
  • זה ילד שיודע להכיל תסכולים ואכזבות
  • זה ילד שיודע לדחות סיפוקים
  • זה ילד שמתפתח סנסו-מוטורית וקוגניטיבית אחלה בחלה
בקיצור, למשחק יש המון רווחים.

אם יש אחים גדולים, בד"כ המשחק הוא באמת ענין של הילדים
אבל במצבים שאין אחים גדולים ההורים הם אלו שמהווים את החברה הראשונית של הילד.
מעבר לזה, השפה של הילד היא משחק, כך שהדרך הכי טובה של ההורים ליצור קשר עם הילד היא דרך המשחק.

אני לא מנפנפת דוקא בדגל של משחקי הדמיון, בעיני מה שחשוב זה לא "סוג" המשחק אלא "מצב" המשחק. המצב שבו שוקעים לתוך משהו בריכוז מוחלט ושוכחים מהעולם. אני יכולה להסביר את זה בכל מיני "קשקושים פסיכולוגיים" אבל כולנו הינו שם ומכירים את הכיף שזה יוצר, את העולם או הבועה שנכנסים לתוכה, זה קורה גם כשקוראים ספר סוחף למשל... ומצב החוויה הזה הוא המטרה.
אם הילד מגיע אליו דרך משחק בצפרדע, בניה בלגו, הרכבת פאזל או תופסת עכברים, זה ממש פחות משנה.
מה שכן, חשוב שזאת תהיה חוויה אקטיבית ולכן ספרים לא בדיוק בונים את היכולת הזאת, למרות שחוויית הקריאה היא בדיוק זה.

כמעט אחרון, הזכרתי קודם אמהות שרוצות ללמוד לשחק עם ילדיהן ושהצורך הזה (ללמוד לשחק עם הילדים) קיים מסביבי
אני חושבת שהדרך הכי קולעת ללמד אותן לשחק עם ילדיהן, היא לחבר אותן לעצמן כמשחקות, להיזכר קצת במשחקי הילדות, לשתף, לעשות מעגל משחק כזה שמחבר לחוויות ראשוניות של משחק.

ואחרון חביב ודי..., אתן לא אוהבות לשחק? בעיני זאת פשוט הסיבה הכי מעולה לשחק: אני פשוט אוהבת לשחק.
אני אוהבת לשחק משחקי חצר ומשחקי שכונה, משחקי קופסה ומשחקי דמיון, משחקי בניה ומשחקי מלים... אני פשוט אוהבת לשחק וזה אחד הדברים היותר נחמדים באימהות, בשבילי. כל השאר זה רווח משני.

ילדי באופן באבחונים מיינסטרימיים

על ידי קרוטונית_מהמרק_הגדול* » 07 יולי 2010, 20:27

בקיצור, זה לא חופף למה שהפסיכולוגית שלך אמרה.
או.קיי, תודה על ההבהרה :-)

_זה באופן מסורתי התפקיד של האחים הגדולים וקבוצת הלא-שווים. כלומר, קבוצת הילדים רב הגילאית, שהילד נכנס אליה מרגע שהוא יכול לדדות, ומשתלב ככל יכולתו - לפעמים רק כצופה מהצד, או כבובה מוצלחת - במשחק של ילדים גדולים יותר.
כשהקבוצה הזאת נכחדה, החליטו הפסיכולוגים שזה התפקיד של האמהות. בדיוק כמו שהבעלים של היום נתקעים עם תפקיד הדולה והדולה-פוסט-פארטום. רוצים או לא רוצים - הם היחידים שנשארו בסביבה._
הגדרת מעולה.

לדעתי הבעיה שהקרוטונית תיארה תופסת יותר דווקא לילדי גן, במיוחד כאלה שנשארים בגן עד 4 (ויותר...)
יכול להיות. אני חשבתי שזה קשור יותר להפעלת יתר של הילדים, בגן וגם בבית, ולכמות האדירה של משחקים וצעצועים לילד הממוצע, שמקשה על ההתמקדות.

ילדי באופן באבחונים מיינסטרימיים

על ידי ניצן_אמ* » 07 יולי 2010, 15:56

ולהערתך השניה, זה נכון לגמרי. אבל בתקופה ההיא ובמקומות האלה, אין אמונה נטועה ש"צריך לפתח את הדמיון של ילדים" או ש"דמיון הוא שלב התפתחותי הכרחי" וכך הלאה שמהם נובעות אמונות כמו "הילד שלי לא משחק משחקי דמיון אולי משהו איתו לא בסדר אני חייבת לעשות משהו הנה מותק זו עוגה ולא בוץ ניאם-ניאם-ניאם ובוא נפזר עליה אבקת סוכר וגם אבקת פיות שיניים!"

