על ידי פלוני_אלמונית* » 15 אוקטובר 2019, 21:48
הדרך הביתה ארוכה. בחוץ חם, באוטו מזגן. מסתכלת על השעון מסתכלת על מד הדלק מסתכלת על הצג של הנייד. הכול לא לטובתי. הם כבר בבית, אני משתוקקת להביא להם מכל טוב הארץ והדרך מתעקשת על המשך המתפתל שלה, והראש שלי לא מחליט איזו שיחה לנהל עם עצמו: על האין-זמן לעצור בסופר, או על הנזקים שנגרמים למנוע בנסיעה בלי דלק. זו בעצם אותה שיחה, נודניק, אני מתכוונת להגיד לו, כשלפתע רואה מימין הדרך סוכה חמודה ומקושטת ורמז לכל מיני פירות. אני מאיטה ורואה שבפנים יש שטיחים, שומים תלויים, כל מיני קישוטים, אבטיחים בצלים זיתים כבושים ובקיצור כל מגדנות הארץ. אולי אקנה מלון? עוצרת, יורדת. אישה אחת שמאוד חם לה מתקרבת מבפנים אל פתח הסוכה ומחייכת בבקשה בבקשה. נעים להיכנס פנימה. ממש התחושה המזוקקת של אורחת.יש מלון? אני שואלת אותה. ברור שיש, מונח ממש לידנו הרי, אבל רציתי להגיד משהו. והיא עונה "כן" בסלחנות מלאה לשאלה האידיוטית. אנחנו עומדות זו מול זו ואני פתאום נזכרת שזה רמדאן. זה רמדאן עכשיו ואת מוכרת אוכל, כל הכבוד זה בטח קשה.
אני גם קטפתי בבוקר את כל אלה, ברמת הגולן, ענתה, והצביעה אל מדף שלא ראיתי קודם, עמוס דובדבנים.
ואז באתי לפה ועכשיו פה. קודם הייתי בבית ניקיתי את הבית, ועכשיו פה.
בלי אוכל בלי מים? כל העבודה הזאת כל היום? כל הכבוד לך את אישה חזקה.
ברוך השם, היא אומרת. ברוך השם. ומרימה סנטר לכיוון מקומו המשוער של השם הטוב, בלוויית תנועת גבות שובבה שכמו אומרת הגזמת, קטן עליי. בשבילו? הכול! הכול! מה קרה לך. עבודה שיפחיד אותי? קצת חום שיפחיד אותי? ובעודה לא אומרת את כל אלו, פונה אל הבצלים היפים מאחוריה ואומרת לי: אלה שתיים בעשר, ויפים. תראי אותם.
באמת יפים, אני אומרת לה.
אספתי בצלים, מלון, שקלנו, שילמתי. חישבנו לאט יחד בחום היום. היא אחרי מטע דובדבן, ספונג'ה כל הבית וצום, ואני סתם גרועה בחשבון. חישבנו יחד, בקול רם כל אחת בשפתה, ובסוף הרימה אליי מבט ואמרה אני יעני מחזירה לך שניים. כן. היא ראתה את המבט המהסס בעיני, אני לא מצליחה לעשות חשבון פשוט, נהיה לי מערבל בטון בתוך הראש. לא רק בגלל הצום שלה. תמיד. לוקחת ממני את הכסף, מחפשת בקופסא, שולה שקל אחד, אומרת אין, מרימה אלי מבט, מחייכת, אני אומרת לה לא חשוב, לא צריך, פעם הבאה, היא צוחקת, מכניסה יד עמוק לציצי, מפשפשת בזריזות, מוציאה עוד שקל נותנת ומברכת אותי בעליזות וצוחקת עוד. אני צוחקת גם. שתינו עומדות צוחקות. אומרת לי כשניקיתי הבית היום, מצאתי על ה... והיא מחפשת את המילה ואומרת "ארד!" ובהיר לי שארד זה ארץ, מצאה על הארץ, ואז צוחקת ואומרת בעברית מאומצת "כשהילדים שלי אומרים אמא אני רוצה כסף אני צועקת עליהם אין! אומרים לי יש! ומכניסים היד פה שיודעים פה תמיד יש כסף!" היא כל כך מצחיקה וחמודה, ולשתינו כל כך חם ובכל זאת כמה יפה בסוכה הזאת. זו לא באסטה רגילה של אבטיחים, זה סגור אך מאוורר כהלכה, זה מלא בשטיחים, קישוטים תלויים, שקדים, שומים, משהו שם חי ורגוע ונינוח.
השהיתי מבט על הדובדבנים. היא מתרגשת: זה טעים! טעים!! אומרת לי.
כן? אני שואלת והיא עונה לי כן! אני אכלתי! באמת טעים!
ואז שתקה והוסיפה "אתמול. אתמול בלילה אכלתי."נראה לך משנה לי, אחותי? מי יגיד לנו מתי לאכול דובדבנים, תגידי לי. מי?
נכון, ענתה, מי יגיד לנו בכלל מה לעשות, אנחנו. מי?
אנחנו, האדמה אומרת תודה שאנחנו דורכות עליה! הוספתי
השטיח מבסוט! צחקה והגיפה את המחצלת שמכסה על הפתח.
הוצאתי אורנג'דה אשכוליות. הוציאה עראק. הורדנו חזיות, מתוך שלה נפלו עוד כמה גרושים. גילגלנו סיגריה והמשכנו לדבר. אנחנו עדיין מדברות.סתם, לא באמת. אין דבר כזה אורנג'דה אשכוליות.
אחרי שאמרה לי שטעים ושאכלה אתמול וכל זה, קניתי קילו ונסעתי הביתה.
