על ידי בשמת_א* » 23 ינואר 2003, 13:25
מיכל, קצת סדר בדברים:
שיתוף הפעולה של הבעל צריך לבוא מיוזמתו בלבד
בעיקרון, בגדול, בכללי וכו' - נכון.
וכך גם שיתוף הפעולה של הילד.
פה, הבעיה הגדולה היא, שלפעמים צריך להשקיע כמה שנים טובות והרבה עבודה על עצמנו כדי להגיע לבעל שמשתף פעולה מיוזמתו, ורבות מתייאשות בשלב שהן מגלות שהתחתנו עם אחד שמצפה ש"מישהו" (אמא שלו?) ינקה לו את הבית, יקנה ויכין לו אוכל, ירחץ את הכלים, יסדר את הבית, יכבס, יקפל וישים במקום, ואולי גם יגהץ עבורו, יטפל במה שמתקלקל בבית וידאג לתשלום החשבונות (יש כמובן תמיד כאלה שהתחתנו עם בעל שמשתף פעולה מיוזמתו מההתחלה, כי הוא פשוט כזה).
אה, והכי נחמד: שהילדים האלה, שמצפים שבת הזוג תעשה את כל זה, גם לא רואים בזה "עבודה".
מבחינתם גמדים קטנים עושים את הכל.
אבל אם הם צריכים לעשות משהו - אז לא, זו כבר עבודה קשה, מעבר ליכולתם, את לא תעשי ממני פראייר, ואם את רוצה "שיתוף" ממני תצטרכי לעבוד קשה בשביל זה: אני אשב לי פה בחיבוק ידיים ואעמיד פנים שאני שלושת הקופים, ואת תצטרכי להפוך לרס"ר אם את רוצה מראית עין של שיתוף. ומראית עין זה מה שתקבלי, כי אני "אתקע" לך בכל הזדמנות ואעניש אותך על זה, ואת תאכלי את עצמך על היום שביקשת ממני משהו, ובסוף תתייאשי ותרדי ממני, כי יהיה לך פחות מגעיל ומתסכל לעשות הכל לבד ולתת לי לשבת ולראות טלביזיה מאשר מה שאני עושה לך כשאני "משתתף".
קשה להתאהב במנקה.
זה כבר משהו אחר.
לזה אני כמובן לא מסכימה בכלל בכלל. חוץ מזה שממש קל להתאהב במנקה (טוב, אבל לא התחלתי איתו כי התביישתי, וחוץ מזה זה היה לפני המון שנים)
הנה, פה אחד מסלעי המחלוקת בינינו בדף הזה, מיכל. בשום פנים ואופן אני לא מסכימה עם הכללות כאלה.
ולדעתי, ולדעתי בלבד, אשה שמפסיקה להיות מאוהבת בבעלה אך ורק מפני שהוא מתחלק איתה במטלות הטיפול בבית, יש לה בעיה נפשית חמורה והיא זקוקה לטיפול עמוק, ממש כמו אשה שלא מסוגלת לגעת בתינוק שלה. "פסיכית" היינו אומרים כשהייתי בכתה ח'.
אבל על זה אני רוצה להגיד כמה דברים:
א. את הבאת סיפור על זוג אחר. חשוב לזכור, שלעולם איננו יודעים מה באמת מתרחש בביתו של זוג אחר, ובוודאי לא בנבכי נפשם, ולא משנה איזה סיפור הם סיפרו לך ואיך הם הציגו את רגשותיהם.
ב. יכול להיות שאת לא היית יכולה להתאהב בדני אילו הוא היה מנקה את הבית. ובכן, זה עומד בסתירה לרצון שהבעת בשותפות שווה. המסקנה שלי היא שאם כך את מרגישה, אז כדאי שתעשי בדק בית גם לגבי האידיאלים הזוגיים שלך (יש נשים שלא רוצות באמת שיוויון בין המינים, ונהנות מאוד להיות "עקרת הבית הקטנה" מהסוג המסורתי השוביניסטי), וכן הלאה.
ג. אם כבר הבאת את הדוגמא של הזוג ההוא, שלטענתך היא בעצם הכריחה אותו למלא את התפקיד וכאילו "סירסה" אותו ואז לא היתה מרוצה מהתוצאה (לטענתך: גבר מסורס) - אז במחשבה על הדוגמא הזאת כתבתי את מה שפירטתי למעלה, לגבי הדינאמיקה שקורית בקרב זוג של זה שמתחיל בתור "טפיל" עם זאת שמתחילה בתור "המנהלת" (ובעצם, לא פחות, "המקריבה").