ילדי באופן באבחונים מיינסטרימיים

על ידי ניצן_אמ* » 07 יולי 2010, 15:54

קודם כל, אני יצאתי חוצץ נגד תיווך, התערבות ויוזמה של משחקי דמיון על ידי אמהות, לא נגד הדמיון עצמו...
אני בהחלט כן טוענת, שהמצב הנוכחי והאמונות שנוגעות אליו הוא מצב מלאכותי ומעוצב על ידי תרבות מגמתית שלא מבינה למה היא עושה דברים חוץ מאשר פרפטום-מובילה.
זה שילדים משחקים משחקי דמיון לא מתווכים זה סבבה, אותי יותר מעניין איך הם הגיעו לשם והאם זה פגע בהם להגיע לשם ככה.
(להמשך האנאלוגיה שהעליתי קודם - גם ילדי גן שמתווכים להם את הציור ומציירים להם מגיל אפס יכולים להתפתח ולצייר מקסים, זה לא אומר שלא נגרע מהם משהו באופן שבו הם הגיעו לשם)

ילדי באופן באבחונים מיינסטרימיים

על ידי תמי_אמא_לשתיים* » 07 יולי 2010, 15:53

ודרך אגב - בכל חברה אנושית שהיא, טבעית יותר או פחות, קדומה או מודרנית, הדמיון של ילדים מעוצב (גם) על-ידי התרבות. על-ידי הסיפורים שהם שומעים מהמבוגרים, על-ידי החפצים שמשתמשים בהם, הטקסים, החגיגות, ההסברים לתופעות השונות. אז אמריקה הביאה לנו את וולט דיסני, אפשר לבקר את הפגמים והרדידות כמובן, אבל לפני וולט דיסני היו ייצוגים תרבותיים אחרים שנכנסו למשחקי הדימיון של הילדים.

ילדי באופן באבחונים מיינסטרימיים

על ידי תמי_אמא_לשתיים* » 07 יולי 2010, 15:45

רק הערה
אני רואה מסביב ילדים -ילדות יותר נכון.. - שמשחקות במשחקי דמיון.
הרבה. לרוב.
יש שם גם נסיכות וגם אחיות קטנות ויונקות וגם מפלצות וגם פרפרים ועוד ועוד. מה זה משנה - סלט של עניינים ושל עלילות ושל מצבים ושל פעולות. ולא - לא משתפים אימהות במשחקים הללו, להפך, מבקשים מהן שלא יפריעו.
אז אל תגידו לי שילדים היום לא משחקים במשחקי דמיון או שכל הדמיון מעוצב על-ידי וולט-דיסני ודומיו. אני רואה דוגמאות אחרות. גם וולט-דיסני עובר אצלנו דקונסטרוקציה. המופלא בילדים זה שבאמת יש להם את היכולת היצירתית הזו לדמיין ולהמציא, לשחק.

ילדי באופן באבחונים מיינסטרימיים

על ידי אוד_ליה* » 07 יולי 2010, 15:21

לדעתי הבעיה שהקרוטונית תיארה תופסת יותר דווקא לילדי גן, במיוחד כאלה שנשארים בגן עד 4 (ויותר...)
זה נראה כאילו לילדי גן יש הרבה הזדמנויות חברתיות ואינטראקציה עם ילדים אחרים, אבל זה נכון רק במקצת. מנסיון שלי (בתור סייעת בעברי הרחוק בגן ילדים ובתור אימא לילד שהולך לגן)- יש בדר יום נוקשה וברור, יש מפגש, ואחר כך אוכל (נכון, הם אוכלים ביחד, אבל עם גננת על הראש שמעירה שלא מדברים בזמן האוכל...), ופעילויות יצירה שבהן כל ילד עובד לבד, ז"א הם אחד ליד השני אבל עסוקים כל אחד ב"עבודה" שלו... יש אולי שעה ביום (בחצר למשל) שהם ממש משחקים יחד וחווים את האינטראקציה הזו, המשחק החופשי שבאמת כולל משחקי דמיון וכו'.
ובעצם העובדה שכל היום מפעילים אותם, ואומרים להם מה לעשות, הם מאבדים את החשק (והיכולת) להעסיק את עצמם ולשחק משחקים מהסוג שתואר כאן.
ואח"כ הם מגיעים הביתה ויושבים שעות מול הטלוויזיה, ושוב זה זמן "מבוזבז" מהבחינה הזו.

כמובן מה שאני מתארת כאן לא נכון לכל ילדי הגן באשר הם, אלא לסביבה הפרטית שבה אני חיה.

ילדי באופן באבחונים מיינסטרימיים

על ידי תמרוש_רוש » 07 יולי 2010, 14:30

נו, אבל תכל'ס תמרוש, תני טיפ קטן להורים עם ילדים עם רגישות שמיעתית מטורפת וצורך במגע עמוק (וגם קצת קושי בקשב, וחרדות מרעשים שנובעות מהרגישות השמיעתית) ולא רק איך מטפלים במטפלים מיינסטרימיים...
היי, זה לא פייר! לא על זה שאלו אותי פה....
תיכנסי ל רגישות חושית העולם הוא יותר מדי, תשאלי את השאלה, אני אתן לך את התשובה. מה נחתת עלי פה באמצע דיון אחר? :-)
(התשובה בשלוף על רגל אחת, ואוי כמה שזה לא מקצועי: תכנית של תרפיית-שמיעה (יש דבר כזה, לברר אצל מרב"ע בארץ), להתאים את הסביבה כמה שאפשר כדי לספק הקלה ולענות על הצרכים (השמיעתיים והפרופריוצפטיביים [=מגע עמוק]), להכניס לסדר היום פעילויות שעונות על הצרכים הנ"ל, ולפנות למרפאה בעיסוק שיש לה יותר ניסיון בזה ממני ושיכולה לראות בעין את הילד, ולתחקר בנחת את ההורים, ושתשלול את כל האבחנות המבדלות האפשריות, כולל חסר בויטמין D12)

