על ידי פלונית_אלמונית* » 17 אפריל 2018, 17:04
לפני ארבע וחצי שנים, כמעט חמש, נכנסנו לאוטו, בתי הצעירה ואני, בדרך אל רופא השיניים. בשביל הגישה אל הישוב בו אנו גרות, נאלצתי לעקוף כלב- ובכן לא בדיוק כלב כי אם ערימת עצמות מקרטעת , מחובר אל שלשלת ברזל עבה וארוכה מאוד, שלא ברור אם הוא גרר אותה או שהיא מנעה ממנו מליפול ולהתפזר לאינספור פיסות עגמומיות שאותה, אהה, השכלתי לא לחפש בעיניו. אבל לא הייתי שם לבד, ותוך הרף רגע זיעזעה קריאה את האוטו: תעצרי! ת-ע-צ-ר-י!!!!
לא עוצרת, עניתי באדישות ככל שיכולתי
תעצרי! צריך לקחת אותו, אני ראיתי את הפנים שלו!
אין מצב. אין שום מצב. שום רמז למצב לא עבר אפילו קרוב לכאן אין מצב אנחנו לא מכניסות את הגועל הזה לאוטו. מבט חטוף במראה וראיתי את שק העור שהכיל את הכלב שהיה פעם ענק, מתנדנד על צדו וממשיך בעיקשות ללכת, ישר ככל שהתאפשר לו, ומבטו...לא. לא נכון להסתכל במבטו.
יתרת הדרך לרופא השיניים וחזרה ממנו, הייתה אולי סימן, מה סימן, שלט אזהרה ענק, או סתם הבהרה, או סתם, הודעה, נגיד: זו הייתה יריקת הפתיחה של גיל ההתבגרות של בתך המתוקה. זה הולך להיות ככה בארבע שנים הבאות, רק קצת יותר גרוע.
אין לך לב. את בנאדם לא אנושי. לא מגיע לך לחיות אם ככה את מתייחסת לחיים של מישהו אחר. הלוואי ולא הייתי תלויה בך ובאוטו שלך ויכולתי לעצור לבד ולקחת אותו.
זה בעצם המשפט ששבר אותי. גם כי היא צודקת. התלות שלה בי זה דבר מחרפן, וגם, כי אבא שלה, אמנם השאיר ענן אבק אבל גם השאיר הרבה דברים לחשוב עליהם, כי איש חכם היה. (ועודנו, תכל'ס. אבל איך אפשר להגדיר כחכם מישהו שעוזב משפחה חמודה כמו שלנו.) ואחד מיני רבים, היה הדבר שדיבר על התלות של ילדינו בנו. שאי אפשר להשתמש בה. שאי אפשר לנצל אותה. שצריך למלא את רצונותיהם. שבשביל זה אנחנו פה, כי הם עדיין לא יכולים. כי אין להם כסף, ואין להם גובה מספיק להגיע למדף, ואין להם כל מיני דברים. ואנחנו ניתן להם אותם.
אז עוד מהדרך הלוך, התקשרתי לחברתי אספנית כלבים ותיקה וטובת לב אדוקה, וביקשתי ממנה לבדוק אם הוא עוד על הכביש הראשי ואם היא יכולה להביא אותו ולקשור בחצר שלנו.
היא הסכימה מיד. אני ידעתי שתסכים. כבר ראיתי איזה דוחי היא אוספת מהכבישים ומוצאת להם בתים לא משנה כמה רחוק. מלאכים באים בכל מיני צורות והמלאך הספציפי הזה עזר לי. לא גאל אותי מהגידופים בחזור, אבל עזר.
כשחזרנו מרופא השיניים, הוא היה קשור בחצר. יושב זקוף, מאזין. ניסיתי לשמוע למה הוא מקשיב. איתרתי במרחק צליל ברזל ניתך כמו טריקת שער בכפר רחוק. גופו נמתח בשקיקה בכל פעם שנשמעה החבטה ההיא. ניסיתי לתפוס את מבטו אבל הוא לא הסתכל אלי. הוא הסתכל רחוק. זה היה מפחיד. במשך יומיים לא הסתכל בעיניים. רק ישב והאזין. הוא היה גדול מאוד, וגודלו הלך והתחוור ככל שנאות לאכול יותר ויותר. הוא היה גדול.