אם מחזיקים בראש את הידע על הדינאמיקה הזאת, יכולים להגיע למסקנה, שזה לא שהיא הפסיקה לראות בו מאהב בגלל שהוא הפך למנקה, אלא שהיא הפסיקה להיות מאוהבת בו בגלל תהליך עמוק של
הענשה שהתנהל מתחת לפני השטח. הוא העניש אותה - ותאמיני לי שגבר יכול להעניש אשה בלי שהיא יודעת שזה מה שהוא עושה. והאמת, גם הוא לא יודע. היא הרגישה רע, לא אהובה, והפסיקה לאהוב אותו.
ומה היא עושה לו בדינאמיקה הזאת?
זה משהו שצפריר הסביר פעם באחד הדפים, הסברים מאירי עיניים.
מה שהיא עושה, בלי להבחין בכך, הוא
להשפיל אותו . כל אדם שאנחנו מתייחסים אליו בשתלטנות (אומרים לו מה לעשות, מנסים להכריח אותו למשהו), אם זה ילד או בעל או אמא או חברה - אנחנו משפילים אותו. אנחנו כאילו מרוקנים אותו מאישיותו, מצרכיו, מרצונותיו, ובאופן אגוצנטרי אנחנו הופכים אותו (או מנסים להפוך אותו) למכשיר להגשמת הצרכים והציפיות
שלנו .
ואם הוא מסרב להימחק, וכולם מסרבים להימחק, הוא יתקומם.
איך יתקומם? זה תלוי במחיר שהוא מוכן לשלם על זה שהוא "לא מרצה אותך".
יש כאלה שיתקוממו בגלוי: יצעקו, יסרבו, ימרדו, יסתלקו.
יש כאלה שיתקוממו בסתר: כלפי חוץ הם עושים מה שאת רוצה, בפועל הם תוקעים לך מקלות בגלגלים, מחרבשים לך את הכל, ומתייחסים אליך רע אבל באופן שאף אחד חוץ ממך לא מבין שעכשיו דרכו עלייך, כך שאת הופכת גם לקורבן של "טקטיקת אור הנר" (על שם הסרט המפורסם שבו הבעל מנסה לגרום לאשתו להאמין שהיא מאבדת את שפיותה, כדי לרצוח ולרשת אותה).
למעשה, כל אחד ישלב את שתי צורות ההתקוממות, במינון אישי שלו, המותאם למחיר שצריך לשלם מולך.
מיכל, קצת סדר בדברים:
[u]שיתוף הפעולה של הבעל צריך לבוא מיוזמתו בלבד[/u]
בעיקרון, בגדול, בכללי וכו' - נכון.
וכך גם שיתוף הפעולה של הילד.
פה, הבעיה הגדולה היא, שלפעמים צריך להשקיע כמה שנים טובות והרבה עבודה על עצמנו כדי להגיע לבעל שמשתף פעולה מיוזמתו, ורבות מתייאשות בשלב שהן מגלות שהתחתנו עם אחד שמצפה ש"מישהו" (אמא שלו?) ינקה לו את הבית, יקנה ויכין לו אוכל, ירחץ את הכלים, יסדר את הבית, יכבס, יקפל וישים במקום, ואולי גם יגהץ עבורו, יטפל במה שמתקלקל בבית וידאג לתשלום החשבונות (יש כמובן תמיד כאלה שהתחתנו עם בעל שמשתף פעולה מיוזמתו מההתחלה, כי הוא פשוט כזה).
אה, והכי נחמד: שהילדים האלה, שמצפים שבת הזוג תעשה את כל זה, גם לא רואים בזה "עבודה".
מבחינתם גמדים קטנים עושים את הכל.
אבל אם הם צריכים לעשות משהו - אז לא, זו כבר עבודה קשה, מעבר ליכולתם, את לא תעשי ממני פראייר, ואם את רוצה "שיתוף" ממני תצטרכי לעבוד קשה בשביל זה: אני אשב לי פה בחיבוק ידיים ואעמיד פנים שאני שלושת הקופים, ואת תצטרכי להפוך לרס"ר אם את רוצה מראית עין של שיתוף. ומראית עין זה מה שתקבלי, כי אני "אתקע" לך בכל הזדמנות ואעניש אותך על זה, ואת תאכלי את עצמך על היום שביקשת ממני משהו, ובסוף תתייאשי ותרדי ממני, כי יהיה לך פחות מגעיל ומתסכל לעשות הכל לבד ולתת לי לשבת ולראות טלביזיה מאשר מה שאני עושה לך כשאני "משתתף".
[u]קשה להתאהב במנקה.[/u]
זה כבר משהו אחר.