_הדרכות אישיות לאמהות איך לעבוד עם הילדים שלהן: איך לשחק, איך ללמד לשחק
תמרוש, את זה מדריכים לאמהות שלילדים שלהן יש בעיות במשחק?_
האם בעצם מלמדים אמהות לשחק עם ילדיהן? או מלמדים אותן ללמד את הילדים לשחק? ואיך זה קורה?
אצלנו, מגיעים ילדים עם בעיות בכל תחום בערך, כולל (לפעמים) לבלוע ולנשום :-(
אז עם תינוקות כאלה, למשל, שההורים בכלל שכחו שיש פה ילד מרוב שהם עסוקים עם בעיות הבריאות שלו, אנחנו עשויות להראות או להזכיר להורים איך הם יכולים להשתעשע עם הילד, ליצור אתו קשר, לשיר, להתקשקש, לפתח תקשורת בסיסית. משהו שבא ספונטני כשהילד בריא.
או למשל, עם פעוט עם איזושהי נכות, אנחנו יכולים להראות להורים איך לשחק עם הילד באופן שגם יקדם מטרות שהם רוצים לקדם. למשל: לשחק אתו כשהוא עומד ונשען על הספה, כשהמשחק / הצעצוע על הספה, וכך הוא מקבל המון תרגול בעמידה בלי להרגיש "בעונש" ;-)
או כל מיני....
נניח עם ילד על הספקטרום האוטיסטי - בטח! לשחק משחקים חברתיים, לשחק משחק שמערב תורות...
בקיצור, זה לא חופף למה שהפסיכולוגית שלך אמרה.

_אם הילדים שלי היו זקוקים לי בשביל ללמדותם לשחק משחקי דמיון, הם בטח היו גדלים נכים רגשית.
זה לא נראה לי משהו של אמהות! זה של ילדים!_
זה באופן מסורתי התפקיד של האחים הגדולים וקבוצת הלא-שווים. כלומר, קבוצת הילדים רב הגילאית, שהילד נכנס אליה מרגע שהוא יכול לדדות, ומשתלב ככל יכולתו - לפעמים רק כצופה מהצד, או כבובה מוצלחת - במשחק של ילדים גדולים יותר.
כשהקבוצה הזאת נכחדה, החליטו הפסיכולוגים שזה התפקיד של האמהות. בדיוק כמו שהבעלים של היום נתקעים עם תפקיד הדולה והדולה-פוסט-פארטום. רוצים או לא רוצים - הם היחידים שנשארו בסביבה.


כי נסיכות זו הסיבה שהתפתח דימיון וזה כל כך חיוני לנפש (על פי הפסיכולוגיה המערבית) עד כדי כך שזה חוצה את כל התרבויות וזה מה שעושים כל הילדים בכל מקום?
ניצן, אני חושבת שגם כאן, כמו בדוגמה שנתתי על מחא-מחא-כפיים, יש עירוב בין המטרה לאמצעי.

המטרה, כמו שאני רואה את זה (ואני לא מבינה גדולה בתחום!), היא שהילד יפתח את יכולות הדימון וההדמייה שלו, יוכל לדמות לעצמו מצבים שונים, לשער את התוצאה של מעשים מסוימים, לחזות בראשו צעדים שלו והשלכות ואז לנסות לעשות את זה ולהפגיש בין החזון שלו למציאות, ולפתח את התמונה המנטלית שלו של איך להשיג את מה שהוא רוצה להשיג. זו תכונה דומיננטית וחיונית למין האנושי.
(ציטוט חופשי מ א ו ד מתוך The Philosophical Baby, שקראתי רק את ההתחלה שלו, אבל הוא בכל זאת מומלץ)

משחקי דימיון הם האמצעי לתרגל את התכונה הזאת.
יותר נכון: הם עשויים להיות אמצעי לתרגל את התכונה הזאת.
אולי לפעמים הם לא.
מן הסתם יש אמצעים אחרים, שיכולים לפתח את אותה תכונה, לענות על אותו צורך ולהגשים את אותה המטרה.
וכן, אני מתערבת אתך שכל תרבות פתחה לה כלים ומסורות שונות שמכילות את המרחב והפוטנציאל לפיתוח התכונות האלה. או שהן לא היו שורדות בשינויים.

חוץ מזה למשחקי דימיון יכולות להיות עוד כל מיני פונקציות רגשיות (למשל, לעבד אירועים ורגשות). ולעבד אירועים ורגשות זה עניין חשוב לכל הדעות. זו המטרה. אבל אם הוא מושג על ידי הילד בצורה אחרת כלשהי, אז אולי באמת הוא לא יזדקק למשחקי דימיון - זה אמצעי בלבד, ו(אני מניחה) אמצעי אחד מיני כמה.