אבל פתאום, הוא גם הפך חמוד.
הכנסנו אותו לקראוון, והוא הרים רגל והשתין על ארונות המטבח. לא היה לו מושג מה זה להיות בתוך בית.
כשאנשים היו נכנסים הביתה ואז יוצאים, הוא היה נושך אותם בזריזות בטוסיק בצאתם או מסתער לכיוון הקרסול. הוא היה מסוכן.
שמו הרע התחיל להתפשט די מהר, ופה אחד הוחלט לקרוא לו הואטוב. הוא טוב.
אתה טוב. היינו אומרים לו. אתה טוב!
ואכן, הוא הפך טוב.
נשך קצת פחות, השמין קצת יותר. הוטרינרית העריכה את גילו בעשר שנים. הסתבר שהגיע לאזורנו ממקום רחוק מאוד. היה רשום ככלב שמירה שאינו שייך לאיש, במכלאות בישוב אזור שבמרכז הארץ.
ככל שמזגו הלך והתעדן, כך הלך מזגה של בתי הקטנה והקצין ורתח וביעבע. גיל ההתבגרות היה בשבילה תקופה בלתי נסבלת לבלותו מכל האנשים דווקא במחיצתי הנוראית, ולבסוף היא אמרה את דברה, או שבעצם היה זה ללא אומר, ועזבה בטריקת דלת, אל בית אביה, אשר על פני לבכות מאמירותיה הקשות בעלבון, צוחק ואומר יאללה יאללה על מי את עושה רושם, והיא יכולה להירגע, שלא מתפרקים לה.
דבר חשוב, שלא יתפרקו לך, תכל'ס.
הכלב הזה, הואטוב, התחיל בשנה האחרונה לשלוט פחות ופחות על סוגריו. מאיסוף קקי באת חפירה כבר עברתי לאיסוף קקי עם עלים גדולים ויאללה, צ'יק צ'ק לשיחים. והכי מעציב היה לראותו שוכב ועושה פיפי בלי לקום. לא רק מעציב, גם מגעיל ומסריח ומבאס זה היה. ומבאס במיוחד כשזה היה קורה לו על מרפסת הכביסה של השכנה. בחודש האחרון כבר התחילו לי הרהורים על הרדמתו. ואז הייתי רואה אותו צולע בשמחה אלי טיול, מועד בהתרגשות ומאבד שיווי משקל למשב ריחו של אוכל טוב במיוחד, או מחפש את קרבתנו בטיול, ואנו שורקים לו, שורקים, והשריקה מגיעה אל אזניו והוא מזדקף בדריכות, ומחפש, מחפש, ונבוך, אה, הנה אתם, ממש לידי. זה לא שלא ראיתי, פשוט הסתכלתי לכיוון השני.
כלבנו השומר, שהאריך חיים עד כמעט גיל חמש עשרה, שכב מת אתמול בחצר. כך מת לו, בשיבה טובה פחות או יותר.
בתי הגדולה נרתמה בעוז כה רב למבצע ההסעה במריצה לחורש מרוחק, החפירה, ההעברה, הנפילה שלנו מכובדו, הצחוק, הגועל, כי יצא לו פיפי, ודם ניגר מהפתחים שיצרו החיות שכבר התחילו לסבוא על בשרו. היא פיקדה על האירוע. מה פתאום בשקית למזבלה אמא?! קודם כל בתוך ציפה מבד, ושנית אנחנו קוברים אותו. אין שום שאלה. נו אמא בשלוש מרימים. בואי נחפור פה זה מקום יפה. נגלגל אותו אל הבור וניישר אותו בפנים. תביאי את המעדר. תביאי אבנים. זהו זה כבר נראה לי בסדר.
הילדות שלי חבקו את הכלב הזה משני קצוות חייו איתנו. שתיהן בעוז. שתיהן לא מוכנות לשמוע כלום. בורדות קדימה בלהט העיקש הזה אשר להן. עושות מה שהן רוצות. עושות מה שהן רוצות.