לזה אני כמובן לא מסכימה בכלל בכלל. חוץ מזה שממש קל להתאהב במנקה (טוב, אבל לא התחלתי איתו כי התביישתי, וחוץ מזה זה היה לפני המון שנים) ;-)
הנה, פה אחד מסלעי המחלוקת בינינו בדף הזה, מיכל. בשום פנים ואופן אני לא מסכימה עם הכללות כאלה.
ולדעתי, ולדעתי בלבד, אשה שמפסיקה להיות מאוהבת בבעלה אך ורק מפני שהוא מתחלק איתה במטלות הטיפול בבית, יש לה בעיה נפשית חמורה והיא זקוקה לטיפול עמוק, ממש כמו אשה שלא מסוגלת לגעת בתינוק שלה. "פסיכית" היינו אומרים כשהייתי בכתה ח'.
אבל על זה אני רוצה להגיד כמה דברים:
א. את הבאת סיפור על זוג אחר. חשוב לזכור, שלעולם איננו יודעים מה באמת מתרחש בביתו של זוג אחר, ובוודאי לא בנבכי נפשם, ולא משנה איזה סיפור הם סיפרו לך ואיך הם הציגו את רגשותיהם.
ב. יכול להיות שאת לא היית יכולה להתאהב בדני אילו הוא היה מנקה את הבית. ובכן, זה עומד בסתירה לרצון שהבעת בשותפות שווה. המסקנה שלי היא שאם כך את מרגישה, אז כדאי שתעשי בדק בית גם לגבי האידיאלים הזוגיים שלך (יש נשים שלא רוצות באמת שיוויון בין המינים, ונהנות מאוד להיות "עקרת הבית הקטנה" מהסוג המסורתי השוביניסטי), וכן הלאה.
ג. אם כבר הבאת את הדוגמא של הזוג ההוא, שלטענתך היא בעצם הכריחה אותו למלא את התפקיד וכאילו "סירסה" אותו ואז לא היתה מרוצה מהתוצאה (לטענתך: גבר מסורס) - אז במחשבה על הדוגמא הזאת כתבתי את מה שפירטתי למעלה, לגבי הדינאמיקה שקורית בקרב זוג של זה שמתחיל בתור "טפיל" עם זאת שמתחילה בתור "המנהלת" (ובעצם, לא פחות, "המקריבה").
אם מחזיקים בראש את הידע על הדינאמיקה הזאת, יכולים להגיע למסקנה, שזה לא שהיא הפסיקה לראות בו מאהב בגלל שהוא הפך למנקה, אלא שהיא הפסיקה להיות מאוהבת בו בגלל תהליך עמוק של [b]הענשה[/b] שהתנהל מתחת לפני השטח. הוא העניש אותה - ותאמיני לי שגבר יכול להעניש אשה בלי שהיא יודעת שזה מה שהוא עושה. והאמת, גם הוא לא יודע. היא הרגישה רע, לא אהובה, והפסיקה לאהוב אותו.
ומה היא עושה לו בדינאמיקה הזאת?
זה משהו שצפריר הסביר פעם באחד הדפים, הסברים מאירי עיניים.
מה שהיא עושה, בלי להבחין בכך, הוא [b]להשפיל אותו[/b] . כל אדם שאנחנו מתייחסים אליו בשתלטנות (אומרים לו מה לעשות, מנסים להכריח אותו למשהו), אם זה ילד או בעל או אמא או חברה - אנחנו משפילים אותו. אנחנו כאילו מרוקנים אותו מאישיותו, מצרכיו, מרצונותיו, ובאופן אגוצנטרי אנחנו הופכים אותו (או מנסים להפוך אותו) למכשיר להגשמת הצרכים והציפיות [b]שלנו[/b] .
ואם הוא מסרב להימחק, וכולם מסרבים להימחק, הוא יתקומם.
איך יתקומם? זה תלוי במחיר שהוא מוכן לשלם על זה שהוא "לא מרצה אותך".
יש כאלה שיתקוממו בגלוי: יצעקו, יסרבו, ימרדו, יסתלקו.
יש כאלה שיתקוממו בסתר: כלפי חוץ הם עושים מה שאת רוצה, בפועל הם תוקעים לך מקלות בגלגלים, מחרבשים לך את הכל, ומתייחסים אליך רע אבל באופן שאף אחד חוץ ממך לא מבין שעכשיו דרכו עלייך, כך שאת הופכת גם לקורבן של "טקטיקת אור הנר" (על שם הסרט המפורסם שבו הבעל מנסה לגרום לאשתו להאמין שהיא מאבדת את שפיותה, כדי לרצוח ולרשת אותה).
למעשה, כל אחד ישלב את שתי צורות ההתקוממות, במינון אישי שלו, המותאם למחיר שצריך לשלם מולך.