(אני, למשל, הייתי משחקת שעות במשחק שבו יש כפר שהוכה בשיטפון, ואני זו שמארגנת משלוחי לחם ומזון לכפר, ואז כולם מתחילים לריב על הלחם ושאר משאבים (ככרות פלסטלינה, פיסות נייר, שברי גפרורים וחוטים שנפרמו מכיסוי המיטה) עד שאנחנו מארגנים איזו שיטה לחלוקה הוגנת. אז מה, זה עזר לי בחיים? לא! אז מה זה אומר? כלום! אולי זה יעזור לי בעתיד, מי יודע. כשכדור הארץ יתחמם עוד יותר... ואולי זה סתם היה שסתום רגשי לפרוק את התסכול על כל אי הצדק שהלך מסביבי.
ואולי זה רק הועיל לשגע את אבא שלי מזה שהבת שלו משחקת עם פירורים)

חוצמזה, נראה לי שנעשה ניכוס מאסיבי של משחקי הדימיון על ידי וולט-דיסניים למיניהם. ואולי מה שאנחנו קוראים "משחקי דמיון" זה לא בדיוק מה שהם היו יכולים להיות בלי התיעול הזה... אבל נראה לי שאת תיטיבי לנתח את זה ממני.

ילדי באופן באבחונים מיינסטרימיים

על ידי ניצן_אמ* » 07 יולי 2010, 14:22

ליאורה, קפצת להרבה מסקנות על מה שאני חושבת עלייך ועל עמדתך. הנושא מעניין אותי, כולל דעתך עליו, אבל ממש אין לי איזה עניין אישי מיוחד לתקוף אותך או את עמדתך.
דעתך האישית, במקרה, עולה בקנה אחד עם כל מי שאני מכירה. כולל אמהות אקראיות בגינה. העמדה הזאת גם כרוכה בפעולה על הילד, שאולי לא במקרה שלך, אבל בהחלט ברוב המקרים תכליתה "להשביח" את התוצר (בכוונה משתמשת בסגנון בוטה, כדי להבהיר למה אני חושבת שלא להתערב לא דורש הוכחה, בעוד שכן להתערב כן דורש הוכחה.)

עוד אני טוענת, בדומה לחווה (אם אני מבינה אותה נכון) שלמצוא ילד עם דמיו בלתי-מופרע שלא נדחפו לתוכו אמהות, גננות, דודות, נשמות טובות, ילדים-אחרים-שכבר-טרטרו-להם-במוח, זה דבר כל כך נדיר, שבאמת לא ניתן להסיק מהמצב הנוכחי על המצב הטבעי.

ילדי באופן באבחונים מיינסטרימיים

על ידי לי_אורה* » 07 יולי 2010, 14:01

_כן? למה?
את יכולה להוכיח לי, מעבר לקשקושים הפסיכולוגיים העכשיויים על "כמה שזה חשוב לנפש של הילד" שזה חשוב שאמא שלו תידחף לתוך המוח שלו ותעסה אותו דווקא עם הדמיון שלה? למה לא לעזובותם בשקט ושימציאו לבד (כאילו, דמיון, לא? זה אמור להיות שלהם, ורעיון שלהם והמצאה שלהם)_

_לא להתערב בדברים שאני באמת לא מבינה בהם מספיק, ולסמוך על הילדים ועל הטבע שהם ידעו לעשות את זה הרבה יותר טוב מכל הנחיה שאני אתן להם בתור יצירת תרבות נכה ושבויה...
אני חושבת שמשחקי דימיון מכוונים ומגמתיים עם ילדים מזיקים להתפתחות הטבעית הצפויה של משחקי דימיון שנובעים מן הילד._

קודם כל, לא כתבתי קשקושים פסיכולוגיים עכשוויים או אחרים. לא כתבתי מה ששמעתי או קראתי מפסיכולוגים. כתבתי את דעתי האישית. ואני יכולה לנסות להסביר אותה, אבל לא להוכיח אותה. משום שאין לי כוונה לערוך מחקרים שיקיפו המוני משפחות וילדים/ות לאורך שנים כדי להוכיח לכאן או לכאן. ונראה לי שכנ"ל גם את. כלומר, מדובר בדעות לא מוכחות של שתינו.

וממש לא התכוונתי שהאימהות צריכות להשתלט, לדחוף לתוך המוח של הילדים/ות וכו' וכו'. ובוודאי לא התכונתי ל"משחקי דימיון מכוונים ומגמתיים". מה פתאום לכוון את משחקי הדימיון ולאיזו מגמה ומטרה?

אשתמש בדוגמה שנתנה תבשיל קדירה:
כשהפרחח מודיע לי "אני איש, אני הולך בודה", או יורד לארבע ומודיע "אני צפרדע!"
לפעמים הילד רוצה לשחק משחקים כאלה עם עצמו, והוא רק מצהיר שהוא איש או צפרדע או חייזר או מה שלא יהיה.
ולפעמים הילד רוצה שישחקו איתו את המשחק. ואז אפשר להצטרף בעדינות למשחק, בלי לכוון לשום מטרה או מגמה בלי להשתלט. פשוט להצטרף, לשחק איתו כמו ששיחקנו כשהיינו ילדות. אתן זוכרות איך שיחקנו כשהיינו ילדות?
למשל, אימא יכולה לשאול את הילד אם הוא רוצה שגם היא תשחק איתו. היא יכולה להתייעץ איתו איזה תפקיד כדאי לה לשחק. למשל, היא יכולה להיות צפרדע חברה. או היא יכולה להיות עוד איש שהולך לעבודה. או היא יכולה להיות חיה לגמרי אחרת או משהו אחר לגמרי. או היא יכולה להיות אימא שמשחקת עם צפרדע. וכו' וכו'. כל מה שכיף. כל מה שמהנה ומענג ומשמח את הילד ואת האימא. בקיצור, להשתתף ולהצטרף, לא להשתלט, לא להידחף למוח של הילד, לא לכוון למגמה כלשהי שהיא מחוץ לרצונות הילד.