הדרך הביתה ארוכה. בחוץ חם, באוטו מזגן. מסתכלת על השעון מסתכלת על מד הדלק מסתכלת על הצג של הנייד. הכול לא לטובתי. הם כבר בבית, אני משתוקקת להביא להם מכל טוב הארץ והדרך מתעקשת על המשך המתפתל שלה, והראש שלי לא מחליט איזו שיחה לנהל עם עצמו: על האין-זמן לעצור בסופר, או על הנזקים שנגרמים למנוע בנסיעה בלי דלק. זו בעצם אותה שיחה, נודניק, אני מתכוונת להגיד לו, כשלפתע רואה מימין הדרך סוכה חמודה ומקושטת ורמז לכל מיני פירות. אני מאיטה ורואה שבפנים יש שטיחים, שומים תלויים, כל מיני קישוטים, אבטיחים בצלים זיתים כבושים ובקיצור כל מגדנות הארץ. אולי אקנה מלון? עוצרת, יורדת. אישה אחת שמאוד חם לה מתקרבת מבפנים אל פתח הסוכה ומחייכת בבקשה בבקשה. נעים להיכנס פנימה. ממש התחושה המזוקקת של אורחת.יש מלון? אני שואלת אותה. ברור שיש, מונח ממש לידנו הרי, אבל רציתי להגיד משהו. והיא עונה "כן" בסלחנות מלאה לשאלה האידיוטית. אנחנו עומדות זו מול זו ואני פתאום נזכרת שזה רמדאן. זה רמדאן עכשיו ואת מוכרת אוכל, כל הכבוד זה בטח קשה.
אני גם קטפתי בבוקר את כל אלה, ברמת הגולן, ענתה, והצביעה אל מדף שלא ראיתי קודם, עמוס דובדבנים.
ואז באתי לפה ועכשיו פה. קודם הייתי בבית ניקיתי את הבית, ועכשיו פה.
בלי אוכל בלי מים? כל העבודה הזאת כל היום? כל הכבוד לך את אישה חזקה.
ברוך השם, היא אומרת. ברוך השם. ומרימה סנטר לכיוון מקומו המשוער של השם הטוב, בלוויית תנועת גבות שובבה שכמו אומרת הגזמת, קטן עליי. בשבילו? הכול! הכול! מה קרה לך. עבודה שיפחיד אותי? קצת חום שיפחיד אותי? ובעודה לא אומרת את כל אלו, פונה אל הבצלים היפים מאחוריה ואומרת לי: אלה שתיים בעשר, ויפים. תראי אותם.
באמת יפים, אני אומרת לה.
אספתי בצלים, מלון, שקלנו, שילמתי. חישבנו לאט יחד בחום היום. היא אחרי מטע דובדבן, ספונג'ה כל הבית וצום, ואני סתם גרועה בחשבון. חישבנו יחד, בקול רם כל אחת בשפתה, ובסוף הרימה אליי מבט ואמרה אני יעני מחזירה לך שניים. כן. היא ראתה את המבט המהסס בעיני, אני לא מצליחה לעשות חשבון פשוט, נהיה לי מערבל בטון בתוך הראש. לא רק בגלל הצום שלה. תמיד. לוקחת ממני את הכסף, מחפשת בקופסא, שולה שקל אחד, אומרת אין, מרימה אלי מבט, מחייכת, אני אומרת לה לא חשוב, לא צריך, פעם הבאה, היא צוחקת, מכניסה יד עמוק לציצי, מפשפשת בזריזות, מוציאה עוד שקל נותנת ומברכת אותי בעליזות וצוחקת עוד. אני צוחקת גם. שתינו עומדות צוחקות. אומרת לי כשניקיתי הבית היום, מצאתי על ה... והיא מחפשת את המילה ואומרת "ארד!" ובהיר לי שארד זה ארץ, מצאה על הארץ, ואז צוחקת ואומרת בעברית מאומצת "כשהילדים שלי אומרים אמא אני רוצה כסף אני צועקת עליהם אין! אומרים לי יש! ומכניסים היד פה שיודעים פה תמיד יש כסף!" היא כל כך מצחיקה וחמודה, ולשתינו כל כך חם ובכל זאת כמה יפה בסוכה הזאת. זו לא באסטה רגילה של אבטיחים, זה סגור אך מאוורר כהלכה, זה מלא בשטיחים, קישוטים תלויים, שקדים, שומים, משהו שם חי ורגוע ונינוח.
השהיתי מבט על הדובדבנים. היא מתרגשת: זה טעים! טעים!! אומרת לי.
כן? אני שואלת והיא עונה לי כן! אני אכלתי! באמת טעים!
ואז שתקה והוסיפה "אתמול. אתמול בלילה אכלתי."נראה לך משנה לי, אחותי? מי יגיד לנו מתי לאכול דובדבנים, תגידי לי. מי?
נכון, ענתה, מי יגיד לנו בכלל מה לעשות, אנחנו. מי?
אנחנו, האדמה אומרת תודה שאנחנו דורכות עליה! הוספתי
השטיח מבסוט! צחקה והגיפה את המחצלת שמכסה על הפתח.
הוצאתי אורנג'דה אשכוליות. הוציאה עראק. הורדנו חזיות, מתוך שלה נפלו עוד כמה גרושים. גילגלנו סיגריה והמשכנו לדבר. אנחנו עדיין מדברות.סתם, לא באמת. אין דבר כזה אורנג'דה אשכוליות.
אחרי שאמרה לי שטעים ושאכלה אתמול וכל זה, קניתי קילו ונסעתי הביתה.