לפני ארבע וחצי שנים, כמעט חמש, נכנסנו לאוטו, בתי הצעירה ואני, בדרך אל רופא השיניים. בשביל הגישה אל הישוב בו אנו גרות, נאלצתי לעקוף כלב- ובכן לא בדיוק כלב כי אם ערימת עצמות מקרטעת , מחובר אל שלשלת ברזל עבה וארוכה מאוד, שלא ברור אם הוא גרר אותה או שהיא מנעה ממנו מליפול ולהתפזר לאינספור פיסות עגמומיות שאותה, אהה, השכלתי לא לחפש בעיניו. אבל לא הייתי שם לבד, ותוך הרף רגע זיעזעה קריאה את האוטו: תעצרי! ת-ע-צ-ר-י!!!!
לא עוצרת, עניתי באדישות ככל שיכולתי
תעצרי! צריך לקחת אותו, אני ראיתי את הפנים שלו!
אין מצב. אין שום מצב. שום רמז למצב לא עבר אפילו קרוב לכאן אין מצב אנחנו לא מכניסות את הגועל הזה לאוטו. מבט חטוף במראה וראיתי את שק העור שהכיל את הכלב שהיה פעם ענק, מתנדנד על צדו וממשיך בעיקשות ללכת, ישר ככל שהתאפשר לו, ומבטו...לא. לא נכון להסתכל במבטו.
יתרת הדרך לרופא השיניים וחזרה ממנו, הייתה אולי סימן, מה סימן, שלט אזהרה ענק, או סתם הבהרה, או סתם, הודעה, נגיד: זו הייתה יריקת הפתיחה של גיל ההתבגרות של בתך המתוקה. זה הולך להיות ככה בארבע שנים הבאות, רק קצת יותר גרוע.
אין לך לב. את בנאדם לא אנושי. לא מגיע לך לחיות אם ככה את מתייחסת לחיים של מישהו אחר. הלוואי ולא הייתי תלויה בך ובאוטו שלך ויכולתי לעצור לבד ולקחת אותו.
זה בעצם המשפט ששבר אותי. גם כי היא צודקת. התלות שלה בי זה דבר מחרפן, וגם, כי אבא שלה, אמנם השאיר ענן אבק אבל גם השאיר הרבה דברים לחשוב עליהם, כי איש חכם היה. (ועודנו, תכל'ס. אבל איך אפשר להגדיר כחכם מישהו שעוזב משפחה חמודה כמו שלנו.) ואחד מיני רבים, היה הדבר שדיבר על התלות של ילדינו בנו. שאי אפשר להשתמש בה. שאי אפשר לנצל אותה. שצריך למלא את רצונותיהם. שבשביל זה אנחנו פה, כי הם עדיין לא יכולים. כי אין להם כסף, ואין להם גובה מספיק להגיע למדף, ואין להם כל מיני דברים. ואנחנו ניתן להם אותם.
אז עוד מהדרך הלוך, התקשרתי לחברתי אספנית כלבים ותיקה וטובת לב אדוקה, וביקשתי ממנה לבדוק אם הוא עוד על הכביש הראשי ואם היא יכולה להביא אותו ולקשור בחצר שלנו.
היא הסכימה מיד. אני ידעתי שתסכים. כבר ראיתי איזה דוחי היא אוספת מהכבישים ומוצאת להם בתים לא משנה כמה רחוק. מלאכים באים בכל מיני צורות והמלאך הספציפי הזה עזר לי. לא גאל אותי מהגידופים בחזור, אבל עזר.
כשחזרנו מרופא השיניים, הוא היה קשור בחצר. יושב זקוף, מאזין. ניסיתי לשמוע למה הוא מקשיב. איתרתי במרחק צליל ברזל ניתך כמו טריקת שער בכפר רחוק. גופו נמתח בשקיקה בכל פעם שנשמעה החבטה ההיא. ניסיתי לתפוס את מבטו אבל הוא לא הסתכל אלי. הוא הסתכל רחוק. זה היה מפחיד. במשך יומיים לא הסתכל בעיניים. רק ישב והאזין. הוא היה גדול מאוד, וגודלו הלך והתחוור ככל שנאות לאכול יותר ויותר. הוא היה גדול.