אבל כמובן שכדאי שכל זה יהיה טבעי. אם האם לא רוצה ולא יכולה לשחק משחקים כאלה, אז עדיף שלא. אי אפשר בכוח. זה לא כיף. וכל זה הוא דעתי האישית. ומי שיש לה דעה אישית אחרת, שתנהג לפי דעתה.

ילדי באופן באבחונים מיינסטרימיים

על ידי ניצן_אמ* » 07 יולי 2010, 10:20

כי נסיכות זו הסיבה שהתפתח דימיון וזה כל כך חיוני לנפש (על פי הפסיכולוגיה המערבית) עד כדי כך שזה חוצה את כל התרבויות וזה מה שעושים כל הילדים בכל מקום?

ילדי באופן באבחונים מיינסטרימיים

על ידי פלוני_אלמונית* » 07 יולי 2010, 10:13

ניצן, אני מסכימה איתך שמשחקי דמיון הם לילדים. העניין הוא שלילדים בחינוך ביתי לא תמיד יש מספיק חברה כדי לספק את כל צרכי המשחק שלהם ואז אולי כן מקומה של האמא להשלים את החסר. כלומר, אם הייתי גרה בחמולה או ב"שכונה" והיו כל הזמן ילדים, בגילאים שונים, לא היה עולה בדעתי לשחק בנסיכות. אבל אין.. יש להם חברים פעמיים-שלוש בשבוע במפגשים, אז האם לא יכול להיות שזה יוצר אצלם חסר?

ילדי באופן באבחונים מיינסטרימיים

על ידי ניצן_אמ* » 07 יולי 2010, 10:03

ברור שאי אפשר להוכיח. זה מה שאני אומרת.
היוריסטיקה שעובדת בשבילי באופן כללי בחיים, זה לא להתערב בדברים שאני באמת לא מבינה בהם מספיק, ולסמוך על הילדים ועל הטבע שהם ידעו לעשות את זה הרבה יותר טוב מכל הנחיה שאני אתן להם בתור יצירת תרבות נכה ושבויה.

ילדי באופן באבחונים מיינסטרימיים

על ידי אמא_ללי* » 07 יולי 2010, 09:59

את יכולה להוכיח לי, מעבר לקשקושים הפסיכולוגיים העכשיויים על "כמה שזה חשוב לנפש של הילד" שזה חשוב שאמא שלו תידחף לתוך המוח שלו ותעסה אותו דווקא עם הדמיון שלה? למה לא לעזובותם בשקט ושימציאו לבד (כאילו, דמיון, לא? זה אמור להיות שלהם, ורעיון שלהם והמצאה שלהם)
ואת ההפך ניתן להוכיח?

לא שאני ממש דוגלת בגישה כזאת או אחרת בעניין, אני חושבת שכדאי שאמא וילד ישחקו ביחד במשהו שכיף לשניהם לשחק בו ביחד. ואם לאמא כיף להשתתף במשחקי הדמיון ולהוסיף דברים משלה, אחלה. רק צריך לשים לב שהיא לא "משתלטת" על המשחק ושהיא משאירה לילד מספיק מרחב כדי להשתמש בדמיון שלו עצמו.

אבל, לא נראה לי שאפשר להוכיח את הטענות האלה לכיוון כזה או אחר. לא את הטענות של הפסיכולוגים, ולא את הטענות ההפוכות.

ילדי באופן באבחונים מיינסטרימיים

על ידי ניצן_אמ* » 07 יולי 2010, 08:09

אני דווקא מאוד לא מסכימה. אני חושבת שחשוב מאוד שאימהות וילדים/ות ישחקו בכל מיני משחקים, כולל במשחקי דמיון שונים. ואולי בעיקר במשחקי דמיון.
כן? למה?
את יכולה להוכיח לי, מעבר לקשקושים הפסיכולוגיים העכשיויים על "כמה שזה חשוב לנפש של הילד" שזה חשוב שאמא שלו תידחף לתוך המוח שלו ותעסה אותו דווקא עם הדמיון שלה? למה לא לעזובותם בשקט ושימציאו לבד (כאילו, דמיון, לא? זה אמור להיות שלהם, ורעיון שלהם והמצאה שלהם)
אני מחזיקה באותה גישה כמו של חוה בת חיים לציור, לדמיון.
אני חושבת שמשחקי דימיון מכוונים ומגמתיים עם ילדים מזיקים להתפתחות הטבעית הצפויה של משחקי דימיון שנובעים מן הילד.

ילדי באופן באבחונים מיינסטרימיים

על ידי ג'וניפר_והמשפחה* » 07 יולי 2010, 07:43

למה, בעצם, את הולכת לבדיקה הזו?
כדי להיות זכאית לריפוי בעיסוק, קלינאית תקשורת (אם נצטרך) וכו'.

ילדי באופן באבחונים מיינסטרימיים

על ידי תבשיל_קדרה* » 06 יולי 2010, 22:26

אני אשמח לקצת אנרגיות חיוביות, אגב.
את לא זקוקה לפיתוח אנרגיות חיוביות, אלא לניקוי פילים מהקנה שמעביר דברים מאוזן אחת לשניה.

למה, בעצם, את הולכת לבדיקה הזו?

ילדי באופן באבחונים מיינסטרימיים

על ידי קרוטונית_מהמרק_הגדול* » 06 יולי 2010, 21:56

אין לו עניין בהתאמת צורות (הוא מתאים את הכל רק לצורה אחת - לפה שלו),
ברור, גם שלי (כבר 1.7) עוד לא קלט את הקטע שריבוע נכנס רק לריבוע וכדומה.

ילדי באופן באבחונים מיינסטרימיים

על ידי תפוח_אדמה* » 06 יולי 2010, 21:52

אין לו עניין בהתאמת צורות (הוא מתאים את הכל רק לצורה אחת - לפה שלו),
הילדים שלי בגיל הזה היו פותחים את המכסה ומכניסים ככה.

ילדי באופן באבחונים מיינסטרימיים

על ידי ג'וניפר_והמשפחה* » 06 יולי 2010, 21:27

מה - למשל - הם עושים עם ברבי או פליימוביל?!?
פרבי זה כל כך 2003.

אני אשמח לקצת אנרגיות חיוביות, אגב.
מחר אנחנו רואים שוב את הרופאה ההתפתחותית, אחרי שלושה חודשים. בפעם הקודמת היא לא מי יודע מה התלהבה.
וגם הפעם אין סיכוי שהוא יעשה את מה שבני גילו שגדלים עם כל מיני צעצועי פלסטיק בבית ובגן עושים. אין לו עניין בהתאמת צורות (הוא מתאים את הכל רק לצורה אחת - לפה שלו), השחלת טבעות, ידיים למעלה (למרות שקצת ניסיתי ללמד אותו, הוא מסתכל עליי וצוחק) ושאר אמות מידה שחלקן משקפות משהו וחלקן לא רלוונטיות לחלוטין.
אני מניחה שמה שהרופאה תגיד לי יהיה רחוק ממושלם, אני רק מקווה לא לקרוס לאחר צהריים של דכאון עקב כך.
רותה, סליחה אם השתלטתי עם הצומי שלי...

ילדי באופן באבחונים מיינסטרימיים

על ידי לי_אורה* » 06 יולי 2010, 21:16

_זה לא נראה לי משהו של אמהות! זה של ילדים!
תבשיל, אני מסכימה איתך בזה_
אני דווקא מאוד לא מסכימה. אני חושבת שחשוב מאוד שאימהות וילדים/ות ישחקו בכל מיני משחקים, כולל במשחקי דמיון שונים. ואולי בעיקר במשחקי דמיון.

ילדי באופן באבחונים מיינסטרימיים

על ידי קרוטונית_מהמרק_הגדול* » 06 יולי 2010, 20:57

זה לא נראה לי משהו של אמהות! זה של ילדים!
תבשיל, אני מסכימה איתך בזה ולכן שאלתי. אבל השארתי שאלה פתוחה כי:
א. אולי לא הבנתי נכון
ב. אולי מדובר בילדים שבאמת "נתקע" אצלם משהו בכל הנוגע לפיתוח המשחק הטבעי.

_כלומר? מה - למשל - הם עושים עם ברבי או פליימוביל?!?
איך היא מסבירה את זה?_
לא יודעת, היתה לי איתה שיחה ממוקדת בנושא מקצועי ולא יכולתי להרחיב מאוד. ציטוט חופשי מדבריה, בניסוח שלי: "היום ילדים רבים לא יודעים לשחק, לפתח את העולם הסימבולי הפנימי שלהם. יש חוסר סבלנות מסוים, הילדים לא יודעים באמת לקחת נושא ולפתח אותו במשחק".
זו אגב מישהי בת סמכא בתחומה, שהתמחתה בנושא המשחק וטיפול במשחק.

ילדי באופן באבחונים מיינסטרימיים

על ידי תבשיל_קדרה* » 06 יולי 2010, 20:53

טענה שהילדים של היום לא יודעים לשחק. כלומר יודעים להשתמש בצעצועים/משחקים, אבל לא יודעים לבנות משחקי דמיון של ממש.
כלומר? מה - למשל - הם עושים עם ברבי או פליימוביל?!?
איך היא מסבירה את זה?

מלמדים אמהות לשחק עם ילדיהן?
אם הילדים שלי היו זקוקים לי בשביל ללמדותם לשחק משחקי דמיון, הם בטח היו גדלים נכים רגשית.
זה לא נראה לי משהו של אמהות! זה של ילדים!
(טוב, אני לא כל כך נוראית. כשהפרחח מודיע לי "אני איש, אני הולך בודה", או יורד לארבע ומודיע "אני צפרדע!", אני לא מתקנת אותו ומסבירה מי ומה הוא...)