אבל פתאום, הוא גם הפך חמוד.
הכנסנו אותו לקראוון, והוא הרים רגל והשתין על ארונות המטבח. לא היה לו מושג מה זה להיות בתוך בית.
כשאנשים היו נכנסים הביתה ואז יוצאים, הוא היה נושך אותם בזריזות בטוסיק בצאתם או מסתער לכיוון הקרסול. הוא היה מסוכן.
שמו הרע התחיל להתפשט די מהר, ופה אחד הוחלט לקרוא לו הואטוב. הוא טוב.
אתה טוב. היינו אומרים לו. אתה טוב!
ואכן, הוא הפך טוב.
נשך קצת פחות, השמין קצת יותר. הוטרינרית העריכה את גילו בעשר שנים. הסתבר שהגיע לאזורנו ממקום רחוק מאוד. היה רשום ככלב שמירה שאינו שייך לאיש, במכלאות בישוב אזור שבמרכז הארץ.
ככל שמזגו הלך והתעדן, כך הלך מזגה של בתי הקטנה והקצין ורתח וביעבע. גיל ההתבגרות היה בשבילה תקופה בלתי נסבלת לבלותו מכל האנשים דווקא במחיצתי הנוראית, ולבסוף היא אמרה את דברה, או שבעצם היה זה ללא אומר, ועזבה בטריקת דלת, אל בית אביה, אשר על פני לבכות מאמירותיה הקשות בעלבון, צוחק ואומר יאללה יאללה על מי את עושה רושם, והיא יכולה להירגע, שלא מתפרקים לה.
דבר חשוב, שלא יתפרקו לך, תכל'ס.
הכלב הזה, הואטוב, התחיל בשנה האחרונה לשלוט פחות ופחות על סוגריו. מאיסוף קקי באת חפירה כבר עברתי לאיסוף קקי עם עלים גדולים ויאללה, צ'יק צ'ק לשיחים. והכי מעציב היה לראותו שוכב ועושה פיפי בלי לקום. לא רק מעציב, גם מגעיל ומסריח ומבאס זה היה. ומבאס במיוחד כשזה היה קורה לו על מרפסת הכביסה של השכנה. בחודש האחרון כבר התחילו לי הרהורים על הרדמתו. ואז הייתי רואה אותו צולע בשמחה אלי טיול, מועד בהתרגשות ומאבד שיווי משקל למשב ריחו של אוכל טוב במיוחד, או מחפש את קרבתנו בטיול, ואנו שורקים לו, שורקים, והשריקה מגיעה אל אזניו והוא מזדקף בדריכות, ומחפש, מחפש, ונבוך, אה, הנה אתם, ממש לידי. זה לא שלא ראיתי, פשוט הסתכלתי לכיוון השני.
כלבנו השומר, שהאריך חיים עד כמעט גיל חמש עשרה, שכב מת אתמול בחצר. כך מת לו, בשיבה טובה פחות או יותר.
בתי הגדולה נרתמה בעוז כה רב למבצע ההסעה במריצה לחורש מרוחק, החפירה, ההעברה, הנפילה שלנו מכובדו, הצחוק, הגועל, כי יצא לו פיפי, ודם ניגר מהפתחים שיצרו החיות שכבר התחילו לסבוא על בשרו. היא פיקדה על האירוע. מה פתאום בשקית למזבלה אמא?! קודם כל בתוך ציפה מבד, ושנית אנחנו קוברים אותו. אין שום שאלה. נו אמא בשלוש מרימים. בואי נחפור פה זה מקום יפה. נגלגל אותו אל הבור וניישר אותו בפנים. תביאי את המעדר. תביאי אבנים. זהו זה כבר נראה לי בסדר.
הילדות שלי חבקו את הכלב הזה משני קצוות חייו איתנו. שתיהן בעוז. שתיהן לא מוכנות לשמוע כלום. בורדות קדימה בלהט העיקש הזה אשר להן. עושות מה שהן רוצות. עושות מה שהן רוצות.