ילדי באופן באבחונים מיינסטרימיים

על ידי קרוטונית_מהמרק_הגדול* » 06 יולי 2010, 20:06

הדרכות אישיות לאמהות איך לעבוד עם הילדים שלהן: איך לשחק, איך ללמד לשחק
תמרוש, את זה מדריכים לאמהות שלילדים שלהן יש בעיות במשחק? רוצה להבין.
דיברתי לא מזמן עם פסיכולוגית של ילדים והיא טענה שהילדים של היום לא יודעים לשחק. כלומר יודעים להשתמש בצעצועים/משחקים, אבל לא יודעים לבנות משחקי דמיון של ממש. ומדבריה השתמע (לא אמרה במפורש) שזה חלק חסר בבריאות הנפשית של הילד.
האם (גם) על זה את מדברת?
האם בעצם מלמדים אמהות לשחק עם ילדיהן? או מלמדים אותן ללמד את הילדים לשחק? ואיך זה קורה?
נשמע ארוך אבל את יכולה לענות בקצרה ;-)

ילדי באופן באבחונים מיינסטרימיים

על ידי ניצן_אמ* » 06 יולי 2010, 15:07

נו, אבל תכל'ס תמרוש, תני טיפ קטן להורים עם ילדים עם רגישות שמיעתית מטורפת וצורך במגע עמוק (וגם קצת קושי בקשב, וחרדות מרעשים שנובעות מהרגישות השמיעתית) ולא רק איך מטפלים במטפלים מיינסטרימיים...
כי גם אותי מאד מעניין פה האם תפסנו אזימוט לחלל?

ילדי באופן באבחונים מיינסטרימיים

על ידי תמרוש_רוש » 06 יולי 2010, 14:36

_אני מאמינה שחלק מהקשיים שיש לילדים ושבגללם הולכים לטיפול
יכולים להיפתר בשלב הרבה יותר מוקדם עם טיפ או שניים לאמא ומבט קצת יותר מקצועי על הילד_

זו הגישה המובילה במקום שאני עובדת בו. יש לנו טיפולים ישירים, בטח, אבל הזמן הישיר עם הילד הוא הרבה פחות ממה שהורגלתי אליו במקומות קודמים, וגם ממה שלמדנו באוניברסיטה.
מבחינתי, הדרכות אישיות לאמהות איך לעבוד עם הילדים שלהן: איך לשחק, איך ללמד לשחק, איך להציב גבולות, איך לארגן את הבית כך שיהיה נוח גם לילד וגם לאמא, איזה צעצועים להכניס הביתה, איך להכין צעצועים לבד זה טיפול. כלומר, חלק אינטגרלי מהטיפול, חלק אלמנטרי מהתפקיד שלי כאשת מקצוע בהתפתחות הילד, וללא ספק הרבה יותר חשוב ממה שקורה במזן הקצוב של טיפול ישיר עם הילד.
אם אני לא לוקחת את מה שעשיתי וגיליתי בטיפול הישיר, ומעבירה את זה להורים, ורואה שהם יכולים להיתרם מזה ולהמשיך את מה שאני התחלתי - לא עשיתי כלום.

אני רוצה גם להגיד משהו אישי: הלוואי שאני עצמי הייתי מיישמת תמיד את מה שכתבתי לך למעלה.
אני עובדת עם כך-וכך ילדים, ובכנות אגיד לך - לא אתפלא אם ההורים של שליש מהם יגידו לחברים שלהם "היא צעירה ונחמדה מאוד, המרפאה בעיסוק הזאת, אבל לא הועילה הרבה".
זו עבודה קשה ביותר. כל כך הרבה צריך לדעת, כל כך הרבה יכולת תצפית ועין בוחנת והסקת מסקנות, השכלה וידע והבנה וחוכמה ורעיונות וגמישות ויצירתיות ויכולות ארגוניות ומיומנויות תקשורת ו....
וכל (רוב) אלה הם דברים שאפשר ללמוד רק תוך כדי תנועה, תוך כדי עבודה.

אני לא אומרת לכן "תבינו את אנשי המקצוע, תוותרו להם, תצפו לפחות". אתן יכולות לצפות ליותר. אבל תבינו במה זה כרוך. ומה התפקיד שלכם בזה: לתת להורים פידבק מדויק ומתמיד. להגיד: זה עזר לי, זה לא. זה מתאים לנו, זה פחות. התפקיד שלכם במשחק הזה (גם בשלב של הגדרת מטרות, וגם אחר כך) הוא חיוני.
בקיצור, ההורים זקוקים לאנשי המקצוע כדי להיענות בשלמות למגוון הצרכים של הילד, ולפתח יכולות הוריות מתאימות, ואנשי המקצוע זקוקים להורים כדי להתפתח, להבין וללמוד.
עבודת צוות :-)

ילדי באופן באבחונים מיינסטרימיים

על ידי מיכל_בן_טובים* » 06 יולי 2010, 09:41

אחרי עוד כמה מחשבות החלטתי להוסיף עוד 2 סנט...
אני הפסקתי לאבחן ולטפל. לא בגלל אמונות מוצקות אלא כי פשוט לא בא לי יותר ולטפל צריך מכל הלב ולא בגלל פרנסה.
אבל מה שכן, אני מאוד מאמינה בקשר אם-ילד ומה שהוא עושה להתפתחות הילד.
ולכן, מה שאני עושה היום זה סדנאות וגם הדרכות אישיות לאמהות איך לעבוד עם הילדים שלהן: איך לשחק, איך ללמד לשחק, איך להציב גבולות, איך לארגן את הבית כך שיהיה נוח גם לילד וגם לאמא, איזה צעצועים להכניס הביתה, איך להכין צעצועים לבד מחומרים פשוטים (וממוחזרים), איך לתווך לילד מצבים...
מלא דברים שקשורים בעבודה משותפת של האמא והילד.
אני מאמינה שחלק מהקשיים שיש לילדים ושבגללם הולכים לטיפול
יכולים להיפתר בשלב הרבה יותר מוקדם עם טיפ או שניים לאמא ומבט קצת יותר מקצועי על הילד
ואני רואה שלפעמים אני נותנת יעוץ כזה עשר דקות והחיים בבית משתנים
(ולפעמים זה לוקח שתי פגישות של שעתיים)

אז אם להתיחס לשאלות שהועלו בדיון הזה וללבטים אם ללכת למרפאה בעיסוק או לא ושתמרוש הסבירה כל כך יפה על המקצוע וכו'
אני לא בטוחה שזה הכרחי תמיד ללכת לטיפול
ובכלל הנטיה היום היא שהטיפול יבוא הביתה ויתייחס לתנאי החיים הספציפיים
ובאופן אישי (וטבעי...) אפשר למנוע הרבה טיפולים ע"י עבודה עם ההורים בשלב מוקדם, הדרכה קטנה כזאת של כמה טיפים והסברים וזהו.

נדמה לי שזה מתאים אפילו יותר לחבר'ה של החינוך הביתי, כי הם האחראים הבלעדיים על החינוך וההתפתחות של ילדיהם (הם וכמה משתנים גנטיים ;-))

ילדי באופן באבחונים מיינסטרימיים

על ידי ר_ו_ת_ה* » 05 יולי 2010, 22:53

ואו, תודה!
תמרוש רוש, את מקסימה @}
למדתי הרבה ממה שכתבת, ונראה גם שיש לך תשוקה אמיתית למה שאת עושה, שזה משהו שאני מאד מעריכה ואוהבת
נראה לי שאנסה לשוחח עם המ.בעיסוק, קבענו פגישה ביום שלישי הבא- לדבר על "התוצאות" של המבחן... בלי הילד
שקלתי לבטל את הפגישה, אבל כעת נראה לי שאנסה לדבר איתה ולראות אם יש מול מי
צריכה רק לזכור לא להחלש שם, ולא לקחת ת'ביקורת...

ילדי באופן באבחונים מיינסטרימיים

על ידי מיכל_בן_טובים* » 05 יולי 2010, 20:00

קראו לי אז באתי.
כתבו כאן כבר המון גם על ריפוי בעיסוק וגם על כל מיני חוויות מאבחונים וטיפולים, אם לא אכפת לכם אני אוסיף גם את שני הסנט שלי...
אני לא כל כך חושבת שזה ענין של מקצוע הריפוי בעיסוק אם המטפלת מוצלחת או לא, מבינה את הילד או לא וכו', זה ענין של אופי, לא?
אני חושבת שאני די מיינסטרימית (למרות שאין לי בבית טלויזיה) הענין הוא אם המטפל פתוח לסגנונות חיים שונים משלו
גם זה לא כזה משנה, משנה יותר ענין אחר.
כמה אתה חושב שהאבחון שלך באמת כל כך חשוב...
נראה לי שיש מטפלים שנוטים להסתמך על חומרים כתובים, סטנדרטים... גם כי הם צריכים להראות נתונים סטנדרטים כדי לקבל אישורים (זה בעיה כשהולכים למקום ציבורי, הכל ענין של תקציבים ואישורים) וגם כי זה נותן בטחון עצמי שיש נתונים במספרים. ואז, אם צריך לקדד שפאזל יצא X נקודות, אז צריך לעשות פאזל.
לעומת זאת מטפלים אחרים יגידו, לא נורא שאין פאזל, בואו נבחן את אותו הדבר שהפאזל בוחן באמצעי אחר.
זה ענין של גמישות.
אני אישית לא מחזיקה כל כך מאבחונים, לדעתי אי אפשר להכיר ילד בזמן כל כך קצר ומתוח. מצד שני בלי אבחון הטיפול יהיה הרבה יותר ארוך (ויקר). אז חייבים להתפשר, הפשרה שלי זה לעשות אבחון ולא לסמוך עליו שהוא כל כך משקף את הילד.

אני גם לא חושבת שהעולם החיצון כל כך שונה, ההבדלים הם תמיד בשוליים בעיני. אם יש בעיה לילד צריך למצוא את הכלי שמאתר אותה ולא תמיד הוא יהיה סטנדרטי, אבל אז צריך מספיק בטחון עצמי כדי לראות את זה, לכתוב את זה, לנסות לקבל על זה אישור... בד"כ זה בא עם נסיון.

המטפלת שנתקלת בה לא התאימה לכם כנראה, יכול להיות שעם הסברים מצדך זה היה עובד ויכול להיות שלא
אבל יש עוד הרבה אחרות שמבינות שלא כולם רואים טלויזיה
(ושבטח לא מדברות בטון מתיילד! אוף, אני שונאת את זה. בכל אופן, כדאי אולי לדעת שעם תינוקות מחקרים מוכיחים שזה דוקא טוב)

מה שבאמת צריך כשהולכים למטפל, כל מטפל, כל כל כל כל כל כל מטפל, זה המלצות טובות. זה הכל.
כמו שאני בחיים לא אלך להומאופת בלי מליון המלצות מאנשים שאני מאוד סומכת עליהם, אותו כנ"ל כל המטפלים באשר הם. הלוואי שהיה אפשר לעשות את זה גם עם מורים...

:-) בכל אופן, אם את מרגישה שלא מיצית והילד צריך עזרה, תחשבי אם אפשר לדבר עם המטפלת בכל זאת ואם לא - פשוט תחליפי אותה למישהי עם המלצות.

חזרה למעלה